המוכרת היא מתרגמת והתלמוד בעשרים שקל: מסע בחנויות ספרים עצמאיות

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של עיתון 'מקור ראשון' בכ"ט בטבת תש"ע, 15.1.2010.

חנויות ספרים עושות לי את זה. כמו חנויות בגדים לרבות מאיתנו, כמו חנויות כלי עבודה לאחדים. אבל איך אפשר להשוות? באילו חנויות אתה יכול לדפדף בסחורה, לטעום, להתעכב, אפילו לצרוך במקום בלי תשלום? באילו עוד חנויות מוצעים למכירה, שורות שורות, עולמות מלאים? מחשבות, חלומות, רעיונות, דמיון, ידע? איפה עוד יוצאות לך העיניים לא רק כי אין לך די כסף, אלא כי אף פעם לא יהיה לך די זמן?

אבל אתם רוצים מסר, לא פואזיה. אז הנה מסר. כבר בהתחלה, במבצע. אחד פלוס אחד. קנה מסר, קבל חינם כתבה (הזול מביניהם). המסר: לכו לפעמים לחנויות ספרים עצמאיות, אלו שאינן שייכות לרשתות הענק. מבצעים זה נהדר, לפחות מבחינת הצרכן, ומי שמדבר נגד ארבעה ספרים במאה שקל בשם כבודה של הספרות הם בדרך כלל אנשים שגם אין להם בעיה להוציא 200 שקל על בקבוק יין. אבל שתי רשתות גדולות המחליטות לבדן מי יעלה על השולחן ומי יישכח במדף מאובק ומי יישאר בחוץ, מי במבצע ומי לא במבצע, מי יישפל ומי ירום, מה תקראו ומה לא תקראו, מה תחשבו ומה לא תחשבו, זו סכנה לנשמתה של החברה שלנו. וחמור מכך, זה משעמם.

*

לרשת סטימצקי כ-140 חנויות בישראל. לרשת צומת ספרים כ-80. כל ההערכות הן שהשתיים שולטות ברובו המוחלט והמכריע של שוק הספרים בישראל. במהלך העשור האחרון חברו שתי הרשתות להוצאות ספרים גדולות. סטימצקי יצרה שותפות עם הוצאת כתר, אך השותפות התפרקה עד מהרה. סטימצקי נמכרה לקרן ההשקעות מרקסטון. הבעלות על צומת מתחלקת פחות או יותר בשווה בין אבי שומר, תאגיד הוצאות הספרים הגדול בישראל כנרת-זמורה-ביתן-דביר, והוצאת מודן.

כללי המשחק שבין הרשתות הגדולות להוצאות הספרים משונים: ההוצאות, שהן לצורך ענייננו הסַפּקים, מקבלות מהרשת אחוז קבוע מהפדיון על כל ספר; בדרך כלל סביב חמישים אחוז. כאן גם נעוצה הבעייתיות במבצעי ההוזלה של שתי הרשתות הגדולות. שכן יוצא שההוזלה היא על חשבון ההוצאה, על חשבון הסופר והעורך והמתרגם. מכאן נובע הניסיון לקדם את חקיקת 'החוק הצרפתי' – חוק דרקוני בפני עצמו, שיאסור מתן הנחות על ספרים בשנתיים שלאחר הופעתם.

החנויות אינן כופות על ההוצאות להשתתף במבצעי ההוזלה הדרסטיים שלהן, אבל זו הצעה שכמעט אי אפשר לסרב לה, בשל התחרות עם הוצאות ספרים אחרות – ומשום שבסופו של דבר, הרבה יותר אנשים יקנו את הספר אם יהיה זול. וכך אפשר למצוא הוצאות ספרים המחרימות את המבצעים, כמו למשל, עד לא מזמן, ידיעות ספרים, ולעומת זאת כאלו המתחננות להשתתף בהם.

חנויות הספרים העצמאיות, לעומת זאת, מקיימות עם ההוצאות יחסי סחר מסורתיים יותר. בדרך כלל הן רוכשות מההוצאות את הספרים במחיר שההוצאות קובעות. לכל היותר הן יכולות לבקש מההוצאה הנחה. כל הנחה נוספת לצרכן תהיה על חשבון החנות.

האגדה המקובלת מספרת שנותרו בכל הארץ רק שלושים חנויות ספרים עצמאיות (הכוונה לחנויות שעיקר עיסוקן מכירת ספרות יפה וספרי עיון בעברית – להבדיל מחנויות לספרי לימוד, לספרי קודש, לספרים ברוסית ולספרים משומשים בלבד). זו אגדה; המציאות אינה קשה עד כדי כך. החנויות העצמאיות נעלמות מהערים הקטנות, ומתמעטות בערים הגדולות, ועדיין יש בארץ יותר ממאה כאלו. גם בקריטריונים מחמירים, המשמיטים את החנויות המשתייכות לרשתות קטנות כגון תמיר, דיונון ואקדמון ואת החנויות המתמקדות בספרים מיד שנייה, מדובר בכמה עשרות טובות.

זה בסדר. קְנו גם בסטימצקי ובצומת. כשאתם בעיר שדה או בשכונה היקפית. כשאתם רוצים ארבעה רומאנים מהשנה האחרונה. כשאתם קונים מתנה למישהו מעיר אחרת, ורוצים לאפשר לו להחליף. כשאתם תקועים בקניון או בתחנה מרכזית. אבל אל תשכחו, לפחות לפעמים, לרדת מהאוטוסטרדות לכבישי הנוף הצדדיים. לאלו שלהלן – או לכל אחד אחר; החנויות שנסקרו פה אינן בהכרח טובות מחנויות עצמאיות אחרות, והן משמשות פה רק כדוגמה.

*

המוֹכרת ב'ירדן' הערב היא, בשאר שעות היום, מתרגמת נכבדה של ספרות אנגלית. תרצה גור-אריה (לאחרונה: 'למי צלצלו הפעמונים', המינגוויי). לזה קוראים שיק. אולי כך חשבו גם שתי הקשישות שנכנסו לקנות חוברות סודוקו. או לא.

ירדן, מול כיכר ציון בירושלים, היא חנות לספרים חדשים. כונניות העץ מבהיקות כמעט כמו הכריכות. בשולחן המרכזי מבצע, שני ספרים בשישים שקל. תרצה מתוודה על צביטה בלב: אנשים קונים מהמבצעים, ולא מסתכלים על היתר. כעבור כמה ימים תכתוב קבוצת סופרים בכירים מכתב באותה רוח לשרת התרבות, ותקבול על כך שבחירתם של הקוראים מתומרנת על ידי המבצעים.

סבא של רמי מאיר, הבעלים והמוכר בשעות הבוקר והצהריים, הקים את החנות הזו בשנת תרפ"ט. רמי פה 29 שנה. נוסטלגיה יש ויש: "מרכז ירושלים היה אז הרבה יותר נגיש. העיר הייתה הרבה יותר פלורליסטית. כמות הספרים שהופיעו הייתה הרבה יותר קטנה, וכתוצאה מזה חיי המדף היו ארוכים יותר. היום ספר חייב להיכנס לאחת מרשימות רבי-המכר – של סטימצקי, של צומת או של העצמאיות – אחרת הוא נועד לכישלון".

כלומר אנשים מכוונים את קניותיהם לפי רשימת רבי המכר?

"חלק גדול. חלק ייכנסו וישאלו מה חדש ומה כיף, אבל הרבה ילכו אחרי הרשימות והמבצעים של ההוצאות הגדולות".

איך אתה שורד?

"אני מציע מבצעים אחרים מהרשתות. בסך הכול, גם ההוצאות לא רוצות להישלט על ידי שתי רשתות. אני בוחר מתוך רשימות הספרים את מה שאני רוצה להכניס למבצע, על פי הטעם שלי – אבל אני חייב גם ללכת על רבי-מכר. אין ברירה. עוד דבר שמציל אותי הוא שאני בדמי מפתח. אם הייתי צריך לשלם את שכר הדירה המטורף שיש היום במרכז ירושלים לא הייתי שורד".

אתה מספיק ליהנות?

"כן. האנשים נחמדים, ולעתים קרובות מגיעים לפה סופרים ירושלמים. בוא נגיד בעדינות שרוב המאיר שלֵו שאני מוכֵר חתומים בידיו".

*

המכונית הלבנה החבוטה שנראתה נוסעת לאטה הלוך ושוב ברחוב הפלמ"ח בירושלים, בייאוש שהולך ונעשה מופגן, הייתה המכונית שלי. האבדה, חנות ליברטו, נמצאה לבסוף רק בסיור רגלי דקדקני. בחוץ ארגזי ספרים משומשים בחמישה שקלים. בפנים אור צהוב, ארונות-ארונות של פיתויים מסודרים לפי נושאים, שולחנות תצוגה עם כל המטעמים החדשים שלא ראיתם בסטימצקי. והרבה חיים: דוכן עם 'נושא החודש', ספרי קולנוע, בכותרת "חיים בסרט", ועוד מדף עם פתקית "חמלצות של חיים". על מה חיים חמליץ חפעם? 'החברה הפתוחה ואויביה' של קרל פופר, למשל.

חיים הוא חיים לויצקי. מחנך, שליח סוכנות בדימוס, יינן, לשעבר מנהל חנות ספרים רוסית – וזה כמה חודשים מנהל החנות הזו. "בהתאם לאזור, זו חנות יחסית סנובית, אינטלקטואלית. כשהגעתי הייתה פה הטיה אידיאולוגית די מובהקת. 'מטעם', 'עיתון הנכבה', כאלה. לא סילקתי או החבאתי אותם, אבל אני מנסה לתת גם אלטרנטיבה. ספרי מרכז שלם למשל, שלא היו פה קודם, או 'היפופוטם' של סטיבן פריי, שהוא מניפסט ניאו שמרני, או הספרים של הוצאת טובי. מתחילים כבר לצחוק על זה פה".

לא שהימין הקים מאחז ברחוב הפלמ"ח. במדפי התצוגה הנושאיים, עם המלצות הבית, מככבת למשל נעמי קליין. "אבל יש גם הצד השני. על הטרור האסלאמי, למשל". עוד התמחויות: חיבה להוצאות ספרים קטנות, המתקשות לחדור לרשתות, והדגשת תחומים החביבים על תושבי הסביבה – ידיעת הארץ, יהדות, פילוסופיה, שירה, ספרים באנגלית. כשליש מהספרים בחנות הם יד שנייה. האם החנות רווחית? בקושי, הוא אומר.

'ליברטו' היא אחותה הצעירה של 'ספרים ברחביה'. שתיהן שייכות לזוג עולים מארצות הברית, משפחת לינדן. "הם עלו לפני שבע שנים, והקימו את החנות ברחביה. אחר כך פתחו גם את זאת. שם אזור יותר סטודנטיאלי, ואילו פה אזור עם הרבה מבוגרים, דוברי אנגלית". שתיהן פתוחות עד תשע בערב. זה הזמן שאנשים באים בו. במרכז העיר סוגרים בשבע. לקוחות קבועים: אהוד אולמרט, יעקב אחימאיר.

זוג מבוגר חייכני, דובר אנגלית, מגיע עם עגלות יד. "אתם רוצים למכור?" – "לא. לתת", הם אומרים ופורקים את הסחורה. כאן, באגף המשומשים בחנות, מתחבאות ההפתעות הגדולות. לפעמים חינם. מערמת ספרים משומשים לחלוקה, שאין להם דורש, לקחתי את 'חמסין וציפורים משוגעות' של גבריאלה אביגור-רותם. פרי ההילולים של הספרות הישראלית מתחילת העשור. בבית פתחתי ומצאתי הקדשה בכתב ידה של המחברת.

כל מי שנכנס הערב הוא או סופר או סיפור או ספרותניק. חוקר הספרות פרופ' דן לאור נכנס ראשון. גר בסביבה. אנחנו מכרים, עליי להודות, והפגישה האקראית משמחת. חנויות כאלו הן מרחב המחייה שלו. הוא מספר על מוסד ירושלמי ידוע בתחום, 'בית הלל' של חוה סלוצקי, שנסגר ונפתח בכיכר המדינה בתל-אביב, ועל הסגירה פה והפתיחה שם עצוב לו כנראה כמעט באותה מידה. הוא בא לחפש את 'הדוד מלניץ', הרומאן המעולה של צ'רלס לווינסקי על משפחה יהודית בשוויצריה. אשתו קראה והחליטה מיד שהם צריכים לקנות שניים, למתנות. צודקת. גם אני כתבתי על הספר בהשתפכות הנפש במוסף 'שבת'.

והנה נכנס מיכאל דק. הסופר, העיתונאי ומתרגם ספרי אריך קסטנר. קפץ מהבית, שם על עצמו בגדי עראי מכל הבא ליד שכולם איכשהו אדומים. לו וללאור יש דעות להחליף בענייני הספרים שעל השולחן.

דק (מימין) ולאור בליברטו. צילום: צ"א. להגדלת התמונה, עד כדי יכולת לקרוא את שמות הספרים, הקליקו עליה.

דק בא לשאול ספר ללילה: 'ירושלים ביצירת הדורות'. גם זה אפשרי בחנות הזו. "טוב שאתה כותב על חנויות ספרים עצמאיות. בעיקר אלה שמחזיקות משומשים. רק בהן אתה יכול למצוא ספר שיצא לפני שנה, שלא לדבר על יותר משנה. בירושלים שווה לדבר עם שתי אושיות: משה בר מ'הגלריה לספרות', ומוטי, שמחזיק שלוש חנויות משומשים: 'מופת', 'בוק-סטור' ו'ילקוט'".

*

ליורם יש קסקט ודעות ברורות וקול רם, ועכשיו גם כל התלמוד הבבלי, שישה כרכים מוקטנים, בידיו – תמורת 24 שקל. כשהוא שילם נכנסתי ל'ילקוט', מאחורי המשביר. כבר יצא לי להיכנס בדלת הזו כמה פעמים, ולצאת ממנה עם עשרה כרכים של שלונסקי שספריית בית ספר בעמק הירדן ויתרה עליהם, כרכים כבדים של טשרניחובסקי ושל תרגומים לטרגדיות שקספיר, לקט הטורים השיריים של ל' דני מידיעות אחרונות של שנות החמישים, ועוד מציאות – טיפה או שתיים מִיַם האותיות והאפשרויות שיש שם.

"הבעיה של ספרים בעברית היא שהם מופיעים במהדורות קטנות מדיי, אוזלים, ולא נדפסים עוד", מסבירה המוכרת (שביקשה שלא אנקוב בשמה). לא צעירה, בת לדיפלומט מפ"מניק ותומכת חד"ש, שופטת כל חברה אנושית על פי היחס לנשים בתוכה, בעלת סיפור חיים פרוגרסיבי לתקופתו שלא ביקשתי אישור מפורש לפרסמו – אתם כבר מבינים: דיברנו על הא ועל דא.

בחור נכנס וחיפש את אגדות ארץ ישראל של זאב וילנאי. אבינועם, על פי עדותה של אורה קַניין גדול וידען ענק, איש שיבה עם קסקט וצקון לחש, נכנס ולא יצא. על השולחן ספרים חדשים, כולם בעשרים אחוז הנחה מהמחיר הקטלוגי. שאר החנות יד שנייה. על הדלפק כרך מעריב לנוער משנות השישים מתחנן שנקנה אותו בשישים שקל.

המוכרת סיפרה על קניית ספריות ביתיות מאנשים; לאחרונה, למשל, אלף ספרים מביתו של מלומד שעבר אירוע מוחי. אצל אוהבי ספרים, היא אומרת, הבעיה היא המקום בבית. הם לא מוכנים להיפרד מספרים, "וכל המריבות בין זוגות הם על אחסנת ספרים. הייתה אישה שרבה עם בעלה על זה כל השנים. אחרי שנפטר באה לפה בנַגלות עם 9,000 ספרים בספרדית, אנגלית, צרפתית ועברית".

הדלת של ילקוט, וקצת ממה שמאחוריה. צילום: צ"א. להגדלת התמונה שתאפשר קריאת הטקסטים שבתוכה הקליקו על התמונה.

קלף הג'וקר של החנות, על פי המוכרת: קְנה חדש, החזר אותו לאחר הקריאה, וקבל חצי מחירו בחזרה; קנה משומש, החזר, וקבל 65 אחוז ממה ששילמת. "אנחנו עובדים ותיקים, וזוכרים מה יש ומה אנשים מזמינים. אבל בעל הזיכרון הגדול הוא מוטי".

מוטי בלום, אתה איתמר לוי של ירושלים? מאתר ספרים?

"המילה איתור מצחיקה. מישהו הכניס אותה ללכסיקון, אבל זה קשקוש. הכול בין כה מבוסס על זיכרון. אם מישהו רוצה ספר, אתה רושם את זה ומצליב בראש. הבעיה היא לא להשיג ספרים, אלא להשיג ספרים טובים. ולא להשיג מוכרים, אלא להשיג קונים. אנשים קוראים פחות".

הוא מוסיף שהצורך בחנויות פחת משום שהאינטרנט יעיל יותר לאיתור ספרים, ומשום שאנשים נוסעים יותר לחו"ל. "גם אנחנו מוכרים את הספרים הנדירים לא בחנות, אלא באינטרנט". מספר החנויות, הוא אומר, נשאר יציב, אך הדבר משקף ירידה בהתעניינות: "הרי האוכלוסייה גדלה, והמספר צריך היה לגדול".

אתה מאשים גם את בריחת החילונים מירושלים, את התחרדות העיר?

"חרדים הם חלק גדול מהקהל שלי. קונים הכול. קונים החמישייה והשביעייה, קונים בלשים באנגלית, קונים ספרי קריאה. לקראת תשעה באב, כשהם לא קונים, אנחנו די מובטלים".

*

ילקוט וליברטו ביחד היו נבלעות ב'הגלריה לספרות' שברחוב ש"ץ ולא ייוודע כי באו אל קרבה. משה בר, הבעלים, אומר שזה עוד כלום: מאחורי הדלתות שבקצה מרתף ההרפתקאות הענק שלו שוכנים עוד 60 אלף ספרים מקוטלגים. במרתף הסדר מופתי. סצנות חנות הספרים המשומשים בסרט 'ברוריה' צולמו כאן; עמנואל הלפרין החליף לרגע את משה בר.

באמצע המרתף ערוכים כיסאות בסגנון רוקוקו או המלך לוּאִי הכך וכך. במוצאי שבתות יושבים עליהם כמה חבר'ה לדבר על ספרות ואמנות. פורום קבוע, אבל פתוח לכול. ליד פתח החנות עוד פתח לחנות-לוואי. בלי מוכר, בלי שומר, מבחן כבוד: קח ספרים בחמישה שקלים, ושלם ליד, בחנות הראשית. אויבו הגדול של בר הוא הארנונה, לא התחרות עם ההוזלות ברשתות. "בגלל השטח הגדול של המחסנים שלנו פה, הארנונה דרקונית. במרכז העיר אין עוד כמעט חנויות על שטח כזה".

חשוב לך להיות במרכז העיר?

"בוודאי. כי או שמרכז העיר ירושלים יתקיים או שלא תהיה ירושלים".

אל תגיד לי שאתה מפסיד כסף רק בגלל פרינציפ.

"כן, כן. אם הייתי מעתיק את החנות לתל-אביב הייתי עושה הרבה יותר כסף. אני פטריוט של ירושלים. היה כאן לידנו בית ספר בצלאל, והחזון הגדול של בוריס ש"ץ, המייסד, היה שכל האזור הזה יעסוק בתרבות, באמנות, בהוצאת ספרים. ירושלים צריכה להיות אחרת. היא צריכה לקבל עדיפות בכל מה שקשור לתרבות. פה צריכות להיות מכללות, אוניברסיטאות, חנויות ספרים, גלריות, בתי מלאכה לאומנות. כאן צריך לייצר רוח, ופטור מארנונה למוסדות תרבות הוא אחת הדרכים לכך. לא פעם ולא פעמיים היינו על סף פשיטת רגל. אבל התגברנו, לקחנו הלוואות, הגענו להסדרים עם הבנק ושרדנו".

איש דברים הוא משה. "בתל-אביב בשנות העשרים והשלושים היו עשרות חנויות ספרים. זו הייתה עיר בסדר גודל של אופקים היום. יש הרבה עיירות בארץ בסדר גודל של מה שהייתה אז תל-אביב, ואין בהן חנות ספרים אחת. תראה איזו הידרדרות. ואם לא נשים מעצור לבורות היא תשתלט עלינו. זה עובד כמו יבלית. איפה שלא מפרים, איפה שאדם לא יוצא עם אבא שלו לחנות ספרים וממשש את הספרים, הוא לא יידע מה זה. הוא יהיה בלי".

*

אז עשיתי למשה בר דווקא, ופניתי לתל-אביב. הכי רחוק: לצפון. רמת-אביב, רחוב ברודצקי. חיים דותן מנהל את בוק-שוק זה 32 שנה. בעיקר משומשים, וגם חדשים. "אנשים שמחפשים ספרים ישנים, ספרי ילדות, זה הרבה יותר מעניין מלמכור ספרים חדשים", הוא מנמק. "את החדשים אני מביא כי אנשים רוצים; עכשיו פחות מעוניינים בזה, בגלל המבצעים ברשתות – ועדיין, אנשים יודעים שכאן אמליץ להם על ספרים חדשים על פי ההיכרות שלי עם הטעם שלהם, ולא על פי הוראות המכירה של ההנהלה".

גם שוק המשומשים כבר איננו מה שהיה פעם: "באים אליי אחרי שניסו באינטרנט ולא מצאו. רוב הסיכויים שהספר יימצא אצלנו, אבל אני גם מחפש בשטח". סיפור: "לפני כמה שנים מישהו חיפש ספר של השחקן גראוצ'ו מרקס. לא היה לי ואמרתי שאשיג לו. שנתיים אחר כך הייתי בפאריס, בשוק פשפשים, ופתאום ראיתי את הספר. קניתי, הבאתי לכאן, טלפנתי לאיש ואמרתי לו, 'לא תאמין איפה מצאתי לך את הספר. בפאריס'. הוא בא, לקח את הספר, ואמר לי, 'אתה יודע לאן הספר הזה הולך? אני נוסע לפאריס, לאח שלי, חיפשתי את הספר בשבילו".

אם אבוא אליך עם שניים שלושה ספרים שגמרתי לקרוא, תקנה ממני?

"אם זה לא משהו יוצא דופן, אתן זיכוי לקניית ספרים אחרים אצלי. ברוב הספרים פשוט אין לי צורך; בשוק הספרים המשוגע של היום, של מבצעי ארבעה במאה, אנשים באים לפה עם ערמות ספרים שהם קנו במבצע ואפילו לא פתחו. יש חטיבה בצה"ל שפעם-פעמיים בשנה אני שולח לה משאית. אנשים פשוט לא רוצים. קשה למצוא אנשים שירצו אפילו לקחת ספרים חינם".

בספרים חדשים אתה מצליח להתחרות במחירי הרשתות?

"לא. אני לא מקבל מהוצאות הספרים את ההנחות שהרשתות מקבלות. מה שאני מציע במקום זה הוא ספרים חדשים יד שנייה בחצי המחיר, וכן זיכוי על חצי מחירו של ספר שקנית ואתה מחזיר. חדש או ישן. אז מי שרוצה ספר רק כדי לקרוא, שווה לו. אם הייתי צריך להסתמך רק על מכירת ספרים חדשים, לא הייתי יכול לעמוד בתחרות עם הרשתות. הייתי סוגר את העסק".

*

חלון הראווה של 'לוטוס', חנות לחדשים ולמשומשים ליד הכניסה לעיריית תל-אביב, מחייה נפשות. מוצגים בו ספרים חדשים ב-40 שקל החתיכה, בלי זיקה לרשימת רבי המכר ובזיקה הדוקה לרשימת רבי הערך. 'היסטוריה של הכישוף' מאת ראסל ואלכסנדר; 'גוסטב מאהלר – חיים במשבר: ביוגרפיה'; 'פסוקי השטן'; חנה ארנדט, 'אייכמן בירושלים'; 'מאוחר מדי' מאת צבי ינאי. בתל-אביב שתי חנויות-אחיות ששמן לוטוס; האחות הבכירה היא דווקא זו שבאלנבי. והבעלים-מנהלים הם שני האחים חן.

אמיר חן, אחד מהם, אומר שהם מתבייתים על מבחר מצומצם של ספרים שבעיניהם הם המיטב, ומרכזים סביבם את המאמצים לקבל הנחות מההוצאות. "הבעיה העיקרית של תקופתנו היא קוצר הזמן, שצריך להתחלק בין הרבה עבודה לבין הרבה עיסוקים המתחרים על הפנאי. לכן אם כבר קוראים, כדאי שזה יהיה דברים טובים. אנחנו לא אומרים קנה אחד פלוס אחד ולא קנה ארבעה במאה, אלא קנה ספר אחד, אבל קנה ספר טוב, וקנה אותו מוזל".

אתה מספיק לקרוא את כל הספרים שמופיעים? איך אתה יודע מה טוב?

"אני מעל שלושים שנה במקצוע. אני קורא לא מעט. הרבה ספרים אני מתחיל – ואת חלקם אני יודע להניח מהיד. אני לא חוסם את כניסתם של ספרים לא טובים, אבל אני מעמיד אותם על המדף במחירם המלא, ומה שקורה להם תואם בדרך כלל את איכותם. אליי באים לכתחילה לקנות דברים יותר מיוחדים; אנשים יודעים שאם חשקה נפשם ברב-מכר חדש הם יכולים לחכות חודש-חודשיים ולקנות אותו בזול ברשתות הגדולות".

אתם ממשיכים להרוויח, או שקשה לשרוד?

"לא עובדים לשם שמיים. אבל אלו זמנים אחרים. פעם מעמד הספר היה שונה. יוצאים הרבה יותר מדי ספרים, בהרבה פחות מדי סלקציה. זה מעמיס גם על הקהל שצריך לברור ספרים טובים, ומבלבל אותו".

*

על לוח המודעות ב'תולעת ספרים', רחוב מלכי ישראל, בין ארונות התצוגה לשולחנות הקפה והקריאה: שתי מודעות על מופעי מחול, ומודעה בדבר רסיטל לצ'מבלו; קליניקה להשכרה, מתאימה גם לקבוצות, בנאות אפקה; ימי עיון של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה; תוכנית לימודים של הפורום הבינלאומי לשדה הלקאניאני; קבוצות קריאה בפרויד ולאקאן; הזמנה לערב לרגל הופעת הספר 'ואלקירי', שנערך בחנות; מסיבת סופשבוע בלב מדבר, בחאן שחרות.

הרבה ספרי פסיכותרפיה יש בחנות הזו, שאף מחזיקה בהוצאת ספרים מיוחדת למטרה זו. וקיר שלם של ספרי אדריכלות, עיצוב ואמנות. כוננית פילוסופיה, שולחן שירה, שלל ספרונים של רסלינג. כל הספרים חדשים, והמחירים מלאים, או עשרים אחוז הנחה מהמחיר הקטלוגי, למעט שולחן אחד של ספרים בחצי המחיר. לא נורא; בשכר שעה טיפולית אפשר לקנות חמישה ספרים במחיר קטלוגי.

בין זגוגית חלון הראווה לבין הספרים מוצגים לראווה אורחי בית הקפה עצמם. לבושים נכון ומסופרים עדכנית. למי שמעדיף שקט – כלומר, כרגע, המפוחית של בוב דילן – מחכים שולחנות בעומק החנות, בחלק הנסתר. הרבה מהסועדים יושבים בזוגות – עם בן זוג אנושי, או בדרך כלל בזוגיות עם מחשב נייד. שלהי בוקר.

נכנס רפי וייכרט, מו"ל ומתרגם של שירה. מסַפר חדשות חטופות לפאני הבעלים והמוכרת. יש לו מטרה מוגדרת: להציץ בספר החדש על יונה וולך, 'שחררי את חרצובות לשונך, אישה' מאת צפרירה-לידובסקי כהן. מה החליט? קנה או לא? לא עניינכם.

זו חנות של שתי נשים. פאני הרשנזון ואליענה יידוב. הן הקימו אותה, מספרת יידוב, לפני 26 שנים בדיזנגוף סנטר, עם התמחות באדריכלות ובאמנות. עליית שכר הדירה העבירה אותן לרחוב באזל כשעוד היה שם שוק. בבאזל הקימו השתיים את ההכלאה עם בית הקפה. "והיה מותר לקחת ספרים מתוך החנות ולקרוא. אבל אז האזור נהיה מתחם באזל והעלו מאוד את שכר הדירה, ונאלצנו לעבור שוב". הן הגיעו למקומן הנוכחי, ליד כיכר רבין, והתחדשו שוב, הפעם בהתמחות נוספת, פסיכולוגיה.

עוד ספציאליטה שלהן, עוד מהימים בדיזנגוף, היא ערבי השקה לספרים, אחת לשבוע. הן המציאו את זה, כך אומרים, "אבל היום כולם עושים, גם צומת וסטימצקי, וכיוון שכולם מעדיפים השקות לספרות יפה אנחנו מתמקדות עכשיו בערבים לכבוד ספרי עיון". ומה סוד השרידה שלהן אל מול פני המלחמה החזקה עם הרשתות? "כולם שואלים את זה. אני חושבת שהסוד טמון בהבדל בין קנייה לחוויה".