עוזי שביט; שירה מול טוטליטריות: אלתרמן ו'שירי מכות מצרים'; אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 2003, 24+187 עמ'
מאת צור ארליך. פורסם במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בתשס"ד, 2003.
והיא חידת הכוח שתִכלָה לו אַין,/ והיא חידת האֹמֶן שאָפֵס לו קֵץ./ גם נער יפתרנה, ולשווא עדיין/ ראשם של הכסילים אליה מתנפץ./ ובליל נפוֹל בכורות – בין הבהובי הקין/ חולף גם סנדלה הקט והנוצץ.
על איזו חידה מדבר כאן נתן אלתרמן, בבית מתוך השיר 'איילת' החותם את 'שירי מכות מצרים' שלו? על איזה כוח? 'שירי מכות מצרים', יצירה מלוטשת כיהלום וכמוהו גם קשה וסתומה, נכתבה בשנות מלחמת העולם השנייה, וראשם של חכמים המנסים לפענח אותה מתנפץ אליה עדיין. ולא לשווא. דורות של קוראים חשו, גם מבלי לפצח את הצופן המלא של היצירה ושל קודמתה 'שמחת עניים', שלפניהם דברי נבואה. שאדם אחד, ענק רוח, מנקז בהם חוכמת דורות וחזון משלו ומתיך אותם לכדי אתוס עכשווי, לכדי תשתית מחשבתית וסמלית המגדירה את חיינו בעידן המודרני ומעניקה להם ייעוד.
עשרת שירי מכות מצרים, מדם ועד בכורות, עשויים במתכונת אחידה, סדורה ומדויקת במידה כזו שמוֹרות לספרות שחונכו כמקובל על ברכי השנאה לצורה עשויות לאסור על תלמידיהן לקרוא בהם. בשורות קבועות ומקבילות בשירים נמצאים תיאור המכה שניחתה על מצרים, כגמול על חטאיה, ודו-שיח בין מצרי צעיר, מבוהל ומשתאה, לבין אביו המפוכח למוד הניסיון. לשירים המתארים את המכות קודמת חטיבת פתיחה, ולאחריהם בא שיר סיום, ואלו מודיעים במפורש על חזרתו של סיפור מכות מצרים בתקופות היסטוריות שונות. עד כאן העובדות המוסכמות. הוסיפו לכך את מועד פרסומה של היצירה, ותסיקו כי היא מתארת בעצם את מלחמת העולם השנייה.
דיון בפרשנויות השונות ליצירה מצריך יריעה רחבה ועיגונם של הדברים בטקסט. כאן אוכל רק להצביע בקצרה על מקומו המיוחד של ספרו החדש של עוזי שביט, 'שירה מול טוטליטריות', העוסק כולו ב'שירי מכות מצרים'. ההקבלה בין מצרים שבשיר לבין גרמניה של מלחמת העולם היתה כמעט מובנת מאליה לפרשני היצירה. יחסו המורכב ולעתים האמפתי של המשורר לאזרחיה הסובלים של מצרים עורר קשיים מובנים, שנפתרו בווריאציות שונות. לשיא, אל השולחן, או אולי עד אבסורד, הביא את הדברים חנן חבר שבדיון ארוך ובעל מגמה פוסט-ציונית גלויה (בספר 'פתאום מראה המלחמה: לאומיות ואלימות בשירה העברית בשנות ה-40', הקיבוץ המאוחד, 2001) שיבח את אלתרמן כגיבור הקורא תגר על כבלי השיח הציוני בהעזו לראות ביצירתו את האזרחים הגרמנים והיהודים כנתונים במעגל אלימות עולמי שיישבר רק בזכות מעשיו של היחיד.
עוזי שביט הופך את שולחנו של חבר, ואת התמונה כולה. באמצעות קריאה צמודה ב'שירי מכות מצרים', היענות לאלוזיות (רמזים לטקסטים אחרים) הרבות שביצירה, ומחקר על אודות כתביו הרעיוניים ומחשבותיו של אלתרמן בתקופת חיבור היצירה, מוכיח שביט – ואני כותב "מוכיח" ברתיעה המתחייבת – כי הנאציזם והפשיזם הם המכות שניחתות על מצרים, ואילו מצרים, ערש התרבות, מייצגת את התרבות ההומניסטית המערבית העומדת בפני התקפה. יופיים המכני, הקר, המופתי, הטכנולוגי, המדויק, הסוחף, הממגנט של שירי המכות – ובמקביל, גם של המכות עצמן –הם איור לאסתטיקה הנאצית-פשיסטית, ששביט דן בה לאור מאמר מאת אלתרמן ולאור ספרו של קרל פופר 'החברה הפתוחה ואויביה' שנכתב באותם ימים ושסקירה על אודותיו מופיעה בעמודים אלה. שביט גם מנתח את עמדתו האנטי-היסטוריציסטית של אלתרמן העולה מן השירים, והמפותחת בהרחבה אצל פופר. כנגד אלו עומד, כמו אצל חנן חבר, כוחו של היחיד – אך זהו היחיד בחברה החופשית, שערכיו ומצפונו המעניקים לו את עוצמתו ההומניסטית, את "הכוח שתכלה לו אין", הועברו אליו במורשת הדורות, ובפרט, אם גם באופן סמוי, דרך האמנות.
שביט מפליא לחשוף את השימוש שעושה אלתרמן במקורותיה הטקסטואליים של תרבות המערב – היהודיים, היווניים, הנוצריים וההומניסטיים. ברתיעה נוספת אך בנחישות אומַר: הקריאה בספרו של שביט היא חוויה רוחנית שכמותה מזמנת קריאה בספרי ביקורת הספרות לעתים נדירות מאוד. אם קריאה במאמרו הפוסט-מודרני והארכני של חנן חבר מעוררת חשק לדבר אחד בלבד, לאינפוזיה של אבטיח קר, הרי שקריאה בספרו מרומם הנפש של שביט מציתה תאווה ללמוד בעל פה את יצירתו של אלתרמן ואפילו להתמזג איתה. אם חבר עורך לאלתרמן נתיחה פתולוגית יובשנית, הרי ששביט מעניק לו טיפול הוליסטי. הוא נוגע בפסל השיש המושלם שיצר אלתרמן, מחליק על כתפו ולוחש סוד באוזנו, והנה נגלות אלינו האנרגיות הגועשות בו, וצבעים חמים מחליפים בו את הלובן החידתי, ואדם חי לפנינו.
אויביה של החברה הפתוחה אחרים היום. לא המכונה הנאצית על האסתטיקה והסדר מוליכי השולל שלה, כי אם האנרכיזם האסלאמי והגיבוי הפוסט-מודרני פורק העול והמסורת הניתן לו ולטרור שלו. כיצד היה כותב היום אלתרמן את שירי מכות מצרים? איזה לבוש צורני היה נותן לשיר שימחיש את הרוע הפוליטי בן זמננו? השורות היו ודאי פרועות ופרומות, החרוז והמשקל היו נעלמים – אבל המכות היו אותן מכות, לבן המצרי התועה היו אותם פחדים, וסנדלן הקט של הדמוקרטיה ושל ערכי המסורת המערבית היה נוצץ עדיין.
על איזו חידה מדבר כאן נתן אלתרמן, בבית מתוך השיר 'איילת' החותם את 'שירי מכות מצרים' שלו? על איזה כוח? 'שירי מכות מצרים', יצירה מלוטשת כיהלום וכמוהו גם קשה וסתומה, נכתבה בשנות מלחמת העולם השנייה, וראשם של חכמים המנסים לפענח אותה מתנפץ אליה עדיין. ולא לשווא. דורות של קוראים חשו, גם מבלי לפצח את הצופן המלא של היצירה ושל קודמתה 'שמחת עניים', שלפניהם דברי נבואה. שאדם אחד, ענק רוח, מנקז בהם חוכמת דורות וחזון משלו ומתיך אותם לכדי אתוס עכשווי, לכדי תשתית מחשבתית וסמלית המגדירה את חיינו בעידן המודרני ומעניקה להם ייעוד.
עשרת שירי מכות מצרים, מדם ועד בכורות, עשויים במתכונת אחידה, סדורה ומדויקת במידה כזו שמוֹרות לספרות שחונכו כמקובל על ברכי השנאה לצורה עשויות לאסור על תלמידיהן לקרוא בהם. בשורות קבועות ומקבילות בשירים נמצאים תיאור המכה שניחתה על מצרים, כגמול על חטאיה, ודו-שיח בין מצרי צעיר, מבוהל ומשתאה, לבין אביו המפוכח למוד הניסיון. לשירים המתארים את המכות קודמת חטיבת פתיחה, ולאחריהם בא שיר סיום, ואלו מודיעים במפורש על חזרתו של סיפור מכות מצרים בתקופות היסטוריות שונות. עד כאן העובדות המוסכמות. הוסיפו לכך את מועד פרסומה של היצירה, ותסיקו כי היא מתארת בעצם את מלחמת העולם השנייה.
דיון בפרשנויות השונות ליצירה מצריך יריעה רחבה ועיגונם של הדברים בטקסט. כאן אוכל רק להצביע בקצרה על מקומו המיוחד של ספרו החדש של עוזי שביט, 'שירה מול טוטליטריות', העוסק כולו ב'שירי מכות מצרים'. ההקבלה בין מצרים שבשיר לבין גרמניה של מלחמת העולם היתה כמעט מובנת מאליה לפרשני היצירה. יחסו המורכב ולעתים האמפתי של המשורר לאזרחיה הסובלים של מצרים עורר קשיים מובנים, שנפתרו בווריאציות שונות. לשיא, אל השולחן, או אולי עד אבסורד, הביא את הדברים חנן חבר שבדיון ארוך ובעל מגמה פוסט-ציונית גלויה (בספר 'פתאום מראה המלחמה: לאומיות ואלימות בשירה העברית בשנות ה-40', הקיבוץ המאוחד, 2001) שיבח את אלתרמן כגיבור הקורא תגר על כבלי השיח הציוני בהעזו לראות ביצירתו את האזרחים הגרמנים והיהודים כנתונים במעגל אלימות עולמי שיישבר רק בזכות מעשיו של היחיד.
עוזי שביט הופך את שולחנו של חבר, ואת התמונה כולה. באמצעות קריאה צמודה ב'שירי מכות מצרים', היענות לאלוזיות (רמזים לטקסטים אחרים) הרבות שביצירה, ומחקר על אודות כתביו הרעיוניים ומחשבותיו של אלתרמן בתקופת חיבור היצירה, מוכיח שביט – ואני כותב "מוכיח" ברתיעה המתחייבת – כי הנאציזם והפשיזם הם המכות שניחתות על מצרים, ואילו מצרים, ערש התרבות, מייצגת את התרבות ההומניסטית המערבית העומדת בפני התקפה. יופיים המכני, הקר, המופתי, הטכנולוגי, המדויק, הסוחף, הממגנט של שירי המכות – ובמקביל, גם של המכות עצמן –הם איור לאסתטיקה הנאצית-פשיסטית, ששביט דן בה לאור מאמר מאת אלתרמן ולאור ספרו של קרל פופר 'החברה הפתוחה ואויביה' שנכתב באותם ימים ושסקירה על אודותיו מופיעה בעמודים אלה. שביט גם מנתח את עמדתו האנטי-היסטוריציסטית של אלתרמן העולה מן השירים, והמפותחת בהרחבה אצל פופר. כנגד אלו עומד, כמו אצל חנן חבר, כוחו של היחיד – אך זהו היחיד בחברה החופשית, שערכיו ומצפונו המעניקים לו את עוצמתו ההומניסטית, את "הכוח שתכלה לו אין", הועברו אליו במורשת הדורות, ובפרט, אם גם באופן סמוי, דרך האמנות.
שביט מפליא לחשוף את השימוש שעושה אלתרמן במקורותיה הטקסטואליים של תרבות המערב – היהודיים, היווניים, הנוצריים וההומניסטיים. ברתיעה נוספת אך בנחישות אומַר: הקריאה בספרו של שביט היא חוויה רוחנית שכמותה מזמנת קריאה בספרי ביקורת הספרות לעתים נדירות מאוד. אם קריאה במאמרו הפוסט-מודרני והארכני של חנן חבר מעוררת חשק לדבר אחד בלבד, לאינפוזיה של אבטיח קר, הרי שקריאה בספרו מרומם הנפש של שביט מציתה תאווה ללמוד בעל פה את יצירתו של אלתרמן ואפילו להתמזג איתה. אם חבר עורך לאלתרמן נתיחה פתולוגית יובשנית, הרי ששביט מעניק לו טיפול הוליסטי. הוא נוגע בפסל השיש המושלם שיצר אלתרמן, מחליק על כתפו ולוחש סוד באוזנו, והנה נגלות אלינו האנרגיות הגועשות בו, וצבעים חמים מחליפים בו את הלובן החידתי, ואדם חי לפנינו.
אויביה של החברה הפתוחה אחרים היום. לא המכונה הנאצית על האסתטיקה והסדר מוליכי השולל שלה, כי אם האנרכיזם האסלאמי והגיבוי הפוסט-מודרני פורק העול והמסורת הניתן לו ולטרור שלו. כיצד היה כותב היום אלתרמן את שירי מכות מצרים? איזה לבוש צורני היה נותן לשיר שימחיש את הרוע הפוליטי בן זמננו? השורות היו ודאי פרועות ופרומות, החרוז והמשקל היו נעלמים – אבל המכות היו אותן מכות, לבן המצרי התועה היו אותם פחדים, וסנדלן הקט של הדמוקרטיה ושל ערכי המסורת המערבית היה נוצץ עדיין.
תודה רבה על הסקירה! שותפה לחלק גדול מהתחושות שלך לגבי שני המאמרים.
השבמחק