מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' באוגוסט 2009
מה ש-1967 היא להיסטוריה הישראלית, 1989 היא להיסטוריה העולמית. שנה שאיפסה את השעון הפוליטי. תסגור תקופה ותתחיל עידן. שנה של הסרת מחיצות, של מרחבים חדשים, של טריפת כל הקלפים. מי שעוד לא נולד לפני עשרים שנה, או היה רק ילד, לא יבין זאת. אבל בשבילנו, שתמונת עולמנו עוצבה כשמזרח היה מזרח ומערב היה מערב, בשבילנו כבר עשרים שנה שכל יום בעולם החדש, החד-קוטבי, החופשי מאלסקה מזרחה עד קצה סיביר, הוא יום קצת מוזר ושובר הֶרגלים.
נולדנו לעולם שמחציתו היא אגף סגור, מכלאה גדולה, מקום של שירים כבושים ועצובים ושל אחים רחוקים ונדכאים. עולם שמחציתו היא מפלט לכל נבל, מדגרה לכל אויב, מבצר לכל שקר. נולדנו לעולם של פילְם: עולם שתשלילו המדויק, האפל, צמוד אליו כצילו. ופתאום, מ-1989, עולם שהוא כצילום דיגיטלי. בלי צל. עולם של אפשרויות בלתי מוגבלות, של פוטושופ עליז ומתעתע ומטשטש.
ירושלים אוחדה ב-67' בעופרת ודם. וברלין, לבו החצוי של עולם מפוצל, עיר שהייתה חרך בריחה אחרון במסך הברזל עד שניטעה בליבה חומה, אוחדה ב-89'. וכמו ל-67', גם ל-89' יש ארבעה ביוני משלה. 4 ביוני 67' – יום אחרון של גבולות ישנים, ועד היום מחוז געגועי כינרת לבשאר אסד ומועד לא מקרי לנאומי פייסנות של ברק אובמה. ו-4 ביוני 89' – יום שדוחס אליו את כפל פניה של השנה המשַנָה ההיא.
בפולין, חלוצת המדינות המזרח-אירופיות שהשתחררו מהלפיתה הסובייטית, 4 ביוני 1989 היה יום של בחירות. בחירות ראשונות מאז מלחמת העולם השנייה המתירות השתתפות של מפלגות לא קומוניסטיות. 'סולידריות', איגוד הפועלים האופוזיציוני, שפעל מראשית העשור במחתרת, זכה בבחירות הללו בכל המושבים. ואילו בסין, ארץ הקומוניזם האחר, הלא-סובייטי, נחנקו באותו יום ניצני השינוי. כחצי מיליון סטודנטים ופועלים שהפגינו זה כמה שבועות בכיכר טיין-אן-מן בבירה בייג'ינג, בדרישה להרחיב את הרפורמות שהשלטון החל בהן ואף לסלק את הקומוניסטים מהשלטון, פוזרו בכדורים חיים. אגב, גם היום שלפניו, 3 ביוני 89', היה היסטורי וצופן עתידות: האייתוללה ח'ומייני הלך בו לעולמו.
הטבח בטיין-אן-מן היה האירוע הדרמטי של 4 ביוני 1989, אבל דווקא האירוע הפורמלי יותר, הבחירות בפולין באותו יום, הן שסימלו את מהותה של השנה ההיא. סין שלאחר הטבח הסתגרה זמנית, חזרה כמה צעדים אחורה, טיהרה רפורמיסטים מהשלטון, ורק כתום שלוש שנים החלה שוב לדדות אחר ההיסטוריה הבורחת, למחות ברשלנות את הדם, לפתוח את השווקים – ולזנק, אַלות הדיכוי הפנימי עדיין בידה, אל ראש המרוץ הכלכלי הגלובלי. 1989 היא לא סין. היא פולין. שאחריה הונגריה. וגרמניה המזרחית. וצ'כוסלובקיה. ובולגריה. ורומניה. וברית המועצות, שעד 1991 היא עדיין ברית המועצות, אבל היא, ומיכאיל גורבצ'וב בראשה, זו המנצחת על התהליך.
איך קרה הסתיו הפלאי של 1989, סתיו העמים כפי שיש המכנים אותו, סתיו המהפכות במזרח אירופה? מדוע המודל היה השחרור הפולני, ולא הדריסה הסינית? ומדוע, עשרים שנים עגולות לאחר מכן, המונים שיוצאים לרחובות טהראן ודורשים רפורמות במדינה שהיא גלגולה העכשווי, השטני, של ברית המועצות, נידונים דווקא לגורלם העגום של הסינים?
ברית המועצות היא המפתח להבדל. או ליתר דיוק, ברית המועצות היא המנעול, ומיכאיל גורבצ'וב הוא המפתח. הפה שאסר שנים רבות כל כך הוא הפה שהתיר, וזה היה סוד ההצלחה של ההמון המתמרד בגרורות המזרח-אירופיות של 1989, וסוד הכישלון של ההמונים בסין של אז ובאיראן של היום.
התהליך בברית המועצות, ההבשלה אצל גורבצ'וב, לא ארך שישה ימים כמו המלחמה של 1967 אלא שש שנים, מעלייתו של גורבצ'וב לשלטון ב-1985 עד הדחתו ופירוק ברית המועצות ב-1991. במסלול הגלסנוסט-פרסטרויקה של גורבצ'וב, 1989 הייתה רק תחנה, אם גם תחנה משמעותית. בחורף של השנה ההיא יצא הצבא האדום סופית מאפגניסטן, ושם קץ לפרויקט האימפריאליסטי האחרון של המעצמה האדומה המרוששת. באביב התנהלו שם בחירות חצי-פתוחות ראשונות. ב-3 בדצמבר הכריזו חגיגית גורבצ'וב והנשיא האמריקני ג'ורג' בוש האב על קץ המלחמה הקרה. ובין לבין גלגל גורבצ'וב תהליכים מחוץ לבית..
כשפרופ' רפי ואגו, היסטוריון של מזרח אירופה מאוניברסיטת תל-אביב, מונה את הסיבות לנפילת הגוש הקומוניסטי ב-89', הוא מזכיר תחילה את "עייפות המשטרים הקומוניסטיים. ראשית, הזדקנות ממשית של השליטים. בכל מדינות מזרח אירופה השליטים היו בני למעלה מ-70. אנשי הדור הקודם, שחלקם היו מנותקים או מתחילים להיות מנותקים מהמציאות העולמית. בפני עצמם הם היו כמובן אנשים חריפים ואינטליגנטים, אבל מבחינת השקפת העולם והתפיסות שלהם המשטרים הראו סימני עייפות. גורם נוסף, שאז הבַנו אותו פחות, הוא שהעולם, בעיקר המערב, התקרב יותר לכיוון של תהליכים גלובליים, ואילו הגוש המזרחי נשאר מאחור. בעידן הטכנולוגי המודרני, כששיבוש שידורים וחסימת מידע הלכו ונעשו בלתי אפשריים, המזרח יכול היה כבר יותר לטעום מה קורה בעולם המערבי". לטעום ולהזיל ריר.
ואז הוא מגיע לגורבצ'וב, "שהיה גורם קריטי ביותר. ראשית, הוא התחיל בגלי רפורמות בברית המועצות עצמה, ועודד בכך בעקיפין רפורמות בארצות מזרח אירופה. ושנית, ככל שחלף הזמן מעלייתו התבהר למדינות מזרח אירופה שברית המועצות אינה רוצה להתערב בחייהן, ואולי גם אינה מסוגלת. והפתעה גדולה אפילו יותר – שברית המועצות לא רק שאינה רוצה לבלום את הרפורמות במדינות מזרח אירופה, אלא אפילו רוצה לעודד. על ידי העידוד הזה, גורבצ'וב יצר בכל מדינה מאבק כוחות בין גורמים רפורמיסטיים, שיש בכל מפלגה קומוניסטית, לבין מנהיגות המפלגה שהייתה יותר שמרנית. הוא רמז למדינות מזרח אירופה, תתחילו לעשות רפורמות, חפשו את הגורבצ'ובים שלכם, ואז נוכל יחד לתקן את המשטר ולהציל את הקומוניזם".
מה שהניע את גורבצ'וב היה קומוניזם?
"קומוניזם מתוקן. בדיעבד אנחנו אומרים שהיו בו שני גורבצ'ובים. אחד שחשב לתקן את המשטר, ואחד שאי שם בין 85' ל-91' הגיע למסקנה שאין דבר כזה קומוניזם רפורמיסטי, אין קומוניזם עם פני אנוש כמו שדובצ'ק קיווה בפראג ב-1968; ושאם אתה רוצה לשפר את המשטר אתה חייב קודם לפרק אותו. הוא הבין שככל שהקומוניזם מתייעל, הוא בעצם מתפרק".
היה לו גם איזה מניע של טוב לב, רצון לתת לאנשים חירות?
"אני מניח שהרצון לתקן את המשטר בא גם מתוך רגישות לצורכי הציבור. גורבצ'וב היה יוצא, או אולי יצא רק פעם אחת, בחמש וחצי בבוקר לעמוד בקור בתחנת אוטובוס במוסקבה, לראות באילו תנאים אנשים נוסעים לעבודה. בלי תחפושת; הרי במילא היה לו הכתם על המצח שקשה להסתיר. הוא חשב שאם ישפר את ההרגשה של התושבים המשטר יתַפקד טוב יותר".
כתגובה ללחציו של גורבצ'וב על המנהיגים הקומוניסטים בני חסותו במזרח אירופה, אומר וָאגו, התפתחו במדינות הללו שני מודלים. בדרך כלל החליפה המפלגה המקומית את המנהיג הקשיש והסרבן. כך היה למשל עם יאנוש קַדַר בהונגריה, וחודש לפני נפילת חומת ברלין, באוקטובר 1989, עם אריך הונקר בגרמניה המזרחית. "נכנסו לתמונה מנהיגים יותר צעירים, יותר דינמיים, שניסו ללכת בעקבות גורבצ'וב, לתקן את המשטר, לייעל אותו, להבטיח יותר חירויות, ולפתוח בשיחות עם האופוזיציה. המודל ההפוך היה בעיקר ברומניה – ניקולאי צ'אושסקו היה היחיד שסירב לערוך רפורמות – והתוצאה הייתה הפיכה על ידי שפיכות דמים. היכן שהייתה אלימות, זה מפני שהמנהיג לא היה מוכן לשינוי".
ואגו מוסיף למשוואה – "לַכימיה של המהפכות, כפי שאני קורא לזה" – את העידוד האמריקני שניתן להם, ואת ההתמרמרות הפנימית, וכן את התרוקנות הקומוניזם מתוכנוֹ. מהאידיאולוגיה הגדולה נשאר ממנו רק הכוח האדיר של המפלגה, של המנהיגים, חיי הנוחות שלהם, שקשה היה להם להשתחרר ממנו. "קשה כבר היה למצוא קומוניסט אמיתי ב-89'. היו ודאי אנשים בעלי השקפת עולם מרקסיסטית, אבל הפסימיות מבחינה אידיאולוגית הייתה אצל כולם, כי כולם ראו שהמשטרים הללו כבר הסתאבו. אי אפשר עוד לתחזק משטר עם אופי כזה, אלא אם הוא עובר שינויים לכיוון הפתיחות.
"למעשה, אדם שמאמין בקומוניזם כבר לא היה מציאותי ב-89'. היום אפשר למצוא במרקסיזם היגיון כלשהו, אם כי אני לא שותף לכך; אדם יכול להגיד 'אני נגד ניצול העולם השלישי, נגד גלובליזציה'. ואילו ב-89' לא הייתה אפילו נקודה אחת הגיונית שמישהו יגיד בכנות שבשבילה שווה לשמור על המשטר הזה. אנשים רצו לנסוע, לבלות, ליהנות מהחיים, להאמין באמונות הדתיות שלהם וללכת לכנסייה או למה שלא יהיה, לקרוא עיתונות חופשית".
האנשים הללו, הציבור, לא היו גורם מרכזי בנפילת המשטרים?
"הציבור הפך בתוך שנתיים-שלוש מגוף חסר פרצוף בעיני המשטר לגוף פעיל יותר ויותר, על ידי הקמת מה שאנחנו קוראים היום מוסדות של חברה אזרחית, כלומר גופים התנדבותיים חצי מחתרתיים. ב-88'-89' השלטון במדינות כמו פולין והונגריה החל בשיחות עם האופוזיציה; הקומוניסטים הרגישו אז שיש אופוזיציה מתגבשת ויש עם מי לדבר, ואם לא נדבר איתם יהיה לנו מאוחר. שליט פולין, הגנרל ווֹיצך ירוזלסקי, שבדצמבר 1981 שלח את מנהיג 'סולדיריות' לך ולנסה לכלא, יושב איתו ב-88' בשיחות שולחן עגול, כי הוא יודע שסולידריות תשלוט במדינה. בסולידריות היו בזמנו שישה מיליוני חברים; אמנם פיזרו אותם, אבל ידעו שזה כוחם. ואילו באותו זמן חברים רבים במפלגה הקומוניסטית החזירו בשקט או לא בשקט את פנקסי המפלגה שלהם.
"ויש פה דינמיקה מעניינת. המשטרה החשאית כבר פחות ופחות מתערבת. הציבור נתפס כחי וקיים. ומתחילות הפגנות ושביתות, שלא יצאו בינתיים מכלל שליטה – אבל המשטרה כבר לא הגיבה כפי שהגיבה קודם, וכבר לא היה צריך להיות גיבור גדול כדי ללכת להפגנה. כלומר, המשטר מתחיל לאבד את שיניו, או שלא חיזק את שיניו כדי לא לגרום למלחמת אזרחים, כי ידעו שבמקרה כזה יתלו את הקומוניסטים ברחובות, ולא רצו להגיע לזה. אם וצלב האבל וחבריו מארגנים בצ'כיה של סתיו 89' הפגנות בנות 150 אלף איש, כמה שוטרי משטרה חשאית יש לך שאתה יכול לשבור אותם, אלא אם אתה פותח עליהם באש? ייתכן שגם באיראן של היום, אם האופוזיציה הייתה מצליחה להוציא מסה כל כך גדולה המשטרה כבר לא הייתה פותחת באש".
זה הדבר היחיד שחסר באיראן כדי שהמשטר יסולק?
"לדעתי, על סמך הדגם המזרח אירופי, ועל סמך הדגם של איראן עצמה, של ח'ומייני, לפני שלושים שנה, ברגע שאתה מצליח להוציא לרחובות מאות אלפים אי אפשר לשבור אותך. באוגוסט 68' הייתה הפלישה הסובייטית לצ'כיה, ובמוסקבה הייתה הפגנה נגד הפלישה: שלושים איש, מתוך 220 מיליון אזרחים סובייטים, באו לכיכר. הופיעו שתי ניידות, נתנו לכל אחד מכה על הראש, זרקו אותם בניידת, ולקחו אותם, וגמרנו עם ההפגנה. אבל אם אתה מצליח לאסוף 150 אלף איש זה כבר לא עובד בצורה כזו. זה היה איתות למשטר, והמשטר היה נבון דיו להבין שאין לו מה להציע לעם".
איך נשבר המחסום הפסיכולוגי שמונע מהפגנה קטנה להפוך לגדולה וכך להיות לא מסוכנת? מה גורם להרבה אנשים, כל אחד בנפרד, לבוא?
"פה כבר באמת צריך לבדוק כל מקרה כמעט לגופו. כי השאלה היא גם מי קורא לך לבוא להפגנה. איזה גוף. במדינות האלו, למעט פולין וצ'כיה, לא היו מנהיגים בולטים של האופוזיציה. העם יצא בשם רעיונות, בשם מאיסה משותפת מהמשטר; אבל מתי הוא עשה את זה, כשהמשטר עצמו כבר התחיל להיות יותר רך. מבחינה זו הקומוניסטים השמרנים צדקו: אם אתה לא מפעיל יד קשה בהתחלה, אתה בסוף מאבד את המשחק. אם אתה רוצה לשמור על המשטר, שמור עליו בכוח, לא על ידי ויתורים. ברגע שאתה מתחיל לשחרר את הלחץ, והלחץ גדול, אתה כבר לא יכול לסגור אותו שוב. במילים עממיות, השד יצא מהבקבוק. והשד פה הוא עשרות מיליוני אנשים".
בפולין, החלוצה, תהליך שינוי המשטר הושתת על שיחות בין הקומוניסטים לכוחות אופוזיציה. בהונגריה אומצה כבר ב-88' "חבילת דמוקרטיה", ובאוקטובר 1989 המפלגה הקומוניסטית התכנסה וביטלה את המונופול של עצמה. עוד קודם לכן, באוגוסט, היא פתחה לכמה ימים את גבולה עם אוסטריה, וכמה מאות תושבי הגוש המזרחי, בעיקר גרמניה המזרחית, ניצלו את ההזדמנות. גרמניה המזרחית עצמה, סמלו של הקרע בין מזרח ומערב, הייתה הבאה בתור. זה התחיל בניסיונות בריחה של אזרחיה ובקשת מקלט בשגרירויות של גרמניה המערבית במדינות גוש המזרחי, המשיך בביקור של גורבצ'וב ובהדחה של הונקר, והתגלגל לסיפור המפואר והמוזר של הבקעת החומה.
חומת ברלין נבנתה בידי שלטונות גרמניה המזרחית בקיץ 1961, לאחר שמספר העריקים מהגוש המזרחי למערב, דרך העיר ברלין, הגיע לכדי כ-2.5 מיליונים. קצב הבריחה הגיע לשיא של כ-50 אלף נמלטים בשבועיים הראשונים של אוגוסט 1961. פיזית, החומה הקיפה את ברלין המערבית, מובלעת של גרמניה המערבית בלב גרמניה המזרחית. אבל למעשה, לא את המערב-ברלינאים היא כלאה אלא את המזרח-ברלינאים, את המזרח גרמנים כולם, ובעצם את כל תושבי מדינות הגוש המזרחי. הבטון שלה היה גילומו המוחשי ביותר של המושג מסך הברזל. השוטרים של מזרח גרמניה ירו למוות במי שניסה לחצות אותה אל העיר המערבית שלא ברישיון. לפחות 136 איש נרצחו בעת שניסו לחצות את החומה במהלך 28 שנות קיומה, ורבים אחרים נפצעו. 5,000 הצליחו. 9 בנובמבר, יום נפילת החומה, התרחש בטעות, כפי שנראה מיד, ולכן אך מקרה הוא שזה קרה בתאריך רב משמעות בתולדות גרמניה: ב-9 בנובמבר 1918, קמה רפובליקת ויימר, ובאותו יום ב-1938 התחולל ליל הבדולח.
"חוויתי את נפילת החומה בצורה מיוחדת", אומר העיתונאי וחוקר גרמניה דוד ויצטום. עד 1985 היה ויצטום מוכר למאזיני קול ישראל ולצופי הטלוויזיה הישראלית כ"כאן דוד ויצטום מבון", בירת גרמניה המערבית, אבל ב-1989 כבר ישב בירושלים והיה עורך חדשות החוץ בטלוויזיה. "לקראת 89' הייתי משוכנע שתהיה מהפכה בגרמניה. בארץ לא הייתה תודעה של זה בכלל, אבל במדינות מזרח אירופה זו הייתה התחושה של האנשים. כשאמרתי בטלוויזיה בתחילת השנה שהולכת להיות מהפכה, השגרירות המערב-גרמנית כעסה עליי. ראו בי מחרחר איחוד. גרמניה המערבית חששה אז שאיחוד יפתח מחדש את השאלה של מהי גרמניה, את הלאומנות הגרמנית, את הבעיה הגרמנית שעד אז הצליחו להתחמק ממנה כל כך יפה. בקיץ, כשהמזרח-גרמנים התחילו להימלט לשגרירויות של גרמניה המערבית, כבר הייתי משוכנע זה מה שיהיה, ונערכנו לכך בדסק חדשות החוץ. התחלתי להיות כמעט אובססיבי לנושא הזה.
"באוקטובר היו חגיגות לציון ארבעים שנה לייסוד מזרח גרמניה ומערב גרמניה. גורבצ'וב בא למזרח גרמניה. הוא אמר אז להונקר, 'מי שלא פועל בזמן ההיסטוריה מענישה אותו'. זה היה תקדים עולמי: הוא אמר את זה לעיתונאים ברחוב במזרח ברלין ששאלו אותו. מנהיג ברית המועצות שמדבר חופשי עם עיתונאים על חילוקי דעות עם מנהיג מזרח גרמניה. אי אפשר בכלל לתאר את הדבר הזה". כהמשך לביקור הזה הדיח הפוליטבירו המזרח-גרמני את הונקר.
"איגוד השידור האירופי הבין שהולך להיות משבר, ונכנס כמוני לאובססיה בנושא. הוא שידר לכל המדינות החברות בו, כולל ישראל, את החדשות של הטלוויזיה המזרח גרמנית. הן משודרות ב-19:30 זמן מזרח גרמניה, 20:30 שעון ישראל.
"באותו שבוע, בכל ערב המזרח-גרמנים ערכו מסיבת עיתונאים והודיעו על התיקונים והרפורמות שהם מתכוונים לעשות. החדשות מתחילות, ואז חמש או שבע דקות אחרי זה הם עוברים למסיבת עיתונאים, ושם הופיע גינתר שָבּובסקי, איש הפוליטבירו, שדיבר על זה שהולכים לעשות תיקונים בסידורי המעבר בין שני חלקי ברלין. דיבר בצורה בירוקרטית. מישהו שאל אותו 'ממתי התיקונים האלה תקפים?', אז הוא הסתכל בניירות – זה הפך להיסטוריה, הוא סיפר על זה הרבה מאוד – ואמר 'אַבּ זוֹפוֹרט': מעכשיו, מהרגע, מיד. במאות הראיונות שהוא נתן אחר כך על מסיבת העיתונאים הזו הוא אמר שלא ידע וטעה. אבל זה מה שאמר.
"כל מי שהסתכל בטלוויזיה המזרח גרמנית באותו ערב אמר, סליחה, שבובסקי אמר שאפשר ללכת למערב ברלין. הם קמו והלכו לכיוון מעברי הגבול. עשרות, מאות, בסוף אלפים, והשוטרים היו צריכים לפתוח את המחסומים. וככה למעשה נפרצה החומה ויותר לא נסגרה". למעשה, הניירות שהיו בידו של שבובסקי במסיבת העיתונאים אמרו שרק למחרת ייכנסו התקנות החדשות לתוקף, וכי היציאה תיעשה באמצעות קבלת אישורי מעבר.
"ראיתי את מסיבת העיתונאים, רצתי למעלה לעורכת 'מבט', שהיה בתשע, אמרתי לה אני מוכרח לעלות לשידור. היא אומרת בבקשה. פתחנו את המהדורה בכותרת הזו, ואחרי כרבע שעה היא נתנה לי לעלות לשידור, ואמרתי, 'למעשה חומת ברלין נפלה'. כשאמרתי זאת לא ידעתי את זה בכלל; הנהירה לחומה עוד לא התחילה. רק שמעתי את שבובסקי. במערב גרמניה ובמקומות אחרים היו הרבה יותר איטיים בקליטה שמשהו קרה שם. רק לקראת 11 בלילה הבינו שמשהו מתרחש, והתחילו לשלוח כתבים וצלמים למעברי הגבול, ואז אנשים כבר יצאו. זה היה הלילה האופורי הגדול ביותר בתולדות גרמניה. הרגע הטלוויזיוני הגדול ביותר בתולדות גרמניה במאה העשרים".
"בתוך רגעים החלו אלפים לזרום מבעד למחסום", מתאר פרדריק טיילור בספרו החדש 'חומת ברלין' (מאנגלית עדי גינצבורג-הירש, הוצאת מטר) את מה שקרה באחד המחסומים, כשהמפקד במקום הבין שלמען שלום אנשיו מוטב שלא יטרחו לבדוק דרכונים. "הם פשוט הלכו, ובמרבית המקרים רצו, אל ברלין המערבית. תחושת הריצה החופשית על הגשר, של חציית הגבול במקום שבו רק ימים או שעות קודם לכן מעשה כזה היה מביא למוות כמעט ודאי, עוררה פרץ של התעלות שלדברי מי שהיה שם כמעט שינתה את הרכבו הכימי של האוויר והפכה אותו לשמפניה".
ויצטום תולה את הצלחת המהפכות במזרח אירופה, ובמזרח גרמניה בפרט, בגורבצ'וב. הא ותו לא. "מזרח גרמניה הייתה מדינת שטאזי (המשטרה החשאית) הרמטית לחלוטין. שום דבר שהיה קורה בה כאופוזיציה, כדיסידנטים וכו', לא היה מצליח. זה הצליח רק בזכות העובדה שגורבצ'וב עודד את המהפכה מבחוץ, על ידי כך שהחליט לא לעשות דבר נגדה".
וזה מה שגרם עכשיו לכישלון באיראן? שאיראן אינה תלויה בכוח חיצוני שעשוי לאפשר מהפכות כאלה?
"בדיוק. וגם אין להם הנהגה מבפנים שתאפשר את הדברים האלה".
הייתה לדעתך גם איזו הבשלה פוליטית של הציבור?
"במדינות כמו פולין וצ'כיה כן, אבל לא במזרח גרמניה. היו שם דיסידנטים, אבל לא הם שעשו את המהפכה. הציבור המזרח גרמני לא חלם על חירות, כי הוא לא הכיר אף פעם חירות. הוא נכנע לדיקטטורה הקומוניסטית אחרי המרד בברלין ב-53', כמו שהוא נכנע לדיקטטורה של היטלר עשרים שנה קודם לכן. הציבור המזרח גרמני לא מרד בשלטון אלא פשוט יצא למערב. חלק כי יש שם חופש ביטוי, וחלק כי אפשר להשיג שם בננות ולשתות בירה בזול".
למחרת היום החליף הפוליטבירו של בולגריה את המנהיג תודור זיבקוב, אבל סילוק הקומוניסטים התמהמה שם עד חורף 1990. צ'כוסלובקיה, לעומת זאת, אמנם חיכתה שבוע אך אז עברה את כל התהליך – מהפגנות קטנות, דרך הפגנות ענק, עד כניעתה של המפלגה הקומוניסטית – בעשרה ימים. חילופי המשטר בפראג זכו לשם 'מהפכת הקטיפה', המתאים לא פחות לכמה מהמדינות השכנות. או שמא 'מהפכת הקטיפה' היא פשוט 'מהפכת הכתיבה' במבטא מרכז אירופי? שכן, בצ'כוסלובקיה, בפרט באזור שהפך עד מהרה לצ'כיה העצמאית, הובילו את המהפכה אנשי העט והאמנות, ובראשם המחזאי וצלב האבל שהיה לנשיא.
העיתונאי יואב טוקר, פאריס, שהיה אז אחד משני כתבי רשות השידור שסיקרו את אירופה כולה, צנח אל תוך הקטיפה הזו. הוא קיבל אישור כניסה לצ'כוסלובקיה בזכות משחק של מכבי תל-אביב בברטיסלבה. "הייתי יומיים בברטיסלבה, יעני לסקר את האווירה, במשחק עצמו אפילו לא הייתי, ועליתי עם צוות צילום אוסטרי לפראג. האוטוסטראדה הייתה ריקה. 30–40 מכוניות בכל הדרך. הנחנו שלא יעצרו אותנו בדרך וצדקנו. בעיר עצמה המצב היה מתוח. ערב קודם לכן עוד הייתה קצת אלימות. בימים הבאים עוד הייתה קצת נוכחות של טנקים ברחובות, אבל לא הייתה תחושה של אלימות באוויר. המהפכה התרחשה שם באוניברסיטאות, בפורומים אזרחיים, בעצומות שמתפרסמות בעיתונים או בכרוזים ברחובות, ופשוט על ידי אזרחים שעומדים בכיכר המרכזית ומחכים שעות שיודיעו להם על חקיקה כזאת ומינוי כזה. זו עיר לא גדולה והכול היה מאוד תיאטרלי, במובן הקרוב, האינטימי".
טוקר התרוצץ בקיץ, בסתיו ובחורף ההם במזרח אירופה, נודד מזירה לזירה, "השיא של חיי המקצועיים"; אבל גם עיר מגוריו פאריס סיפקה לו חוויות רקע. "באמצע יולי הייתה פסגה עולמית בפאריס, מאתיים שנה למהפכה הצרפתית. בדיוק בימים שהדברים התחילו לזוז בגבול ההונגרי-אוסטרי". הגיעו מלכת אנגליה, הנשיא לשעבר רייגן ויתר מנהיגי המערב. למען האמת, ברית המועצות וגרורותיה היו, לפחות כמו המערב, יורשותיה של המהפכה הצרפתית – פשוט המערב לקח מהסבתא הזו את הגֶנים של החירות, ואילו המזרח קיבל בנדיבות גנוטיפים של שוויון ושל רוח מטריאליסטית ומהפכנית, ופנוטיפים של גיליוטינות. אבל נציגיהן לא הגיעו. העולם עוד היה חצוי והחגיגה הייתה מערבית.
"זה היה מוזר, אפילו בעיניים שלי אז, שהפעילו בוורסאי את כל המזרקות והביאו מעצבים במי יודע כמה מיליוני דולר כדי לעשות מהגנים שם משהו עוד יותר פנטסטי, וכולם מתעסקים בשמלות הנשף – ומתחת לאף, במרחק שעה וחצי טיסה, קרה דבר שהפך להיות הדבר החשוב ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים, ורעיונות החירות והאחווה וזכויות הפרט, שפה נחגגים בריקודים ובלהקות מחול מאינדונזיה ומקונגו, מתממשים באותו זמן בגבול הונגריה, באירוע היסטורי דרמטי, בלי שאיש מתרגש".
גם בישראל ההתרגשות הייתה קמצנית למדי, כיאה לחדשות חוץ. אני מגלגל עד סחרחורת סלילי מיקרופילמים של 'הארץ', העיתון הישראלי המתעניין ביותר בחדשות חוץ, מהחודש המסעיר ביותר ב-1989, נובמבר. לא שאין כותרות ממזרח אירופה. בהחלט יש. לפעמים בעמוד הראשון, בדרך כלל בעמוד חדשות החוץ. "כמיליון איש הפגינו ברחובות מזרח ברלין בדרישה לרפורמות" (5.11). "עשרות אלפי פליטים בורחים מגרמניה המזרחית" (6.11). ב-10 בחודש, הבוקר שאחרי נפילת החומה, מגיעה ברלין לכותרת הראשית. למחרת זה כבר נעלם. במשך ימים רצופים הכותרות הראשיות עוסקות בקיפאון המדיני עם הפלשתינים, ובעיקר בקורותיה הנשכחות של מערכת הבחירות להסתדרות, הפוליטבירו הפרטי שלנו. בחוץ העולם מתהפך? שיתהפך. התעוררות יחסית נרשמת ב-20 בחודש. רומניה מצליחה לטפס לעמוד הראשון, אף כי לא לראשו: "מתנגדים קומוניסטים ברומניה תובעים מצ'אושסקו להתפטר לפני שיסלקוהו אחרים".
המהפכה האלימה ברומניה החלה ארבעה ימים קודם לכן. מהומות בטימישוארה, עיר בטרנסילבניה – החבל ההונגרי, מבחינת מוצא אוכלוסייתו, במערב רומניה. הפגנות לא חוקיות שמתפתחות במהלך כמה ימים למלחמה בין 100 אלף מפגינים לבין כוחות הצבא. ב-20 בחודש שב הרודן צ'אושסקו מביקור ב – נחשו איפה – איראן, והמרד עבר לבירה בוקרשט. הוא אסף 100 אלף מאזינים לכיכר שמול מטה המפלגה ונאם בפניהם, אך הללו השיבו לו בקריאות בוז. האש ניצתה. צ'אושסקו הורה לירות בהפגנות שפשטו בעיר. הצבא ציית ואף ירה פגזי טנקים בבניינים, אך אחרי יומיים עבר צד. השליט ואשתו-שותפתו אלנה ניסו להימלט, אך נתפסו בידי הצבא, הועמדו לשיפוט צבאי מהיר ונורו מול מצלמות הטלוויזיה. בבירה המשיכה להשתולל מלחמת הכול בכול עד שהתארגנה 'חזית ההצלה הלאומית' בראשות הקומוניסט לשעבר יון אילייסקו והצליחה לקחת את העניינים לידיים.
גבולות רומניה נסגרו במהלך האירועים. יואב טוקר הצליח להסתנן לאזור טימישוארה עם שיירה של הצלב האדום מהונגריה. "זה היה 48 שעות אחרי אירועי טימישוארה. כשהעולם כולו היה מוצף בדברים שהתבררו אחר כך כמניפולטיביים: גוויות החולים שהוצאו מחדר הקירור של בית החולים בטימישוארה והוצגו לעולם כקורבנות של המשטרה החשאית המדכאת. חיפשתי דרך להגיע לבוקרשט, ולמזלי בדיוק אז התחדשה תנועת הרכבות, אחרי כעשרה ימים שהושבתה, ועליתי על הרכבת הראשונה שיצאה לבוקרשט. היו בה כשלושים קרונות ואולי ארבעים נוסעים. כלומר ריקה לגמרי.
"חצינו את רומניה, למעלה מ-500 קילומטר, ולאורך כל הדרך, בכפרים ובמקומות אחרים, אנשים נאספו ליד המסילה עם ילדים על הכתפיים ונופפו לשלום, כמו איזו חגיגה. לא שהרכבת סימלה משהו, אבל זו הייתה האווירה. חשבתי לעצמי שזה בדיוק כמו הדברים שיביימו בעוד כמה שנים בהוליווד, ואנשים יגידו, אה, זה בימוי, זה הוליוודי, זה לא היה ככה במציאות.
"בוקרשט הייתה במצב צבאי אמיתי. הרכבת הגיעה לתחנה המזרחית של בוקרשט, חשוכה לגמרי, הרציף חסום, ובקצה עומדים בני נוער עם נשק, משמרות מהפכה, ועושים סינון לאנשים. הייתה אז פסיכוזה שהסקוריטטה, המשטרה החשאית הידועה לשמצה, מתפרסת בכל מקום. כיוון שהייתי עם דרכון ישראלי בלבד נראיתי להם מקרה מוזר. הם לקחו אותי הצידה וחקרו אותי כשעתיים, לוודא שאני לא מלשין של הסקוריטטה. אלו היו השעתיים הכי מפחידות. לא היה חשמל, זה היה עשר בערב, והכול ילדים היסטריים שרצים עם אקדחים ותת מקלעים בעצבנות איומה. מצאו בנרתיק כלי הרחצה שלי כמה טיפות מים, כנראה התגלחתי ברכבת, ובזה הם ראו סימן מאוד מסוכן.
"כשזה נגמר הגעתי למרכז התקשורת שקם במלון אינטרקונטיננטל. בלילה ההוא היה המשפט, ומיד אחריו ההוצאה להורג של הזוג צ'אושסקו. בשידור חי, ואנשים עומדים ברחובות ומסתכלים בחלונות הראווה במקלטי הטלוויזיה, ומשמיעים קריאות והערות. כולם שמחים ומבוהלים גם יחד. למחרת בבוקר התעוררתי מרעש של שרשראות טנקים שהגיע עד אליי בקומה השמינית במלון. טנקים נכנסים ונעצרים, כל טנק ליד איזה רמזור: כיבוש עיר בלי שום ירייה. היה שלג, והכול היה מאוד פלסטי, הטנקים השחורים נעים בשלג הלבן ומתפזרים בעיר.
"אחר כך באו ימים יותר פוליטיים, עם נאומים והתלהבויות ותהליכי חקיקה. ועדיין הייתה פרנויה. רבים האמינו שהמשפט וההוצאה להורג היו מבוימים. שמעתי כמה אנשים בכירים במפלגה, חברי פרלמנט, שאמרו 'זהירות מה שראינו זה לא זה, והראָיה – שבני הזוג צ'אושסקו לא נפלו מיד אחרי הירייה אלא כמה דקות אחר כך, ובעצם צ'אושסקו חי ושולט בכול וצריך להיזהר. זו אותה מערכת פרנויה שעליה היה בנוי הכוח של המשטר בכל השנים קודם לכן".
זה היה בחנוכה, שנת תש"ן. חופשת חנוכה, יש לציין. בחודשיים שקודם לכן, החודשיים של ברלין ושל פראג ושל טימישוארה, הייתי גם אני, מבחינת היכולת לצרוך חדשות, אם לא מעוד בחינות, מאחורי איזה מסך ברזל סובייטי: ישיבה תיכונית, פנימייה, לימודים מבוקר עד לילה, חדשות בווקמן פעמיים ביום. אבל חנוכה היה של אנטיוכוס צ'אושסקו. ברדיו, בבית, ב'בחצי היום', שמענו רומנים שרים בשאגות אושר: "אוֹלֶה אולה אולה אולה, צ'אושסקו מוּ אר יֶה". או משהו כזה. ותרגומו, בפי קשבנו מיכאל גורדוס: צ'אושסקו איננו עוד.
זה היה גם חג המולד של סוף 1989. חתיכת חג מולד, בשביל הרבה נוצרים מזרח-אירופים שיכלו לחגוג אותו כדת וכדין בפעם הראשונה. השנה התזזיתית הגיעה לקיצה. התזזית לא: היא אחזה, אל תוך 1990 ואחריה, במדינות הבלטיות, ברפובליקות של ברית המועצות, בברית המועצות עצמה.
"יש הבדל אחד חשוב בין המהפכות במזרח אירופה לבין אלו שבברית המועצות", אומר איש מדע המדינה הוותיק פרופ' שלמה אבינרי, בשיחה מקרקוב שבפולין שם ביקר השבוע. "וההבדל הזה הוא שהשפיע אחר כך על התוצאות של המהפכות. במזרח אירופה המשטרים נפלו בגלל מחאה פנימית. 'סולידריות' בפולין, 'אמנה 77' של האבל בצ'כוסלובקיה, ותנועות דומות בהונגריה. ואילו ברוסיה המהפך היה ברפורמה מלמעלה, של גורבצ'וב וחבריו. העובדה היא שהיום ברוב מדינות מזרח אירופה יש משטרים חופשיים עם בחירות חופשיות וכלכלת שוק, וברוסיה תהליך הדמוקרטיזציה, וגם תהליך המעבר לשוק חופשי, לא כל כך הצליחו".
אבינרי, איש האוניברסיטה העברית, חוקר המרקסיזם ומתרגם 'כתבי שחרות' של קרל מרקס, עוסק בשנים האחרונות בחקר הדמוקרטיזציה במדינות הקומוניסטיות לשעבר. את הרפובליקות של ברית המועצות שזכו לעצמאות הוא מחלק, בהקשר זה, לשתיים. "המדינות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה – דומות יותר למדינות מזרח אירופה. הן גם היו תחת משטר סובייטי פחות זמן, והזהות הלאומית שלהן חזקה. אבל באוקראינה הדמוקרטיה והכלכלה צולעות, בבלרוס יש משטר חצי דיקטטורי, ובמדינות בקווקז ובמרכז אסיה הדברים לא יציבים.
"כלומר, יש פה הבדל די ברור: במדינות שהייתה בהן מסורת של כלכלת שוק והליכים דמוקרטיים מלפני 1939, או מלפני השתלטות הקומוניזם, אפשר היה לחזור למסורת הזו כשנפל המשטר הקומוניסטי. לכן המדינות הלל הן היום סיפור הצלחה מבחינת דמוקרטיה, בחירות חופשיות, כלכלה, השתלבות במערב. ברוסיה מעולם לא הייתה כלכלת שוק ולא מסורת דמוקרטית. המסורת הפוליטית היחידה שלה היא מסורת עריצה, מתקופת הצאר. כך שלא היה לה על מה לבנות. למעשה, ההיסטוריה של המדינות האלה קובעת במידה רבה את התפתחותן. לא שאי אפשר להתגבר על ההיסטוריה, אבל ההיסטוריה היא נקודת המוצא".
אני נזכר באבחנה של דונלד רמספלד בין 'אירופה החדשה', מדינות מזרח אירופה לשעבר, לבין 'אירופה הישנה', המערבית, שבעצם אומרת שמדינות מזרח אירופה הפכו ליותר מערביות ממערב אירופה.
"נו, טוב", הוא פולט כשהוא שומע את שמו של רמספלד, שר ההגנה המושמץ של ג'ורג' בוש השני. אבינרי דמוקרט אבל גם סוציאליסט. "הן לא יותר מערביות, אלא יותר פרו אמריקניות. ודאי שבמדינות מזרח אירופה יש אהדה גדולה יותר לארצות הברית, כי בשבילן האויב הגדול הוא רוסיה".
אבל אולי זו לא רק אהדה לארצות הברית, אלא גם חרדה גדולה יותר מחבירה למשטרים עריצים.
"לא, פשוט לא. בריטניה, גרמניה, צרפת לא דמוקרטיות? זה יותר פרו אמריקה ויותר תמיכה בה במלחמה בעיראק".
אתה מסכים עם ההסתכלות על 89' כשנה כל כך היסטורית, השנה החשובה ביותר במחצית השנייה של המאה?
"זה קצת לעשות דרמה. אבל ברור שב-89' הגיעו לשיאם הרבה תהליכים שהתחילו קודם. במדינות כמו פולין, הונגריה וצ'כיה, שבשנה ההיא המשטר הקומוניסטי התמוטט בהן, היו ניסיונות קודמים למוטט אותו. פולין והונגריה ב-56', צ'כוסלובקיה ב-68'. הם לא הצליחו, בגלל הנחישות והתוקפנות של המשטרים הקומוניסטיים. אבל עובדה היא שבכל המדינות הללו היו ניסיונות".
ושרשרת נפילות המשטרים הרצופות ב-89' היא דבר מתבקש?
"כאשר תהליך של התפרקות מתפתח, יום אחד הוא בא לידי ביטוי. יש גם עניין של הנחישות של מוסקבה. ב-89' היא החליטה שהיא לא תשלח טנקים לדכא הפיכות. גורבצ'וב הגיע למסקנה הזו דווקא לאור ההצלחות הסובייטיות בדיכוי המרידות ב-56' וב-68', כי ההצלחות הללו יצרו בעיות קשות של לגיטימיות ודימוי של משטרי עריצות. אני מניח שאם במוסקבה הייתה מתקבלת החלטה לשלוח טנקים, זה היה נגמר אחר. העובדה שברוב המקומות – חוץ מיוגוסלביה וצ'צ'ניה, שכמובן אין לזלזל בדברים הנוראים שקרו בהן – האימפריה הסובייטית נפלה בלי זעזועים ובלי שפיכות דמים גדולה, היא דבר גדול מאוד. בין מהאנשים שעסקו במקצוע, כולל עבדך, רק מעטים חשבו שיקרה בצורה כל כך מהירה וכל כך נעדרת שפיכות דמים. מה שמעיד על מגבלות הנבואה בפוליטיקה".
אירופה יצאה לחופשי בשנה ההיא, וקצת לפניה ואחריה. אבל לא רק אירופה. המלחמה הקרה, קיומה של אימפריית רשע, תִדלקו עד אז מלחמות ומתיחויות בעולם כולו. לא עוד. גם מבחינתה של ישראל ההשלכות היו כבירות. לאש"ף כבר לא היה בית חם, והוא צעד לאוסלו. סוריה נותרה חסרת פטרון. סרבנות השלום של מדינות ערב איבדה את אביה האוהב, ושינתה פניה לתמרוני פייסנות ולעיתים אף ליחסים עם ישראל. ברית רוסית-מערבית-ערבית הייתה אפשרית לפתע, והתממשה עד מהרה במלחמה נגד עיראק, בינואר 1991. באין פעלתנות קומוניסטית במזרח התיכון, ארצות הברית נזקקה לנו פחות, ועד מהרה החל שר החוץ ג'יימס בייקר להעז פניו לישראל. וכמובן, גל העלייה.
רגל כבדה וגסה ירדה מצוואר העולם. עולם אחר יצא לדרך. וכפי שאומר העיתונאי הבריטי מרטין איוונס, במסה שחתמה השבוע גיליון מיוחד של 'טיים' על אירועי 1989, אולי עוד לא רדינו את כל הדבש מהשנה הטובה ההיא. בפוליטיקה העולמית עדיין מושל דור 68', דור מהפכת הסרק והתפנוקים של הסטודנטים האירופים שהשתעשעו להם בקומוניזם של קמפוסים. גם התקשורת המערבית, המשכשכת בגעגועיה לימי הפגנות השלום והרוק, עוד לא למדה להעריך את דור מהפכני המצפון האמיתיים, האמיצים, דור 89'. הדור הזה עוד מחכה לתורו. הנהגת העולם עוד תגיע לידיו. אם הופכים את הספרות 68, מלמד האיור שם, מקבלים 89.
נולדנו לעולם שמחציתו היא אגף סגור, מכלאה גדולה, מקום של שירים כבושים ועצובים ושל אחים רחוקים ונדכאים. עולם שמחציתו היא מפלט לכל נבל, מדגרה לכל אויב, מבצר לכל שקר. נולדנו לעולם של פילְם: עולם שתשלילו המדויק, האפל, צמוד אליו כצילו. ופתאום, מ-1989, עולם שהוא כצילום דיגיטלי. בלי צל. עולם של אפשרויות בלתי מוגבלות, של פוטושופ עליז ומתעתע ומטשטש.
ירושלים אוחדה ב-67' בעופרת ודם. וברלין, לבו החצוי של עולם מפוצל, עיר שהייתה חרך בריחה אחרון במסך הברזל עד שניטעה בליבה חומה, אוחדה ב-89'. וכמו ל-67', גם ל-89' יש ארבעה ביוני משלה. 4 ביוני 67' – יום אחרון של גבולות ישנים, ועד היום מחוז געגועי כינרת לבשאר אסד ומועד לא מקרי לנאומי פייסנות של ברק אובמה. ו-4 ביוני 89' – יום שדוחס אליו את כפל פניה של השנה המשַנָה ההיא.
בפולין, חלוצת המדינות המזרח-אירופיות שהשתחררו מהלפיתה הסובייטית, 4 ביוני 1989 היה יום של בחירות. בחירות ראשונות מאז מלחמת העולם השנייה המתירות השתתפות של מפלגות לא קומוניסטיות. 'סולידריות', איגוד הפועלים האופוזיציוני, שפעל מראשית העשור במחתרת, זכה בבחירות הללו בכל המושבים. ואילו בסין, ארץ הקומוניזם האחר, הלא-סובייטי, נחנקו באותו יום ניצני השינוי. כחצי מיליון סטודנטים ופועלים שהפגינו זה כמה שבועות בכיכר טיין-אן-מן בבירה בייג'ינג, בדרישה להרחיב את הרפורמות שהשלטון החל בהן ואף לסלק את הקומוניסטים מהשלטון, פוזרו בכדורים חיים. אגב, גם היום שלפניו, 3 ביוני 89', היה היסטורי וצופן עתידות: האייתוללה ח'ומייני הלך בו לעולמו.
הטבח בטיין-אן-מן היה האירוע הדרמטי של 4 ביוני 1989, אבל דווקא האירוע הפורמלי יותר, הבחירות בפולין באותו יום, הן שסימלו את מהותה של השנה ההיא. סין שלאחר הטבח הסתגרה זמנית, חזרה כמה צעדים אחורה, טיהרה רפורמיסטים מהשלטון, ורק כתום שלוש שנים החלה שוב לדדות אחר ההיסטוריה הבורחת, למחות ברשלנות את הדם, לפתוח את השווקים – ולזנק, אַלות הדיכוי הפנימי עדיין בידה, אל ראש המרוץ הכלכלי הגלובלי. 1989 היא לא סין. היא פולין. שאחריה הונגריה. וגרמניה המזרחית. וצ'כוסלובקיה. ובולגריה. ורומניה. וברית המועצות, שעד 1991 היא עדיין ברית המועצות, אבל היא, ומיכאיל גורבצ'וב בראשה, זו המנצחת על התהליך.
איך קרה הסתיו הפלאי של 1989, סתיו העמים כפי שיש המכנים אותו, סתיו המהפכות במזרח אירופה? מדוע המודל היה השחרור הפולני, ולא הדריסה הסינית? ומדוע, עשרים שנים עגולות לאחר מכן, המונים שיוצאים לרחובות טהראן ודורשים רפורמות במדינה שהיא גלגולה העכשווי, השטני, של ברית המועצות, נידונים דווקא לגורלם העגום של הסינים?
ברית המועצות היא המפתח להבדל. או ליתר דיוק, ברית המועצות היא המנעול, ומיכאיל גורבצ'וב הוא המפתח. הפה שאסר שנים רבות כל כך הוא הפה שהתיר, וזה היה סוד ההצלחה של ההמון המתמרד בגרורות המזרח-אירופיות של 1989, וסוד הכישלון של ההמונים בסין של אז ובאיראן של היום.
התהליך בברית המועצות, ההבשלה אצל גורבצ'וב, לא ארך שישה ימים כמו המלחמה של 1967 אלא שש שנים, מעלייתו של גורבצ'וב לשלטון ב-1985 עד הדחתו ופירוק ברית המועצות ב-1991. במסלול הגלסנוסט-פרסטרויקה של גורבצ'וב, 1989 הייתה רק תחנה, אם גם תחנה משמעותית. בחורף של השנה ההיא יצא הצבא האדום סופית מאפגניסטן, ושם קץ לפרויקט האימפריאליסטי האחרון של המעצמה האדומה המרוששת. באביב התנהלו שם בחירות חצי-פתוחות ראשונות. ב-3 בדצמבר הכריזו חגיגית גורבצ'וב והנשיא האמריקני ג'ורג' בוש האב על קץ המלחמה הקרה. ובין לבין גלגל גורבצ'וב תהליכים מחוץ לבית..
כשפרופ' רפי ואגו, היסטוריון של מזרח אירופה מאוניברסיטת תל-אביב, מונה את הסיבות לנפילת הגוש הקומוניסטי ב-89', הוא מזכיר תחילה את "עייפות המשטרים הקומוניסטיים. ראשית, הזדקנות ממשית של השליטים. בכל מדינות מזרח אירופה השליטים היו בני למעלה מ-70. אנשי הדור הקודם, שחלקם היו מנותקים או מתחילים להיות מנותקים מהמציאות העולמית. בפני עצמם הם היו כמובן אנשים חריפים ואינטליגנטים, אבל מבחינת השקפת העולם והתפיסות שלהם המשטרים הראו סימני עייפות. גורם נוסף, שאז הבַנו אותו פחות, הוא שהעולם, בעיקר המערב, התקרב יותר לכיוון של תהליכים גלובליים, ואילו הגוש המזרחי נשאר מאחור. בעידן הטכנולוגי המודרני, כששיבוש שידורים וחסימת מידע הלכו ונעשו בלתי אפשריים, המזרח יכול היה כבר יותר לטעום מה קורה בעולם המערבי". לטעום ולהזיל ריר.
ואז הוא מגיע לגורבצ'וב, "שהיה גורם קריטי ביותר. ראשית, הוא התחיל בגלי רפורמות בברית המועצות עצמה, ועודד בכך בעקיפין רפורמות בארצות מזרח אירופה. ושנית, ככל שחלף הזמן מעלייתו התבהר למדינות מזרח אירופה שברית המועצות אינה רוצה להתערב בחייהן, ואולי גם אינה מסוגלת. והפתעה גדולה אפילו יותר – שברית המועצות לא רק שאינה רוצה לבלום את הרפורמות במדינות מזרח אירופה, אלא אפילו רוצה לעודד. על ידי העידוד הזה, גורבצ'וב יצר בכל מדינה מאבק כוחות בין גורמים רפורמיסטיים, שיש בכל מפלגה קומוניסטית, לבין מנהיגות המפלגה שהייתה יותר שמרנית. הוא רמז למדינות מזרח אירופה, תתחילו לעשות רפורמות, חפשו את הגורבצ'ובים שלכם, ואז נוכל יחד לתקן את המשטר ולהציל את הקומוניזם".
מה שהניע את גורבצ'וב היה קומוניזם?
"קומוניזם מתוקן. בדיעבד אנחנו אומרים שהיו בו שני גורבצ'ובים. אחד שחשב לתקן את המשטר, ואחד שאי שם בין 85' ל-91' הגיע למסקנה שאין דבר כזה קומוניזם רפורמיסטי, אין קומוניזם עם פני אנוש כמו שדובצ'ק קיווה בפראג ב-1968; ושאם אתה רוצה לשפר את המשטר אתה חייב קודם לפרק אותו. הוא הבין שככל שהקומוניזם מתייעל, הוא בעצם מתפרק".
היה לו גם איזה מניע של טוב לב, רצון לתת לאנשים חירות?
"אני מניח שהרצון לתקן את המשטר בא גם מתוך רגישות לצורכי הציבור. גורבצ'וב היה יוצא, או אולי יצא רק פעם אחת, בחמש וחצי בבוקר לעמוד בקור בתחנת אוטובוס במוסקבה, לראות באילו תנאים אנשים נוסעים לעבודה. בלי תחפושת; הרי במילא היה לו הכתם על המצח שקשה להסתיר. הוא חשב שאם ישפר את ההרגשה של התושבים המשטר יתַפקד טוב יותר".
כתגובה ללחציו של גורבצ'וב על המנהיגים הקומוניסטים בני חסותו במזרח אירופה, אומר וָאגו, התפתחו במדינות הללו שני מודלים. בדרך כלל החליפה המפלגה המקומית את המנהיג הקשיש והסרבן. כך היה למשל עם יאנוש קַדַר בהונגריה, וחודש לפני נפילת חומת ברלין, באוקטובר 1989, עם אריך הונקר בגרמניה המזרחית. "נכנסו לתמונה מנהיגים יותר צעירים, יותר דינמיים, שניסו ללכת בעקבות גורבצ'וב, לתקן את המשטר, לייעל אותו, להבטיח יותר חירויות, ולפתוח בשיחות עם האופוזיציה. המודל ההפוך היה בעיקר ברומניה – ניקולאי צ'אושסקו היה היחיד שסירב לערוך רפורמות – והתוצאה הייתה הפיכה על ידי שפיכות דמים. היכן שהייתה אלימות, זה מפני שהמנהיג לא היה מוכן לשינוי".
ואגו מוסיף למשוואה – "לַכימיה של המהפכות, כפי שאני קורא לזה" – את העידוד האמריקני שניתן להם, ואת ההתמרמרות הפנימית, וכן את התרוקנות הקומוניזם מתוכנוֹ. מהאידיאולוגיה הגדולה נשאר ממנו רק הכוח האדיר של המפלגה, של המנהיגים, חיי הנוחות שלהם, שקשה היה להם להשתחרר ממנו. "קשה כבר היה למצוא קומוניסט אמיתי ב-89'. היו ודאי אנשים בעלי השקפת עולם מרקסיסטית, אבל הפסימיות מבחינה אידיאולוגית הייתה אצל כולם, כי כולם ראו שהמשטרים הללו כבר הסתאבו. אי אפשר עוד לתחזק משטר עם אופי כזה, אלא אם הוא עובר שינויים לכיוון הפתיחות.
"למעשה, אדם שמאמין בקומוניזם כבר לא היה מציאותי ב-89'. היום אפשר למצוא במרקסיזם היגיון כלשהו, אם כי אני לא שותף לכך; אדם יכול להגיד 'אני נגד ניצול העולם השלישי, נגד גלובליזציה'. ואילו ב-89' לא הייתה אפילו נקודה אחת הגיונית שמישהו יגיד בכנות שבשבילה שווה לשמור על המשטר הזה. אנשים רצו לנסוע, לבלות, ליהנות מהחיים, להאמין באמונות הדתיות שלהם וללכת לכנסייה או למה שלא יהיה, לקרוא עיתונות חופשית".
האנשים הללו, הציבור, לא היו גורם מרכזי בנפילת המשטרים?
"הציבור הפך בתוך שנתיים-שלוש מגוף חסר פרצוף בעיני המשטר לגוף פעיל יותר ויותר, על ידי הקמת מה שאנחנו קוראים היום מוסדות של חברה אזרחית, כלומר גופים התנדבותיים חצי מחתרתיים. ב-88'-89' השלטון במדינות כמו פולין והונגריה החל בשיחות עם האופוזיציה; הקומוניסטים הרגישו אז שיש אופוזיציה מתגבשת ויש עם מי לדבר, ואם לא נדבר איתם יהיה לנו מאוחר. שליט פולין, הגנרל ווֹיצך ירוזלסקי, שבדצמבר 1981 שלח את מנהיג 'סולדיריות' לך ולנסה לכלא, יושב איתו ב-88' בשיחות שולחן עגול, כי הוא יודע שסולידריות תשלוט במדינה. בסולידריות היו בזמנו שישה מיליוני חברים; אמנם פיזרו אותם, אבל ידעו שזה כוחם. ואילו באותו זמן חברים רבים במפלגה הקומוניסטית החזירו בשקט או לא בשקט את פנקסי המפלגה שלהם.
"ויש פה דינמיקה מעניינת. המשטרה החשאית כבר פחות ופחות מתערבת. הציבור נתפס כחי וקיים. ומתחילות הפגנות ושביתות, שלא יצאו בינתיים מכלל שליטה – אבל המשטרה כבר לא הגיבה כפי שהגיבה קודם, וכבר לא היה צריך להיות גיבור גדול כדי ללכת להפגנה. כלומר, המשטר מתחיל לאבד את שיניו, או שלא חיזק את שיניו כדי לא לגרום למלחמת אזרחים, כי ידעו שבמקרה כזה יתלו את הקומוניסטים ברחובות, ולא רצו להגיע לזה. אם וצלב האבל וחבריו מארגנים בצ'כיה של סתיו 89' הפגנות בנות 150 אלף איש, כמה שוטרי משטרה חשאית יש לך שאתה יכול לשבור אותם, אלא אם אתה פותח עליהם באש? ייתכן שגם באיראן של היום, אם האופוזיציה הייתה מצליחה להוציא מסה כל כך גדולה המשטרה כבר לא הייתה פותחת באש".
זה הדבר היחיד שחסר באיראן כדי שהמשטר יסולק?
"לדעתי, על סמך הדגם המזרח אירופי, ועל סמך הדגם של איראן עצמה, של ח'ומייני, לפני שלושים שנה, ברגע שאתה מצליח להוציא לרחובות מאות אלפים אי אפשר לשבור אותך. באוגוסט 68' הייתה הפלישה הסובייטית לצ'כיה, ובמוסקבה הייתה הפגנה נגד הפלישה: שלושים איש, מתוך 220 מיליון אזרחים סובייטים, באו לכיכר. הופיעו שתי ניידות, נתנו לכל אחד מכה על הראש, זרקו אותם בניידת, ולקחו אותם, וגמרנו עם ההפגנה. אבל אם אתה מצליח לאסוף 150 אלף איש זה כבר לא עובד בצורה כזו. זה היה איתות למשטר, והמשטר היה נבון דיו להבין שאין לו מה להציע לעם".
איך נשבר המחסום הפסיכולוגי שמונע מהפגנה קטנה להפוך לגדולה וכך להיות לא מסוכנת? מה גורם להרבה אנשים, כל אחד בנפרד, לבוא?
"פה כבר באמת צריך לבדוק כל מקרה כמעט לגופו. כי השאלה היא גם מי קורא לך לבוא להפגנה. איזה גוף. במדינות האלו, למעט פולין וצ'כיה, לא היו מנהיגים בולטים של האופוזיציה. העם יצא בשם רעיונות, בשם מאיסה משותפת מהמשטר; אבל מתי הוא עשה את זה, כשהמשטר עצמו כבר התחיל להיות יותר רך. מבחינה זו הקומוניסטים השמרנים צדקו: אם אתה לא מפעיל יד קשה בהתחלה, אתה בסוף מאבד את המשחק. אם אתה רוצה לשמור על המשטר, שמור עליו בכוח, לא על ידי ויתורים. ברגע שאתה מתחיל לשחרר את הלחץ, והלחץ גדול, אתה כבר לא יכול לסגור אותו שוב. במילים עממיות, השד יצא מהבקבוק. והשד פה הוא עשרות מיליוני אנשים".
בפולין, החלוצה, תהליך שינוי המשטר הושתת על שיחות בין הקומוניסטים לכוחות אופוזיציה. בהונגריה אומצה כבר ב-88' "חבילת דמוקרטיה", ובאוקטובר 1989 המפלגה הקומוניסטית התכנסה וביטלה את המונופול של עצמה. עוד קודם לכן, באוגוסט, היא פתחה לכמה ימים את גבולה עם אוסטריה, וכמה מאות תושבי הגוש המזרחי, בעיקר גרמניה המזרחית, ניצלו את ההזדמנות. גרמניה המזרחית עצמה, סמלו של הקרע בין מזרח ומערב, הייתה הבאה בתור. זה התחיל בניסיונות בריחה של אזרחיה ובקשת מקלט בשגרירויות של גרמניה המערבית במדינות גוש המזרחי, המשיך בביקור של גורבצ'וב ובהדחה של הונקר, והתגלגל לסיפור המפואר והמוזר של הבקעת החומה.
חומת ברלין נבנתה בידי שלטונות גרמניה המזרחית בקיץ 1961, לאחר שמספר העריקים מהגוש המזרחי למערב, דרך העיר ברלין, הגיע לכדי כ-2.5 מיליונים. קצב הבריחה הגיע לשיא של כ-50 אלף נמלטים בשבועיים הראשונים של אוגוסט 1961. פיזית, החומה הקיפה את ברלין המערבית, מובלעת של גרמניה המערבית בלב גרמניה המזרחית. אבל למעשה, לא את המערב-ברלינאים היא כלאה אלא את המזרח-ברלינאים, את המזרח גרמנים כולם, ובעצם את כל תושבי מדינות הגוש המזרחי. הבטון שלה היה גילומו המוחשי ביותר של המושג מסך הברזל. השוטרים של מזרח גרמניה ירו למוות במי שניסה לחצות אותה אל העיר המערבית שלא ברישיון. לפחות 136 איש נרצחו בעת שניסו לחצות את החומה במהלך 28 שנות קיומה, ורבים אחרים נפצעו. 5,000 הצליחו. 9 בנובמבר, יום נפילת החומה, התרחש בטעות, כפי שנראה מיד, ולכן אך מקרה הוא שזה קרה בתאריך רב משמעות בתולדות גרמניה: ב-9 בנובמבר 1918, קמה רפובליקת ויימר, ובאותו יום ב-1938 התחולל ליל הבדולח.
"חוויתי את נפילת החומה בצורה מיוחדת", אומר העיתונאי וחוקר גרמניה דוד ויצטום. עד 1985 היה ויצטום מוכר למאזיני קול ישראל ולצופי הטלוויזיה הישראלית כ"כאן דוד ויצטום מבון", בירת גרמניה המערבית, אבל ב-1989 כבר ישב בירושלים והיה עורך חדשות החוץ בטלוויזיה. "לקראת 89' הייתי משוכנע שתהיה מהפכה בגרמניה. בארץ לא הייתה תודעה של זה בכלל, אבל במדינות מזרח אירופה זו הייתה התחושה של האנשים. כשאמרתי בטלוויזיה בתחילת השנה שהולכת להיות מהפכה, השגרירות המערב-גרמנית כעסה עליי. ראו בי מחרחר איחוד. גרמניה המערבית חששה אז שאיחוד יפתח מחדש את השאלה של מהי גרמניה, את הלאומנות הגרמנית, את הבעיה הגרמנית שעד אז הצליחו להתחמק ממנה כל כך יפה. בקיץ, כשהמזרח-גרמנים התחילו להימלט לשגרירויות של גרמניה המערבית, כבר הייתי משוכנע זה מה שיהיה, ונערכנו לכך בדסק חדשות החוץ. התחלתי להיות כמעט אובססיבי לנושא הזה.
"באוקטובר היו חגיגות לציון ארבעים שנה לייסוד מזרח גרמניה ומערב גרמניה. גורבצ'וב בא למזרח גרמניה. הוא אמר אז להונקר, 'מי שלא פועל בזמן ההיסטוריה מענישה אותו'. זה היה תקדים עולמי: הוא אמר את זה לעיתונאים ברחוב במזרח ברלין ששאלו אותו. מנהיג ברית המועצות שמדבר חופשי עם עיתונאים על חילוקי דעות עם מנהיג מזרח גרמניה. אי אפשר בכלל לתאר את הדבר הזה". כהמשך לביקור הזה הדיח הפוליטבירו המזרח-גרמני את הונקר.
"איגוד השידור האירופי הבין שהולך להיות משבר, ונכנס כמוני לאובססיה בנושא. הוא שידר לכל המדינות החברות בו, כולל ישראל, את החדשות של הטלוויזיה המזרח גרמנית. הן משודרות ב-19:30 זמן מזרח גרמניה, 20:30 שעון ישראל.
"באותו שבוע, בכל ערב המזרח-גרמנים ערכו מסיבת עיתונאים והודיעו על התיקונים והרפורמות שהם מתכוונים לעשות. החדשות מתחילות, ואז חמש או שבע דקות אחרי זה הם עוברים למסיבת עיתונאים, ושם הופיע גינתר שָבּובסקי, איש הפוליטבירו, שדיבר על זה שהולכים לעשות תיקונים בסידורי המעבר בין שני חלקי ברלין. דיבר בצורה בירוקרטית. מישהו שאל אותו 'ממתי התיקונים האלה תקפים?', אז הוא הסתכל בניירות – זה הפך להיסטוריה, הוא סיפר על זה הרבה מאוד – ואמר 'אַבּ זוֹפוֹרט': מעכשיו, מהרגע, מיד. במאות הראיונות שהוא נתן אחר כך על מסיבת העיתונאים הזו הוא אמר שלא ידע וטעה. אבל זה מה שאמר.
"כל מי שהסתכל בטלוויזיה המזרח גרמנית באותו ערב אמר, סליחה, שבובסקי אמר שאפשר ללכת למערב ברלין. הם קמו והלכו לכיוון מעברי הגבול. עשרות, מאות, בסוף אלפים, והשוטרים היו צריכים לפתוח את המחסומים. וככה למעשה נפרצה החומה ויותר לא נסגרה". למעשה, הניירות שהיו בידו של שבובסקי במסיבת העיתונאים אמרו שרק למחרת ייכנסו התקנות החדשות לתוקף, וכי היציאה תיעשה באמצעות קבלת אישורי מעבר.
"ראיתי את מסיבת העיתונאים, רצתי למעלה לעורכת 'מבט', שהיה בתשע, אמרתי לה אני מוכרח לעלות לשידור. היא אומרת בבקשה. פתחנו את המהדורה בכותרת הזו, ואחרי כרבע שעה היא נתנה לי לעלות לשידור, ואמרתי, 'למעשה חומת ברלין נפלה'. כשאמרתי זאת לא ידעתי את זה בכלל; הנהירה לחומה עוד לא התחילה. רק שמעתי את שבובסקי. במערב גרמניה ובמקומות אחרים היו הרבה יותר איטיים בקליטה שמשהו קרה שם. רק לקראת 11 בלילה הבינו שמשהו מתרחש, והתחילו לשלוח כתבים וצלמים למעברי הגבול, ואז אנשים כבר יצאו. זה היה הלילה האופורי הגדול ביותר בתולדות גרמניה. הרגע הטלוויזיוני הגדול ביותר בתולדות גרמניה במאה העשרים".
"בתוך רגעים החלו אלפים לזרום מבעד למחסום", מתאר פרדריק טיילור בספרו החדש 'חומת ברלין' (מאנגלית עדי גינצבורג-הירש, הוצאת מטר) את מה שקרה באחד המחסומים, כשהמפקד במקום הבין שלמען שלום אנשיו מוטב שלא יטרחו לבדוק דרכונים. "הם פשוט הלכו, ובמרבית המקרים רצו, אל ברלין המערבית. תחושת הריצה החופשית על הגשר, של חציית הגבול במקום שבו רק ימים או שעות קודם לכן מעשה כזה היה מביא למוות כמעט ודאי, עוררה פרץ של התעלות שלדברי מי שהיה שם כמעט שינתה את הרכבו הכימי של האוויר והפכה אותו לשמפניה".
ויצטום תולה את הצלחת המהפכות במזרח אירופה, ובמזרח גרמניה בפרט, בגורבצ'וב. הא ותו לא. "מזרח גרמניה הייתה מדינת שטאזי (המשטרה החשאית) הרמטית לחלוטין. שום דבר שהיה קורה בה כאופוזיציה, כדיסידנטים וכו', לא היה מצליח. זה הצליח רק בזכות העובדה שגורבצ'וב עודד את המהפכה מבחוץ, על ידי כך שהחליט לא לעשות דבר נגדה".
וזה מה שגרם עכשיו לכישלון באיראן? שאיראן אינה תלויה בכוח חיצוני שעשוי לאפשר מהפכות כאלה?
"בדיוק. וגם אין להם הנהגה מבפנים שתאפשר את הדברים האלה".
הייתה לדעתך גם איזו הבשלה פוליטית של הציבור?
"במדינות כמו פולין וצ'כיה כן, אבל לא במזרח גרמניה. היו שם דיסידנטים, אבל לא הם שעשו את המהפכה. הציבור המזרח גרמני לא חלם על חירות, כי הוא לא הכיר אף פעם חירות. הוא נכנע לדיקטטורה הקומוניסטית אחרי המרד בברלין ב-53', כמו שהוא נכנע לדיקטטורה של היטלר עשרים שנה קודם לכן. הציבור המזרח גרמני לא מרד בשלטון אלא פשוט יצא למערב. חלק כי יש שם חופש ביטוי, וחלק כי אפשר להשיג שם בננות ולשתות בירה בזול".
למחרת היום החליף הפוליטבירו של בולגריה את המנהיג תודור זיבקוב, אבל סילוק הקומוניסטים התמהמה שם עד חורף 1990. צ'כוסלובקיה, לעומת זאת, אמנם חיכתה שבוע אך אז עברה את כל התהליך – מהפגנות קטנות, דרך הפגנות ענק, עד כניעתה של המפלגה הקומוניסטית – בעשרה ימים. חילופי המשטר בפראג זכו לשם 'מהפכת הקטיפה', המתאים לא פחות לכמה מהמדינות השכנות. או שמא 'מהפכת הקטיפה' היא פשוט 'מהפכת הכתיבה' במבטא מרכז אירופי? שכן, בצ'כוסלובקיה, בפרט באזור שהפך עד מהרה לצ'כיה העצמאית, הובילו את המהפכה אנשי העט והאמנות, ובראשם המחזאי וצלב האבל שהיה לנשיא.
העיתונאי יואב טוקר, פאריס, שהיה אז אחד משני כתבי רשות השידור שסיקרו את אירופה כולה, צנח אל תוך הקטיפה הזו. הוא קיבל אישור כניסה לצ'כוסלובקיה בזכות משחק של מכבי תל-אביב בברטיסלבה. "הייתי יומיים בברטיסלבה, יעני לסקר את האווירה, במשחק עצמו אפילו לא הייתי, ועליתי עם צוות צילום אוסטרי לפראג. האוטוסטראדה הייתה ריקה. 30–40 מכוניות בכל הדרך. הנחנו שלא יעצרו אותנו בדרך וצדקנו. בעיר עצמה המצב היה מתוח. ערב קודם לכן עוד הייתה קצת אלימות. בימים הבאים עוד הייתה קצת נוכחות של טנקים ברחובות, אבל לא הייתה תחושה של אלימות באוויר. המהפכה התרחשה שם באוניברסיטאות, בפורומים אזרחיים, בעצומות שמתפרסמות בעיתונים או בכרוזים ברחובות, ופשוט על ידי אזרחים שעומדים בכיכר המרכזית ומחכים שעות שיודיעו להם על חקיקה כזאת ומינוי כזה. זו עיר לא גדולה והכול היה מאוד תיאטרלי, במובן הקרוב, האינטימי".
טוקר התרוצץ בקיץ, בסתיו ובחורף ההם במזרח אירופה, נודד מזירה לזירה, "השיא של חיי המקצועיים"; אבל גם עיר מגוריו פאריס סיפקה לו חוויות רקע. "באמצע יולי הייתה פסגה עולמית בפאריס, מאתיים שנה למהפכה הצרפתית. בדיוק בימים שהדברים התחילו לזוז בגבול ההונגרי-אוסטרי". הגיעו מלכת אנגליה, הנשיא לשעבר רייגן ויתר מנהיגי המערב. למען האמת, ברית המועצות וגרורותיה היו, לפחות כמו המערב, יורשותיה של המהפכה הצרפתית – פשוט המערב לקח מהסבתא הזו את הגֶנים של החירות, ואילו המזרח קיבל בנדיבות גנוטיפים של שוויון ושל רוח מטריאליסטית ומהפכנית, ופנוטיפים של גיליוטינות. אבל נציגיהן לא הגיעו. העולם עוד היה חצוי והחגיגה הייתה מערבית.
"זה היה מוזר, אפילו בעיניים שלי אז, שהפעילו בוורסאי את כל המזרקות והביאו מעצבים במי יודע כמה מיליוני דולר כדי לעשות מהגנים שם משהו עוד יותר פנטסטי, וכולם מתעסקים בשמלות הנשף – ומתחת לאף, במרחק שעה וחצי טיסה, קרה דבר שהפך להיות הדבר החשוב ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים, ורעיונות החירות והאחווה וזכויות הפרט, שפה נחגגים בריקודים ובלהקות מחול מאינדונזיה ומקונגו, מתממשים באותו זמן בגבול הונגריה, באירוע היסטורי דרמטי, בלי שאיש מתרגש".
גם בישראל ההתרגשות הייתה קמצנית למדי, כיאה לחדשות חוץ. אני מגלגל עד סחרחורת סלילי מיקרופילמים של 'הארץ', העיתון הישראלי המתעניין ביותר בחדשות חוץ, מהחודש המסעיר ביותר ב-1989, נובמבר. לא שאין כותרות ממזרח אירופה. בהחלט יש. לפעמים בעמוד הראשון, בדרך כלל בעמוד חדשות החוץ. "כמיליון איש הפגינו ברחובות מזרח ברלין בדרישה לרפורמות" (5.11). "עשרות אלפי פליטים בורחים מגרמניה המזרחית" (6.11). ב-10 בחודש, הבוקר שאחרי נפילת החומה, מגיעה ברלין לכותרת הראשית. למחרת זה כבר נעלם. במשך ימים רצופים הכותרות הראשיות עוסקות בקיפאון המדיני עם הפלשתינים, ובעיקר בקורותיה הנשכחות של מערכת הבחירות להסתדרות, הפוליטבירו הפרטי שלנו. בחוץ העולם מתהפך? שיתהפך. התעוררות יחסית נרשמת ב-20 בחודש. רומניה מצליחה לטפס לעמוד הראשון, אף כי לא לראשו: "מתנגדים קומוניסטים ברומניה תובעים מצ'אושסקו להתפטר לפני שיסלקוהו אחרים".
המהפכה האלימה ברומניה החלה ארבעה ימים קודם לכן. מהומות בטימישוארה, עיר בטרנסילבניה – החבל ההונגרי, מבחינת מוצא אוכלוסייתו, במערב רומניה. הפגנות לא חוקיות שמתפתחות במהלך כמה ימים למלחמה בין 100 אלף מפגינים לבין כוחות הצבא. ב-20 בחודש שב הרודן צ'אושסקו מביקור ב – נחשו איפה – איראן, והמרד עבר לבירה בוקרשט. הוא אסף 100 אלף מאזינים לכיכר שמול מטה המפלגה ונאם בפניהם, אך הללו השיבו לו בקריאות בוז. האש ניצתה. צ'אושסקו הורה לירות בהפגנות שפשטו בעיר. הצבא ציית ואף ירה פגזי טנקים בבניינים, אך אחרי יומיים עבר צד. השליט ואשתו-שותפתו אלנה ניסו להימלט, אך נתפסו בידי הצבא, הועמדו לשיפוט צבאי מהיר ונורו מול מצלמות הטלוויזיה. בבירה המשיכה להשתולל מלחמת הכול בכול עד שהתארגנה 'חזית ההצלה הלאומית' בראשות הקומוניסט לשעבר יון אילייסקו והצליחה לקחת את העניינים לידיים.
גבולות רומניה נסגרו במהלך האירועים. יואב טוקר הצליח להסתנן לאזור טימישוארה עם שיירה של הצלב האדום מהונגריה. "זה היה 48 שעות אחרי אירועי טימישוארה. כשהעולם כולו היה מוצף בדברים שהתבררו אחר כך כמניפולטיביים: גוויות החולים שהוצאו מחדר הקירור של בית החולים בטימישוארה והוצגו לעולם כקורבנות של המשטרה החשאית המדכאת. חיפשתי דרך להגיע לבוקרשט, ולמזלי בדיוק אז התחדשה תנועת הרכבות, אחרי כעשרה ימים שהושבתה, ועליתי על הרכבת הראשונה שיצאה לבוקרשט. היו בה כשלושים קרונות ואולי ארבעים נוסעים. כלומר ריקה לגמרי.
"חצינו את רומניה, למעלה מ-500 קילומטר, ולאורך כל הדרך, בכפרים ובמקומות אחרים, אנשים נאספו ליד המסילה עם ילדים על הכתפיים ונופפו לשלום, כמו איזו חגיגה. לא שהרכבת סימלה משהו, אבל זו הייתה האווירה. חשבתי לעצמי שזה בדיוק כמו הדברים שיביימו בעוד כמה שנים בהוליווד, ואנשים יגידו, אה, זה בימוי, זה הוליוודי, זה לא היה ככה במציאות.
"בוקרשט הייתה במצב צבאי אמיתי. הרכבת הגיעה לתחנה המזרחית של בוקרשט, חשוכה לגמרי, הרציף חסום, ובקצה עומדים בני נוער עם נשק, משמרות מהפכה, ועושים סינון לאנשים. הייתה אז פסיכוזה שהסקוריטטה, המשטרה החשאית הידועה לשמצה, מתפרסת בכל מקום. כיוון שהייתי עם דרכון ישראלי בלבד נראיתי להם מקרה מוזר. הם לקחו אותי הצידה וחקרו אותי כשעתיים, לוודא שאני לא מלשין של הסקוריטטה. אלו היו השעתיים הכי מפחידות. לא היה חשמל, זה היה עשר בערב, והכול ילדים היסטריים שרצים עם אקדחים ותת מקלעים בעצבנות איומה. מצאו בנרתיק כלי הרחצה שלי כמה טיפות מים, כנראה התגלחתי ברכבת, ובזה הם ראו סימן מאוד מסוכן.
"כשזה נגמר הגעתי למרכז התקשורת שקם במלון אינטרקונטיננטל. בלילה ההוא היה המשפט, ומיד אחריו ההוצאה להורג של הזוג צ'אושסקו. בשידור חי, ואנשים עומדים ברחובות ומסתכלים בחלונות הראווה במקלטי הטלוויזיה, ומשמיעים קריאות והערות. כולם שמחים ומבוהלים גם יחד. למחרת בבוקר התעוררתי מרעש של שרשראות טנקים שהגיע עד אליי בקומה השמינית במלון. טנקים נכנסים ונעצרים, כל טנק ליד איזה רמזור: כיבוש עיר בלי שום ירייה. היה שלג, והכול היה מאוד פלסטי, הטנקים השחורים נעים בשלג הלבן ומתפזרים בעיר.
"אחר כך באו ימים יותר פוליטיים, עם נאומים והתלהבויות ותהליכי חקיקה. ועדיין הייתה פרנויה. רבים האמינו שהמשפט וההוצאה להורג היו מבוימים. שמעתי כמה אנשים בכירים במפלגה, חברי פרלמנט, שאמרו 'זהירות מה שראינו זה לא זה, והראָיה – שבני הזוג צ'אושסקו לא נפלו מיד אחרי הירייה אלא כמה דקות אחר כך, ובעצם צ'אושסקו חי ושולט בכול וצריך להיזהר. זו אותה מערכת פרנויה שעליה היה בנוי הכוח של המשטר בכל השנים קודם לכן".
זה היה בחנוכה, שנת תש"ן. חופשת חנוכה, יש לציין. בחודשיים שקודם לכן, החודשיים של ברלין ושל פראג ושל טימישוארה, הייתי גם אני, מבחינת היכולת לצרוך חדשות, אם לא מעוד בחינות, מאחורי איזה מסך ברזל סובייטי: ישיבה תיכונית, פנימייה, לימודים מבוקר עד לילה, חדשות בווקמן פעמיים ביום. אבל חנוכה היה של אנטיוכוס צ'אושסקו. ברדיו, בבית, ב'בחצי היום', שמענו רומנים שרים בשאגות אושר: "אוֹלֶה אולה אולה אולה, צ'אושסקו מוּ אר יֶה". או משהו כזה. ותרגומו, בפי קשבנו מיכאל גורדוס: צ'אושסקו איננו עוד.
זה היה גם חג המולד של סוף 1989. חתיכת חג מולד, בשביל הרבה נוצרים מזרח-אירופים שיכלו לחגוג אותו כדת וכדין בפעם הראשונה. השנה התזזיתית הגיעה לקיצה. התזזית לא: היא אחזה, אל תוך 1990 ואחריה, במדינות הבלטיות, ברפובליקות של ברית המועצות, בברית המועצות עצמה.
"יש הבדל אחד חשוב בין המהפכות במזרח אירופה לבין אלו שבברית המועצות", אומר איש מדע המדינה הוותיק פרופ' שלמה אבינרי, בשיחה מקרקוב שבפולין שם ביקר השבוע. "וההבדל הזה הוא שהשפיע אחר כך על התוצאות של המהפכות. במזרח אירופה המשטרים נפלו בגלל מחאה פנימית. 'סולידריות' בפולין, 'אמנה 77' של האבל בצ'כוסלובקיה, ותנועות דומות בהונגריה. ואילו ברוסיה המהפך היה ברפורמה מלמעלה, של גורבצ'וב וחבריו. העובדה היא שהיום ברוב מדינות מזרח אירופה יש משטרים חופשיים עם בחירות חופשיות וכלכלת שוק, וברוסיה תהליך הדמוקרטיזציה, וגם תהליך המעבר לשוק חופשי, לא כל כך הצליחו".
אבינרי, איש האוניברסיטה העברית, חוקר המרקסיזם ומתרגם 'כתבי שחרות' של קרל מרקס, עוסק בשנים האחרונות בחקר הדמוקרטיזציה במדינות הקומוניסטיות לשעבר. את הרפובליקות של ברית המועצות שזכו לעצמאות הוא מחלק, בהקשר זה, לשתיים. "המדינות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה – דומות יותר למדינות מזרח אירופה. הן גם היו תחת משטר סובייטי פחות זמן, והזהות הלאומית שלהן חזקה. אבל באוקראינה הדמוקרטיה והכלכלה צולעות, בבלרוס יש משטר חצי דיקטטורי, ובמדינות בקווקז ובמרכז אסיה הדברים לא יציבים.
"כלומר, יש פה הבדל די ברור: במדינות שהייתה בהן מסורת של כלכלת שוק והליכים דמוקרטיים מלפני 1939, או מלפני השתלטות הקומוניזם, אפשר היה לחזור למסורת הזו כשנפל המשטר הקומוניסטי. לכן המדינות הלל הן היום סיפור הצלחה מבחינת דמוקרטיה, בחירות חופשיות, כלכלה, השתלבות במערב. ברוסיה מעולם לא הייתה כלכלת שוק ולא מסורת דמוקרטית. המסורת הפוליטית היחידה שלה היא מסורת עריצה, מתקופת הצאר. כך שלא היה לה על מה לבנות. למעשה, ההיסטוריה של המדינות האלה קובעת במידה רבה את התפתחותן. לא שאי אפשר להתגבר על ההיסטוריה, אבל ההיסטוריה היא נקודת המוצא".
אני נזכר באבחנה של דונלד רמספלד בין 'אירופה החדשה', מדינות מזרח אירופה לשעבר, לבין 'אירופה הישנה', המערבית, שבעצם אומרת שמדינות מזרח אירופה הפכו ליותר מערביות ממערב אירופה.
"נו, טוב", הוא פולט כשהוא שומע את שמו של רמספלד, שר ההגנה המושמץ של ג'ורג' בוש השני. אבינרי דמוקרט אבל גם סוציאליסט. "הן לא יותר מערביות, אלא יותר פרו אמריקניות. ודאי שבמדינות מזרח אירופה יש אהדה גדולה יותר לארצות הברית, כי בשבילן האויב הגדול הוא רוסיה".
אבל אולי זו לא רק אהדה לארצות הברית, אלא גם חרדה גדולה יותר מחבירה למשטרים עריצים.
"לא, פשוט לא. בריטניה, גרמניה, צרפת לא דמוקרטיות? זה יותר פרו אמריקה ויותר תמיכה בה במלחמה בעיראק".
אתה מסכים עם ההסתכלות על 89' כשנה כל כך היסטורית, השנה החשובה ביותר במחצית השנייה של המאה?
"זה קצת לעשות דרמה. אבל ברור שב-89' הגיעו לשיאם הרבה תהליכים שהתחילו קודם. במדינות כמו פולין, הונגריה וצ'כיה, שבשנה ההיא המשטר הקומוניסטי התמוטט בהן, היו ניסיונות קודמים למוטט אותו. פולין והונגריה ב-56', צ'כוסלובקיה ב-68'. הם לא הצליחו, בגלל הנחישות והתוקפנות של המשטרים הקומוניסטיים. אבל עובדה היא שבכל המדינות הללו היו ניסיונות".
ושרשרת נפילות המשטרים הרצופות ב-89' היא דבר מתבקש?
"כאשר תהליך של התפרקות מתפתח, יום אחד הוא בא לידי ביטוי. יש גם עניין של הנחישות של מוסקבה. ב-89' היא החליטה שהיא לא תשלח טנקים לדכא הפיכות. גורבצ'וב הגיע למסקנה הזו דווקא לאור ההצלחות הסובייטיות בדיכוי המרידות ב-56' וב-68', כי ההצלחות הללו יצרו בעיות קשות של לגיטימיות ודימוי של משטרי עריצות. אני מניח שאם במוסקבה הייתה מתקבלת החלטה לשלוח טנקים, זה היה נגמר אחר. העובדה שברוב המקומות – חוץ מיוגוסלביה וצ'צ'ניה, שכמובן אין לזלזל בדברים הנוראים שקרו בהן – האימפריה הסובייטית נפלה בלי זעזועים ובלי שפיכות דמים גדולה, היא דבר גדול מאוד. בין מהאנשים שעסקו במקצוע, כולל עבדך, רק מעטים חשבו שיקרה בצורה כל כך מהירה וכל כך נעדרת שפיכות דמים. מה שמעיד על מגבלות הנבואה בפוליטיקה".
אירופה יצאה לחופשי בשנה ההיא, וקצת לפניה ואחריה. אבל לא רק אירופה. המלחמה הקרה, קיומה של אימפריית רשע, תִדלקו עד אז מלחמות ומתיחויות בעולם כולו. לא עוד. גם מבחינתה של ישראל ההשלכות היו כבירות. לאש"ף כבר לא היה בית חם, והוא צעד לאוסלו. סוריה נותרה חסרת פטרון. סרבנות השלום של מדינות ערב איבדה את אביה האוהב, ושינתה פניה לתמרוני פייסנות ולעיתים אף ליחסים עם ישראל. ברית רוסית-מערבית-ערבית הייתה אפשרית לפתע, והתממשה עד מהרה במלחמה נגד עיראק, בינואר 1991. באין פעלתנות קומוניסטית במזרח התיכון, ארצות הברית נזקקה לנו פחות, ועד מהרה החל שר החוץ ג'יימס בייקר להעז פניו לישראל. וכמובן, גל העלייה.
רגל כבדה וגסה ירדה מצוואר העולם. עולם אחר יצא לדרך. וכפי שאומר העיתונאי הבריטי מרטין איוונס, במסה שחתמה השבוע גיליון מיוחד של 'טיים' על אירועי 1989, אולי עוד לא רדינו את כל הדבש מהשנה הטובה ההיא. בפוליטיקה העולמית עדיין מושל דור 68', דור מהפכת הסרק והתפנוקים של הסטודנטים האירופים שהשתעשעו להם בקומוניזם של קמפוסים. גם התקשורת המערבית, המשכשכת בגעגועיה לימי הפגנות השלום והרוק, עוד לא למדה להעריך את דור מהפכני המצפון האמיתיים, האמיצים, דור 89'. הדור הזה עוד מחכה לתורו. הנהגת העולם עוד תגיע לידיו. אם הופכים את הספרות 68, מלמד האיור שם, מקבלים 89.
מאמר מעניין ומקיף מאוד. אני קורא את הספר "אופקים אדומים " של יון מיחאי פאצ'פה מי שהיה ראש שרותי הביטחון של צ'אושסקו, וערק למערב ב-78. חיפשתי חומר נוסף על המשטר ועל ימיו האחרונים, והמאמר הזה מקיף ודי מדויק.
השבמחקאני ממליץ מאוד על הספר אם כי קשה להשיג אותו (אולי רק בסיפריות ציבוריות או אצל איתמר לוי) מפני שהוא מתאר דיקטטורה מפנים. דבר נדיר ביותר. אפשר גם להבין ככה את השאלה של צ'אושסקו למוציאים להורג,איך אתם יכולים להעלות על דעתכם בכלל להוציא אותנו להורג? הם עד הרגע האחרון לא הבינו ולא האמינו שזה אפשרי.
נעמת שמעון רמת גן אוגוסט 2010