האדמה תרעד ואנחנו ניפול: עם האפרנאי אפרים לאור על ההיערכות לרעידות אדמה

מאת צור ארליך. פורסם ב'דיוקן', עיתון 'מקור ראשון', ה' באדר תשס"ז, 23.2.2007

כשחושבים על כך, זה ודאִי, קרוב ומחריד. אחת לכמה עשרות שנים, בכל מקרה לא הרבה יותר ממאה, מתרחשת בארץ ישראל רעידת אדמה חזקה והרסנית. היתה אחת ב-1837, שמחקה את צפת. היתה ב-1927. מכאן שהקטסטרופה הבאה בפתח. ברעידות הקודמות לא היתה הארץ מאוכלסת בצפיפות רבה כל כך כמו היום, ברבי קומות, ולא היו בה מפעלי תעשייה המאחסנים חומרים מסוכנים, ובכל זאת נהרגו אלפים. התרחיש של ועדת ההיגוי להיערכות לרעידות אדמה מדבר על 17 אלף הרוגים, רבבות פצועים ורבע מיליון פליטים ברעידת אדמה לא חזקה במיוחד, בעוצמה 6.5.
מאחורי התחזית הזאת עומד יושב ראש הוועדה עד לפני שבועות ספורים, ד"ר אפרים לאור. הוועדה קמה רגע לפני תום האלף הקודם, ולאור, 55, לשעבר מפקד חטיבה 7 של השריון וכיום ראש התוכנית לניהול מקרי אסון באוניברסיטת חיפה וראש עמותת יחידות החילוץ בישראל, הנהיג אותה בשלוש השנים האחרונות במלוא הלהט המתולתל שלו. למקצוע שלו, שהוא היה בין הראשונים בעולם להתמחות בו, הקצתה החודש האקדמיה ללשון העברית שם חדש, אפרנאי, מלשון אפר"ן: אסון פתע רב נפגעים (ומי יודע, אולי גם מלשון אפרים). לאור הוא האפרנאי הלאומי, ועכשיו זה כבר לא רשמי.
אילו סוגי אסונות נוגעים לכם, האפרנאים? אסונות ביטחוניים קשורים לעניין?
לאור: "אסונות כאלו הם כזית לעומת רעידת אדמה, צונאמי, תאונה כימית, שחרור חומרים מסוכנים לסביבה".
שזה בעיניך סביר יותר מנפילה של פצצה גרעינית, שנזקה גדול יותר.
"מה הדיבורים האלה, באמת, זה פשוט מגוחך. כשאין סיכון וכשיש סיכון זה אותו דבר? איזה רציונל יש לקנות מטוסי אף-15 אַיי כדי לטפל באיום האיראני שעוד לא נולד? כל המיליארדים האלה הזיזו פרסי אחד ממקומו? רעידת אדמה מתרחשת כל יום על פני כדור הארץ. אני לא ממעיט בסיכון הביטחוני, אלא מבקש לשים את האיומים בהיררכיה. רעידת אדמה זה אקוטי. צונאמי – אקוטי. תאונה כימית, שריפות תעשייתיות, פגיעת תחמושת פשוטה במפרץ חיפה שתדליק את כולו – זה אקוטי. פצצה גרעינית לא אקוטי. זה ההבדל. רק ניסים הצילו אותנו במלחמה האחרונה מהחומרים המסוכנים. ולדליפה או דליקה של חומרים מסוכנים יכולים להיות גורמים רבים, לא רק רקטות. רעידת אדמה, צונאמי, תאונה. בצ'רנוביל זו היתה תאונה. בבופאל בהודו זו היתה תאונה".
הטיפול העכשווי של המדינה בסכנת רעידת האדמה הוא הפקרות בעיניך?
"בוודאי. במה מתעסקים? בשלושה חיילים שגנבו לנו. לא באלפים שהולכים להיהרג. למה אני ציני כלפי הסיכונים הביטחוניים? מסיבה פשוטה. כי בעיראק המציאו המצאה שלא היתה; אז שאני אתייחס לזה ברצינות? על האויב שלנו בצפון דיברו במושגים של מכות כנף; אתה רוצה שאתייחס לזה ברצינות? שואלים אותי אם יש התרעה לרעידת האדמה הבאה. אני לא יודע. אם אתם לא יודעים מתי תהיה המלחמה הבאה, שאתם מתחילים בה, אתם רוצים שאדע מתי ריבונו של עולם יגרום לרעידת אדמה כאן? אבל מה, אי אפשר לנסוע לקונדוליסה רייס ולומר לה שהקב"ה מאיים ברעידת אדמה. ככה, עם איום איראני, אפשר לנסוע לאמריקה, לרוסיה, למובארכ, לפגוש את הזה ואת ההוא, יש על מה לדבר ולטחון מים".
הנכונות של הרשויות להכיר בסכנת רעידת האדמה גברה בשנים האחרונות, ושר התשתיות בנימין בן-אליעזר החליט להמליץ לממשלה להעביר בעשרים השנים הבאות 5 מיליארד שקלים לחיזוק מבני ציבור. לאור, היו"ר המועזב של הוועדה, היה מעדיף 10 מיליארד. הסכום הזה יספיק לחיזוק מה שנראה בעיניו מקור הסכנה הגדולה ביותר, בתי הספר בארץ. חיזוק כל המבנים בישראל והפיכתם לעמידים לרעידות אדמה יעלה בסביבות 200 מיליארד, שיכולים לבוא רק מכיסם של האזרחים בעלי הבתים. אבל ההשקעה אמורה להיות משתלמת: רעידת האדמה הגדולה שתבוא צפויה, בתנאים הנוכחיים, לעלות למשק 300 עד 500 מיליארד שקלים.
בשנותיו בוועדת ההיגוי להיערכות לרעידות אדמה, לאור פירש את מהותה באופן רחב, וראה בה ועדה להיערכות לאפר"נים, ובפרט ל'נטקס' – אסונות טכנולוגיים הנגרמים מאסונות טבע. "אלה שנתנו לוועדה את השם שלה לא הבינו שבמדינה מתועשת אין רעידת אדמה טהורה", הוא מסביר. "רק בשנה האחרונה היו בעולם 12 אפר"נים עם שחרור חומרים רעילים. הממשלות אוהבות להצניע את החלק הזה, כי רעידות אדמה זה הקדוש ברוך הוא ואילו תעשייה זה הן – היא בבעלותן או ברישוי שלהן". רעידת אדמה חזקה שתפגע באזור תעשייה גדול תשחרר חומרים מסוכנים המאוחסנים שלא כראוי, תצית דלקות, תיצור מפגעי חשמל והצפות. התעשייה המסוכנת וריכוזי החומרים נמצאים בעיקר במישור החוף, וכן באזור שבין תל-אביב וירושלים, אך לדבריו יושבי הגליל והשומרון לא יהיו פטורים מהנזק, כיוון שהרוח תישא מזרחה את הגזים הרעילים.
"עשינו במפרץ חיפה סדנה של שלושה חודשים, הדבר הכי ממצה שעשו בארץ בעניין אמוניה", מספר לאור. "שחררנו במודל שלנו מנה של 2,400 טון; מנה צנועה, כי במכל יש בדרך כלל עד 12 אלף טון. הגענו ל-17 אלף הרוגים ו-65 אלף פצועים, שאלו מהם שיהיו פצועים קל יהפכו גם הם לבינוני או קשה כי לא יהיה מי שיטפל בהם. ולצד זה גם שריפות; אחת התופעות שכמעט אין רעידת אדמה בלעדיהן. ברעידת האדמה בקוֹבֶּה שביפן היו 144 שריפות גדולות בו זמנית. על כל כמה שריפות יהיה כבאי אחד. אם יהיה גם צונאמי, הוא ייכנס דרך הקישון, ויציף מפעלים רבים".
עוד פעלה הוועדה בראשות לאור לעדכון 'תקן 413' משנת 1975 לעמידות מבנים לרעידות אדמה וליצירת תקן למבני תעשייה שלא היה קיים עד כה. היא דרשה סנקציות נגד בעלי מפעלים שלא יכינו אותם לרעידת אדמה, תיאמה עם מדינות חוץ איזה סיוע בדיוק יגישו לישראל במקרה אסון, ויזמה שורה ארוכה של השתלמויות, תרגילים ותוכניות לימודים. בשבועות האחרונים, באין מחליף ללאור, פסקה פעילות ההדרכה והתרגול. איש לא יאמר זאת בפה מלא, אך נראה שפעלתנותו המוגברת של לאור היתה בעוכריו.
"לאחר שנים אחדות שבהן הוארך חוזהו של לאור, הוחלט לרענן את השורות ולהחליפו במועמד ראוי לא פחות", מסביר דובר משרד התשתיות הלאומיות. "ישנם כבר מועמדים כאלה". לאור סבור שהכוונה היא להגביר את שליטתו של משרד התשתיות בוועדה. עד כה פעלה הוועדה כגוף בין-משרדי שהיה כפוף לוועדת שרים, ומשרד התשתיות העניק לו רק חסות מנהלית. "אחד הדברים שעצבנו את הפקידים הוא שלוועדה היה תקציב משלה, בלתי תלוי. כשיהיה לה יושב ראש חדש מתכונת ההפעלה שלה תשתנה. בכלל, זו תקופה לא טובה לנושא המוכנות לרעידות, כי הרשויות מתעניינות עכשיו יותר בצפי למלחמה נוספת בצפון בקיץ מאשר ברעידת אדמה. אבל מבחינות רבות ההיערכות לרעידת אדמה דומה להיערכות לירי רקטות – חיזוק בניינים, שיפור האחסון של חומרים מסוכנים". ממשרד התשתיות נמסר שלא צפוי כל שינוי במתכונת הפעילות של הוועדה.
העדיפות המכרעת שלאור מעניק לאיום הסיסמי על פני האיום הצבאי עשויה להפתיע את חובבי הסטריאוטיפים, על רקע עברו של לאור כמפקד חטיבת שריון, עמדותיו הפוליטיות הימניות שהוא דואג לא להסתיר, ומגוריו על המדרון היורד אל השבר הסורי-אפריקני, במושבה כינרת. מקום מגורים שהוא התגרות בגורל, אם לא לוקחים בחשבון את הנוף המשכר של האגם, העמק והגולן הנשקף מחצרו, את היותו נשוי לבת המושבה, ובעיקר את העובדה שביתו מחוזק בבטון ובברזל באופן שרעידת אדמה עשויה לכל היותר לגלגל אותו לכנרת, אך לא למעוך אותו על יושביו. בסלון הגדול יש ערימת מזרני התעמלות של אשתו רותם, המורה ליוגה, אך לא תמונות, כדי שלא ייפלו ביום פקודה על ראשי היושבים – אם כי לאור אינו שולל תליית תמונות, עם שני ווים לכל אחת.
אולי הכל מתחיל ונגמר בזה שהוא תרמילאי, מוצ'ילר בלשונו ובלשון התרמילאים. הוא מוקפץ לאזורי אסונות בעולם כראש קבוע של משלחות סיוע ישראליות, וכן כיועץ עצמאי לממשלות זרות ולרשויות האו"ם. בשנות התשעים, כשהיה אחד האפרנאים המעטים בעולם, עסק בכך לעתים קרובות. המוצ'ילריות שלו היא שהכניסה אותו לתחום, שכן בשנות שירות הקבע שלו נהג לקחת חופשות ממושכות ולחרוש מדינות אקזוטיות, ואחד הטיולים הללו, בברזיל, גרם לו להחליט שהדוקטורט שלו יהיה בניהול אזורי אסון.
"את הטיול הראשון שלי כמוצ'ילר עשיתי בגיל יחסית מבוגר. אחרי שהייתי סמח"ט. כלומר, עניינו אותי לא רק דברים שמעניינים את המוצ'ילר המצוי. במקרה אחד פגשתי את סגן מושל מחוז באהיה בברזיל. הוא אירח אותי, ובין היתר נסעתי לראות את אזורי התעשייה של סלוודור באהיה. מאתיים ומשהו מפעלים, הרבה חומרים מסוכנים, וכל זה ליד העיר הגדולה. אמרתי לו, איך אתה מרשה לדבר כזה להתקיים. עברו הרבה שנים מאז, ואני זוכר את התשובה שלו כאילו נאמרה היום: 'אני צריך לבחור אחת משתיים. או שהתושבים ימותו עכשיו מרעב, או שימותו מחומרים מסוכנים לאט ובהדרגה. זו הדילמה שלי. בחרתי שימותו לאט לאט'. זהו. זאת אמת פשוטה ועמוקה. אי אפשר להאכיל את אוכלוסיית העולם, שישה מיליארד איש, בלי החומרים המכונים מסוכנים שמאפשרים את קיומה של תעשייה. הדילמה היא אמיתית, ואי אפשר לפתור אותה באמירה 'אה, אז יהיה בלי חומרים מסוכנים, אז נעביר את זה לנגב'. זה דבילי. מה זה תעביר לנגב? העוברים יעברו אחרי המפעל".
לאור היה כאמור אחד הראשונים בתחום, אך בינתיים חלה בו התפתחות מהירה. לפי נתונים שאסף לאור, ב-1995 היו באוניברסיטאות העולם רק 3 תוכניות להכשרת מומחים לניהול מצבי חירום ואסונות, וכיום התחום משגשג ויש יותר ממאה. זו שבראשותו, לתואר שני ושלישי באוניברסיטת חיפה, תפתח בשנה הבאה מסלול לתואר ראשון. את הנסיעות שלו לאזורי אסון הוא משתדל לרכז בחופשות הסמסטר, אם אין מדובר באסונות בהולים. "באוניברסיטה מבינים שככה זה המקצוע. לכל אחד יש ספרות מקצועית שלו, והספרות המקצועית שלי היא אזורי אסון".
בהשוואה לספרות המקצועית הזו, התחביב שלו הוא באמת תחביב. "צוותי החילוץ. זה הנשמה. מאז השתחררתי מצה"ל ב-1992 אני מתנדב ביחידות החילוץ. כראש העמותה של 11 יחידות החילוץ בארץ אני לא חבר אחד הצוותים, אבל אני מצטרף מדי פעם לאימונים ולחילוצים. בשלוש השנים האחרונות הספקתי לעשות את זה רק בדיבורים. עכשיו אוכל לחזור לזה".
מבחינתו זו אפילו לא חצי נחמה על עזיבתו המאולצת. משרד התשתיות מבטיח שההיערכות לרעידות אדמה תימשך כפי שהיתה – אך לאור חרד לגורלו של מערך ההסברה הגדול שהוא תכנן, שאמור להגיע לרוב אזרחי המדינה ותלמידיה, שכן כאשר עיר קורסת, ומספר הנפגעים מגיע לרבבות, האזרחים חייבים לדעת לטפל בעצמם. "ראינו בסופה קתרינה, למשל, שהידע שבידי התושבים והתנהלות הרשויות הם בין הגורמים הקובעים את מספר הקורבנות.
"הכנו קורס בן 24 שעות שאני ממליץ שכל אזרח יעבור. מלמדים בו איך לנהוג במקרה אסון, אבל גם איך לקנות בית ואיך לבנות. כבר עכשיו, בחלק מבתי הספר, יש מערך של חמש שעות בכל שנת לימודים. מי שיודע את הדברים האלה ישרוד הרבה יותר טוב מהאחרים. אין בכלל שאלה. הראשונים שצריכים להתחיל בזה הם המשטרה, הצבא, מגן דוד אדום, כיבוי אש, עובדי עיריות, עובדי ממשלה – ובכך באמת התחלנו".
הוא חושש גם שאובדן כוחה ועצמאותה של הוועדה יעיבו על עתידה של התוכנית המקיפה שהכינה לחיזוק מבני הציבור בארץ, תמ"א 38. מדינת ישראל, הוא מסביר, אינה יכולה להרשות לעצמה לנהוג כמדינות אחרות ולהסתפק בכך שהבנייה מעתה ואילך תהיה על פי התקנים; חייבים לחזק גם מבנים קיימים. "אין לנו מותרות כאלה, כי אצלנו המשולש האסוני של תעשייה, אוכלוסייה צפופה ותשתיות לקויות לוחץ יותר מבכל מקום בעולם. רק בניו-ג'רזי יש צפיפות כזו של שלושת הגורמים האלה".
מוזר לחשוב שאין מדינות במצב דומה. נגיד יפן: צפופה, מתועשת ונמצאת בקו שבר.
"במדינה של הרבה עשרות מיליונים, אלפי הרוגים זה אולי לא נורא, זה חצי יום עבודה לנשות האומה. ב-1995 היתה ביפן רעידה באזור מתועש עם הרבה דמיון למפרץ חיפה. נמל, תעשייה, כל הדברים האלה. היו 6,500 הרוגים. 33 אלף פצועים. 400 אלף מבנים ניזוקו, כחצי מיליון פליטים. מה הם עשו? את מה שבנו מאז ואילך בנו טוב. הם לא שִדרגו את הקיים. אם היינו מדינה שמוכנה לספוג 6,500 הרוגים אולי היינו אומרים שחבל להתאמץ. אבל ישראל לא מסוגלת לספוג בצורה שפויה שגונבים לה שלושה חיילים. לטוב ולרע. אם הממשלה היתה מראש אומרת לי, אני מוכנה לספוג 5,000 הרוגים, רבע מיליון פליטים – אז בסדר, אעשה תוכנית אחרת לחלוטין. אבל אף אחד לא מעלה על דעתו אמירות כאלה".
לדבריו, למרות קוטנה של הארץ וריבוי המדענים בה, ישראל שונה ממדינות מפותחות אחרות בכך שחסר בה מידע גיאוגרפי. "קרקע מדינת ישראל לא נחקרה בצורה ראויה על הסיכונים הסיסמיים שבה. לא יודעים את הגיאולוגיה היטב, לא את הסיסמולוגיה היטב, לא את הביסוס – קשר קרקע-מבנים. אתה נראה מופתע".
כן, כי זו ארץ כל כך קטנה ונחקרת.
"תחפש מה חקרו אז תראה. על צונאמי בים המלח יש מאמרים מפה ועד להודעה חדשה. על שפיעת ראדון, על חיזוי רעידות אדמה. כל אלו נשנושים. מה שצריך כדי לצייד מהנדס – אין. במדינה מתורבתת שהיו מחייבים את מדעניה מיום ייסודה לחקור מה שצריך ולא לבלבל את המוח, הקרקע שלנו היתה חקורה מזמן. אבל פה המדענים הם אנשי העולם הגדול, והקרקע לא חקורה, ומגלים כל פעם מחדש עוד שברים ועוד שברים. רק עכשיו התחילו להכיר בתופעות כמו הגברה – מעין תהודה שיש ברעידת אדמה כאשר קרקע רכה מונחת על סלע, שגורמת לכך שעל המבנה פועלים כוחות חזקים הרבה יותר ממה שהיו אילו היה על גבי סלע – או התנזלות – קרקע שבעקבות פעילות סיסמית הופכת דייסתית, ואז מבנים שוקעים או מתהפכים על צדם".
אתה מצפה להשקעה כספית עצומה בהיערכות לרעש, אבל יש גם גורם של הסתברות. אפילו אם רעש אדמה בישראל הוא רק עניין של זמן, ההסתברות שאזור נתון ייפגע היא חלקית.
"ההסתכלות הכי עקומה שיכולה להיות על אפר"נים היא הסתברותית. ההסתכלות הנכונה היא פוסיביליסטית: האם דבר יכול לקרות או לא, ומה מחיר הטעות. כשלא נזהרו מצונאמי, בדצמבר 2004, המחיר היה חורבן אדיר. ומה היה המחיר של זהירות היתר שלושה חודשים אחר כך, כשהיתה רעידת אדמה נוספת ופינו את אזורי החוף בדרום אסיה אבל הצונאמי לא בא? שחיי התושבים השתבשו לכמה שעות. מלחמה אפשר, במקרה הגרוע, למנוע באמצעות כניעה: מקסימום יוחלף השלטון בירושלים. הם לא ישחטו את כולנו; הרי מי שעשו מאיתנו סבון זה לא הערבים. ואילו לתאונה, או לרעידת אדמה, אתה לא יכול להגיש את כניעתך ולהינצל. זה בא עד שזה נגמר.
"אנשים עושים חשבונות כמה שעות הילדים נמצאים בכיתות, ולפי זה מחשבים את ההסתברות שרעידת אדמה תפגע בהם כשהם שם. זו איוולת. כי זה או שהם בכיתות או שהם לא בכיתות. ואם הם בכיתות, הולכת למות שכבת גדול בין גיל 6 ל-18. פגיעה ממוקדת ב-12 שנתונים פירושה קהילה חולה לשניים או שלושה דורות".
למה שתימחק שכבה שלמה? הכיתות מפוזרות ברחבי הארץ, כמו יתר המבנים.
"יתר המבנים, רק פחות מרבע מהם נבנו לפני היות התקן. בתי הספר – חצי מהם. נוסף על כך, התחזוקה בהם דפוקה לגמרי. וחוץ מזה, יש הבדל בין ילדים שנמצאים בכיתה הרוסה למבוגרים בבית הרוס. מבוגרים פה ושם עוד מוצאים ידיים ורגליים בלי שהכשירו אותם. ילדים קצת פחות. ומבוגרים שהילדים שלהם לכודים, המוח שלהם קצת יותר הפוך".
לאור שולף דוגמה אחר דוגמה להפקרות מערכתית. בניין דירות ובו מאה משפחות נבנה על גבי שבר גיאולוגי, תוך התעלמות מהחוק, וסגן ראש העיר שהשיב לפנייתו של לאור בנושא כתב שמהנדס הקרקע התחייב מקצועית שדבר לא יקרה. "זה כמו שאומר לך סע הביתה 260 קמ"ש, על אחריותי המקצועית". יסודות בטון עקומים ושבריריים של בתים ביישוב חדש ומתוכנן בגליל. השקיית יתר של בטון, באופן שלדבריו יגרום לבניין שלא להיות עמיד לרעידת אדמה. "זה לא עולה כסף לבנות עמיד, אלא רק שכל. אבל למי אכפת".
אני מנסה להבין אם אפשר לקשר את זה להפסקת העבודה שלך.
"אתה מחפש סקנדלים. לא תשמע".


לא מה שחשבתם
רעידת אדמה היא אסון.
כמובן; אבל יותר מכותב אחד באתר ועדת ההיגוי להיערכות לרעידות אדמה מקפיד לציין שהרעידה היא רק תופעת טבע, והמבנים שבונה האדם הם שהופכים את התופעה לאסון. האתר מכיל המלצות חשובות כמו הכנת תיק ביתי ובו ציוד לפינוי חירום (משרוקית, למשל, יכולה להועיל כשמחפשים אותך תחת הריסות), והוראות להצבה נכונה של תמונות, מדפים וארונות בבית.
צונאמי – לא אצלנו.
לא נכון. הסבירות שאסונות טבע קטלניים כמו שיטפונות, סופות והתפרצות הרי געש יתרחשו בישראל בקרוב היא לדברי אפרים לאור זניחה, אך לא כך אשר לצונאמי. באלפיים השנים האחרונות תועדו בחופי הארץ 23 מקרים של צונאמי. ב-1546, למשל, נשטפה יפו בשל רעידת אדמה שמוקדה בבקע הירדן, וברעש הגדול של 1837 הוצפה טבריה בגל ענק.
בעת רעש אדמה יש לעמוד מתחת למשקוף.
לא מדויק. הדבר מועיל רק אם מעל המשקוף יש קורה של שלד הבית, ואם אין שם דלת שעלולה להיטרק. אם המשקוף אינו עומד בתנאים הללו, הוא אחד המקומות הגרועים ביותר להיות בהם.
בכיתה, על התלמידים להתכופף מתחת לשולחנות.
במציאות הישראלית, אומר לאור, ההנחיה הזו אינה יעילה במיוחד. הרעיון הוא שהשולחנות יגנו על התלמידים מפני רסיסים, בהנחה שהתקרה עצמה חזקה דיה ולא תקרוס; אך ברוב בתי הספר בישראל הסכנה האמיתית היא נפילת הגג, ושולחנות הכיתות יישברו אפילו אם ייפול עליהם גוש במשקל קילוגרמים מעטים.
הבית שלי נבנה אחרי 1975, כשכבר היה תקן, ולכן אין לי מה לדאוג.
מוטב לדאוג ולבדוק. לא כל הקבלנים מקפידים על התֶקן המדובר, 'תקן 413'. וגם אם הקפידו, אומר לאור, התקן עוסק רק בשלד המבנה ולא בשאר מרכיבי הבנייה, מתייחס לכל הבתים כאילו נבנו על סלע קשה ועל משטח ישר, ומתעלם משלל תופעות גיאולוגיות ופיזיקליות. כעת נמצא בהכנה תקן חדש.
למי בכלל יש כסף להפוך את ביתו לעמיד לרעידות אדמה.
לדברי אפרים לאור, לרובנו יש: מדובר בדרך כלל בהשקעה של 2,000 עד 3,000 דולר. יש 12 טכניקות הנדסיות לחיזוק הבית, וחלקן יכולות להשתלב בהזדמנות של הרחבת הבית; למשל, אם בונים קומה שנייה, אפשר לתמוך אותה בעמודים הנעוצים היטב בקרקע, וכך היא תשמש מעין כובע-מקַבֵּע לקומה התחתונה.
מסכן מי שגר בקרוואן, או קראווילה. רעידת אדמה אחת והלך עליו.
אולי מסכן, אבל לא ברעידת אדמה. זהו המקרה היחיד שבו בטוח יותר לגור דווקא במבנה קל ודק. אם נופל לך משהו על הראש עדיף שזה יהיה גג של קרוואן ולא תקרת בטון. בכלל, ברעידת אדמה מוטב לשהות בחוץ, בשטח פתוח.
כדאי לגור באזורים מרוחקים מקווי שבר, כמו מישור החוף ומערב הנגב.
מאה קילומטר אינם מרחק ביטחון ממוקד הרעש, אומר לאור ואף מספק דוגמאות מההיסטוריה הקרובה של רעידות האדמה. בפרט כשהקרקע רכה, או כשמתערבים גורמים גיאולוגיים נוספים. גבולותיה הצרים של ישראל אינם מכילים מקום מפלט מנזקיה של רעידת אדמה.