מהפך קופרניקאי בקרביים היהודיים: על 'שמע אד-ני' לאליעז כהן ו'לילאדם' לשור ענתבי

מאת צור ארליך. פורסם במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון בכ"ז בתמוז תשס"ד, 16.7.2004

קראנו לזה "כשהתותחים רועמים", כדי להודיע שהמוזות אינן שותקות. זה היה פרויקט שערכתי – ביוזמתה של המבקרת ציפורה לוריא – לגיליון ערב ראש השנה תשס"ב של מוסף זה, במלאת שנה למה שנקרא אז "המצב". פרויקט שניסה ללכוד תגובות ספרותיות ראשונות למלחמת אוסלו. צלצלתי לאליעז כהן לשאול אם יש לו, או למי מחבריו ב'משיב הרוח', משהו מתאים. כשהגיעה התשובה בדמות השיר 'שמע אדוניי' היה הלם ראשוני, ומיד לאחריו היה ברור שזה השיר שיפתח את המוסף. במילים מעטות, פשוטות, רובן לא משלו אפילו אלא לקוחות הישר מהטקסט היהודי הבסיסי ביותר, ביצע אליעז כהן מהפך קופרניקאי בקְרָבַיים היהודיים, וזיכה את מערכת מקור ראשון בפרסום ראשון של השיר שהוא אולי החשוב ביותר והמזעזע ביותר שהניבה המלחמה הזו:

"שמע אֲדֹ-נַי, ישראל עמֶךָ ישראל אחד// ואהבת את ישראל עמך/ בכל לבבך/ ובכל נפשך/ וכל מאודך/ והיו הבנים האלה אשר נהרגים עליך כל היום/ על לבבך/ ושיננתָם ברקיעיך/ ודיברת בם:/ בשבתך בביתך/ ובלכתך בדרך/ ובשכבך ובקומך/ וקשרתם לאות על/ ידך (ספָרות כחולות זרחניות) והיו לטוטפות בין/ עיניך (כמו פגיעת הצלפים)/ וכתבתם (בדם) על מזוזות ביתך/ ובשעריך".

בערב שנערך בשבוע שעבר בבית מורשת אצ"ג בירושלים לרגל הופעת ספרו החדש של כהן, הנושא את שם השיר הזה, סיפרה הסופרת אמונה אלון כי השיר תלוי אצלה על המקרר, והיא נהגה לסור אליו, לבכות, בכל פיגוע. כותרת המשנה של הספר היא "משירי מאורעות תשס"א-תשס"ד", וכבר ההקדשה מכניסה את הקורא לאווירת החרדה והניסיון לאחוז בחיים התלויים על בלימה: "לבני משפחתי, אהוביי שכולם עִמדי, לא נפקד מהם איש". אפילו שירי האהבה שבספר ספוגים בחרדת הרגע הבא, חרדתו של תושב כפר-עציון הנוסע בכביש המנהרות הירוי. "כמו ישראלים רבים", סיפר כהן בערב בירושלים, "מאורעות תשס"א החזירו אותי, עד אז משורר דיוניסי, אל הגורל היהודי שאי אפשר לברוח ממנו". הקוראים המתמידים של מוסף זה יכירו כמה מן השירים בספר, שנתפרסמו כאן סמוך לחיבורם.

שלהי השנה הרביעית למלחמת אוסלו מניבים, במעין "נטע רבעי", את ספרי השירה של המלחמה, מהצד היהודי שלה. בתוך חודש אחד פרסמו ספרים מסוג זה שלושה מאנשי כתב העת לשירה יהודית-ישראלית 'משיב הרוח'. 'סוסי אש' של אבישר הר-שפי נסקר פה לפני שבועות מעטים. שוּר ענתבי פרסם "מחברת שירים" ושמה 'לילאדם', במהדורה שעיצובה המחתרתי במתכוון, הניסיוני, המזכיר את ספריהם של האקספרסיוניסטים משנות העשרים, מלמד משהו על תוכנה. 'לילאדם' של ענתבי מתאר בתערובת של בוטות ושבריריות, של בעתה והתרסה, את הלילה שירד על האנושיות. שיר אחד, למשל, עוקב אחר התלבשותו של מחבל מתאבד. באחר, "דו-שיח חלומי על צומת", מופיעה שיחה סיוטית על הפחד לעלות לאוטובוס עירוני, ובה עולה האימה היהודית של "כי תמיד לוקחים אותנו לכיכר" ושל "והנה חלוק כבר נפתח, ועכשיו כולם יראו לי שאני רוצה לנסוע לצומת".

בשיר אחר מתאר ענתבי איך "אדמוני וחכליל עיניים/ בא אורי-צבי עלי לעברית הרחבה הבוטה של מעלות קדושים ושל ביבים". דמותו של אורי צבי גרינברג, המשורר הנביא שעולמו התהפך עליו בליל-האדם של מלחמת העולם הראשונה, מרחפת גם על פני הספר השלישי בגל הזה, ספרו של אליעז כהן. השיר 'הנה בא משיחנו', שדוֹבר אחר בערב שנערך בבית מורשת אצ"ג, ח"כ אריה אלדד, בחר לקרוא, מספר בעקבות 'באוזני ילד אספר' של אצ"ג על המשיח שרכב על ארי ברחובות תל-אביב, ו"ברדיו ביקשו לא לצאת/ אריה ועליו תמהוני ברחו מגן החיות/ עוד מעט יסתיים המצוד./ אפשר להמשיך לחיות". ביתר בירור מתגלות בספר עקבותיו של משורר אחר, יהודה עמיחי, שאליעז כהן עמד איתו בקשר בשנות חייו האחרונות. שירתו של כהן מתַקשרת בקלות עם הקורא, לא מתכסה בצעיפים, ממש כמו שירתו של עמיחי. "ברדיו אמרו חדשות/ ובלב היו ישנות נושנות", מצטט כהן בשיר שכתב בחורף תשס"א, ומוסיף תחזית על עתיד ישראל: "הים יהיה נוח כשנגיע אליו/ בלא כוח./ זהו סוף החדשות".

בשולי הספר מודיע אליעז כהן: "אורי צבי גרינברג הצהיר פעם: 'אנוכי ארנין את המילה פוליטיקה'. מעיד אני על עצמי שמיים וארץ כי לפואטיקה שכנסתי בזה הספר כמעט שאין דבר עם הפוליטי". נקודת המוצא של כהן אכן אינה פוליטית. הוא כותב שירה חווייתית שבה יש לדברים ולאנשים משמעות עתירת רבדים, הרבה יותר מכותרת בעיתון ומסיסמה בהפגנה. הוא מסוגל לכאוב את כאבו של ישמעאל המגורש בלי לשכוח את עקידת יצחק. נערים ערבים, הוא כותב באומץ מופרז אולי, עושים לו את זה, זורקים אותו שלושת אלפים שבע מאות שנה אחורה. וגם: "שַבְתי וראיתי/ כל החלב והדבש/ בנערותייך פלשתין". הוא כותב כבעל ואב, הוא כותב באוטובוס בדרכו לעבודה, הוא כותב מתוך טנק כלוחם במבצע חומת מגן שמנסה לראות את "פניה היפות של המלחמה" כפניה החרדות של אשתו בבית וכפני הילדה הפלשתינית הנצמדת אל ירך אביה מפניו, הוא כותב כי הוא אדם והוא כותב כי הוא יהודי. אבל מה לעשות, שלהיות בעל ואב ואדם בישראל המותקפת זה מעשה פוליטי. ולנסוע הביתה כשכל העולם מחזיק אצבעות לצלף שמנסה לרצוח אותך זה מעשה פוליטי. ולהיות בעל יושר אינטלקטואלי, לומר את האמת, לא להתקרנף ולא להתחנף, לא לחשוש לכתוב על תל-אביב "זונת שלום מנהֶמת" ולא להירתע מלבטא, כשאתה ממוקם עמוק בתוך החברה הדתית, צירופים כמו "בחלצינו הבוערים להתעבר" – גם זהו מעשה פוליטי. וכהן עשה את המעשים הפוליטיים האלה, וכתב אותם – והגיש לנו אפוא ספר של שירה פוליטית חזקה, נוקבת, כואבת, כנה.

ציפורה לוריא היתה בין הדוברים בערב הנזכר לעיל, וסימנה בדבריה שלושה שירים כשלושת עמודי התווך של הספר. אלו הם השירים שנכתבו על בסיס טקסטים מן התפילה והתורה: 'שמע אדוניי', 'תפילה לנהג בכביש המנהרות' (על פי תפילת הדרך), ושיר בלא כותרת המדבר בברית בין הבתרים. בשירים הללו יש רובד של משא ומתן פוליטי בין אדם ואלוהיו. השיר השלישי הנזכר הוא שיר מרטיט על חיינו ומותנו, המציע בין הבתרים גם דימוי הומוריסטי לישראל של אוסלו. "בין בתרי האוטובוס ויהודיךָ/ השרופים אני כותב עמך ברית לאמור:/ לזרעך נתת, זרעך שייספר ויימנה מרוב/ עונים וחרונים/ ככוכבים הנדלקים לפני נפילתם/ (ומי יוכל לשאת המשאלה)/ לזרעך שהוא עכשיו זקן שוכח משקפיו/ (המונחים לו על חזהו או מצחו)/ ולא יוכל לשוב אל ההסכם או אל/ דברי המחזה ההם// בין בתרי האוטובוס אני כורת עמך ברית לאמור:/ אל תשחט את הציפור".

לעומת ה"מחברת" של שור ענתבי, שעיצובה הוא במכוון פשוט עד גס, מבליט תפרים ומגביה צעקה, ולעומת העיצוב המוקפד, המהוגן מאוד, השוקֶני, בספרו של אבישר הר-שפי, העיצוב שהעניקה הוצאת הבוטיק 'אבן חושן' לספרו של אליעז כהן משדר, כדברי ציפורה לוריא, אצילות והצטמצמות יחד עם העזה וחריגה. הוא מופיע בפורמט צר ומאורך מאוד, המותאם לאלמנט הנוסף שבו, שטרם הזכרנו – ציוריו של ליאוניד בָּלַקְלַב המשובצים בספר. אין אלו איורים לנאמר בספר, כי אם ציורים עצמאיים המחזקים את האווירה שהשירים יוצרים. בלקלב נטל קרשים וצייר עליהם פני אדם. פנים רוחניים, עדינים, מוארים, רבי רגש ולעתים קדושה, היוצאים ועולים מתוך העץ הלא מהוקצע. צורתם של הקרשים, עם ה"עיניים" והמגרעות והחתכים וחורי המסמרים, מנוצלת לצרכיו של הציור. זהו, אם תרצו, משל לשירתו של אליעז כהן שבספר הזה: המציאות הגסה והאטומה היא הורתה של השירה האנושית, והיא שקובעת את המסגרת שלה ונותנת בה את סימניה. פני האנוש נטועים בקרשים, ספק גוברים עליהם ספק הולכים ושוקעים, כעיר אהובה נטושה תחת סופת חול.