יום שישי, 20 באוגוסט 2021

נשיקת החיים: צלילה אל "בשם העיר הזאת" לנתן אלתרמן


 במסגרת 'כפית אלתרמן ביום' שלי ברשתות פייסבוק, טלגרם ומי-ווי, קראנו באב-אלול תשפ"א, אוגוסט 2021, את השיר נטול הכותרת המתחיל במילים "בשם העיר הזאת", מתוך חטיבה ד של 'כוכבים בחוץ' לנתן אלתרמן. לפניכם כפיות העיון היומיות על פי סדר השיר, עם מבחר תגובות פרשניות של הקוראים.




בְּשֵׁם הָעִיר הַזֹּאת וּצְבָא הַיּוֹם שֶׁבָּהּ,

והנה אנו מגיעים לשיר בלי כותרת, שהבית הראשון שלו, אפילו השורה הראשונה המוצגת פה, מסכם את המהלך של שרשרת השירים האחרונה ופותח במהלך חדש, מהלך הסיום של הספר 'כוכבים בחוץ', שיתמשך על פני ארבעת השירים הקרובים.

אנו נפרדים משירת העיר-והאור ועולים אל שגב הסיכום והסיום, אל שירת החיים. במיוחד בשיר שאנו מתחילים היום. אם צריך לבחור שיר אחד ב'כוכבים בחוץ', שיר אחד בעולם בעצם, שמלמד איך לחיות, וגם איך למות, כלומר לא איך ליזום חיים ומוות אלא איך להתנהל עם שתי העובדות הללו שנקבעו לנו, השיר שלפנינו הוא המועמד הבכיר ביותר העולה בדעתי.

מתחילה בשורה הזאת שבועה. את זה אפשר כבר לגלות. בשמם של כמה דברים חשובים, המשורר נשבע לשמור את חייו ואת עיניו, כלומר את המראות. מהם הדברים? את מי מעמיד המשורר כערב לשבועת חייו? את שותפיו הגדולים בדרך החיים. בשורה הזאת נמנים "העיר הזאת", קרי עירו של המשורר, שהיות שאינה מיוחדת היא יכולה להיות גם עירו האחרת של הקורא; ו"צבא היום שבה", כלומר כל מה שהיום מפעיל בה, כל אותה תסיסת מעשים שתוארה בשירים הקודמים.

שירים רבים בספר עסקו בעיר הזאת ובצבא היום שבה. ביניהם מחצית שירי חטיבה ג, וגם רצף השירים בחטיבה ד שקדם לשיר שלנו: 'השוק בשמש', 'זווית של פרוור', 'אביב למזכרת' (שכולו כזכור אקסטזה בעיר הלומת-שמש), 'קרקס', ו'בוקר בהיר' שבו "בעפעוף חלונֶיה ניצבת העיר מול גאוּת הימים וחגם".

הביטוי "צבא היום" מעמידנו על הריבוי הגדול של רכיבי היום בעיר ועל כוחם. הוא מזכיר את הביטוי צבא השמיים; מעין מקבילת-יום לביטוי לילי זה.

המילה "שבּה" קושרת בין היום לעיר, ודומה שהיא נולדה גם כדי לחרוז עם המילה החיונית "נשבע" שבהמשך הבית; אבל, כאילו זה לא מספיק, היא נותנת לנו בונוס: סוף השורה הוא ראי צלילי לתחילתה. העיצורים חוזרים בסדר הפוך, בּ-ש-מ ... מ-ש-בּ: "בשם ... היום שבה".

"שֶׁבָּהּ" מתגלה אפוא כצומת של שני גשרים. היא מילת היחס המגשרת באופן לוגי בין העיר לבין צבא היום; והיא מתחברת בשתי דרכים צליליות, דרך ההיפוך ודרך החרוז, לשתי מילות היסוד של נוסח השבועה: "בשם" ו"נשבע".  

שיחת רדיו שלי, בעיקר על 'בשם העיר הזאת'.


> נדב שבות: אסוציאציה קשורה או לא: העיר וכל צבאה והאור.. ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם...

*

בְּשֵׁם הָאוֹר אֲשֶׁר סֻמַּר אֶל הַקִּירוֹת,

גם בשמו נשבע המשורר לרדוף את חייו ואת מראותיהם. למעשה, מדובר פחות או יותר במי שבשמם נשבע בשורה הקודמת, "העיר הזאת וצבא היום שבה": גם כאן מדובר בחיבור כוחני בין העיר לבין אור-היום. רק שהפעם הצירוף שלהם נתפס לא כצבא-כיבוש של היום השוטף את העיר אלא כמעט להפך. האור הוא מעין תלוי המוקע במסמרים אל קירות העיר. או לפחות מעין טפט המכסה את העיר ומוצמד אליה בכוח אכזרי.

באופן מסמרי משהו, ברצף המילים "האור אשר סומר" כל מילה נגמרת באותו מסמר, הצליל ר. כך גם המילה קיר אם אין מטים אותה. אליהן נוספת המילה עיר. היא מקבילה לאור: "בשם העיר... בשם האור...".

*

אֲנִי לִרְדֹּף אֶתְכֶם עַד אֵין מְתֹם נִשְׁבָּע,
חַיַּי שֶׁלִּי,
רֹאשִׁי,
עֵינַיִם יְקָרוֹת!

לרדוף עד אין מתום, כלומר, לכאורה, להילחם מלחמת חורמה שלא תשאיר בהם שום שריד נקי מעונש. מי שאין בו מתום, כולו פצע וחבורה ומכה טרייה. החיים, הראש והעיניים הם מושא הרדיפה, הם ה"אֶתכם", שכן העדים לשבועה כבר נזכרו בשורות הקודמות: העיר והאור.

רק ההקשר בשיר, והמילה "יקרות", ובדיעבד גם המילה "שלי" ו"י" של "ראשי", מלמדים שזו אינה רדיפה למטרת מלחמה, אלא רדיפה למטרת הצלה: לשמור אצלנו אותם או את זכרם. רדיפה מוחלטת, עד אין מתום, כדי לשמור אותם שלמים. וזאת, בשמן של חוויות החיים העזות, חוויות האור והעיר. בשם האור, בשם המראות, מכוון המשורר את מאמציו, מכל אברי החישה, אל העיניים.

שבחיהן של החוויות הללו, והתשוקה לשמר אותן חיות עד למוות ומעבר לו, הם נושא השיר מכאן ואילך (ונסתפק, רק כדי להסיר ספק, בשורה הבאה ממש: "לכל איילות עינינו שבח והלל"). זהו הרעיון העיקרי של שירי חטיבה ד' בכוכבים בחוץ, החטיבה האחרונה, שיש בה מעין סיכום מוקדם של החיים, שיר הלל להם והכנה נפשית ליציאה ההכרחית אל מעבר להם, איתם.

שירים שהוקדשו לכך לכל אורכם ובמפורש, כמו שירנו, היו 'תיבת הזמרה נפרדת', בתחילת החטיבה, ו'שיר שלושה אחים' שבהמשכה. ויש עוד שלל ביטויים לכך לאורך החטיבה, כגון השורות "להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל / ואמות ואוסיף ללכת", ולאורך שאר הספר.

בדרך כלל מדובר בהתרפקות מפוכחת על העבר; הפן הכוחני של תשוקת שימור החיים, הצגתן כמאבק, מוגש בנגיעות מעטות. כך ברדיפה עד אין מתום אצלנו, כך בבית מ'תיבת הזמרה נפרדת' "כעלות נחשול זוהר / גחת אליי לקרב ביניים. / בך גולגלתי כעיוור / ברחובות מלאי עיניים". גרעינו של הדבר הוטמן כבר בתחילת הספר, באותן שורות נודעות ב'פגישה לאין קץ' על כי "יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף / את חיוכנו זה מבין המרכבות".

ערכם המוחלט של החיים, הגובר על הגבול בינם לבין המוות, הוא נושאה הגדול של היצירה הגדולה הבאה של אלתרמן, 'שמחת עניים'. מבחינה זו, חטיבת סיום זו של 'כוכבים בחוץ' היא מעין חטיבת ביניים, חטיבת מעבָר בין היצירות.

> אקי להב: יש לשים לב בשיר זה ל"זיכרון". אנחנו מתקרבים לסוף היצירה. אלתרמן (בכל כוכבים בחוץ) רואה את עצמו כמשורר שאוסף פריטי מציאות, פריטי "עולם נגלה". גורר אותם (מתוך תודעתו-זכרונו) אל הסטודיו שלו כדי להפוך אותם ליצירה פואטית. "חייו שלו" (ראו בבית הלפני אחרון) הם חומר הגלם, ממנו הוא עושה את שירתו. זהו מצבו של האדם-אמן שלו. מוטיב שעובר כחוט השני בכל שירת כוכבים בחוץ.
ביצירתו האחרונה (חגיגת קיץ) יש עוד שני שירים בעלי מסר דומה רק יותר מפורש. כדאי לקרוא. הראשון: "הסיכום", שעצם שמו כבר אומר הכול.  השני: סיומו של "שיר סיום", שגם שמו כבר אומר הכול.  בשיר זה ("בשם העיר הזאת") הוא רק חוזר שוב ומשנן את "חוזה ההעסקה" שלו. שבועת האמן. מכאן לשון השבועה והאובססיביות. זאת תמצית חייו. שליחותו המקודשת.

> רפאל ביטון: חיי שלי, ראשי, עיניים יקרות! - מזכיר לשונות של שבועה:  בחיי, חי ראשי,  בחיאת עיני, בכל היקר לי...
ומאחר שנשבעים בדברים היקרים ביותר (אף פעם לא הבנתי למה אנשים מוכנים לסכן את יקיריהם בשביל שיאמינו להם...) אלו יכולים להיות גם כינויי חיבה: חיים שלי, משוש חיי, מחמד עיני, עיניים שלי, עיוני.

> בני לוין: בכל זאת יש איזה תחושה לרמז בדבר נקמה, לא?
>> צור: מאבק הייתי אומר. גם עם הדברים היקרים.

> נדב שבות: את מי הוא ירדוף? אני הייתי מפרש את עיני את ראשי את חיי. התגובה של רפאל ביטון רומזת שבעצם אלו שבועות ואם נפרש שהוא ירדוף את העיר וצבאה והאור הרי השבועה היא בשמם. (כלומר הם העדים? הם הריבון?) אולי מתפרש שהשבועה רק נפתחת ולא תסגר, אלא בהמשך השיר. לרדוף את ימי הקיץ את האופה את הבכי האפל. לרדוף את הדברים הפשוטים והקונקרטיים הללו. שהם חווית החיים..
>> צור: אני לא חושב שזה נשמע כך. כלומר, מבחינת כוונת השיר זה לא משנה כל כך: אפשר לרדוף את החיים והעיניים (כלומר המראות והזיכרונות) ואז לומר שבחים והלל על המראות הללו - או לרדוף מלכתחילה את המראות והזיכרונות. המחלוקת היא רק איך הדברים מוגשים בשיר, מי פורמלית מושא הרדיפה. וכאן יש כלל גדול באלתרמן. הוא כותב בתחביר הגיוני, ומילות הגוף והרמז שלו מתייחסות תמיד לאלו שנזכרו אחרונה ולא למשהו מבחוץ. כשהוא אומר "אתכם", אתה תמצא בטווח המיידי – מוטב באותו משפט ואם לא אז בקודם ואם לא אז בבא – מיהם אותם "אתכם".

*

לְכָל אַיְלוֹת עֵינֵינוּ – שֶׁבַח וְהַלֵּל!
מָה רַבּוּ הַמַּרְאוֹת אֲשֶׁר יָדְעוּ לִפְקֹחַ!

העיניים, אותן "עיניים יקרות" שלרדוף אותן נשבע המשורר בשורות הקודמות, הן גיבורות שורות אלו. השבח וההלל יאים להן. אך לא להן כשלעצמן, אלא בהיותן השליחוֹת שלנו לקליטת העולם. הן, שבמציאות הן נפקחות, כמו פוקחות לנו את המראות הרבים.

העיניים הן איילות. זו מטפורה שנבנית פה באופן הדוק במיוחד: כסמיכות לשונית. הן איילות, איילות של העיניים. האיילות קלות רגליים, שלוּחות ("נפתלי איילה שלוחה"), יפות. הן שליחותינו היפות לתור אחר מרחבי העולם היפה. והן אפילו מתקשרות בעברית עם אור, כמו בביטוי "איילת השחר". החיבור בין איילת לעין טבעי לנו גם בגלל הדימוי המקובל "עיני איילה".

אך טבעיות החיבור היא גם מוזיקלית. ב"איילות עינינו" עשה המשורר, במין שׂיכּול, את אשר עשה בתחילת הספר בצמד "עינות הלַיִל". הטריק כאן משוכלל יותר. המילה איילות מתחילה קצת כמו עינינו, א/ע ואז י עיצורית, כך שהצירוף איילות-עינינו נשמע די מתבקש כביכול; וממשיכה ב-ל, המהדהדת את צמד הלמ"דים במילה הקודמת "לכל", לקראת ההתהדהדות הצפופה של כולן יחד במילה "הלל" (והדהודן הנוסף, המפואר, בחרוז "מעלעל" שתכף יגיע).

כבר בשיר הראשון בספר, שיר המפתח שלו, "עוד חוזר הניגון", פגשנו איילת כסמל למפגש עם העולם ועם היפה והעדין שבו, "וכבשה ואיילת תהיינה עדוֹת" וגו'. עוד קודם באותו שיר פגשנו פקיחה של מראות: "והדרך עודנה נפקחת לאורך". שם, כמו אצלנו, הפקיחה של העין מוּתקת ממנה אל מה שהיא רואה, הדרך או המראות, שכביכול נפקח לפניה. הפטנט די שכיח בספרנו: לא מזמן, ב'אביב למזכרת', רצה המשורר "את כל עיניי בנפץ כדלתות לפקוח".

את הפועל "רַבּוּ" יש לקרוא במלעיל, כפי שמושך גם המשקל בשיר. כמו "מה טובו". בשיר 'כיפה אדומה' המשורר אף חרז "כּה רַבּו" עם "בחיק אַבּא". רצף הצליל "מַר" ב"מה רבו" משתקף מיד במראה של המילה "המראות".

ואז נקרא כך: בשם העיר וצבאה אני נשבע בחיי נשבע בראשי נשבע בחיי, לרדוף אתכם! לרדוף את כל מראות עינינו את מראה האופה, את הימים המסולעים וכו' וכו'.

> רפאל ביטון: מה רבו – מילות השבח וההלל היהודיות הקלאסיות "מה רבו מעשיך". בעיניי הן מטעינות את השיר באינסוף מראות, אירועים ותובנות.

> צפריר קולת: לאור שבועת אתמול ולכבוד "צבא היום" מהשורה הראשונה מתבקש: "השבעתי אתכם... בצבאות או באילות השדה".

> יוחאי בן אבי: לי זה הזכיר את משלי פרק ה, איילת אהבים ויעלת חן... כי נוכח עיני ה'..., ששם איילה היא במשמעות כפולה של א. האשה שלך ולא אשה זרה. ב. החכמה שלך ולא חכמות זרות. אבל אני לא יודע אם זה קשור להקשר כולו של השיר...

> עדיאל חרבש: המילה אילות כסמיכות, כמובן מזכירה את אילות השדה משיר השירים. אולי גם לזה יש קשר כאן במובן של אהבת הטבע הפשוטה.
ההערה שלך על רבו במלעיל באמת מסתברת כנדרשת ממשקל השורות. וכן המובאה מהשיר כיפה אדומה מחזקת מאוד. לדעתי מבחינה לשונית זה קצת תמוה (לא שאלתרמן לא מחדש הטיות לשוניות, אבל זו נראית לי יותר כמו טעות מאשר כמו חידוש). ההשוואה ל ״מה טובו״ היא שנונה, אבל במקרא מופיע גם ״רבו״ במלעיל עם חולם ב ר׳, בדיוק באותו משקל של טובו (״וימררהו ורבו וישטמוהו בעלי חיצים״). וכשמופיע רבו ב ר׳ פתוחה, זה במלרע.

*

בְּאֶלֶף שִׂפְתוֹתָיו הָעֵץ עוֹד מְעַלְעֵל
אֶת שְׁמֵנוּ הַשּׁוֹבֶה בַּלַּחַשׁ וּבַכּוֹחַ.

איך העץ ממלמל בעליו? הוא מעלעל. ממלמל באמצעות עלים. אלפי עלים, שצורתם הקלאסית, ברוב העצים הנפוצים, דומה כך או אחרת לשפתיים.

הפועל למלמל (ומחליפו פה, לעלעל) מקיים בגופו את מה שהוא מציין: מלמול נשמע כחזרה חרישית על גוש צלילים אחד. מל-מל-מל כזה. כאן, המלמול מתרחב על פני כל המשפט: חזרה צפופה על אותם צלילים.

תחילה פעמיים פ רפה ופעמיים ת במילים "באלף שפתותיו". אחר כך ארבע פעמים ע בהפרשים קטנים, "העץ עוד מעלעל", וכאמור פעמיים ל. ובשורה הבאה כבר נשמע הצליל הקלאסי של רחש עלים ברוח, ש, במילים המציינות את מה שהעלים ממלמלים: "שמנו השובה בלחש".

שתי מילים פשוטות פה הן מילים בעלות מעמד מיוחד בשירי 'כוכבים בחוץ'. האחת היא "עוד". זוהי מילת המפתח שבין היתר פותחת את הספר כולו, וכפי שאמרנו פעמים רבות היא מסמנת את הרעיון המרכזי שלו, בדבר התמדתם של העולם ושל הניגון, קיומם הקבוע של הדברים המאפשר לנו אחיזה בעולם ותקווה, התגברות היופי והרוח על גבולותיהם הצרים של חיי האדם, ותפיסת ההתחדשות והמודרניזציה כהמשך ישיר של העבר והמסורת.

העץ "עוד" ממלמל בעליו את שמנו שלנו. כלומר, העולם והיופי שבו לא נואשו מאיתנו, בני האדם, גם אם נדמה לנו כך. הם תמיד נאחזים בנו וקוראים לנו. וכאן באה המילה הפשוטה-חשובה הבאה, "שֵם". היא מציינת בשירים את מהותם הקבועה והליבתית של הדברים, וגם ממחישה את עומק הזיקה שבין המציאות לבין הלשון: את ההנחה שביסוד השירה הצוללת-בצליל, שמילים אינן רק סמל שרירותי לדברים שהן מציינות אלא הן פן של מהותם. המשורר, ובעקבותיו אנו, חווה את העולם גם כמילים, הפועלות עלינו בחוש ולא רק בשכל.

הפועל "שוֹבֶה" מוזר פה במבט ראשון; כנראה הוא הועדף על פני פעלים אפשריים אחרים כדי ליצור שרשרת מילות ש'. אך עניינו ברור לאור המילים "בלחש ובכוח". לחש וכוח הן שתי דרכים להפעיל את הזולת כרצוננו. לשבות אותו. האחת היא לחש של קסם. לשבות בלחש הוא בעצם לשבות בקסם. זהו גם הלחש של העלים המאוושים ברוח והוגים את שמנו. והדרך השנייה היא כוח, הרי כך בדרך כלל שובים. שמנו שובה בקסמו, ושובה בכוחו. את מי? את השומעים, את הסביבה או את העץ עצמו הממלמל אותו בלי הרף.

אבל שמנו הוא גם אנחנו; והלחש והכוח הן שתי הדרכים שלנו לשבות, למשול: רוך וחוזקה. הלחש חלש, מהוסה, ובמובנו כלחש-קסם הוא מפעיל את השפעתו בעקיפין. והכוח הוא כוחנו הפיזי; אנו יכולים, ברצותנו, אפילו לחטוב את העץ.

כזכור לכם מאתמול, ההקשר פה הוא העיניים הרואות שלנו. "מעלעל" מתחרז להילולים עם "והלל", ההלל שלנו לעינינו: "לכל איילות עינינו שבח והלל". וכזכור העיניים בשיר שלנו מפעילות כוח כביכול על הדברים כדי שנראה אותם, וכך כוח מתחרז עם "לפקוח": "מה רבו המראות אשר ידעו לפקוח".

*

וְאֶל פִּתְחוֹ יוֹצֵא עֲדַיִן הָאוֹפֶה
וּלְשׁוֹן הַתַּנּוּרִים אוֹתוֹ עוֹד מְלַחֶכֶת

כמו העץ שבאלף שפתותיו "עוד" מעלעל את שמנו, כך האופה יוצא "עדיין" ולשון התנורים "עוד" מלחכת אותו. אלה הם מן הדברים המתמידים, המלווים את חיינו לכל אורכם. אלה הם מן המחזות שיכונו תכף "נצח ילדותם" של הימים. זהו שוב ה"עוד" הגדול של הספר, ה"עוד" של "עוד חוזר הניגון".

כאן, בשורות שלנו, זו תחילתה של תמונה שתתפוס בית שלם, התיאור היחיד בשיר הזוכה להרחבה כזאת. כפי שנראה מחר, האופה יתואר במונחים מיתולוגיים. הוא מעין אל של אש וערפל.

זאת, משום שהוא מייצר את הלחם, את המזון הבסיסי והסמלי; המזון שנדרשים להכנתו עמל, ראייה למרחוק, סבלנות ארוכת-חודשים, חסדי שמיים וגם מעין קסם; המזון שביצירתו מעורבים המים והאש, האוויר והאדמה; המזון המלווה את האדם, באותה צורה כמעט, בכל ההיסטוריה שלו וכמעט בכל תרבות.

האופה היה לפנינו ויהיה אחרינו, והוא מספק לנו את צורך הקיום הראשוני. הוא יוצא אל פתחו כאשר, כפי שתכף נראה, הלחם, התוצר, חבוק בזרועותיו כתינוק שנולד, אולי גם כלוחות הברית הבאים בהר מתוך האש והערפל. בצאתו, עם המוצר המוגמר, תהליך היצירה הקשוח והמסוכן כמו נסוך עליו. זוהי "לשון התנורים", שלהבת האש או האדים החמים, ולוהטת כפי שתהיה היא "מלחכת" אותו כלשון של חיית בית.

*

וְהוּא עוֹמֵד עָבֹת, אֱלִיל הָעֲרָפֵל,
אֲשֶׁר בִּזְרוֹעוֹתָיו חָבוּק הַלֶּחֶם – –

זה אמור כזכור על האופה, שעודו יוצא יום יום אל פתח המאפייה "ולשון התנורים אותו עוד מלחכת". אנחנו בחציו השני של המשפט (והבית). האופה מקבל ממדים מיתולוגיים: הוא כמו מוריד לנו את הלחם, הבסיס החומרי של חיינו, מן האש והעשן והאדים של התנור; אלה האחרונים מצטיירים עתה כענן וערפל מסתוריים.

האופה בן זמננו הוא גלגול אנושי של אליל קדמוני, כלומר גילום הדור ונפלא של יסוד מיסודות הקיום. האש, העב והערפל, כמו גם חביקת הלחם בזרועות, עשויים להזכיר דווקא את מתן תורה, בהר מתוך האש.

בחירת המילים פה אומרת הרבה, ותכף נתבונן בעיקר במשמעותו המסתורית של "עבות", אבל קודם נזכור שמעורב בכך גם שיקול מוזיקלי. המילים בצמד השורות שלנו עשויות זוגות צליליים. עומד-עבות (מתחילות ב-ע), אליל-ערפל (תחילית א/ע, סיומת ל), אשר-זרועות (ר) ויותר מכך ערפל-זרועות (ע-ר), חבוק-לחם (ח). מעבר לכך העיצור ע מתפשט קדימה גם אל הערפל והזרועות. זוג נוסף הוא "עָבות-חָבוק". וכמובן אנחנו פה בסגירת חרוזים מהשורות הקודמות; הנה הבית:

וְאֶל פִּתְחוֹ יוֹצֵא עֲדַיִן הָאוֹפֶה
וּלְשׁוֹן הַתַּנּוּרִים אוֹתוֹ עוֹד מְלַחֶכֶת
וְהוּא עוֹמֵד עָבֹת, אֱלִיל הָעֲרָפֵל,
אֲשֶׁר בִּזְרוֹעוֹתָיו חָבוּק הַלֶּחֶם – –

ערפל מתחרז באופן מעורפל עם האופה (רק בחלק הנשמע של ההברה האחרונה והמוטעמת, fe), ולשון התנורים המְלַחֶכֶת מתחרזת עם התוצר, הַלֶחֶם, המזון שהאדם מלחך, בחרוז הכולל שלושה עיצורים זהים בערבוב הסדר (מ, ל, ח/ח+כ) ושלוש תנועות באותו סדר (פתח, סגול מוטעם, סגול).  

המילה עבות נבחרה אפוא גם משום השתלבותה במרקם מילות ה-ע. ובכל זאת, מה פירושה כאן? הוא איננו חד-משמעי. הוא עבה במובניו וענָני בחמקמקותו. כי אכן "עבות" קשור גם לעובי וגם לריבוי וגם לענן.

עָבֹת בפשטות הוא מסועף ונפתל ועל כן גם עבה, כמו עץ עבות ושורשים עבותים (ומכאן גם עבות במובן של כבל, עבותות). באיזה מובן האופה עבות? בכך שלשונות האש משתרגות בו? בכך שהוא מוצק כאליל? בנוכחותו הכבדה?

בכל אלה, ועוד. ב"עבות" נמצא עב, ענן, וזה הולם את היותו "אליל הערפל", וגם קשור לענן שבלעדיו לא תצמח החיטה ולא יהיה לחם. "עבות", בלשון רבים, פירושו בעברית עננים, אבל בשל השימוש המיוחד במילה זו במקרא "עבות" נתפס כשם תואר, מעונן. שכן אנו מכירים אותו מהביטוי "בוקר לא עבות" (שמואל ב כ"ג, ד) ששיעורו "יום בלי עננים" אך בעקבות שיבוציו הרבים בשירים ובסיפורים מודרניים ("בוקר לא עבות" וגם "יום לא עבות", במובן של "יום בהיר אחד"), טועים לחשוב ששיעורו "יום לא מעונן".

במהדורה הראשונה של כוכבים בחוץ מנוקד כאן "עָבוּת", וזו כנראה טעות (המילה "עבוּת" הוראתה רק עובי); אך זה מרמז לאפשרות שאלתרמן כיוון גם ל"עבות", עננים/מעונן, ולא רק ל"עבֹת" המסועף. בכל מקרה הוא ודאי רמז גם לענן, בעצם תיאורו המיידי כ"אליל הערפל".  

כך או כך, מתוך אש וענן וערפל של מאפייה ושל קיומנו הגופני שגם הוא פלאי יוצא יום יום האופה ובידו לוחות הברית של החומר: הלחם.

*

וְהַיָּמִים נִזְכֹּר, הַמְסֻלָּעִים בַּתְּכֵלֶת,

אנו מכירים "לא יסולא בפז", כלומר גם אם תיתנו זהב כמשקלו לא תשיגו תמורתו; המקור הוא במגילת איכה (ד', ב), בהופעה היחידה של השורש סל"א במקרא, "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז". הם שווים את משקלם בזהב, שזה הרבה, כלומר "מסולא בפז" זו הפלגה שאינה קטנה בהרבה מ"לא יסולא בפז".

כאן המסולאים היו למסולעים, והפז לתכלת.

הימים, ימי חיינו, מסולעים, כלומר עשויים כסלע, מגובשים, חצובים, וכאן, אפשר לומר, איתנים בזיכרוננו כסלע. אך ודאי נותר גם המטען של "מסולאים", במובן של יקרים לנו. ולא בפז נוכחותם הסלעית אלא בתכלת, תכלת השמיים היפה של שעות היום. ובאותו צד של אוזננו השומע עדיין "מסולאים", התכלת היא אולי גם צבע התכלת הקדום והיקר עד מאוד.

הימים היפים והחזקים האלה מצטרפים בשיר לעץ שעוד מעלעל את שמנו ולאופה שעוד יוצא מן הערפל עם הלחם. הפריטים הקודמים הוצגו ככאלה ש"עוד" ממשיכים לעשות את שלהם. הימים, לעומת זאת, הם מעצם הגדרתם יחידות זמן שכבר היו, ולכן עתה במקום "עוד" מופיעה פעולת הזכירה.

גם הדגש השתנה בהדרגה. רשימת הדברים הללו נתפסה תחילה כ"מראות" שעינינו ידעו לפקוח. אך ימי חיינו הם לא רק מראֶה יפה בתכלת אלא גם אנו עצמנו. נזכור מהם הדברים שנשבע המשורר לרדוף בזיכרונו, לפני שהחל למנות את מראות-העיניים: "חיי שלי, ראשי, עיניים יקרות". כלומר, בפריט הנוכחי, הימים, אנו מממשים גם את "חיי שלי".

> אבי שויקה: רק לדייק: "לא יסולא בפז" משמעו שגם אם תשים פז (זהב, שהוא כבד מאוד) בכף השנייה של המאזניים, הכף שהדבר הזה מונח בה לא תעלה, כי הוא עוד יותר כבד (=יקר, חשוב).

*

אֶת כּוֹחַ גָּבְהֵיהֶם, אֶת נֵצַח יַלְדוּתָם.

– של הימים. אותם נזכור, כאמור בשורה הקודמת. בפרט בבוא מותנו, כפי שיובן מהשורות הבאות. אלתרמן נותן פה לימי חיינו שני ממדים, שניהם מועצמים מאוד. הגובה, שהוא מממדי המרחב, והזמן.

הגובה הוא גבהים, גובהיהם של הימים, אף שאפשר היה לומר גובהם. הבחירה ב"גובהיהם" יוצרת סימטריה בניגונם של שני חצאי השורה, אך יש בה גם עניין מהותי. לכל יום גובה משלו, וגבהים אלה הם בעלי כוח. למעשה זאת הפשטה של התמונה מהשורה הקודמת, עת תוארו הימים כ"מסולעים בתכלת". גובהם הוא עד השמיים, עד התכלת, וגם שם הוא יצוק כסלע.

אכן, ימינו אינם כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכחלום יעוף. הם מסולעים, גובהים, חזקים. מה שאלתרמן אומר כאן בתמצית, ומתוך אווירה נוסטלגית כביכול, הוא יאמר בהרחבה ובדרכים רבות בספרו הבא, 'שמחת עניים'. "לא הכול הבלים והבל", הוא חוזר וקובע שם. וחיינו הם "חיים על קו הקץ. שלמים וחזקים".

זה מביא אותנו לממד הזמן, שבו הימים, יחידות זמן מוגבלות מעצם הגדרתן, מוגדרים עתה כבעלי נצח. ולא זו אף זו, דווקא ילדותם היא הנצחית. פרדוקס בתוך פרדוקס. נצחית היא רעננותם של הימים, ראשיתם, רגעי ההולדת של המראות הנושנים. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", כדבר המדרש – גם הימים עצמם: נצחיות של ילדות מתחדשת.

ה"כוח" של הימים קשור גם לנצחיותם. הכוח נזכר כבר בשיר שלנו, לפני בית וחצי, כמאפיין מהותי של האדם: העץ ממלמל בלי הרף "את שמנוּ השובֶה בַּלחש וּבַכּוח". הכוח קשור בהתמדתנו הרוחנית. אנו מתקרבים לחתימת 'כוכבים בחוץ', וכבר אמרתי שבשירים האחרונים בו, ובשיר שלנו במיוחד, יש כבר חתירה אל הנושא העיקרי של היצירה הבאה, 'שמחת עניים': החיים כמהות הפולשת אל מעבר לגבולות הלידה והמוות של היחיד. ב'שמחת עניים', "הכוח" קרוב במשמעותו ל"נשמה" או "רוח". הוא הוויטליות המתקיימת גם בהתפורר הגוף. "לא לַכוח יש קץ, בִּתי, / רק לַגוף הנשבר כחרס". מובן זה מוסיף ומופיע בשירתו המאוחרת של אלתרמן.

כוח גובהיהם של הימים, כבּירותם האיתנה, מביא אפוא את ילדותם המתחדשת לכלל נצחיות.

> עדיאל חרבש: הגובה של היום מזכיר את יעקב אורלנד, שהיה מקורב מאוד לאלתרמן (ואולי גם קצת קינא וניסה לחקות חלק מהמאפיינים של השירה שלו)- ״עד שיום אחד, גבוה ומוכר, יפול שוב בנשיקות על צווארנו״.  השיר של אורלנד נכתב כשנה אחרי ש״כוכבים בחוץ״ יצא לאור.


*

כִּי אִם נִשְׁכַּח, רֵעַי, כִּי אִם נִשְׁכַּח אֶת אֵלֶּה,
אֶל מִי, אֶל מִי יֵצֵא לִבֵּנוּ בְּעֵת דָּם?

"אלה" הם הדברים שמנינו קודם: ימי חיינו על "נצח גובהיהם וכוח ילדותם", וגם המראות הרבים שלהם, הנצחיים-מתחדשים, שהודגמו בבתים הקודמים: העץ הלוחש את שמנו והאופה החובק את הלחם.

עלינו לשנן את פלאות החיים הללו, את יופיים של הדברים הפשוטים והקבועים, לקראת ימים של חולי וכאב ובפרט לקראת מותנו. בבית הבא זה יובהר עוד: כשנתכונן למוות ונתקדש לקראתו, נזדקק למגע עם חיינו שהיו, לנשיקת פיהם על מצחנו; "הקיץ והצחוק", שמחת החיים, צריכה ללוות אותנו לאופק שלנו, "הקר והגלמוד". נדבר על כך יותר כשנגיע לשורות הללו. אלו אמירות מדהימות. בפרט כמובן באופן ניסוחן השירי. אלה אולי הדברים החשובים ביותר והיפים ביותר והיקרים ביותר שהספרות תעניק לנו אי פעם.

ראו כיצד זה מנוסח בשורות שלנו. "אל מי ייצא ליבנו בעת דם?". הלב הוא הרי מרכז מערכת הדם, המקום שממנו יוצא הדם ואליו הוא שב. אבל "עת דם" הוא הזמן שבו הלב יידום. הדם יידום. או ייצא מגופנו. לעומת זאת, הצירוף "ייצא ליבנו" מבוסס על הביטוי "הלב יוצא אל", שמובנו הוא השתוקקות או אמפתיה עמוקה. בעת דם, בעת דום, בעת יציאת נשמה, הלב צריך כביכול לצאת אל משהו. להתגעגע. לאחוז, אחיזה אחרונה. הוא צריך להיאחז בחיים, ביופיים. לכן אסור לנו לשכוח אותם.

הפנייה "רעיי" אומנם מזוהה עם שירת אלתרמן אבל היא ממש לא רגילה ב'כוכבים בחוץ', ספרו הראשון. הרֵעים הם מעין בני סוגו של המשורר; זה יכול להיות, וסביר במקרה שלנו, כלל בני האדם, ויכול להיות גם פלח ספציפי יותר, בני האדם הרגישים למשל, או קוראי השירה.

הרֵעים והרעוּת הם עניין מרכזי כבר ביצירות שכתב אלתרמן מייד לאחר זו: 'שמחת עניים' ו'שירים על רעות הרוח'. רעות זאת היא מן הדברים הגוברים על המוות (וראו למשל שיר ו' המפורסם ב'שירים על רעות הרוח', "לא אשכח זאת רעי" וכו', ו'הזר זוכר את רעיו' ושאר שירי פרק ג של 'שמחת עניים').

רֵעים, ברבים, ופנייה אליהם, מופיעים ב'כוכבים בחוץ' אך ורק בשיר שלנו ובשיר הבא אחריו, 'בת המוזג' ('רֵע' ביחיד הופיע בשיר אחד ומיוחד בתחילת הספר, 'שיר על דבר פניך', המתאר מעין מוות בחיים). שוב אנו רואים אפוא ששירי סוף כוכבים בחוץ, ביניהם שירנו, הם חוליית מעבר המקרבת את 'כוכבים בחוץ' אל רוחן של היצירות הבאות; אל המאמץ להחדיר את החיים אל המוות.

"אֶת אֵלֶּה" מתחרז בצורה מעניינת עם "בתכלת". כאילו נטלנו מ"בתכלת" חלק מעיצוריו והשקטנום והותרנו אותם רק כתנועות. "בעת דם" מתחרז עם "ילדותם", בחילופי סדר של ד ו-ת. אף חרוזים אלה הם מן הדברים המשובבים בחיינו, ובל נשכח אותם כשנזדקק לזיכרונות טובים כיד מצילה.

תצוין גם ההכפלה הכפולה. כי אם נשכח... כי אם נשכח. אל מי, אל מי. אי אפשר לפטור את זה רק ככורח של המשקל. אנחנו פה בהיאחזות עיקשת בחיים, בזיכרון. ההכפלה היא הדגשה והיא הפצרה, היא תהייה והיא התראה. רודיארד קיפלינג בשיר 'סילוק' חוזר בסוף כל בית פעמיים רצופות על האזהרה lest we forget,  "פן נשכח", בעקבות ה"פן תשכח" של ספר דברים (ובתרגום שלי לשיר שלוש פעמים). הוא הדין כאן.

> צפריר קולת: ייתכן שחיים גורי, שהיטיב לדעת בעל-פה רבים משירי אלתרמן, הדהד את השורות האלה והעוקבות אחריהן, במשים או בלא-משים, היישר לתוך שיר הרעות.


*

כִּי אֵיךְ יִכּוֹן הַגְּדִי וְיִתְקַדֵּשׁ לָמוּת
אִם אֵין חַיָּיו שֶׁלּוֹ נוֹשְׁקִים לוֹ עַל מִצְחוֹ?

הרי לנו פירוש לביטוי מיתת נשיקה. ימי חייך הטובים, היפים, הזכורים, כמו נאספים סביב מיטתך, ואתה פורט אותם באהבה, שמח שהיו, שמח שהיית, נוטל מהם ברכת הדרך. הם נושקים על מצחך, וזאת ההכנה שלך לפרידה, ההתקדשות למות. לא כל אחד מת מות קדושים, אבל אפשר לקוות שנספיק להתקדש למות.

הגדי הוא בבירור האדם, כל אחד. הלוא בזאת עסק השיר עד כה, ובזאת ימשיך לעסוק. כבר בשורות הבאות המשורר עצמו קורא לשמחת חייו, "הקיץ והצחוק", ללוות אותו "לאופק הלזה, הקר והגלמוד". ובשורות של אתמול, כזכור, מפציר המשורר ברעיו שלא לשכוח את המראות ואת הימים, כדי שאליהם ייצא "ליבֵּנו בעת דם".

מדוע אפוא גדי, כשהמדובר באדם, וכיתר שורות השיר מדברות על אדם במפורש? בגדי יש, ראשית, משהו קורבני, איזה תום בשני מובני המילה, איזה מוות נטול התנגדות הטבוע בו ומסומן בעתידו, איזה מוות מתוך התקדשות. ולא צריך ללכת לשה-האלוהים הנוצרי כדי להשתכנע בכך. אפשר גם לחשוב על גורלם של רוב הגדיים הזכרים בזמננו. או על קורבנות השה שלנו.

"רציתי לה לומר שאני מין גדי", אומר המשורר, בשמו של אדם שהוא סתיו, לעיר ולסערה", בשיר מוקדם יותר בפרק שלנו, המזכיר במילותיו הראשונות את תוכן שירנו שלנו: "נשבעתי, עיניי". כי האדם גדי השדה. "ומגע אצבעה בצמרי הצית חג", ממשיך השיר ההוא. חגם של הגדיים אולי שמח, אך בחגם של אנשים הגדי נזבח. הם מתקדשים והוא מת.

ובפרט, הגדי הוא ילד, הוא "נצח ילדותם" של הימים שנזכר קודם. חייו של הגדי עד כה הם חיי אור ותכלת, כחיים שהמשורר מבקש לזכור. ולבסוף, צלילי המילה "גדי" חוזרים, למשמע אוזן, ב"יתקדש". או יותר מכך: יחד הם כמעט "ית*גד*ל ויתקדש". המילים לא סתם קשורות זו לזו בקשר התום והקורבן, אלא גם מצטלצלות זו בזו.

> שרה שוורץ: אולי זה קשור לכבשה מהשיר ״עוד חוזר הניגון״?
>> צור: משהו מן התום והחולשה, כן. לצד "איילות עינינו", גם כן בשיר שלנו, נסגר מעגל עם "וכבשה ואיילת" שהיו עדות להליכתנו.

> יצחק גווילי: ברור לי גם כי ר' נתן כיוון לגדי שנבחר לעזאזל המדברה עם אות על ראשו וכו'.

*

לָאֹפֶק הַלָּזֶה, הַקַּר וְהַגַּלְמוּד,
לַוּוּנִי נָא אַתֶּם, הַקַּיִץ וְהַצְּחוֹק.

מי ייתן ושמחת חיי תלווני אל קו הקץ שלי. שהימים יפי הקומה, הסחרחרים משוק וקיץ, כאמור ב'תיבת הזמרה נפרדת', יהיו משוננים בזיכרוני ביומי האחרון. שהקיץ המאיר ילווני לאופק הקר. שהצחוק העולץ יצלצל לי בגלמידות העכורה. שבהיותי יחיד מכל יחיד, בהיפרדי גם מגופי, יהיו לי מלווים נאמנים, הוללים.

שורות אלו חוזרות על הרעיון שבקודמותיהן, וחורזות אותן. המשל בהן היה כזכור אחר. האדם כגדי, שמותו בא לו בנשיקת שמחת חייו:

כִּי אֵיךְ יִכּוֹן הַגְּדִי וְיִתְקַדֵּשׁ לָמוּת
אִם אֵין חַיָּיו שֶׁלּוֹ נוֹשְׁקִים לוֹ עַל מִצְחוֹ?

"למות" מתחרזת באריכות עם "גלמוד" (ואם תרצו, ג שגלמוד מוסיף על למות בראשה, ו-ד שבזנבה המוסיפה קוליות ל-ת, הן ג-ד של הגדי). ועניינן כמובן קרוב: המוות הוא אופק גלמוד, כלומר ערירי ועגום. נשיקת החיים על "מצחו" של הגדי המתקדש כמוה כ"צחוק" המלוונו אל האופק.  

"הַלָּזֶה", מכנה המשורר את האופק. לא סתם ההוא או הזה. הלזה. הלזה הוא ההוא-הזר. ההוא-המאיים. לזה גם נשמע קצת כמו רזה, המצטרף לקר ולגלמוד. לזה מתחיל בצליל לָ, המהדהד יפה את לָ של המילה שלפניו, "לָאופק", ושב ומתהדהד בתחילת הבקשה "לַווני".

מנגד בולטת חזרת הצלילים ק-צ בצמד "הקיץ והצחוק". מעניין: האופק הזה הוא הרי קו הקץ. חיינו הם, יגיד אלתרמן ב'שמחת עניים', "חיים על קו הקץ. שלמים וחזקים". המילים קו-קץ אינן אמורות פה אך הן מצטלצלות ברמיזה דווקא משמות הדברים הבאים לרכך את הקו החד הזה, הקיץ והצחוק.

*

וְעוֹד נוֹשֵׁם גּוּפִי וְעוֹד חַגּוֹ לֹא נָח – –

אנו נכנסים לבית האחרון, המסתורי והמפחיד, של שירנו. בשורה הזאת זה עוד בסדר, לכאורה. ההתרפקות על חוויות החיים כהכנה ליום המוות, בבתים הקודמים, גוררת כאן אזכור לכך שהמשורר עוד חי ושמח. אבל מהמשך הדברים אפשר יהיה להבין שזהו חזון ליום מיתתו – שבו, ככל האפשר, יימשך חגו; כי הלוא הקיץ והצחוק מלווים אותו וחייו נושקים על מצחו.

חוזרת כאן פעמיים מילת "עוד", מילת הקוד של הספר כולו ובפרט של מוטיב העלמוות (כלומר של החיים ויפי העולם הנמשכים גם מעבר לתקופת חיינו הפרטית וידם על העליונה). מילה נוספת המנקזת כאן מחצית-שורה היא "חגו": היא עשויה מחלקי המילים "גופי ועוֹד ... לֹא נח" המקיפות אותה.

תפיסת החיים כחג מעלה על דעתנו אזכורים רבים אחרים לאורך 'כוכבים בחוץ', המציגים תדיר את נגיעת הטבע או תסיסת החיים ביומיום כחג. "חגי יבולה ובציריה" של הארץ ב'שיר שלושה אחים', "חגיה" של הרוח ב'הרוח עם כל אחיותיה', חגן של העיר, החיטה והקרון הנוסע ב'יום השוק', "גאוּת הימים וחגם" ב'בוקר בהיר' ועוד ועוד.

אבל במיוחד עולה כאן על הדעת שיר-אח לשירנו, שכבר הזכרנו לפני כמה ימים. השיר "נשבעתי, עיניי", שכמו שירנו שלנו מתחיל בשבועה ובעיניים ובהלל למראות, ואשר בו "רציתי לה לומר שאני מין גדי, / ומגע אצבעה בצמרי הצית חג". כזכור, בבית הקודם בשירנו דיבר המשורר על גדי והתכוון לעצמו ולכולנו, "כי איך ייכון הגדי ויתקדש למות" וכו'. והנה עכשיו לאחר הגדי בא גם החג. מגע אצבעה של העיר-בסופה-ובברק הצית בו חג של אושר, ובאופן נרחב יותר, כאן, חייו הם חג.

הקונקורדנציה של יעקב בן-טולילה ואהרן קומם ל'שירים שמכבר' מעירה על ה"חג" שבשורה שלנו, הערה חריגה ונדירה ביותר שם, שהוא דו-משמעי. השורה משובצת בערך חג 1, חג במובנו כ"מועד, יום טוב", אך בהערה מצוין שיש לה משמעות נוספת המוגדרת בערך חג 2, חג במובן של "קורבן". משמעות נוספת זו אינה עולה מקריאה פשוטה של השורה: חגו של הגוף הרי מוקבל כאן לנשימתו, לחייו, והוא מדומה אל "הקיץ והצחוק". אבל היא עולה מדימוי הגדי המתקדש למות, ומדימוי ההתאבדות שיבוא בשורות הבאות. האופל, אומר הקונקורדנט-כפרשן, מתחיל בבית שלנו כבר בשורה הזאת.

> אקי להב: החג אצל אלתרמן הוא כמעט תמיד במשמעותו הכפולה.  גם המועד (שהוא גם "קורבן מועד") משתמע כאן מהשורה: "ייכון הגדי ויתקדש למות".  בלי ספק יש כאן דגש של המחבר על ההפרדה של הנפש מהגוף. הדיבור על הגוף בשורה זאת, בגוף שלישי - עושה את שליחותו. הוא נשמע כדיבור עליו מן הצד. כמו קונסיליום רפואי מלומד. כמעט גוף זר.

> תומר מוסקוביץ: אולי גם חג במשמעות של גלגל החיים?

> רפאל ביטון: אולי השורה הזאת מקבילה לכתוב ב"קץ האב": "כל עוד בו נשמה אין תמורה לטיבו"

> צפריר קולת: "חגו לא נח" ר"ל: סחרחר.

*

קִרְבִי תּוּגַת חַיַּי. עַכְשָׁו מֻתָּר לָגֶשֶׁת...

עד כה החיים הוצגו בכל השיר כהיפוכה של תוגה. כחגיגת מראות יומיומית. תוגה הייתה רק במוות, "האופק הלזה, הקר והגלמוד". רק לפני רגע, בשורה הקודמת, נאמר כי חגו של הגוף "עוד לא נח". והנה דווקא עכשיו ניתנת הרשות לתוגת החיים להתקרב.

יחס יוצא דופן מופנה לתוגה זו. "עכשיו מותר לגשת", אומר לה המשורר בשפת יומיום, שפה מעין פרקטית: נטע זר, חריג ביותר, בשיר שכולו לשון ספרותית גבוהה ועמוסת יצירתיות.

את הפער אפשר לראות אפילו בתוך השורה הזאת, בין שני חצאיה. "קרבי תוגת חיי" הפיוטי – ומייד אותה הזמנה יורדת לקרקע. הפועל הספרותי "קרבי" מגיע סמוך לאחר ה"גדי" המתקדש למות וה"חג", ועל כן נושא גם מטען עודף של קורבן – והנה הוא מומר ב"לגשת" הפרקטי, הבירוקרטי אפילו. המשורר יורד מהמליצה ומקבל את תוגת חייו בפשטות כמו-טריוויאלית, בלי הדר שירי, ובשמץ אירוניה שמסמנות שלוש הנקודות.  

במה מדובר בעצם? איך הגיעה פתאום לשיר תוגת חיים, מהי תוגת חיים זו, ומהו השלב שבו היא מוזמנת סוף סוף להתקרב?

ההקשר בשיר אינו חד-משמעי. השורה הקודמת, שנתנה לנו כנראה את תיאור-הזמן, הייתה "ועוד נושם גופי ועוד חגו לא נח". היא יכולה להתייחס להווה שבו המשורר חי ושמח ורק מחדד את מודעותו לכך שימות – או לעת שוכבו על ערש דוויי, צועד לאופק הקר והגלמוד וחייו נושקים על מצחו.

כלומר, ייתכן שההזמנה לתוגת-החיים נמסרת בשלב מסוים בחיים, כשאנו שוקעים בהרהורים ובחשבון נפש; ואם כך, תוגת החיים היא צד הצל שלהם, המלווה אותם לכל האורך, ויש זמנים שבהם צריך להתבונן גם בה. ומנגד, ייתכן שרק רגעי המוות הם הזמן שבו מותר לתוגת החיים לגשת, ולמען האמת אין היא זקוקה להיתר שלנו אלא היא מזמינה את עצמה בעל כורחנו, ומכאן האירוניה. ואז אפשר גם לומר שתוגת החיים אינה חלק מהם, אלא היא המוות והמודעות לו.

אולי תובנה כלשהי על השיר תאפשר להכריע בין הניואנסים הללו. אך נראה לי שהעמימות וריבוי האפשרויות הם חלק מהעניין: הבית הזה, האחרון בשיר, הוא בית מסתורי. הוא מוסיף הצללה לשיר שטוף השמש שלנו. מנכיח בחיינו את צל המוות, כשם שעד כה השיר עסק במשלוח קרני אור של שמחת חיים גם אל תוככי ליל המוות שאחרי האופק. יאה לבית-צל כזה מידה של אי-מובנות נעלמה.

> רפאל ביטון: קרבי - אולי חוץ מהתקרבות ומקורבן, גם במשמעות של קרביים (החלק הפנימי שלי). התוגה של חייו היא פנימית מאחר והמשורר נשבע להסתיר אותה, אבל היא תמיד היתה שם ("גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה", משלי) אך עכשיו זה הזמן שלה לגשת איתו למשפט שסופו ידוע...

> חיים גלעדי: הפוך מ"אל תתחנני אל הנסוגים מגשת".

> אקי להב: "תוגת חיי": מדובר להבנתי בכינוי ל weltshmertz. צער העולם או "כאב העולם", אותו מושג רומנטי-גרמני, שהפך לתוגה כללית (ואישית כאשר במשורר רומנטי עסקינן) על קוצר ידו של האדם מול אי הצדק הממלא את עולמו.

> עדיאל חרבש: ההזמנה לגשת בעת הגויעה והחיסרון היא מתוך ההשלמה של מוות שלם, מלא חיות, עם כל ההקדמה החיונית של הבתים הקודמים.  לעומת זאת, החיסרון השומם, המופתע, הריקני, שמקבל ביטוי בשיר ״את הלילה שלך״, שם הביטוי הוא גם פרקטי ויומיומי אבל הפוך בדיוק- ״את זרה! אל תבואי עכשיו״, ושוב- ״אל תבואי. עכשיו, ילד מת בחיקי״.  אותו עכשיו של השיר הזה, המוכן, המשלים, המלא בתוכן, המזמין - הוא אותו עכשיו המופתע, ההמום, הריקני והדוחה כל קירבה והשלמה בשיר המקביל. בנוסף, מתחדד ההבדל דווקא עם ההקבלה של ״תוגת חיי״ אצלנו ל״תוגה שעזבת פה״ ב״לילה שלך״.

 

*

הַבֶּכִי הָאָפֵל, שֶׁלֹּא בָּכִיתִי לָךְ,
לְצַוָּארִי כְּאֶבֶן בְּקָפְצִי מִגֶּשֶׁר.

כל חיי איפקתי את הבכי האפל שרבץ בתוכי, הבכי שלי אל תוגת חיי שליוותה אותי מרחוק. והנה עתה, בקרוב אליי התוגה, הבכי בא. והוא כמשקולת, משקולת מוות. משקולת המאפסת את סיכוייו של מתאבד להינצל.

הקפיצה "מגשר" נחרזת עם האמירה לתוגה "עכשיו מותר לגשת". לגֶשֶת-גֶשֶר הוא אפוא חרוז הסיום המהדהד, המגשר בין שתי מילים רחוקות מבחינה דקדוקית שעניינן אחד, קירוב בין שני צדדים. אך מהגשר הזה – קופצים. בבתים הקודמים תוארה שמחת החיים המלווה אותנו אל אופק המוות; תוגת החיים, לעומת זאת, והבכי המגיב לה, מקעקעים את הליווי. חותכים הצידה, למטה, מגשר החיים.

תהינו אתמול אם "תוגת חיי" היא עצבות מודחקת המלווה את חיַי המוארים, או צל המוות המרחף על חיַי מטֶבע מהותם. כך או כך, ההימנעות הממושכת מבכי, והיותו של הבכי אפל, כלומר גם קודר וגם כנראה חבוי, מקבילות לאיסור הממושך שהטלתי על תוגת חיי להתקרב אליי, עד עתה. עכשיו זה נפרץ, וכבד מנשוא.

השורות קשות, אין ספק. קשות להבנה וקשות רגשית. מילא הרעיון: לא רק הצחוק מלווה אותנו אל המוות, אלא, בהכרח, בכי. לא מציאותי לצפות למיתת נשיקה עם זיכרונות טובים; גם כל ההחמצות שלנו, זֵכר כל החֶסר, מתפרצים ומציפים. אבל הדימוי מטריד. דווקא להתאבדות? ודווקא אני, "בקופצי"? כלומר, דווקא התאבדות שלי, כאילו קפיצה מגשר היא חלק מרפרטואר ההתנהגויות שלי. הלוא במיתת נשיקה עסקינן בשיר! בפטירה מתוך תחושת השלמה.

יש כאן קרבה מאיימת בין ההתרחשות המציאותית הנחזית בשיר, מוות מתוך מוכנות נפשית, לבין הדימוי, השולח אותנו גם הוא למותו של אותו אדם, שהפעם, אומנם רק כדימוי לבכיו, טורף נפשו בכפו. מסתבר שאלתרמן, בשיר שהוא המנון לחיים, מסרב להשאיר אותנו עם טעם מתוק בפה. מוכרח לכרוך את האושר, בעקביו ממש, עם האימה. המוות, גם המוות הנכון, כמוהו כירח, בעל צד מואר וצד אפל. עם "הקיץ והצחוק" מלווה אותנו אל האופק האחרון, בהכרח, גם היפוכו, "הבכי האפל", ושמא הוא אשר בסופו של דבר יפילנו אל מעבר לאופק הזה.

צחוק ובכי הם אפוא מלוויו האחרונים של האדם. צחוק מואר ובכי אפל. זיכרונות אושר ויופי ותוגת-חיים. המַראות והחשֵכה. מלאכו הטוב ומלאכו הרע. הם הלכו איתו כל חייו, ובכוחו היה להשׁביע את הראשון ולשבח אותו, להדחיק את האחרון – אבל רק רוב הזמן.

ברעיון זה גם יחתום אלתרמן את הספר כולו, שלושה שירים קדימה מכאן, בשיר 'הם לבדם'. האדם הולך שם אל האופק, אל "הרקיע הקר" אשר עומד גבוה "על הגבול", בתוך מהות סמיכה של זוהר, ובדרך הכול נושר, גם המילים והניגון, ואחרונים נותרים הבכי והצחוק; בשיר ההוא, זה גם מתוך היותם קולות רגש נטולי תוכן, תת-לשוניים. "רק הבכי והצחוק לבדם עוד ילכו בדרכינו האלו, / עד ייפלו בלי אויב ובלי קרב". זו הנפילה שלנו מהגשר.

> סלעית לזר: נכון שקפיצה מגשר, ובמיוחד עם אבן לצוואר, נתפסת בעינינו כהתאבדות, אולם עבור השוכב על ערש דווי זו יכולה להיות עצם ההחלטה לשחרר את האחיזה בחיים ולעבור אל הצד השני בבת אחת. לא להיגרר לשם ע"י מלאך המוות תוך נעיצת עקבים בקרקע, אלא פשוט להתקדם הלאה.

> נדב שבות: יש תחושה של שלושה בתי סיום של השיר כאילו אלתרמן סיים את השיר ולאחר מכן נמלך בדעתו שוב ושוב ולבסוף הכניס את שלושתם.

> אקי להב: ומהו: "שלא בכיתי לך"? עלינו לבאר זאת, אין להבין את השיר בלי זה, וכדי שיתקבל על דעתנו, מוטב שהביאור יציג מושג יסודי מאד בפרשת חייו של הדובר, של ההלך-האמן, של האני המשוררי הכוכבים בחוצי. הפתרון איננו יכול להיות נישתי, זניח. וגם לא מעורפל ועמום. מדובר במשהו מהותי מאד. הרי אנחנו לקראת סיום. מהרהרים בקפיצה מגשר, ר"ל.
ובכן, לדעתי מדובר בהחלטתו (הסימבוליסטית, הדקדנטית לכאורה- בשם ה L'art Pour L'art היינו: אמנות לשם אמנות) של האמן לדבוק באסתטיקה של העולם. אלתרמן מציג בכוכבים בחוץ גישה אסתטית קיצונית. הוא מתפעל מכל דבר. זה כולל את התופעות הכי מרושעות ומאיימות, יצורי ה"לא-מודע", ה"פרא הקדמון". קהל הכיכרות בשיר "הנאום" ועוד. הוא עצמו מכנה את שירתו "מפלצת של יופי".
גישה זאת, עליה הוא מתנצל לאורך הספר שוב ושוב, היא היא "הבכי האפל שלא בכיתי לך". אלתרמן מתפעל אפילו מיפיה של התוגה עצמה. עד כדי כך הוא "חולה" באהבת "היש".
הנה אזכיר עוד אירוע דומה של מעין קפיצה מגשר, עם אבן על הצואר, בסיומו של השיר הפותח את כוכבים בחוץ (מיד אחרי הפתיחה) "פגישה לאין קץ": "ואני יודע כי לקול התוף - - - - יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף את חיוכנו זה מבין המרכבות". שימו לב ל"אני יודע" המטעים את העובדה שמדובר ב"מחשבה על" ולא בתיעוד האירוע עצמו. וגם ל"עוד" שהוא כאן במשמעות נדירה יחסית של "פן" או "שמא" או "אני עלול". הפראזה היא מעין התרעה מפני הנפילה.
כאן בשתי שורות אלה של סיום הוא מתחרט שוב, עוד סיבוב אחרון של חרטה.





יום שלישי, 3 באוגוסט 2021

חג ואימה: קריאה יומית ב'קרקס' לנתן אלתרמן




במסגרת מבצע פייסבוק (וטלגרם) 'כפית אלתרמן ביום' וקריאתנו על סדר 'כוכבים בחוץ' לנתן אלתרמן קראנו במהלך אב תשפ"א, יולי 2021, את השיר 'קרקס'. לפניכם רצף הכפיות ומבחר תגובות פרשניות של הקוראים.


 יָפָה וּמִתְאַבֶּקֶת,

בֵּין רְעָמֶיךָ הַשְּׁבוּיִים,

נַפְשִׁי בְּךָ צוֹחֶקֶת

עַד הַיָּצִיעַ הַשְּׁבִיעִי!


חוזרים לתלם של 'כוכבים בחוץ', לשיר הבא בתור. השיר נקרא 'קרקס'. אלתרמן אהב קרקס. עשרים שנה ויותר אחרי שכתב את השיר הזה כתב לילדים מחרוזת שירים ארוכה, בהיקף של יותר מחמישים עמודי ספר, ושמה 'צרור נפלאות הקרקס'. 

שיר הקרקס שלפנינו הוא דייר קצת חריג ב'כוכבים בחוץ'. אומנם יש בו לוליינות מילולית ואקרובטיקה צלילית ברמה שרק אלתרמן מסוגל להציג. וגם שלונסקי בעצם; גם לשלונסקי שירי קרקס אקרובטיים כאלה, אם כי די מדכאים וטרגיים, על הקרקס שהוא קיר-כעס. ועדיין, על פניו, זה שיר פשוט על עניין פשוט, שכמותו, אומנם בקצת פחות ליטוש, אפשר למצוא בטורי 'רגעים' של המשורר, כלומר בשירי-העיתון המוקדמים שלו. 

כאן כמובן מחכה לכם השאלה "האומנם?". האומנם התפתה אלתרמן לשבץ בספרו העילאי והנשגב והגאוני שיר עיתונאי קליל שיצא לו מוצלח במיוחד? נצא לדרך ונראה מה נגלה. 

במילתו האחרונה, הבית הראשון כבר רומז לנו על מסגרת השיר: שיר בן שבעה בתים. כאן, בקרקס, הנפש צוחקת וצוהלת "עד היציע השביעי", על משקל "עד הרקיע השביעי", כלומר כל כולה, עד הגג, עד השורות העליונות בטריבונה. 

ראו את המהלך שנעשה כאן: שבעת הרקיעים, שהם דרך מיסטית לדרג את מידת האלוהיות של השמיים, מוקבלים ליציעי הקהל בקרקס, אבל בעצם לעוצמות ולעומקים של ההתלהבות הנפשית של מי שיושב בהם. 

חרוזו המעניין של "השביעי" הוא "השבויים". דווקא ראשיתן של המילים, מקום שם מרוכזים העיצורים החזקים והנשמעים היטב, מקבילה במדויק: "הַשְׁב". ואילו ההמשך, היכן שהקורא הלא מנוסה מחפש את החרוז, מהדהד בשינוי: תנועה שונה (חיריק לעומת שורוק) ואז סיומת חזקה זהה בתנועת חיריק (עִי, יִים). 

מה בעצם זווַג לנו פה? הקשר בין שביעי לשבוי, בין שורשי שב"ע ושב"ה. אנחנו, במרומי הקהל, בשיא התלהבותנו הנפשית, ברקיע השביעי, בשמיים – כמו הרעמים בקרקס, הממד השמימי שלו (הרעם מתגלגל בשמיים), פלאיו המדהימים והרועשים, שהם בעצם שבויים בו, סגורים במיקרו-קוסמוס של אוהל הקרקס, מאולפים אם הם בעלי חיים; וגם אנחנו, המתלהבים, בעצם קהל שבוי. 

אכן, רעמים שבויים הוא אוקסימורון סמוי. סתירה פנימית מובנית. מה חופשי יותר מהרעם, זה שמדומה לבעל כנפיים ("כנפי הרעם"), זה הממלא את חללו של עולם ומתגלגל בו. והנה רעמיו של הקרקס שבויים בעולמו ובאוהלו ובשוט מאלפיו. 

כמו הקרקס גם נפשו של הצופה חווה פרדוקס. היא "יפה ומתאבקת". דומני שכאן מתאבקת הוא גם נאבקת, כאותם לודרים בקרקסי העבר, וגם מתכסה באבק, זה העולה בענן מרגלי החיות הבוטשות בקרקע. ביופייה של חוויית הקרקס יש איזו צרימה, איזו גסות. הקרקס, כפי שנראה בהמשך, מהלך על קו הסכנה. מצמית לפעמים את הנפש: האם הלוליין לא ייפול מהחבל, חלילה? האם האריה ייצא שלם מחישוק האש? 

ראינו אם כן, במבט על הבית הראשון שהלך דווקא מן הסוף אל ההתחלה, ששיר הקרקס שלנו עומד בסימן אותה כפילות אלתרמנית מפורסמת, הרכבת ניגודים. יופי ומאבק, חופש ואילוף, המוניות וקדושה. אבל הקוטב הקרקסי, הצוהל, מוחצן וגלוי, ואילו צד הצל נותר מוצל. נראה בימים הבאים לאן זה הולך.


*

תִּזְמֹרֶת מִתְפָּרֶצֶת

נֶעֶרְפָה

בִּיעָף!


תזמורת הקרקס יוצרת דרמה לקראת איזה נאמבר וחדלה לפתע כשהוא קורה. כאילו נערף ראשה בהנף מהיר. 

סידורן של ארבע מילים אלו, שתי שורות שהפכו לשלוש, ממחיש את הדבר במדויק. התפרצות התזמורת שועטת קדימה, אך בעריפתה היא נחתכת, והראש מתנתק מהצוואר. ביעף עוד קצר אפילו יותר מנערפה.

גם הצלילים מאורגנים בהתאם. ת-מ-ר, וכן שריקת ז או צ, משותפים ל"תזמורת מתפרצת" ויוצרים רצף קולני אחד. ואילו למילות העריפה, "נערפה ביעף", משותפים צלילי ע ופ רפה. ב"נערפה" עוד יש שריד מהתזמורת המתפרצת, ר, אך במילה האחרונה "ביעף" אפילו זה לא.


*


אֶל גֹבַהּ הַטְּרַפֶּצְיוֹת

לוּלְיָן אָדֹם הוּעָף!


זה מה שערף את ניגון התזמורת, וזה מה שיתואר בשורה הבאה כ"דקה אחת של מוות". לוליין לבוש אדום, צבע ליצני אבל גם מרמז לסכנה, הוזנק אל גובה הטרפזים, המתקנים התלויים המשמשים למעשי הלוליינות. 

"הטרפציות", כך אמרו אז טרפזים, יוצר חרוז לולייני ביותר עם "מתפרצת": "תזמורת מתפרצת / נערפה / ביעף. / אל גובה הטרפציות / לוליין אדום הועף". מִתְפָּרֶצֶת-טְרַפֶּצְיוֹת: כל רצף העיצורים טרפצת משתתף פה, תוך התחלפות סדרם של פּ ו-ר. כלומר דווקא בהברה המורגשת ביותר, זו המוטעמת, העיצור מתחלף. בתוך הרשת העבה של הצלילים המשתתפים בחרוז, ההתהפכות במרכז הכובד יוצרת טוויסט. שרק לא ייפול מהחור הזה, הלוליין שלנו. 

על רקע החרוז הזה אפשר למחול על החרוז השני בבית, ביעף-הועף, שאינו ממש חרוז כי אלו מילים מאותו שורש. חיוורונו של החרוז הזה, שיושב דווקא על המשבצת האסטרטגית (סיום הבית), מדגיש את כוחו המסחרר של החרוז מתפרצת-טרפציות.


*


דַּקָּה אַחַת שֶׁל מָוֶת – –

הֵידָד

כְּקִיר קָרַס!


הלוליין הועף למעלה, אל הטרפז, ולרגע הולם לבך: הייתפס בשלום או יצנח למוות? ולרגע קופא לבך כאילו אתה מת. אך הנה הפעלול צלח, האיש באדום לא נידון למוות, ויציעי הקרקס שואגים הידד בפורקן של המתח.

חוויית הקרקס ממשיכה אפוא ללכת בגיא צל-מוות. הוא מרחף מעל, אף כי אפשר לסמוך על האקרובטים שיחלצו נפשם ממנו. והוא הבסיס להידד; שגם הוא בתורו, ההידד, נשמע כמפולת, כקיר-היציעים של הקהל שכביכול קורס. 

דימוי ה"הידד" ההמוני מיציעי הקרקס למפולת שולח אותנו לשיר מתחילת הספר שקצת מזכיר את שירנו, שכן גם הוא עוסק במופע על במה מול המונים: 'הנאום'. השיר נגמר בכך שהנאום "מגיח – ענק! – ממפולת הידד!". זאת אחרי שהוא "נלחץ אל הקיר".

בשורות הקטנות שלנו פה מ'קרקס' כמוסים מקורות עבריים אדירי עוצמה. המשורר פורט עליהם ברמז, בנגיעה. הבה נפתח את המכסים.

דקה היא כידוע אחד משישים של שעה. אחד משישים הוא במסורת מעין "משהו", "קורט של", הבלחה של הדבר האמיתי. חז"ל מונים במסכת ברכות נז ע"ב חמישה דברים שהם אחד משישים. אחד מהם הוא אחד-משישים של מוות:

"חמשה אחד מששים. אלו הן: אש, דבש ושבת ושינה וחלום. אש אחד מששים לגיהנם; דבש אחד מששים למָן; שבת אחד מששים לעולם הבא; שינה אחד מששים למיתה; חלום אחד מששים לנבואה". 

זה אגב עמוד גמרא מקסים מאין כמוהו, עם הרבה רשימות כאלו, וכל מיני סימנים. אפרגן לכם פה רק את הרשימה הבאה אחרי זו, כי היא קצת מקבילה. "ששה דברים סימן יפה לחולה. אלו הן: עטוש זיעה שלשול קרי ושינה וחלום" (והגמרא ממשיכה ומונה פסוק-סמך לכל סימן שכזה). 

"דקה אחת של מוות" היא בשירנו לא שינה אלא תעופתו של הלוליין. על כל פנים יפה היותה של הדקה אחת משישים. והלוליין, כמו השינה, "כחלום יעוף".

הלאה. "הידד כקיר קרס". כלומר ההידד נפל. אתם בטח מכירים את זה מנעמי שמר. עצוב למות באמצע התמוז עת "על קצירך ועל קיצך הידד נפל". אלתרמן קדם לנעמי שמר, אבל הוא והיא נשענים שניהם על קיר קדום, הלוא הוא הנביא ישעיהו במשאו על מואב: 

עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר, גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ, דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל (ישעיהו ט"ז, ט). 

יתרה מכך. מואב מזוהה עם מקום ידוע, "קיר מואב" (כיום העיר כרכ בירדן). ישעיהו ממשיך ומזכיר קיר זה בקשר להידד, בפסוקים הבאים מיד אחרי פסוק זה: 

וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל, וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן, לֹא יְרֹעָע; יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ: הֵידָד הִשְׁבַּתִּי. עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ, וְקִרְבִּי לְקִיר חָרֶשׂ. וְהָיָה כִי נִרְאָה כִּי נִלְאָה מוֹאָב עַל הַבָּמָה, וּבָא אֶל מִקְדָּשׁוֹ לְהִתְפַּלֵּל וְלֹא יוּכָל (שם י-יב).

ההידד נפל, ההידד הושבת, והנביא קרביו הומים לקיר-חרש השבור במואב. אשר נלאה על הבמה. 

מחר נשלים את הבית שהתחלנו, ונראה איך מתחרזים "מוות" ו"כקיר קרס". לגבי "קיר קרס" אתם ודאי מנחשים. חרוז עשיר מאוד הנוגע ללב שירנו. אשר ל"מוות", אתגר ידוע לחרזנים, חכו בסקרנות למחר. המוות יחרוז עם סוג של היפוך שלו. 


*


כָּל יַלְדוּתְךָ שְׁלֵמָה עוֹד

כְּאָז בִּי, הַקִּרְקָס!


ילדותו של הקרקס היא שתיים. היא ילדותו של המשורר, שבילדותו ראה הצגות קרקס והנה עכשיו בבואו לקרקס ילדותו קמה שלמה לנגד עיניו. והיא ילדותיותו של הקרקס, תמימותו, משחקיותו, רעננותו: ילדותו הנצחית, העומדת שלמה כאז כן היום.

השורות סוגרות לנו את חריזת הבית. הנה הוא:


דַּקָּה אַחַת שֶׁל מָוֶת  – –

הֵידָד

כְּקִיר קָרַס!

כָּל יַלְדוּתְךָ שְׁלֵמָה עוֹד

כְּאָז בִּי, הַקִּרְקָס!


מול הדקה האחת, החולפת, של מוות, עומדת הילדות "שלמה עוד". גם שלמה ולא חלקית, גם עודנה, כלומר חיה ומתמדת. על חשיבות המילה "עוד" בשירי 'כוכבים בחוץ' כבר יצא לי לכתוב פה בלי סוף. כאן, כמו במילה הראשונה של הספר ("עוד חוזר הניגון"), וכמו בעוד מקרים רבים, זהו 'עוד'-ההֶתְמֵד, ה'עוד' של העבר שחוזר בהווה ויחזור בעתיד, המילה המגלמת את חוויית החיים והעולם כרצף ושואבת מכך עידוד ותקווה.

החרוז מוות/שלמה-עוד מדויק רק בהברה המוטעמת, מָ; אחריה באה הברה חלשה, עם הסיומת הדומה ת/ד. המשמעות, צירוף הניגודים, היא הנותנת לחרוז את כוחו. מקרה דומה בספר הוא "הלוא לשווא תמהתי מי את לי ומָה אַת / ... / בתי, שנותיי חודלות לרוץ לקראת המוות / ..." בשיר 'תמצית הערב'. 

דרכים 'מדויקות' יותר לחרוֹז מוות הן אלו: הדרך הקלאסית המתעלמת מהעיצור מ וחורזת מוות עם מילים בהפסק מקראי כגון עָבֶד; הדרך ההשכלתית לחרוז מוות עם צלמוות, כי אכן צלמוות אינו צל של מוות אלא מילה עצמאית שפירושה חושך; וצירופי מילים, כגון בשיר של דורי מנור 'פרוטוקול של שיחה עם רועי': "א':   אדם מקלף כל ימיו אֶת / הגֶלד הלא-מתכלה. / אדם מקלף – – ב':  והמוות? / א': המוות איננו מלא". ואפשר גם להשתעשע בלעז: חרזתי פעם מוות עם love it, בהקשר פוליטי כמובן.

אבל מוות/מה-עוד אינו כל החרוז פה! נלך הברה אחת אחורה בשתי השורות, ונגלה שהן זהות: שֶל-מוות/שלֵמה-עוד! עוד הברה אחורה? גם הן כמעט זהות: חַת-תְךָ! גלגלו את זה: אחת-של-מוות/דותךָ-שלֵמה-עוד! ואם נמשיך ונביט אחורה נראה שגם מה שנשאר, תחילות השורות, הם צלילים דומים, אף כי לא במדויק ולא באותו סדר: "כל ילדותך" לעומת "דקה אחת". בשתיהן יש לנו ק/כּ, ד. ושתיהן כמובן הפוכות, כל הילדות לעומת דקה אחת. 

הרי לנו אפוא חרוז הכולל בעצם את השורות כולן: 


דַּקָּה אַחַת שֶׁל מָוֶת  ...

כָּל יַלְדוּתְךָ שְׁלֵמָה עוֹד


החרוז השני והבולט יותר במבט חטוף הוא כמובן החרוז האסטרטגי, סוגר השורות הזוגיות, כקיר-קרס/קרקס. כל המילה "קרקס" נמצאת ב"כְּקִיר קָרַס", במדויק, על עיצוריה ותנועותיה, אבל בעודפות: צליל ק הראשון של קרקס מוכפל ב'כקיר קרס', כי לפניו בא כְּ; והצליל ר מקבל הופעה נוספת, כלומר לא רק ב"קיר" אלא גם ב"קרס", כאילו שקשקנו קצת את בקבוק ה"קרקס". יש כאן איזה אפקט קרקסי של קרקוס המילה, ויתרה מכך, דומה שה"כקירקרס" הזה מעלה על דעתנו בצליליו מילים אחרות הקשורות לקרקס: כרכרה, סחרחרה, קרוסלה.

יש אפילו קשר אורגני בין שני צמדי החרוזים פה. הקרקס כולו, כמילה, שלם עוד בתוך שבריריות המוות של הקיר שקרס.


*


מֵרִמּוֹנְךָ לִי פֶּלַח,

מֵהֲמוֹנְךָ סוּפָה,


רק במשפט הקודם צוינה שייכות שלמה של הקרקס אליי: "כל ילדותך שלמה עוד / כאז בי, הקרקס". אבל חוויית הקרקס שייכת לרבים כמוני, ומבחינה זו אני יכול לבקש רק חלק בו, שותפות, פלח. 

שתי מילים חורזות מבטאות את הריבוי והגיוון שיש במהותו של הקרקס עצמו. רימון והמון (המילים פלח וסופה הן כמובן חרוזיהן של מילים אחרות, בשתי השורות הבאות). אבל הן לא לגמרי מקבילות. כדרכו של שירנו, על אחת מהן מוטל צל מפחיד. 

הרימון כולו יופי והנאה. אני מבקש ממנו פלח (או מציין שיש לי פלח ממנו). הרימון מתחלק לפלחים, כפי שנאמר כבר בשיר השירים ד', ג: "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ". אומנם, כבר במילה פלח אנו עלולים לחוות אימת מה מפני פילוח, המשך לסכנת המוות שהוזכרה בבית הקודם.

ההמון כבר בעייתי יותר במהותו. המון אנשים צופים בקרקס, יש בו המוניות; אך באמצעות המילה "סופה" מופעלת כאן גם משמעותו הקדומה השנייה של 'המון', רעש ותנועה, המיה אדירה: "קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם" (מלכים א י"ח, מא; ובעקבותיו "קול המון טיפות המים" בשיר 'גשם גשם' של קיפניס); "הַיָּם בַּהֲמוֹן גַּלָּיו" (ירמיהו נ"א, מב). מההמון הזה יקצור המשורר סופה.

אלתרמן טמן לנו פה מלכודת. כי ההקבלה בלבלה. אם מהרימון אני מקבל פלח, מההמון אני אמור לקבל חלק מההמון, משהו קטן ממנו. כך מחליק לנו ה"סופה" בכיף. אבל סופה היא יותר מהמון. סופה היא המון שכבר משתולל. סוער, או סוער עליי, לפחות. 

וכך, בעוד מיופיו של הקרקס אני מקבל חלק מן השלם, שותפות, הנה בפן הרועש-רוגש שלו כל יחיד מקבל יותר מן השלם. את מה שבמציאות הוא המון, אני כבר חווה כסופה.


> אקי להב: המון, על כל הוראותיו, הוא מושג חביב על אלתרמן, במיוחד הסערה שבו. יכולתו להסעיר. כבר הוזכר נדמה לי השיר "הנאום" מפרק א. אומנם המילה המון לא מופיעה בו, אבל כל שאר אביזרי ההמון חוגגים בגדול. ובראשם ה"סופה" (אולמי הסופות בעננת רועצת"). והנהימה (המפלצת העונה בנהימה), שהיא (לעניות דעתי) חלק בלתי נפרד מהמילה "המון".  

מילה קשורה, יפה ונדירה שאני נזכר בה היא "המית" (שהיא גם מעין המיה). אלתרמן משתמש בה פה ושם, למשל בשירו האחרון: "שיר סיום" (מחגיגת קיץ):

"נשאר רק החומר החי - - - -

הפעור בעולם כפצע

כי תיעף ותחדל הֲמִית ים,

אבל הוא לא יכלה עד נצח"

להמיה הזאת (שהנהימה וההמון הם גילויים שלה), חלק קבוע מהוויית העולם של אלתרמן. והים (הנוהם) כמטאפורה משמש לעתים כשותף-גורל למשורר.

זאת, לא פעם כדי לתאר את קשיי התקשורת בין הקורא לבין האמן. הים נוהם ונוהם, איש מאיתנו איננו מבין מה הוא רוצה לומר, אבל אנו מרגישים שיש בו איזשהו מסר. יש לו מה להגיד. הוא נושא מסרים לא-מילוליים.

יציאות כאלה מופיעות לעתים בשירת אלתרמן מכל הסוגים. למשל "הים לא יחדל מלנהום" בשיר צריך לצלצל פעמיים. או למשל:

".. מאחורי מוטות ברזל וחביות / נושם הים, גדול וזר כבית חולים" (שיר משמר)

מהר מאד, כבר בבית הבא של שירנו "קרקס", יגיע הפיתוח של נהימות ההמון בקרקס ("ברעם סיפוניך / את ליבנו גרוף" וכו), וזכרון "הנאום" יתגבר אצל הקורא.


*


בִּדְרֹךְ סוּסַת הַמֶּלֶךְ,

רוֹטֶטֶת וּקְצוּפָה.


נראה שסופת המון הצופים שראינו אתמול פרצה "בדרוך סוסת המלך", שכולה שצף-קצף. מיהי סוסת המלך שבקרקס? אולי סוסה הדורה במיוחד, אולי סוסת המאלף הראשי, אולי מישהו שראה הרבה קרקסים יכול לחשוב על רעיון אחר. 

על כל פנים הופעתה של "סוסת המלך" הזאת מחזקת את היבט ההדר שבקרקס, המתחרה בשירנו זה עם היבטי הסכנה, ההמוניות וההנאה. תחרות זו פורצת גם פה. הסוסה אינה פוסעת בגאווה אלא היא "רוטטת וקצופה".

המילה "רוטטת" חוזרת שלוש פעמים ברציפות על אותו צליל, המחשה לרטיטה. "קצופה" היא צורה מעניינת לומר שותתת-קצף, כנראה הקצף היוצא מפי סוסים בעת מאמץ. איכשהו "רוטטת" מקרין עליה גם דקדוקית ואנו מבינים שהיא קוצפת. 

"קצופה" נוצר מן הסתם מטעמי חרוז ומשקל: מילה זו מתחרזת באריכות עם "סוּפה" שבשורה הקודמת (הנה הבית במלואו: "מֵרִמּוֹנְךָ לִי פֶּלַח, / מֵהֲמוֹנְךָ סוּפָה, / בִּדְרֹךְ סוּסַת הַמֶּלֶךְ, / רוֹטֶטֶת וּקְצוּפָה").  ויש ביניהן קשר. סופה וקצופה שתיהן מבטאות תנועה נסערת, גם אקלימית וגם רגשית. מה עוד שבעת סופה הים מקציף. "המלך" מתחרז חרוז שונה-זנב עם "פֶּלַח". 


> אקי להב: סוסת המאלף הראשי - מתאימה בעיני. מלך ההצגה.

והנה באה לידינו הזדמנות לפרוע את החוב לשיר "קפיצת הלוליין". גם שם מככבים בהצגת הקרקס, "פרשיו של המלך". אני כורך עם שיר זה גם את "קניית היריד" ו"זקנת החלפן". שני אחיו, שהופיעו יחד איתו בספרו של אלתרמן: "עיר היונה". שלושה שירים נפלאים אלה של אלתרמן עוסקים בין השאר בהיבטים שונים של "התהום" הנפשית שלנו. אלתרמן מצביע על נושא זה כבר בשמה הקיבוצי של השלישייה. הוא מכנה אותם: "שלושה שירי גוזמאות – מעשיות חדשות של רבה בר בר חנה". כלומר, מביא אותם לכאורה משמו של האמורא בן הדור השלישי, המיוחד והנהדר והחביב על אלתרמן (וגם על ביאליק): רבה בר בר חנה. הנה קישורית למאמרי על שיר זה. אני מציע שם הסבר מה עושה כאן רבה בר בר חנה. השירים יצאו לאור כשני עשורים אחרי פרסום כוכבים בחוץ, אבל כמו רבים משיריו המאוחרים מוטיב זה מופיע כְּעוּבָּר כבר בכוכבים בחוץ. גם בשירנו "קרקס". ולא רק בו.  

אין חולק שהקרקס הוא ישות תהומית מבחינת אלתרמן. חממה ל"צפעונים", מפריחי שממות הומוסאפיינסיות, כגון: צחוק ובדיחה, חרפות וגידופים, גוזמאות ומעשי נכלים, גניבות, גזילות, טפשות ועוד ועוד, הרשימה ארוכה ומפתיעה לעתים. אך אלתרמן מוקיר אותם, את כולם, על פי הכלל הנקוט בידו: בעיני המשורר-האמן, "הכל יפה", ובמיוחד "המכוער" לכאורה – בעיני ה"חכמים". כל אלה חוגגים גם בשירנו זה. אך הואיל ומדובר ב"עובר" בינתיים, צריך קצת לגרד את השכבה החיצונית של הדברים, כדי להבחין בכך. זאת, החל משורת הפתיחה המתוודה כי "נפשי יפה ומתאבֶּקֶת" (גם אבק אך גם מאבק). וגמור ב"לַהַט נָשֶיךָ הֶעָבוֹת" (!! *) ו"נחר האורוות". "נָשֶיךָ הֶעָבוֹת" מזכיר את "כי נהדַרְתְ פונדקית מהדר הפילים, ותגאי במותנַיִךְ ומי יחַבְּקן?". אין ספק, בעלת הפונדק היא אשה בריאת בשר. ואילו "נחר האורוות" מזכיר לי תמיד את ספורו הדמוני של קפקא: "רופא כפרי", שבו האורווה מדמה את ה"איד" או ה"לא-מודע". ומוציאה מקרבה, במעין לידה דמונית, צמד סוסים מפלצתיים הנושאים את הגיבור אל הרפתקתו. תגידו מה שתגידו, יש באורווה (ובמיוחד ב"נַחֲרָתָהּ") משהו דמוני, אבל דרוש אמן איכותי כדי לחשוף אותו בפנינו.


*


בְּרַעַם סִפּוּנֶיךָ

אֶת לִבּוֹתֵינוּ גְּרוֹף!


הפנייה כאן היא לקרקס, וסיפוניו הרועמים יכולים להיות היציעים המריעים וגם הבמה על מתקניה. כבר פגשנו בתחילת השיר את "רעמיך השבויים" שביניהם צוחקת ומתאבקת הנפש של הצופה. כאן נראה שהרעמים שבויים פחות והלבבות יותר. או לפחות המשורר מייחל לכך.

דומני ששורותינו נכתבו גם כדי להיחרז עם השורות של מחר. נחכה.


*


(זַרְקוֹר!) כַּסֵּה פָּנֶיךָ

מֵאוֹר

כְּמֵאֶגְרוֹף.


הזרקור מכוון אל הקהל פתאום. ציונו נתון בסוגריים, דבר נדיר בספר: מעין הוראת במה הקוטעת את המונולוג. פלישה חיצונית פתאומית אל מהלך קריאות ההתלהבות, המשנה את המשֵכן. 

עכשיו עליו להזהיר, אולי היושב לידו, אולי את הקרקס עצמו שאליו מכוונות הקריאות עד כה. אור הזרקור עשוי לכאוב. המילה אור נמצאת כולה במילה אגרוף. זה וזה מטיחים. שניהם באיזה אופן יוצרים פנס בעין. 

"כסה-פניך", כבר מההברה "סה", ו"כמאגרוף" סוגרים שניהם חרוזים עשירים, רבי צלילים משותפים, עם מחציתו הקודמת של הבית. הנה כולו:


בְּרַעַם סִפּוּנֶיךָ

אֶת לִבּוֹתֵינוּ גְּרוֹף!

(זַרְקוֹר!) כַּסֵּה פָּנֶיךָ

מֵאוֹר

כְּמֵאֶגְרוֹף.


דומה שהפנס שהזכרנו מאיר, בצליליו, מהמילים סיפוניך/כסה-פניך.


*


בַּחוּץ נוֹשֵׁף עוֹד לַהַט

נָשֶׁיךָ הֶעָבוֹת.


נכנסים לבית האחרון ב'קרקס'. פתאום אנחנו כבר בלילה, אחרי המופע. כפי שמעידה כאן המילה 'עוד', ובעיקר כפי שיובהר בשורות הנותרות. לראשונה בשיר אנחנו גם מציצים למה שמחוץ לאוהל הקרקס. 

מילת המפתח כאן היא "להט". בתוך המשפט הזה, אנו נמשכים להבין מילה זו בהוראתה הנפוצה: חום רב, ובהשאלה התלהבות. שהרי הלהט הזה "נושף" בחוץ. ואולי מופק מהבל פיהן של הנשים העבות, קצרות הנשימה. 

אבל להט הוא גם להטוט, קסם. כאותם חרטומי מצרים שעשו בלהטיהם בספר שמתו. זהו להטן של נשות הקרקס, אולי קוסמות או פעלולניות שהופיעו. הקסם הזה עוד שורה בחוץ אחרי ההופעה. 

למה הן עבות? אולי יחכים אותי מישהו מכם; הרי לכאורה נשות הקרקס רובן בעלות גוף אתלטי. ושמא העובי כבר מתייחס לא לאקרובטיות ולקוסמות אלא לעובדות כוח העזר, או אפילו לגבירות שבאו לצפות בקרקס ובחוץ עודן מתלהבות. הרי ה"להט" משחק פה בשני מובניו במקביל. 

המילים "להט" ו"העבות" תיחרזנה בשורות הבאות. אבל בתוך שתי שורות קצרצרות אלו כבר מתקיימת חריזה סמויה מפתיעה: "נושֵף-עוד" מתהדהד ב"נשֶיך". בשתיהן נ ואז שֶ מוטעמת. 


> יצחק גווילי: אלתרמן מביט אל עצמו ושירתו. הוא איש צעיר היודע כי קהלו הן נשים מבוגרות להבדיל מנשות הקרקס.

 

> אקי להב: הצעתי שלשום את זה:  

"נָשֶיךָ הֶעָבוֹת" מזכיר את "כי נהדַרְתְ פונדקית מהדר הפילים, ותגאי במותנַיִךְ ומי יחַבְּקן?". אין ספק, בעלת הפונדק היא אשה בריאת בשר..."

>> צור ארליך: יפה. ועדיין טעון פיתוח ובירור: מה לפונדק ולקרקס? מה לנשיות הפונדקית המעניקה והמזינה, שהקשר בינה לבין בריאות-בשר מובן, ולנשות הקרקס שאינן עיקרו בהכרח ואינן קשורות לאוכל? 

>> אקי:  צודק, זה עולם שלם. רמזתי שם משהו. קצה חוט. זה נכון גם לנחר האורוות הממשמש ובא. 

גם נשיקת הטבחת הלוהטת שייכת לעולם אלתרמני זה, גם העובדה שהלוליין (שהועף אל גובה הטרפציות) הוא אדום. ייתכן אולי גם שזו הסיבה לשמו של הפרק הדמוני מעיר היונה: "חוט השני".


> סלעית לזר: בקרקסים הוצגו גם בריות משונות, אולי זו רמיזה אליהן.


> יותם בנשלום: נראה לי שאלתרמן פשוט נמשך לנשים חסונות, ואין כאן הרבה מה לחקור ולדרוש.

>> דוד ברק: צילה בינדר הייתה רזה כגפרור.


*


כְּבוּדַת קְרוֹנוֹת שׁוֹקַעַת,

נַחַר הָאֻרְווֹת.


השיר נגמר בשקיעה לילית לשינה, אחרי כל ההמולה. כשם שהשמש שקעה שוקע עתה כל אשר לקרקס. עד הבוקר הבא: אכן, מיד אחרי שורות אלו מגיע השיר 'בוקר בהיר' (שכבר קראנו כאן בכפיות יומיות לפני ארבע שנים).

הקרקס הוא קרקס נודד, שכל תכולתו ומשתתפיו הם מטען, כבודה, של קרונות. זה תואר לפני שני שירים, בשיר 'זווית של פרוור': 


בִּקְרוֹנוֹת נוֹשָׁנִים בָּא הַלַּיְלָה הָעִירָה.

בָּא קִרְקָס מִתְנוֹדֵד, בְּעִמְעוּם וּקְרִיאוֹת,

עִם כְּלָבָיו, עִם רֵיחוֹת הָעִטְרָן וְהַבִּירָה,

עִם רוּחוֹת מֶרְחַקָּיו בְּקִפְלֵי הַיְּרִיעוֹת.


נחירת הסוסים באורוות נחווית כנחירה של האורוות עצמן. "סוסת המלך" שובצה בדיוק באמצע השיר, ובמרומז הייתה מעין מלכת הקרקס. בשיר הקודם, 'אביב למזכרת', הסוסים ועצמים ופעלים הקשורים להם כגון דהירה כיכבו לכל האורך. גם קרונות ורכבות נזכרו בשירים האחרונים, אף הם תמיד בהקשר תוסס. סוף שירנו הוא הזמן לכבות את גילומי האנרגיה העירונית, הקרונות והסוסים, ולראות במנוחתם. 

בצירוף "כבודת קרונות שוקעת", שתיים מהמילים משדרות כובד, וצליל אחד שוזר את כל המילים בתחילתן או בתחילת ההברה המוטעמת בהן, הצליל k, באפקט המוסך עכרוריות תרדמה אחת על השורה כולה. נציץ רגע בפעולתן של שורות אלו בתוך הבית השלם, בית הסיום המתאר את מה שאחרי הופעת הקרקס:


בַּחוּץ נוֹשֵׁף עוֹד לַהַט

נָשֶׁיךָ הֶעָבוֹת.

כְּבוּדַת קְרוֹנוֹת שׁוֹקַעַת,

נַחַר הָאֻרְווֹת.


החריזה המשורגת, אבאב, המתקיימת בכל השיר, מעמידה תמיד חצי בית של פתיחת חרוזים מול חציו הבא שבו הם נסגרים. הדבר מבליט, בבית שלנו, את הניגוד בין החצאים: המחצית הראשונה, הערנית, האנושית, מול מחצית החי-והדומם הנרדמת. "שוקעת" שלנו מתחרז דווקא עם "להט", וה"נחר" מנוגד ל"נושף", שתיהן דרכי נשימה. אבל זה זמני. תכף יירדמו גם הליצנים.