רטרו אשכנז: על התנועה לזהות אשכנזית

מאת צור ארליך.
הכתבה הופיעה במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ט בסיוון תשס"ד, 18.6.2004.

*
"שווער צו זיין אַ יִיד" (מֵימרה יידית מכוננת. בעברית: קשה להיות יהודי).

קשה להיות אשכנזי. ואם האמירה הזו מעוררת גיחוך, זה בעיני אנשי 'התנועה לזהות אשכנזית' רק הוכחה לאמיתותה. אמרת שאתה אשכנזי – אמרת, אוטומטית, שאתה: עשיר, מנצל, בן מועדף לחברה הישראלית, פלגמט, רכרוכי, חיוור, אובססיבי, לא זורם. אמרת שאתה אשכנזי – ובעצם, סיפרת בדיחה. הבדיחה העדתית היחידה שמותר לספר במקומות ציבוריים. ואם הרחקת לכת ואמרת שאתה אשכנזי גאה – הפרתָ טאבו. כך לפחות מרגישים אנשי התנועה ההולכת ומתגבשת, תנועה שראשיה סטודנטים צעירים אך חבריה בני כל הגילים. ואת הטאבו הזה, את האיסור שהטיל הישראלי החדש, הצבר, על האשכנזיות, מבקשת התנועה הזו לבטל.
האיש הרע פה בעיניהם אינו המזרחיות המתעוררת. הם מתבוננים בפריחתן של התנועות שמחזירות את העטרה הספרדית ליושנה, ורק רוצים גם. האיש הרע הוא הציוני האשכנזי המהפכן, שדיכא ומחק את האשכנזיות שלו לטובת זהות ישראלית, ולאחר מכן ניסה, בהצלחה פחותה, לעקור גם את שורשיהם של יהודי המזרח. זהו גם מקור הקושי שעומד בפני אנשי התנועה: לאשכנזים אין את מי להאשים באובדן אשכנזיותם. רק את עצמם.
את עצמם – או את הציונות. בניגוד לשיח המזרחי-רדיקלי ההולך ותופס גובה, שרואה את הציונות כתנועה אשכנזית, חלק מראשי התנועה מזהים את הציונות דווקא כמחסלת האשכנזיות, שכן היא זו שביקשה ליצור ישראלי חדש שעלה ונולד מן הים. בדרך לגיבוש זהותם היהודית-אשכנזית התנתקו ליאור אלפרוביץ' ואוריה מֶנְטְש, שניים מהפעילים המרכזיים בתנועה, מהציונות. אחרים, ובהם ראש התנועה אסף גלאי, דווקא התחזקו בעמדתם הציונית עם העמקת הצד היהודי בזהותם. גלאי מכוון את חיציו כלפי הפלג הסוציאליסטי בציונות, ומזהה עצמו כציוני שמרן, ואפילו שמרן רדיקלי.
המשולש גלאי-אלפרוביץ'-מנטש מייצג עמדות מוצא רחוקות זו מזו. גלאי הגיע לאשכנזיות מהקומוניזם, מנטש בא אליה מהציונות הדתית, ואלפרוביץ' פשוט בא איתה מהבית. גלאי (26): "כמו שאמר ברנרד שו, מי שלא היה קומוניסט עד גיל 20 הוא חסר לב, ומי שנשאר קומוניסט אחרי גיל 25 הוא כסיל". מנטש (24): "היידישקייט של כמעט כל ילדי יש"ע הוא זה שאנחנו ציונים לאומיים מתנחלים. התורה אינה בשבילם הדבר הראשוני. זה מזעזע בעיני". אלפרוביץ (27): "אמא שלי מספרד. היא התאשכנזה, והזהות הספרדית שלנו היא תרבות ומלך וריאל מדריד. אבא שלי עלה מליטא, ודיבר בבית יידיש. הזיקה היתה תמיד לאירופה".
אבל בלבו של המשולש נמצאת הנקודה המשותפת. זו לא אשכנזיות, יאמרו השלושה (שרואיינו בנפרד), אלא יהודיות. האשכנזיות היא הדרך שלהם, כאשכנזים, לחוות את היהדות שלהם. "אני רואה את העם היהודי כמארג אחד, פסיפס של עדות ופולקלור", אומר אלפרוביץ'. "הפיזור הוא הכוח שלנו. זה מה שהפחיד למשל את המן, שאמר 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים'". וגלאי, הציוני, אומר מצדו: "מדינת ישראל היא המקום המתאים ביותר להמשיך בו את הזהות האשכנזית. כאן זה בידיים שלנו".
התנועה היא למעשה הדור החדש של האשכנזיות הפעילה. לימודי יידיש ומסעות שורשים הכריזו על עצמם כתופעה כבר לפני עשור. תיאטרון 'יידיש-שפיל' מושך קהל מקומי-ילידי כבר כמה שנים. ההכרזה על זהות אשכנזית, כפי שעושה התנועה החדשה, היא צעד נוסף בתהליך החזרה לשורשים, ולא בהכרח הצעד המתבקש והמובן מאליו.
בינתיים מתמקדת התנועה הצעירה בהשמעת קול. ברישום חברים, בארגון ערבי עיון ודיונים בבית לייוויק שבתל-אביב ובבית הלל שבאוניברסיטה העברית, ובהפעלת אתר אינטרנט (http://www.ashkenazim.org/) שבו הם מציעים בין היתר להנהיג בבתי הספר לימוד שפה יהודית שנייה – יידיש, לדינו או ערבית יהודית. בגילוי הדעת שבראש האתר הם כותבים: "אנו נתונים כעת בעשייה מתמדת של חיבור המציאות הישראלית היומיומית, שכולנו חלק ממנה, לקווי המתאר הרחבים יותר של ההיסטוריה, של הערכים ושל ההישגים המופלאים של הציוויליזציה האשכנזית".

*
"האם לא חסרים אנו פלגנות, שבאים הללו לעורר שוב את השד העדתי?" (מכתב למערכת מקור ראשון בשבוע הבא).

השיחה עם אסף גלאי, ראש התנועה לזהות אשכנזית, נפתחת במשחק מטקות ששמו "מה אומר לך המושג הבא".
אחדות העם."שקרית או אמיתית?"
כור היתוך.
"– למחיקת הזהויות היהודיות".
גלותיות."ראש עקום של הישראלים".
רב-תרבותיות.
"עם או בלי אשכנזים?"
יידיש."שפה בינלאומית".
קיפוח."יש תור ארוך".
פער עדתי.
"נושא לתקשורת".
השד העדתי."אוצר לפוליטיקאים".
הקשת הדמוקרטית המזרחית."נגד הציונות האשכנזית, נגד הגפילטע פיש, נגד מאמע-לשון, ונגד היידישע מאמע".
גלאי גדל ברמת-אביב, "עם כל האליטה-בפיתה. בעצם אוכלים שם ג'בטה. הרגשנו שהישראליות זה אנחנו". כשלמד פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב נטמע לדבריו ברוח השלטת במקום, היה פעיל בתא השמאל 'הקמפוס לא שותק' ואף הנחה דיון פומבי תחת פלקט של צ'ה גווארה בנושא "האם אפשרית מהפכה בישראל". המעבר שלו לאידיאולוגיה ניאו-שמרנית וציונית צעד אצלו יד ביד עם הגילוי מחדש של האשכנזיות. שניהם היו בעבורו חלק מהתחברות פנימית, מחוזקת, לעם היהודי. במקביל עבר גם ללימודי יידיש באוניברסיטת בר-אילן, לא לפני תקופת ביניים שבה שימש תחקירן סדרת הטלוויזיה 'במדינת היהודים'. לדבריו ההתעניינות של מצטרפים חדשים בתנועה שהקים היא כמו פטריות אחרי הגשם.
"היישוב ומדינת ישראל התבססו על כל הערכים שיהודי אשכנז, ספרד והמזרח שמרו בארצות ובתקופות שונות", הוא אומר, "אבל לישראלים לא נעמו העובדות הללו, ולדאבוננו הם כפו על עצמם ריטואל של מחיקת העקבות האלה. הריטואל הזה חוזר על עצמו מדי יום במשפחה, ברחוב, בבית הספר, בצבא ובכל מעגלי החיים בארץ. בשביל מה? האם לא ברור שאנחנו אשכנזים ישראלים, יהודי מזרח וספרד ישראלים? למה לתקוע טריז בין הזהויות שלנו?"
מצפים מהאשכנזי להתבייש באשכנזיותו?"הישראלים מתביישים באשכנזיות שלהם. הם מחפים על האי-נוחות שלהם בקשר לאשכנזיות באמצעות יהירות ודבקות בערכים שאבד עליהם כלח. אפשר להיות פטריוט ולדבוק בכל הערכים שההיסטוריה האשכנזית הנחילה לנו. שיפסיקו להתבייש".
אתה רואה התבטלות עצמית של אשכנזים כלפי התרבות המזרחית?
"לא. ההתבטלות היא כלפי התרבות המערבית. והשאלה היא אם אין לך גם משהו משלך. אני שמח כשיש מזרחיות, ורק שואל איפה האשכנזיות".
מפריע לך שזו העדה היחידה שלגיטימי ללעוג לה?
"זה מה שהכי מעסיק אותי. תראה מהן האסוציאציות שמתלוות למילה אשכנזי. כולן מגונות. כשחילקנו פלאיירים היו אנשים שממש נבהלו, וצעקו 'מה אתם עושים'. לא מבינים את המהלך החיובי שלנו. כל הזמן מנסים להראות שאשכנזים זה נגד מזרחים ומזרחים זה נגד אשכנזים, ולכן כדאי להשתיק את העניין הזה. וזה בכלל לא העניין".

*
"אם אתה לא מבדיל בין אשכנזים למזרחים, אתה אשכנזי" (יאיר לפיד, מתוך "60 דברים שלמדתי בדרך הקשה", ידיעות אחרונות 19.3.2004).

"ידידי, הֲשָכַחְתָּ", מכריזים שלטי חוצות באוניברסיטה העברית בירושלים המבשרים על אירועים העוסקים בפייטנות מזרחית, מטעם 'בית הלל' – מוסד לזהות יהודית בקמפוס. השנה הצטרפו אליהם גם מודעות המזמינות לאירועים בעלי שם דומה: "יעדידיש". זה השם שנתן מנהל בית הלל ופעיל 'הקשת הדמוקרטית המזרחית', אלי ברקת, לפרויקט התרבות האשכנזית של ליאור אלפרוביץ', מאנשי 'בית הלל' והתנועה לזהות אשכנזית. לפני כמה חודשים עסק הערב במאפיונר היהודי-אמריקני מאיר לנסקי, ולפני שבועיים התארח הסופר אהרן אפלפלד.
בעמדותיו באשר לזכות הקיום הלאומי שלנו בארץ, אפלפלד הוא אולי הציוני שבסופרים הבכירים בישראל. ועם זאת הוא גם הסופר הישראלי הראשון שביקר את ניסיונה של התנועה הציונית לנתק את יהודי אשכנז משורשיהם, ושראה בחברה הישראלית אומה של מהגרים. אלפרוביץ', שהנחה את הערב, צייר את אפלפלד כנביאה של הזהות האשכנזית, ואפלפלד לא לגמרי התנגד. עם זאת אמר אפלפלד שדווקא משום שהוא אינו משרטט בספריו את דמותו של הצבר, אלא של המהגר, הוא רואה עצמו כישראלי שבסופרים – שהרי הוא מדבר על הישראליות האמיתית. בשלב השאלות העדיפה אחת הנוכחות, דוקטורנטית ליידיש בעלת מבטא אמריקני, לשאול ביידיש.
אלפרוביץ' הוא סטודנט לתואר שני בהיסטוריה, העוסק בחקר השואה. חבריו להנהגת התנועה הם סטודנטים ליידיש, אך הוא בא עם השפה מהבית. "כבר הרבה שנים אני הולך עם החזון של לצאת נגד שוללי הגלות, נגד תפיסת הצבר, ולחזור לשורשים האירופיים של מי שהמקור שלו באשכנז".
אין איזו שרירותיות בהתמקדות שלכם בתקופה שהחלה לפני כאלף שנה, ולא במה שהיה לפני הגלות?"אלפיים שנות גלות עשו משהו. תקופות כמו תקופת בית שני יוכלו לחזור כשיבוא המשיח. הניסיון לחקות את זה מעורר רחמים".
היה פה שינוי היסטורי. היה קיבוץ גלויות.
"אנחנו עדיין בתקופת גלות. רק תסתכל על המצב הרוחני והפוליטי של היום ותראה. רוב העם בגלות. אבל בגלות היו דברים יפים. תלמוד בבלי זה גלות. שירת ספרד זה גלות".
היית מעדיף להישאר בליטא?
"נולדתי בישראל. זה הנתון. השואה היתה אסון ששיחק לידיהם של הציונים, אלה שניצלו. אבל אדם שיתחבר לגלות יבין מהר מאוד שהתנועה הציונית היא לא הדבר האמיתי. שאי אפשר לדלג על כל מה שהיה בין בית שני למדינת ישראל. למשל, את השם הארוך והמסובך שלי אני לא אחליף רק בגלל שבן-גוריון רצה ליצור יהודי חדש".
תקצר לאלפרון.
"בדיחה ידועה. אני לא יכול לנתק את עצמי מאותם מאה ומשהו בני משפחתי שקבורים אי שם ביערות אירופה. ערב מלחמת העולם השנייה, 93% מיהודי העולם דיברו יידיש. אני לוקח את אותם יהודים, מסתכל עליהם מההתחלה, מימי הביניים, דרך החסידות, ההשכלה, תנועת המוסר, מסתכל על אורח החיים שלהם לטוב ולרע. אבי בא משם. הוא הביא איתו זיכרונות. סיפורי עם. מאכלים. צורת לבוש. הוא הביא איתו תרבות. וזה מה שאני רוצה לשמר. כי פתאום אני רואה פה ישראלים, נורא גאים, נורא זקופים, אבל הקשר ביניהם לאותה אירופה, שעיצבה אפילו את התנועה שבגללה הם הגיעו לכאן, מנותק לגמרי".
התרבות הישראלית ביסודה היא לא המשך של התרבות המזרח-אירופית? הורה, שירים רוסיים, ספרות על פי הדגם האירופי."התרבות הציונית היא תרבות אירופית, לחלוטין. הרעיון היה לא לנסות להתחבר לשורשים העבריים, אלא לקחת את המודל האירופי החילוני הלאומני ולהעתיק אותו לחבל ארץ זה. החומרים היהודיים, התנ"כיים, היו אינסטרומנטליים בשבילם, כדי לקבל תמיכה מהיהודים".
מהי תרבות אשכנזית?
"מוסיקת כליזמרים! לאכול קוגל וטשולנט בשבת! לקרוא את שלום עליכם ואת רבי אלימלך מליז'נסק! בעיניי, האידיאל היהודי-אשכנזי הוא אידיאל הלמדנות. הציונות סברה שהפלפולים והנבירה בספרים ניוונו את היהודי, ורצתה להפוך אותו לפלאח. הראייה האשכנזית היא שמי שלומד זה אדם שצריך לכבד אותו. זה המודל של האם היהודייה שרוצה בן רופא, או למדן. זה שונה מהמודל האירופי, שבו הבן ממשיך את האב במקצוע שלו.
"אני בונה תוכנית שתתייחס לאשכנזיות מכל מיני פרספקטיבות. הומור, מאכלים, תיאטרון, אמנות, שירים, מוסיקה, היסטוריה, פוסט-ציונות במחשבה האשכנזית, ממש מכל סוג. יש אנשים שרוצים להיחשף לתרבות הזו, ומגיע להם".
האשכנזים בישראל הם בעיני אלפורביץ' מיעוט: עולי רוסיה אינם אשכנזים בעיניו. לא מפריע לו שהמרחב הציבורי בישראל אינו בידיו. הוא רק מבקש אוטונומיה תרבותית לאשכנזים. לא אכפת לו שהמטבח הצה"לי גורם להרבה אשכנזים לשתות הרבה מים, ולא שהמוסיקה הים-תיכונית השתלטה על תוכניות האקטואליה. "משמיעים מוסיקה אשכנזית בימי זיכרון, וזה מספיק לי. יש תוכנית אחת ברדיו שמרגיזה אותי. נתיבה בן-יהודה, עם השירים וסיפורי השוטרים-גנבים מימי המנדט. ועל כך כבר אמר אחד מניצולי השואה, יוסף רוזנזפט: 'כשאתם רקדתם הורה, אותנו שרפו בכבשנים'".

*
"הגיע הזמן שהפולנים ייקחו אחריות על העדה שלהם ויהיו גאים בעצמם" (קובי אוז, מצוטט משום מה בספר ההומור היהודי הגדול בעריכת אדיר כהן, הוצאת כנרת).

גם אוריה מֶנְטְש, הדתי שבשלישייה, מסתפק בפינה אשכנזית. "אני מאמין שאם ניצור את האוטונומיה התרבותית, נהפוך בסופו של דבר להיות בון-טון תרבותי", הוא אומר. בתעודת הזהות שלו כתוב עדיין אוריה מנש. מזכרת מהפקיד הציוני שקיבל את פני אביו בעלותו ארצה. אוריה החזיר לשמו את הט', וחזר להיות א-מענטש. אולי יחזיר גם את הע'.
כשרבין נרצח מנטש היה בתיכון. בישיבת 'בר-אילן' בתל-אביב. "זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי את הכוח של הישראליות. היה גוף מאוחד שכלל את כל הפלגים, כולל הציונות הדתית, שגיבש לעצמו את הישראליות החדשה שלו ובא כנגד כל מי שלא ישראלי".
אחרים הרגישו אז שזה השמאל, לא הישראליות, שמתאחד נגד הימין והדתיים."הדתיים לא השמיעו קול ייחודי באותה תקופה. הם הצטרפו לקונסנזוס. לא התמודדו, לא הדגישו את הפער בין תרבות של הלכה לתרבות ציונית. פחדת ללכת בתל-אביב עם כיפה. באותה תקופה בלעתי את זה".
במקביל, גם בעולם בתי הכנסת בכפר-סבא, שם התגורר מנטש התיכוניסט, נרשם סדק ביחסיו עם הציונות הדתית. הוא חש ריחוק מתרבות הקהילתיות ובתי הכנסת, ובפרט מהנוהג להתפלג ולהקים 'מנייני צעירים' ללא זקנים. "הרגשתי שיש כאן אולי אמירה שהקשישים בעלי המבטא שלא מתפללים בנוסח הקנוני של סידור 'רינת ישראל' הם לא מה ש'אנחנו' רוצים להיות". הוא עזב את בית הכנסת שבו התפלל עם אביו ועבר למניין של קשישים, רובם לא-דתיים דוברי יידיש.
"הייתי שם הצעיר היחיד ונהייתי חלק אינטגרלי מהקהילה הזו. נוצרו חברויות קרובות, ונפתחתי לעושר התרבותי שהיה שם. הייתי יושב איתם בקידושים. אלו אנשים שהגיעו לכאן אחרי השואה ומיד ניסו להיות חלק מהחברה של בן-גוריון ומשה דיין והפלמ"ח. בית הכנסת היה להם מקום מפלט מזה. לחיות פעם בשבוע כמו שהם חיו לפני שהגיעו לכאן. זה היה יפה בעיניי".
החיפוש העצמי של מנטש המשיך בישיבת 'עטרת כוהנים', ובישיבות נוספות ברוח הרב קוק. "המשיחיות ותורת הגאולה של הרב קוק דיברו אלי. אמרתי לעצמי אז שאם אינני אוהב את הפן הבורגני של הציונות הדתית, אלך לאנשי הרוח שלה. זה באמת עולם אחר. אידיאליסטי מאוד. אבל התחילו להיות לי בעיות, כי אני טיפוס שוליים, קשה לי עם קודים של ישיבה. עם הזמן, כשהתחלתי יותר להעמיק בדברים, וגם יותר להכיר את האנשים סביבי, התחלתי להבין שהזהות היהודית הופכת גם שם להיות משנית לזהות הציונית הארצישראלית".
למה זה נפרד בעיניך? הציונות היא הביטוי הלאומי ליהדות."לציוניות ולאומיות אין קשר ליהדות. זו תנועה ככל התנועות החילוניות שהיו לאורך ההיסטוריה. והיהדות הרבה יותר גדולה, עשירה ועתיקה מזה".
הציונות מאפשרת לנו קיום כעם יהודי בארץ ישראל, שזה יסוד חשוב ביהדות.
"לארץ ישראל יש קשר לתנועה הציונית? הריבונות היא מרכיב זהות של יהודי? בוא נלך לתקופות אחרות של קיום ריבוני בארץ. רחבעם היה יהודי. בית חשמונאי היו יהודים. ואילו אנשי הרוח של אותן תקופות, הנביאים, התנאים, לא ראו עצמם כחלק מהמעשה המדיני הזה. הם פחדו מהמלכים האלה ושנאו אותם.
"המדינה גם שוגה בכך שהיא מנתקת עצמה משאר הקהילות היהודיות בעולם. היחס אליהן הוא על בסיס 'תתרמו לנו או תעלו לפה'. הציונות הדתית, שתפסה את מושכות הציונות אחרי ששת הימים, עשתה דבר דומה למה שעשו הציונים. היא הקימה יישובים חדשים, אבל לא היתה השקעה רצינית בחזרה לערי הקודש של היישוב הישן, ירושלים וחברון. זה הסריח להם מיהודיות. הם רצו את היישובים החדשים, את חלקת הדשא וגגות הרעפים. כיום, החילונים מקדימים את הדתיים באבחון השבר הציוני. ואתה רואה את הצימאון לחזור לזהות".
כמו גלאי, הוא סטודנט ליידיש בבר-אילן. וכמו אלפרוביץ', גם הוא מדגיש שאי-הציונות שלו אינה חלק ממהותה של התנועה לזהות אשכנזית. "לקהל האוהדים שלנו אין שום עניין לא ציוני. אבל הכעס שיש לי על התנועה הציונית, שניסתה ליצור ממני משהו חדש, הוא שעורר אותי לפעול. אנחנו רוצים לפתוח מחדש את חלוקת הזהויות. אנחנו מעבר לימין ושמאל; יש יהדות שקדמה לחלוקות האלה".
אתה מתנגד, בדיעבד, להחייאת הדיבור העברי?
"תרבותית, זה אסון. כי הישראלית היא תת-שפה. אולי היה צורך טכני לחדש את העברית, כדי שתהיה שפה לאלו שבאים מכל הגלויות. אבל היה כאן הרס תרבות שצריך לתקן".
אתם הקשת הדמוקרטית האשכנזית?
"בלי הטענות שקיפחו אותנו".
קיפחו לא, מחקו כן?"כן. ואנו רוצים לבנות את זה מחדש. אנחנו לא מחפשים אפליה מתקנת. אני מאמין שהתרבות האשכנזית היהודית היא העתיקה, היא הקודמת, והיא זו שתנצח בסופו של דבר".
איזו תרבות אתה רוצה ליצור פה? משהו שיהיה מנותק ממה שנוצר עד כה בישראל?
"התרבות הישראלית היא עוד חוּליה בשרשרת. אבל צריך להחזיר את כל החוליות הקודמות. התרבות פה מטפלת או בפוליטיקה או בישראלי החדש. כמעט שאין אזכורים ליהודים. כמובן, לא כולה. עגנון למשל לא ראה עצמו כיהודי חדש, אלא כיהודי שהגשים את החלום של הדורות שלפניו. זה נפלא. אבל פה היחס לארץ הוא לא של הגשמת חלום, אלא של מחיקת החלומות שקדמו וחלימת חלום חדש. וכל תת-קבוצה בארץ חולמת את החלום שלה".

*
"האידאליזציה של האם האשכנזית והשלכותיה התקציביות על מדיניות הילודה, 1962-1973"; "מבט על האשכנזיות במערכת המשפט בישראל"; "בדלנות ואינטגרציה בחינוך הישראלי: המבט הציוני האשכנזי"(כותרות הרצאות בכינוס המדעי 'האשכנזים' לפני שבועיים)

מצבו של הדיבור הישראלי האקדמי על אשכנזיות עשוי להיות מומחש בדמותו של יום חמישי שלפני שבועיים. שני כינוסים מדעיים נערכו בו. במכללת בית-ברל שבשרון נערך הכינוס 'האשכנזים', בשיתוף 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'. כפי שמתבקש מאופייה של האחרונה, וכפי שאפשר להתרשם ממבחר ההרצאות שפורט לעיל, נקודת המוצא של רוב ההרצאות היתה קיומה של הגמוניה אשכנזית דכאנית בישראל. באותו יום נערך באוניברסיטה העברית בירושלים הכינוס 'ספרות באה מן המזרח', על ספרות ישראלית מזרחית, שממנו נשבה רוח אמפתית הרבה יותר כלפי מושא הדיון. ובכל זאת, על מארגן הכנס, פרופ' חנן חבר, נמתחה בקהילייה האקדמית ביקורת, מפני שכאשכנזי במוצאו אל לו לדון בספרות מזרחית.
הרצאתה של ד"ר מירי פרייליך, מרצה להיסטוריה בבית-ברל, היתה חריגה למדי בכנס 'האשכנזים'. היא דנה ב"היבטים שונים של הזהות האשכנזית", וניסתה לערער את המשוואה שבין זהות אשכנזית ודיכוי מזרחים. "קליטתם בארץ של אשכנזים ושל מזרחים כאחד היתה התעמתות עם דמות הצבר המיתולוגית", היא אומרת. "ניסיתי להראות שגם האשכנזיות אינה קבוצת אנשים שהגיעו ארצה מתוך מטרה ליצור הגמוניה או שלטון".
כלומר באת לכינוס שדיבר על הגמוניה אשכנזית כדי לתת צפירת ארגעה.
"בדיוק".
הכינוס היה לטעמך מגמתי?
"לא. ניתן ביטוי לקולות שקיימים כנראה בשטח".
נראה לך שמתפתחת בארץ זהות אשכנזית?"אני יודעת שיש בני נוער שמתרפקים על העבר ומנסים לחזור למאפיינים תרבותיים ואידיאולוגיים של יהדות פולין".
יש סטודנטים כאלה.
"סטודנטים, כן, בעיני הם קצת נוער. יש רצון ליצירת זהות, אולי בגלל שבאמת החברה הישראלית היום היא חברה שיש בה הרבה מאוד זהויות. חוזרים לזהויות של מאין באת ולאן אתה הולך".
וכיצד רואה את הסטודנטים הללו הסופר אהרן אמיר, המזוהה עם שלילת הגלות ועם התנועה ה"כנענית"?
אמיר: "בפלצות. מתהפכים לי המעיים".
אתה יכול לקבל את טענתם שהזהות האשכנזית מורכבת יותר מהזהות הישראלית?
"הכל חלק מהזהות הישראלית. כור ההיתוך הוא העיקר. זו טעות לומר על חלק ממה שנמצא בכור הזה שיש לו עדיפות".
הם טוענים שהתרבות הישראלית רדודה, ואין לה עומקים היסטוריים.
"עזוב אותם. מי שמעוניין, יש לו עומקים היסטוריים. זהות ישראלית היא רצף בלתי פוסק מ-4000 לפני הספירה. כל מה שהיה בטריטוריה הזו מבוסס על תרבות עברית ועל תנ"ך ועל טרום-תנ"ך".