מדורי "שיפוט מהיר" שהופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכ"ג בתמוז תשע"ה, 10.7.2015. והפעם: הרומאן ההיסטורי 'איקטוס' מאת אלי אבידר, אטלס המערות של מלח"ם, ו'אררט' מאת יונתן שלונסקי.
איקטוס
אלי אבידר, פראג, 339 עמ'
אם העיקר בספר עלילתי הוא העלילה, ב'איקטוס'
העיקר חסר מן הספר. קורות חייו של יארֶניס הן קו ישר של עלייה והתגברות על פני
מהמורות שתפקידן הסיפורי הוא פשוט להיות מהמורות. תפנית נרשמת רק ממש בסוף. סיפורים
פשוטים כאלה יש רק בחיים, לא בסיפורים.
לא שזה סיפור מהחיים. זה סיפור גדול מהחיים. הוא
מתרחש בסביבות שנת 200 לספירה. בחור רומאי פשוט מתגלגל במעלות החברה עד שהוא נעשה
מפקד לגיון מעולה במיוחד. הוא מתגלגל תחילה מתוקף הנסיבות המשפחתיות, אחר כך בעזרת
חכמתו של עבד יהודי המלווה אותו, ועד מהרה גם, ובעיקר, בזכות כוח רצונו, סגולותיו
התרומיות, ונטייתו הנדירה לתקופתה לחשוב מחוץ לקופסה.
אבל נראה שלא על העלילה לבדה יחיה האדם. הספר
מעניין בגלל דברים אחרים. בראשם אולי התיאור הססגוני של החיים ברומא הקיסרית. אלי
אבידר, יוצא קהיליית המודיעין המוכר יותר ככותב בענייני המזרח התיכון בן זמננו,
משלב (במידה זו או אחרת של טבעיות) את הרקע ההיסטורי והמדיני עם שרטוט רגיש של דמויות, של אישיותן ושל היחסים
ביניהן, ועם היכרות צבעונית עם החיים באחוזות האיכרים, בטרקליני העשירים
ובקסרקטיני הצבא.
יארניס הוא דמות מיוחדת, מעוררת השראה, של מי
שרוצה ויוזם ומצליח; והעבד יליד הגליל, הנושא את השם יואיר, תורם לו תרומה רוחנית רלבנטית:
רוח אהבת האדם ו"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" של חז"ל, אבל יותר
מכך פילוסופיית חיים ומנהיגות שהקשר שלה לעולמם של אבותינו וחכמינו הוא כמדומה פרי
רוחו של מחבר הספר.
פילוסופיה זו היא כמדומה הכוח המניע של המחבר
ושל ספרו. היא מציעה מודל של שלושה "מִגרָשים" – מתחת לאדמה, על פני
האדמה ובגובה רב – שבהם עשוי אדם להימצא במגעיו עם החֶברה, ולכל אחד מהם חוקי
פעולה משלו. חייהם של יארניס ועבדו, הוגה התיאוריה, ממחישים את המודל. היות שזה
לוז הספר, אפשר לקטלג את 'איקטוס' כשייך לסוגת ההדרכה העצמית והאימון-האישי-באמצעות-סיפור.
אך להבדיל מהספרים הטיפוסיים בסוגה הזו, לפנינו, ראשית, תיאוריית אימון אישי
מקורית ומסקרנת, ושנית, כזו שמרוויחים מקריאתה גם ידע היסטורי.
אטלס מערות מדבר יהודה וסְפַר המִדבר
עורך: עמוס פרומקין
מלח"ם ומאגנס, 454 עמ'
ב"מערת קרציות" חלה מבקר במחלה
המסוכנת המכונה קדחת המערות, הנגרמת מעקיצת קרצייה. ב"מערת יזנובים
מתים" נמצאו ערמות פגרים יבשים של עטלפי יזנוב. ב"מערת קומתיים" יש
שני מפלסים זה מעל זה. הכניסות אל "מערות
נחיריים" בקניון נחל ערוגות מקבילות זו לזו. ב"מערת האיגרות" נמצאו כידוע מכתבים מבר-כוכבא
עצמו וארכיון מכתביה של האישה בבתא. ל"מערת האימה" בנחל חֶבר אפשר
להיכנס רק בגלישת חבלים, ונמצאו בה שלדים של פליטי המרד. ולמה נקראת "מערת
היצ'קוק" כפי שהיא נקראת? את זאת, ולא רק את זאת, השאירו כותבי אטלס המערות
החדש להשערתו של הקורא; אך גם השאירו לו רמז, אזכור של עטלפֶיה.
האטלס החדש הוא מבחר-הילולים מבסיס הנתונים של
מלח"ם, המרכז לחקר מערות של האוניברסיטה העברית. זהו מכון יחיד במינו העוסק
במחקר ובמיפוי של מערות בכל הארץ. אולם מדבר יהודה, ואזור ספַר המדבר התוחם אותו
ממערב ומצפון-מערב, עשיר במערות במיוחד, ומכיל כמה מהמערות החשובות בישראל, ועל כן
כנראה נבחר כנושא אטלס המערות הראשון. למעטים ישמש הספר המהודר לעזר מעשי בשטח (מן
הסתם בעיקר על ידי צילום מפות נבחרות מתוכו, או במהדורתו הדיגיטלית) – אך לרבים,
בעלעלם בו בכורסה נוחה בבית, הוא יפתח פתח לתחום-ידע מפתיע ביופיו וברלבנטיות שלו.
חקר המערות, הספלאולוגיה, אולי נשמע אזוטרי – אך
לא לאחר הצצה בערכי האטלס, מערה-מערה, המסודרים למרבה הנוחות על פי אזורים; ובוודאי
לא לאחר קריאת פרקי המבוא. המערה היא כמוסת-זמן המשמרת אותות קדומים לעבר
ארכיאולוגי רחוק ועבר גיאולוגי רחוק עוד יותר. המערה היא גם מערכת אקולוגית
כמעט-אוטונומית, ובכל מערה מתפתחים תהליכים ייחודיים לה – ומתבטאים בתופעות
ייחודיות השונות ממערה למערה, מנטיפים ופרחי-מלח ועד מגילות קדמונינו. תהליכים אלה
נוגעים למבנה הספציפי של כל מערה, יוצרים אותו ונובעים ממנו – ועל כן המיפוי, בחתכים
ובפרופילים שונים, נחשב לליבת חקר המערה, וחשיבותו חורגת בהרבה ממניעת תעייה
ומהתרעה מפני מֵי-תהום ופִירֵי-פתאום.
ודאי נרמזתם, אגב אזכור שמה של מערה זו או אחרת,
גם על שמץ מהקשיים וסכנות החיים שחוקרי המערות מתמודדים איתם. סימני הבוץ והעקיצות
וחושך הצלמוות, משקעי מסירות הנפש של חבורת האמיצים הזו, מלח"ם, מבצבצים בין
השורות של התיאורים המדעיים הסולידיים באטלס האנציקלופדי, ובייחוד בתמונות
המרהיבות הממלאות אותו. מי שמכיר (כמוני) את מייסד מלח"ם בסוף שנות השבעים
וראשו עד היום, עורך האטלס פרופ' עמוס פרומקין, יבין שסוד ההצלחה במקצוע כה מסוכן
והרפתקני טמון כנראה באישיות הנחזית מבחוץ להפוכה מכך: מאופקת, שיטתית, שקטה,
יציבה – ועם זאת סקרנית לאין גבול.
אררט
יונתן שלונסקי
מנדלי מוכר-ספרים ברשת, 363 עמ'
לא מכבר נכתב במוסף זה על שִכחת אברהם שלונסקי:
הדמות המרכזית והתזזיתית במהפכה המודרניסטית של השירה העברית. 'אררט', המופץ בעיקר
כספר דיגיטלי, הוא הזדמנות להתוודע אל המשורר והמתרגם הדגול הזה מזווית לא שגרתית.
יונתן שלונסקי, המחבר, הוא אחיינו של אברהם
שלונסקי; אביו, אחיו של אברהם, דב שלונסקי (או שליונסקי), היה מודד קרקעות, מחבר
ספרי מדע פופולרי וחובב ספרות, שהסתפח למחצה אל החבורה הבוהמיינית של המשוררים
והשחקנים שסבבה את אברהם, והיה, על פי המצטייר בספר, עוגן של יציבות ופיכחון
בתוכה. דב נפטר כשיונתן היה בן תשע, והילד התקרב מאז אל הדוד אברהם. משלל הסיפורים
והזיכרונות ששמע מאמו, מדודו המשורר, מדודתו ומבני הברנז'ה שסביבם - טווה לאחר שנים
רבות רומן תיעודי-ביוגרפי.
גיבורי הרומן משתייכים לשני מעגלים המקיפים את
שלונסקי: המעגל המשפחתי, חמולתי אפילו, של משפחה מתפוצצת מכישרונות – והמעגל
החברתי-אמנותי המתכנס בקפה אררט ושכמותו. אך לא רק אברהם שייך לשני המעגלים גם
יחד: גם דב, שהוא גיבורו השני של הספר. דמות מורכבת, קרועה, מסקרנת; מעין ראי
לאברהם. מחמת מרכזיותו של דב, אבי המחבר, עלילת הספר נקטעת סמוך לאחר מותו ב-1947
– וממחצית-היובל של חיים ויצירה שבאה לאברהם לאחר מכן נותרים בספר רק זרזיפים
אקראיים.
רב הדמיון בין המדען דב לאמן אברהם. בין היתר,
שניהם הלכו אחר נשים לא-להם בעודם נשואים. מקרהו של אברהם שלונסקי אינו מדובר
ומוכר כמקרהו המרוכל של נתן אלתרמן, אולי מפני שאשתו הראשונה של שלונסקי הייתה
אלכוהוליסטית לא-מתפקדת ומפני שהוא הוסיף לתמוך בה בכסף ולפעול לשיקומה. פרשיות
עדינות כגון זו מטופלות בספר באור יוקד, ובפי הגיבורים עצמם מושמים וידויים
כאובים. זו, אגב, טכניקה שיונתן שלונסקי משתמש בה יתר על המידה: הגיבורים אומרים
איש לרעהו, באופן מלאכותי, דברים שהרֵע יודע – כדי שגם הקורא יידע. בכלל, הספר
הדיגיטלי כתוב יפה עד יפהפה אך מרשה לעצמו כמה גילויי-סרבול וחזרות.
הממד האישי-רכילותי, על כל פנים, מאוזן בהתבוננות
מעמיקה בהיבטים הרעיוניים והרגשיים בחיי שלונסקי וחבורתו ובהשפעתם על יצירתם. כמעט
במפתיע, המרקסיזם הידוע של אברהם שלונסקי מצטייר ברומן כגלימה דקיקה ודלת-משמעות
המסווה את לב מהותו: אדם לאומי בעל סנטימנט דתי עז. בפרט, בהשראתו של דב, מדובר
בקרבה לחסידות חב"ד, לניגוניה ולאדמו"רה מנחם מנדל שניאורסון המלווה את
משפחת שלונסקי מילדות עד זקנה. מעניין לחשוב איך יצא שרבים מגדולי משוררי הדור –
שלונסקי, אלתרמן, בת-מרים, זלדה – היו מקורבים דווקא לחסידות הזו, עוד לפני שפרצה
ימה וקדמה.