עיניים עצומות לרווחה: על פרופ' מנחם לוין

מאת צור ארליך.

הכתבה פורסמה במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון בערב ראש השנה תש"ע, 8 בספטמבר 2009.

אולי פעם מדריכים יובילו ברחובות ירושלים סיורים בעקבות מנחם לוין. למה לא? הוא שווה את זה.
הסיורים יתחילו ברחוב עמק רפאים. מעל גדר אבן במוצא הרחוב מתנוסס זה מחצית המאה שלט מסתורי משהו בעיני בורים שכמונו: המכון הישראלי לסיבים. מה עשוי מסיבים? מה לא. צמחים ושרירים ושיער, עצים ובדים ונייר, פלסטיק, דבק וריהוט, מטוסים ומזון בריאות. המכון היה חלוץ בתחום המחקר היישומי בישראל, בימים שהמדענים שלנו אהבו רק תיאוריה והתעשיינים שלנו רצו רק תכלס. פרופ' מנחם לוין הקים את המכון ב-1953, ניהל אותו שנים רבות והוביל אותו לתגליות כגון ניצול צמחי מדבר להפקת דלק ונייר וחיסון בגדים ומוצרי עץ מפני אש.
זו הייתה נקמתו באש. בילדותו בפולין, ילד שעברית היא שפת אמו בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, כילתה שריפה גדולה את אזור מגוריו בעיירה סוקולי הבנויה מעץ. דליקה גדולה נוספת חווה כשהתגורר לבדו בביאליסטוק, בן שמונה, כדי ללמוד שם בבית הספר העברי תחכמוני. האש החלה להופיע בסיוטיו. "בעיני רוחי ראיתי אש רוחשת מתחת לרצפת חדרי", הוא מספר בספרו האוטוביוגרפי העסיסי 'מגילת מנחם' שהופיע בשנה שעברה בהוצאת מכון ז'בוטינסקי. "הייתי מקיץ מחלומות בלהה שבהם מצאתי עצמי לכוד בנהרות של אש. פחדים אלה חלפו אמנם אחרי שנה לערך, אבל אין לי ספק שהשפיעו עליי".
הבירוקרטיה הממשלתית, שהמכון לסיבים היה כפוף לה, השתדלה לכבול את המכון לעיסוק בתחום הטקסטיל בלבד, תחום שכלכלת ישראל ניסתה להיבנות עליו. למכון יד ורגל, או מוטב שרוול ומכנס, בפיתוח בדים שאינם מתקמטים וצמר שאינו מתכווץ בכביסה. גם לכך שורשים בילדותו של לוין: תחביביה של אמו היו קריאה על תגליות מדעיות – וסריגה.
הלאה בסיור הירושלמי שלנו. בדרך צפונה, למרכז העיר, הוא יחצה את גן הפעמון ויעמוד לרגע ליד מלון ענבל, לשעבר מלון לרום. שם, לאחר פרישתו של לוין מהמכון ומהאוניברסיטה העברית, נערך ביוזמתו כינוס בינלאומי של חוקרי פולימרים. מאז הוא מארגן ומנהל כינוס כזה אחת לשנתיים. לוין הוא גם העורך הראשי של כתב עת לחקר הפולימרים, והוא מחבר ספרי הלימוד העיקריים העוסקים בסיבים. הוא עומד בראש סדרת כנסים שנתיים בנושא חיסון חומרים נגד אש, וכעת הוא עורך אנציקלופדיה בינלאומית בת כחמישים כרכים לסיבים בתעשייה. "אני מקווה שאזכה לראות בחיי את תשעת הראשונים", הוא אומר. הוא בן תשעים ואחת וחצי. ככל הידוע הוא זקן המדענים הפעילים במחקר, בכתיבה ובעריכה בעולם.
כעת תעבור הקבוצה על פני מרכז העיר ותגיע למגרש הרוסים. לוין ישב כאן כעציר ואסיר של הבריטים ב-1939. בדרך, בחקירתו, עונה קשות בידי אנשיו של מפקד המחלקה היהודית בבולשת הבריטית בירושלים, קולונל רלף קרנס, שניסו בלא הצלחה לגרום לו להסגיר את חבריו לאצ"ל. בעקבות זאת חוסל קרנס בידי אנשי הארגון.
בכלא הזה ישבו, לצד לוחמי מחתרת יהודים, פושעים פליליים ערבים רבים. שניים מהם, עבד אל-מג'יד ועיסא דרוויש, נידונו למוות על רצח ועונשם הומתק למאסר עולם. לוין מעיד כי הם סיפרו לו בסוד שהם אלו שרצחו, לשם שעשוע, את ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית חיים ארלוזורוב ב-1933. הם עשו זאת נוסף על אותו רצח שבגינו ישבו בכלא. עונשם הומתק תמורת אי גילוי הסוד.
בימים האדומים ההם מדובר היה במידע מסעיר ביותר, אבל ספק אם הוא היה משנה את דעתו של מישהו. כידוע, הנהגת מפא"י, בשיתוף אלמנתו של ארלוזורוב וגורמים בריטיים, גלגלה את רצח ארלוזורוב על אנשי המפלגה הרוויזיוניסטית. עלילת דם מלאה חורים שלא עברה את מבחן בית המשפט – אך הפכה את הימין למוקצה ביישוב היהודי, וגרמה להעברת השלטון בו, ולאחר מכן במדינת ישראל, לידי מחנה השמאל. חצי יום לאחר רצח ארלוזורוב כבר הסתערו חניכי תנועות השמאל הציוני על לוין הנער, חבריו וחניכיו בקן בית"ר בלודז' בפולין. הם לא היו זקוקים לעדויות, לחקירה ולמשפט כדי לדעת למי לא לשכוח ולא לסלוח.
לוין הועבר משם למחנה עבודת פרך בעתלית (עד מהרה הוכיח ידע באנגלית והועבר לעבודת פרך משרדית), לכלא עכו, ולבסוף למחנה מזרע ליד נהריה. הוא שהה שם לצד משה דיין ועוד בכירים בהגנה, ויחד עם יצחק שמיר, חבר של לוין עוד מביאליסטוק. מוצאם המשותף יכול להסביר מדוע חיתוך הדיבור שלהם דומה כל כך עד היום.
שמיר ולוין ניהלו שם שיחות ממושכות, מנהג שנמשך גם כששמיר היה יושב ראש הכנסת וראש הממשלה. לאחר המהפך של 1977 ישמע לוין משמיר, לאכזבתו הקשה, כי הליכוד ימשיך את הקיים, לא יעשה מהפכות ולא יחליף את הסגל הבכיר בשירות המדינה, כי "אנשינו אינם בעלי מקצוע בניהול השלטון". לוין יחפש מעתה אפיקי השפעה בחלקה שבכירי הליכוד בחרו להזניח. הוא יתמסר להקמת גופים של אינטלקטואלים מהימין, כגון חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי לגלגוליו. הוא יהיה גם ממייסדיה של חטיבת ותיקי תנועת ז'בוטינסקי במרכז הליכוד, שתנסה להשיב את המפלגה לשורשיה האידיאולוגיים.
אבל מה היה פשעו של לוין שבגינו עונה ונאסר? בפשע זה מתלכדות הקריירות של לוין, ככימאי וכלוחם חירות. את זאת ישמעו מטיילי הסיור שלנו כשיגיעו לשכונת נחלאות, שבה מוקמה מעבדה לחומרי מלחמה שלוין הסטודנט וחבריו הפעילו בשירות האצ"ל. או אולי, אם הסיור ילווה באוטובוס, יקפצו קודם להר הצופים. כאן, באוניברסיטה הצעירה, למד לוין לתואר הראשון בכימיה לאחר עלייתו ארצה, ומכאן הִסְליק למעבדה החשאית את חומרי הגלם.
"לא ייתכן שסטודנט כזה יעסוק בדברים אסורים", העיד לטובת לוין במשפטו מורו מהר הצופים פרופ' מרדכי בובטלסקי. כשהצביעו התובעים על חומרים מסוכנים שנמצאו במעבדה הפטיר בובטלסקי, "כל הכימיה מסוכנת". הייתה גם סטודנטית בית"רית, מירה גורביץ, שהתחזתה במשפט לחברתו של לוין והעידה שמפתח המעבדה שנמצא בידיו הוא המפתח של חדרה. המפתח, אכן, התאים גם לשם. בזכות עדויות כגון אלו נידונו לוין וחברו שנתפס עמו אוסקר בוכוולד לארבע שנות מאסר, ולא למאסר עולם או למוות. אפילו נשיא האוניברסיטה יהודה לייב מגנס, איש ארגון השמאל הרדיקלי 'ברית שלום', התערב לטובתו של הסטודנט לוין בעת המאסר, וריפד את דרכו לאוניברסיטה אחריו.
מהר הצופים ישקיפו המסיירים גם אל ים המלח. זהו מאגר הברום הגדול בעולם. מחקריו של לוין לימדו כיצד להשתמש בחומר ובתרכובותיו לצורך שיפור אריגים, הקניית כושר צביעה לחומרים בלתי צביעים, ובעיקר חיסון חומרים סיביים כגון עץ ובד מפני אש, וכיצד לשנות בעזרתו את תכונותיהם של חומרים אחרים – למשל, להספיג חוטי ניתוח באנטיביוטיקה.
ויש גם דבר שכמעט קרה ללוין בדרך להר הצופים. רק כמעט – ולכן הוא איתנו. זה היה חודש לפני הכרזת המדינה. כדוקטור צעיר לכימיה, איש חֵיל המדע של הצבא-שבדרך, הוא נסע מפעם לפעם למעבדות בקמפוס הר הצופים הנצור. שם גם ביקר את אשתו רוניה, אחות בבית החולים הדסה שהמשיך לפעול בהר. סגל בית החולים שהה בהר ברציפות, לרגל המלחמה. ב-13 באפריל עלה על האוטובוס המשוריין שעמד לנסוע לשם, אך הנהג ביקש ממנו לרדת כי הגיע אדם שנסיעתו חשובה יותר. השיירה יצאה להר בלי לוין, ובה מיטב הרופאים, האחיות והמדענים בארץ. 78 מהם נרצחו במארב ירי ערבי בדרך, כשהבריטים חובקים ידיים. זו השיירה שנודעה מאז בשם שיירת הע"ח.
סיורנו יירד שוב העירה בנתיב השיירה. הוא יעצור במעבדה הכימית שהפעילו לוין וחבריו למען האצ"ל בנחלאות. הוא יסור גם לבית הכנסת 'אחדות ישראל' שליד בניין כלל, בית הכנסת של יוצאי המחתרות המושך לאחרונה גם אוכלוסיית רווקים וסטודנטים. לוין, המגדיר עצמו מסורתי, נושא שם בכל שבת בקידוש שאחרי התפילה דבר תורה הקושר את הפרשה לאקטואליה. קבוצת המסיירים תמשיך משם ותחלוף על פני קמפוס גבעת-רם של האוניברסיטה, שם הקים והנהיג לוין מסלול לימודים ייחודי לכימיה של פולימרים וטקסטיל, ותמשיך דרומה, בואכה קריית-יובל, בתחילת רחוב שמריהו לוין. לוין אחר, לא שמריהו אלא מנחם לוין שלנו, מתגורר שם רוב ימות השנה – כשאינו שוהה באוניברסיטת ניו-יורק, שבה יש לו קתדרה, או בכינוסים מדעיים בקצווי תבל.
שם הוא כותב את מחקריו, המתמקדים עתה בחזית העכשווית של ננו-טכנולוגיה. שם הוא מנהל בהתכתבות דואל את צוות המחקר שלו שבארצות הברית, ועורך את כתב העת והאנציקלופדיה. עוזרים שנשכרו לשם כך מגיעים אליו, אחד בבוקר ואחד אחר הצהריים, ומקריאים לו כל מה שצריך. כי, כמעט שכחנו: פרופ' לוין, בעשור העשירי לחייו, עושה את כל הדברים האלה ברוח תוססת אך בעיניים עצומות. הוא עיוור לחלוטין. כל ימיו היה קצר רואי, ולבסוף גרמה לו הגלוקומה עיוורון מלא.
כשאנשים מתייחסים אליו כראוי לרחמים, או אפילו מביעים התפעלות מכך שלמרות עיוורונו הוא עובד כרגיל, זה מכאיב לו. "אין דבר השנוא עליי מרחמים. גם רחמים עצמיים וגם רחמים מצד הזולת", הוא כותב, ומוסיף שכואב לו יותר אובדן אשתו, שחיה עמו בביתו אך איבדה את זיכרונה. יש לו גם בטן מלאה על התעמרותן של הממשלות לדורותיהן באנשי מדע בכלל ובמכון לסיבים, בראשות אצ"לניק לשעבר, בפרט, ועל תגליות שבוזבזו בגלל קוצר ראייתם של פקידים, ועל רפיסותן של ממשלות הליכוד, אבל כשהוא מבחין שדיבר על כך יותר מדי הוא עוצר ואומר –
"שים לב שלא אופיע נרגן ומתלונן. כל יום בארץ הוא בשבילי חג חדש. תמיד הייתי מאושר בארץ ובשום אופן לא הסכמתי לרדת, גם כשלחצו עליי והציעו לי משכורות חלומיות במכון לייעור של האו"ם ובאוניברסיטת ניו-יורק. לא תענוג להיטלטל ארבע פעמים בשנה, זה 24 שנים, מהבית בירושלים לדירה בניו-יורק ובחזרה כדי לשמור על כך שבסיס חיי יהיה בארץ, אבל בכך בחרתי. לא רציתי לקבל אזרחות אמריקנית ואירופית ואפילו גרין קארד. מספיקה לי אזרחות של ארצי".
ההגירה היחידה שהוא מוכן לסבול היא הגירה של חלקיקי ננו: חלקיקי חומר בסדרי גודל של פרודות (מולקולות) בודדות, הנודדים בתנאים מסוימים אל פני השטח של החומר. זו תגלית שלו מראשית העשור, שהעבירה אותו לעיסוק אינטנסיבי בתחום החדשני. התגלית פותחת אופקים חדשים בתחומים כגון חיסון מאש, יצירת משטחים בלתי חדירים והגדלת מהירות השיוט של אוניות על ידי הקטנת החיכוך. "היה לי ויכוח עם מדענים רבים. הצלחתי לשכנע את המכון האמריקני לטכנולוגיה ולתקנים שנתן לי תקציבי מחקר, לצד הקרן הלאומית האמריקנית למדעים – והמחקר הניב תוצאות חשובות ששכנעו עוד רבים. פרסמתי מאז עשרים חיבורים מדעיים בתחום. העיקר בעולם המחקר הוא לא להיות צמוד לדעות קדומות; להיות תמיד ער ורענן לא להאמין בכל דבר כפתי".
מה שמוביל אותו לספר על מעורבותו האישית בפרשה המפורסמת מ-1981, פרשת התפתותו של שר הכלכלה יעקב מרידור לנוכל ששיווק לו תהליך כימי יוצר אנרגיה שיאפשר, כדבריו המצוטטים לעייפה של מרידור, להאיר עיר שלמה כמו רמת-גן באנרגיה של מנורה אחת. "לא יכולתי להבין אז איך אדם שאפשר לרמותו בקלות כזו הגיע להיות שר. איך הגיע להיות מפקד האצ"ל. התרמית הייתה כל כך ברורה. באנו, פרופ' יוסף רבני ואני, לדבר איתו, להציל אותו מעצמו. הוא לקח אותנו למעבדה הסודית של ה'מדען'. עמד שם משהו דומה לקטר עם כמה מנורות שנדלקו וכבו. פה יצא קצת עשן ופה נשפכו קצת מים והיה קצת רעש, וזהו. היה שם טיפוס שברגע שראה אותנו הסתובב, וכשניסיתי לדבר איתו ברח. מרידור הסביר שזה מפני שהאיש מפחד שהסוד ידלוף. ארגַנו פגישות נוספות איתו, ניסנו לשכנע ולהסביר, ושום דבר לא עזר".
בשנים ההן הוא שָבַע מרורים ואכזבות משלטון הליכוד ששנים רבות כל כך חיכה לו. הוא עצמו מילא במשך השנים תפקידים בתנועה: בבחרותו, למשל, היה האחראי על אזור לודז' בבית"ר, שמנתה רבבות חניכים בפולין של שנות השלושים. שנים רבות לאחר מכן היה עמד בראש הסניף הירושלמי של מסדר ז'בוטינסקי. במרכז היה חבר שנים רבות. "בליכוד אינטלקטואלים היו מוקצה. כשהייתי נוטל את רשות הדיבור במרכז הליכוד ומנתח דברים, הייתי שומע רינונים מאחורי גבי, 'הפרופסורים האלה הם האסון של תנועת החירות'.
"בזמן מפא"י אף פעם לא נתנו לי לשכוח שאני נטע זר, שאני לא משלנו. נתנו לי להבין את זה בצורה מאוד ברורה: הצרו את צעדיו של המכון לסיבים על כל צעד ושעל. ובכל זאת, שם היו אנשים שהעריכו מדע, מחקר, פיתוחים. קדיש לוז היה אדם מורם מעם, יוצא מהכלל. התיידדנו מאוד. פינחס ספיר הבין עניין. אשכול הבין יפה מאוד מה זה מדע. ואילו כשבגין הגיע לשלטון, האנשים שהוא מינה אי אפשר היה לדבר איתם. היה שר האוצר יורם ארידור שלא היה מוכן לשמוע שום דבר. ארבע פעמים זימן אותי לפגישה וכשבאתי אמר שאין לו זמן. היחס היה – קודם כול, אנשים משלנו לא מעניינים אותנו. שנית, פרופסור, את מי זה מעניין. זו הייתה הגישה. בכל החבורה הזו של הליכוד לא מצאתי אדם אחד שאני יכול להשוות לרמה של אשכול, של חיים גבתי, של קדיש לוז. אמנם היו בליכוד מביני דבר, כמו משה ארנס, מיקי איתן, עוזי לנדאו, אבל לא הם שקבעו בתחומים הללו".
- זה השליך על אובדן האידיאולוגיה בליכוד?
"אין לי ספק. כשאין לך אינטלקטואלים מה אתה שווה. הכול היה שדוף כמו חציר. היינו עושים אסיפות בליכוד, מה הן היו? המון גדול עומד ומריע, צעקות – שום דבר. או שהיה עומד מישהו ונותן נאום של פראזות. בלה-בלה. אי אפשר היה למצוא מקום שבו היה דיון רציני".
הוא מזכיר את חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, שהיה ממקימיו. "אבל לא קירבו אותם. נתניהו הופיע שם כמה פעמים, דיבר לעניין והיו לו רעיונות טובים, אבל כשהגיע לראשונה למשרד ראש הממשלה ההתעניינות נגמרה. הוא מינה את ישראל חנוקוגלו מחוג הפרופסורים ליועץ מדעי. הבחור הסתובב חודשים ואפילו משרד לא נתנו לו. רוחמה אברהם, שהייתה המזכירה של נתניהו, לא רצתה לדבר איתו. אז אחרי כמה חודשים הוא אמר שלום והלך. חוג הפרופסורים נוצר כי לא היה גוף דומה בליכוד. אבל הליכוד לא הבין את התועלת העצומה שהוא יכול להביא. לא טיפח אותו כמו שמפלגת העבודה בונה את 'שלום עכשיו' ומשתמשת בו.
"כשפרץ אוסלו, לי אישית היה ממש כאב פיזי. ידעתי איזו טעות איומה זו, איזה אסון. אז אמרתי, אתחיל לפעול עם אשתי בארצות הברית, בפרקי הזמן שאנחנו שם. הקמנו חוג פרופסורים. נרשמו 350 איש שהביעו עניין רב. קיימנו ארבעה כנסים גדולים. התרוצצתי במאות הרצאות הסברה בקמפוסים בהתנדבות. לא קיבלנו תמיכה מאף אחד פה. שום דבר. נתניהו לא הגיב לתזכיר שהכנתי לו, בעצת אביו, עם רשימה מכובדת של פרופסורים בארצות הברית שמוכנים להתגייס.
"היה למשל נדבן ידוע שלא רצה לתת לנו פרוטה. הוא אמר לנו דברים ברורים: אני בונה את ירושלים. אני תומך בהתיישבות. מה חשוב מזה? אמרתי לו, אתה צודק, אתה עושה דברים נפלאים ותבורך כל שעה. אבל אזכיר לך את הוויכוח של ז'בוטינסקי עם השמאל בזמנו. השמאל אמר עוד עז ועוד דונם. ז'בוטינסקי אמר, אם לא נפעל פעולה פוליטית לא נגיע לשום מקום. עכשיו התהפכו היוצרות. תומכי ההתיישבות קיבלו את ההשקפה של מפא"י.
"אני יודע בדיוק מה קורה בקמפוסים בארצות הברית. גם שם יש פרופסורים ימנים שמשקשקים בארון. לא רק פה. פה כולם היו בארון, תמיד, כי לא ייתנו להם להתקדם. לא תמצא דיקאן ימני אחד. עכשיו, אני מקווה, פוחדים פחות. אנשים כבר השלימו עם זה שהקריירה שלהם תיעצר כי הם לא בשמאל".
מה שהוא חווה בקטן בניסיונות שלו לעניין את ממסד הימין בפרופסורים, הוא חווה בגדול, ובמשך שנים ארוכות, במאבקו לקיים את המכון הישראלי לסיבים ולאפשר לתגליות שנעשו בו להתממש בתעשייה הישראלית. זה כמו לנסות לחרוש את השמש, הוא ממשיל על פי ביטוי פולני. ממשלת הליכוד, על פי תיאורו, נתנה למכון לנבול, ואילו ממשלות תנועת העבודה שקדמו לה תקעו מקלות בגלגליו. במשק הישראלי המתוכנן, הקומוניסטי למחצה, של ימי שלטון מפא"י, כל מיזם והשקעה היו טעונים אישור ממשלתי. המכון לסיבים סבל לדבריו במיוחד, שכן סירבו להעניק לו מעמד של יחידת סמך, היכולה לנהל את ענייניה בעצמה – מעמד שהוענק למכונים קטנים הרבה יותר. "לא יכולנו לקנות כלום בלי אישור מחמישה פקידים שהיו יושבים ומסתכלים עליי כתרנגול בבני אדם. כשהיו כבר מבינים במה מדובר היו מסרבים, כי מבחינתם כל מה שאני מנסה זה לגנוב".
מעבר לכך, הוא אומר, שנים רבות שררה במסדרונות השלטון תרבות של זלזול במדע הישראלי. הדברים החלו להשתנות לטובה בעקבות דוח ועדה בראשות אפרים קציר, טרם היותו נשיא, שהצמיחה את פונקציית המדען הראשי במשרדי הממשלה, ובעקבות יוזמות שלוין היה מעורב בהן לשיתוף התעשיינים בייזום ובמימון של מחקרים העתידים להועיל להם. התפנית הגדולה הייתה אחר כך, בעידן חברות ההזנק, הסטארט-אפ, הנותנות לבעלי המצאות הזדמנות לפתחן ולשווקן. בשביל המכון לסיבים זה קרה מאוחר מדי. הוא סגר את שעריו ב-1998, 12 שנים אחרים שלוין פרש לגמלאות.
"הגילויים שלנו באו כמעט כולם לפני הזמן", אומר לוין. "היום המדינה הייתה עושה מהם מיליארדים. למשרדי הממשלה לא היה אמון בכוחות האינטלקטואליים שלנו. הם הסתכלו על המדענים כבטלנים שיושבים ומסריחים במעבדות שלהם. והם צדקו, במידה רבה, כי הלך הרוח בעולם האקדמיה בארץ היה נגד כל דבר שימושי. הוצאתי את הנשמה במלחמה הזו, לשכנע את אנשי המדע שעליהם לעשות דברים מועילים לארץ ולעזור להקים כאן תעשייה בארץ. כך שהבעיה הייתה משני הצדדים".
הוא מספר על פרופ' יוסף אמן, מדריכו מימי הלימודים באוניברסיטה, שפיתח תהליך להפקת מגנזיום אוקסיד מהתמלחת הנשארת ממי ים המלח לאחר הוצאת האשלג והברום. תמלחת שעד אז היו שופכים ומשליכים. על השיטה הזו מתבסס היום מפעל הענק פריקלאס שליד ערד. כשאמן הציע אותה איש לא הסכים לממן את המחקר, לבד מלוין שהקצה לו מקום במכון לסיבים. אמן התפטר מהאוניברסיטה והשקיע את כל כספו במחקר, וכיוון שאיש לא חפץ בו מכר את הטכנולוגיה לחברה אנגלית. "בינתיים קנתה המדינה בכסף רב תהליך אחר להפקת החומר מחברה אמריקנית גדולה. התהליך התגלה כעורבא פרח. ואז נזכרו באמן, ובאו אליו על הברכיים, וקנו את זה מהאנגלים".
הוא מספר על החלטה דומה עם תוצאות קשות שבעתיים. צה"ל בחר לחסן מפני אש את מדיהם של היושבים בטנקים בחומר נומקס תוצרת חברת דופונט, ולא בתהליך שהציע המכון הישראלי לסיבים. "הייתה לנומקס רק בעיה אחת. כשהוא מתחמם הוא מתכווץ פתאום. זה קורע את העור מן העצמות, כי הוא מתכווץ בכוח עצום. ואירעו אסונות. בסוף הם ביקשו מדופונט לשנות את זה, ואכן הנומקס היום טוב, אבל למה לכתחילה הלכו אליהם וזלזלו כל כך בנו?"
תסכול דומה היו לו לאחר שצוות המכון גילה במחקר בן שנים אחדות, בסוף שנות החמישים ובתחילת השישים, שמפסולת צמח האגבה הגדל באפריקה אפשר להפיק סטרואידים – בין השאר, קורטיזול לייצור גלולות למניעת הריון. משרד החקלאות פסל את הפרויקט כי גידול אגבה בארץ יקר מדי. לא עזרה ללוין העובדה שמראש העלה את האפשרות שהצמח יגודל באפריקה וסיביו ייובאו ארצה. המכון היה מסונף למשרד החקלאות, ואם המשרד אומר לא – אין לערער אחריו. תגליות צמחיות נוספות של המכון היו האפשרות לייצר נייר משובח מצמחי הסמר הנפוצים במלחות הערבה, והאפשרות, שנגוזה בשל ייבוש אגם החולה, לייצר לוחות בידוד מגומא הפפירוס.
לוין גילה בין היתר את התהליך הכימי הגורם לנייר להצהיב ולהתפורר עם הזמן. הפולימרים, מולקולות השרשרת המרכיבות את הנייר, נשברות בהשפעת שלל גורמים חיצוניים אפשריים: הקרינה הקוסמית, האוזון שבאוויר, חנקות הנוצרות בגלל ברקים ורעמים, וכן חיכוך. הגילוי מאפשר טיפול המעכב את ההתפוררות באמצעות חיזוק קצות הפולימרים, ולוין יעץ בנושא למוזיאונים ולארכיבים, אולם "אי אפשר להתגבר על זה לגמרי, כמו שאי אפשר למנוע הזדקנות של אדם. ואת מה שכבר התפורר אי אפשר לחדש".
עוד יעץ לממשלות בעולם בעניין הפקת אנרגיה מעצים ושאר צמחים – טכנולוגיה שככל שתתפשט ותתפתח תוכל לפתור את העולם מעונשו של הנפט ומעונשן של המדינות החביבות המפיקות אותו. "מדובר באנרגיה מתחדשת. הדלק שאנחנו משתמשים בו היום לא מתחדש. מה ששרפת שרפת. לעומת זאת, כשאתה שורף עץ יצמח אחר במקומו. השמש תצמיח. זה בעצם שימוש עקיף באנרגיית השמש. כשיעצתי לממשלת ברזיל הם רצו להשתמש בעצים למטרה הזאת, הפקת אתנול (אלכוהול המשמש מקור אנרגיה). הזהרתי אותם שזה לא יצליח, כי חלק מהחומר הפחמימי בעץ הוא גבישי; אפשר לפרק אותו על ידי אנזימים מיוחדים, שהיום כבר מתחילים לייצרם אבל אז עוד לא היו. דיברנו על חומרים אחרים. הם התחילו עם קסווה – תפוח אדמה ברזיליאני – ועברו לבסוף לקני סוכר. היום ברזיל היא המדינה היחידה בעולם שכל המכוניות בה נוסעות על אתנול. היא אינה מייבאת נפט.
"בארצות הברית חלק גדול מהדלק הוא אתנול המופק מתירס. הבעיה היא שהרבה מאוד אדמות בארצות הברית אינן ניתנות לעיבוד. ומה שאני מסביר להם הוא שאת השטחים הללו יש לנצל לנטיעת יערות. לגדל בהם עצים לפי תוכנית, בכל שנה לכרות שטח מסוים של עצים ולנצל אותם להפקת אנרגיה, ובמקומם לנטוע אחרים, במחזור קבוע. כך אתה יכול לגדל את הדלק שלך על אדמות בור. אני חושב שיגיעו לזה בסוף", הוא מוסיף, והוא כנראה יודע.