יום שישי, 21 במאי 2010

בגבולות צרים: עם שאול ברטל על הפידאין ופעולות התגמול

מאת צור ארליך.
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ג באייר תש"ע, 7.5.2010.

אִמרו לישראלי בעל ותק וזיכרון היסטורי "מסתננים", והוא ימשיך בשרשרת האסוציאציות הבאה: פדאיון. יישובי ספר. טבח במעלה-עקרבים. רציחות בנגב ובשפלה ובפרוזדור ירושלים, ביהוד וברעננה. רועי רוטברג. שערי עזה. משה דיין. אריק שרון. פעולות תגמול. צנחנים. יחידה 101. מאיר הר-ציון. קיביה. משטרת עזה. פעולת קלקיליה. נאצר. מבצע קדש.

זו אכן הדרך הנכונה, מבחינה מוסרית, להבין את תקופת ההסתננויות ופעולות התגמול בשנים שלאחר מלחמת העצמאות. הם הסתננו והרגו, ואנחנו החזרנו להם לשם הרתעה. וביתר הרחבה: גל של הסתננות ערבית מהשטחים שכבשו ירדן ומצרים אל תוך ישראל הקטנה; לעתים הסתננות תמימה לצורך פרנסה או מתוך טעות – ולעתים קרובות מדי הסתננות לצורך טרור רצחני, שזכה לחסותו הפעלתנית של המשטר המצרי. ובתגובה – פעולות תגמול כואבות מצד ישראל.

אבל כמו שאפשר לשער, הצד האחראי להסתננות ראה את הדברים אחרת. ומתוך ראייה זו הוא פעל. מתברר שמבחינת הצד הערבי, השרשרת הסיבתית הפוכה: ההסתננויות הן תגובה, פעולת תגמול, למה שאנו קוראים לו פעולות התגמול. ואת התפיסה הזו, מוטעית וצבועה ככל שתהיה, כדאי להכיר, שכן היא אשר הזינה את התגלגלות האירועים. כדי לברר את התפיסה הזו, ולשחזר את אירועי הגבול בשנות החמישים מזווית הראייה וההבנה הערבית, שאול ברטל קרא הרבה קילומטרים של אותיות ערביות מסולסלות והרבה תכתובות נסתרות שחיכו לו מחצית המאה בארכיונים בוושינגטון ובלונדון.

הוא היה עדיין קצין במדים, רב-סרן העוסק בעבודה היומיומית של מלחמה בטרור פלשתיני, כשהקדיש את לילותיו ואת חופשותיו לאיסוף חומר לדוקטורט שלו באוניברסיטת בר-אילן, שעסק בנושא הזה. "פעולות הגמול הישראליות בעיני האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, 1949–1956", הייתה כותרת העבודה. המחקר הופיע עתה כספר בהוצאת כרמל, וכותרתו מאמצת במתכוון את המערכת המושגית של הצד השני: 'הפלסטינים מהנכבה לפדאאיון 1949–1956'. ד"ר ברטל, כיום מרצה בבר-אילן, איש ביטחון בלי הרבה סימפטיה אישית למסתננים, מחבלים ונכבות, פשוט לקח לצורך המחקר את המשקפיים הערביות, והלך על זה כמעט עד הסוף.

התמונה הכוללת העולה מהספר היא שפעולות התגמול השיגו לעתים את מטרתן בטווח הקצר, והרתיעו את המסתננים ואת האוכלוסייה שהם יצאו ממנה – אך לא בטווח הארוך. הלחץ שהופעל על האוכלוסייה, מתוך כוונה שיעבור הלאה, אל המשטרים, עבר לא באופן שישראל קיוותה לו. האוכלוסייה לא לחצה על משטרי הכיבוש, הירדני והמצרי, שיסתמו את הפרצות ויחסמו את המסתננים, וגם לא לחצה על המשטרים שייתנו לה פתרונות קבע בתחומי ירדן ומצרים וייחלצו אותה מהפליטוּת ומהעוני – אלא להפך: לחצה על שליטי ירדן ומצרים שייתנו לה להתארגן לפעולות נגד ישראל, ואף שיפעלו נגד ישראל בעצמם.

ברטל סבור שמחאת האוכלוסייה הפלשתינית היא שהובילה לשינויי מדיניות בירדן ובמצרים. בירדן, למשל, הוקם ב-1951 כוח 'המשמר הלאומי' בעקבות פעולת שרפאת של ישראל, כדי להרגיע את התושבים ולהשקיט את התמרמרותם על המשטר הירדני שלא עצר את ה'תוקפנות' הישראלית. כוח זה התפתח בהתמדה, בשל דרישותיהם הגוברות של התושבים, לכדי גוף צבאי משמעותי. בתחילת 1956 סילקה ירדן את שכבת הפיקוד הבריטית של הצבא, בראשות הרמטכ"ל ג'ון גלאבּ (גלאב פחה), שפעלה נגד ההסתננויות, והחליפה אותה במפקדים ערביים בעלי גישה תוקפנית. במצרים, שוב בלחץ האוכלוסייה הפלשתינית שבשיאו הגיע לכדי אינתיפאדה אלימה, נמסרה השמירה על הגבול לפלשתינים שהתגייסו לצבא מצרים. במקביל חדל משטרו של נאצר להפריע להסתננות הטרוריסטית והפך אותה למפעל בטיפוח השלטונות.

מדובר, והספר מדגיש זאת ופורט זאת לפרטים, בשתי זירות שונות לחלוטין. די אם נציין שביהודה ושומרון הפליטים היו מיעוט, וברצועת עזה רוב גדול; שהמשטר הירדני היה פרו-מערבי, בעוד זה המצרי, לאחר מהפכת הקצינים ב-1952, התקרב לברית המועצות ושאף להנהיג את העולם הערבי כולו; ושהירדנים העניקו לתושבי יהודה ושומרון זכויות אזרח חלקיות, בעוד המצרים כלאו את תושבי הרצועה במעין סגר מתמיד.

מתי הגעת למסקנה שפעולות התגמול פעלו לרעתנו?

"זו בהחלט לא הייתה הנחת המוצא שלי. ככל שהצטברו החומרים זה הלך והתחוור, בכל אחד מחלקיה של התמונה בנפרד. אתה שואל את עצמך מה קרה למשטרים הירדני והמצרי, שבתחילת העשור לחמו בהסתננויות – וערב מבצע קדש כבר תמכו בהסתננות פדאיון, הסתננות טרור לכל דבר. מה גרם להם לשנות את עמדתם. וכשאתה בוחן את התגובות של האוכלוסייה, את ההידרדרות שחלה מפעולה ישראלית לחברתה, בפרט הפעולות המשמעותיות, אתה מבין ששינוי העמדה היה אפקט מצטבר של פעולות הגמול.

"היה פה אולי חוסר הבנה מצד ישראל. פעולות התגמול כוונו לגורמים הלא נכונים. בירדן, ישראל ביצעה בתחילת שנות החמישים פעולות נגד האוכלוסייה האזרחית, כי המדיניות הייתה לפעול נגד כפרים שמהם יצאו מסתננים. הפעולות הללו אכן גרמו להלם ובעקבותיו לשקט בגזרות שפעלו בהן. פעולת קיביה ב-53' גם גרמה לחידוש ההסכמים בין המפקדים המקומיים, הישראלים והירדנים, למלחמה בהסתננות. אבל הכף השנייה של המאזניים כבדה יותר: האוכלוסייה טענה – אם הלגיון הירדני אמור להגן עלינו אבל אינו עושה זאת, אינו מגיב לפעולות התוקפנות של ישראל, עלינו לקיים כוח משלנו, המשמר הלאומי, ואולי גם הגיע הזמן לסלק את הבריטים מהלגיון, כי הם משתפים פעולה עם ישראל. שתי הדרישות הללו התמלאו, ואפשרו את הגברת ההסתננות".

הם לא העלו על דעתם שישראל, לפחות מבחינתה, פשוט מגיבה לטרור שבא מצדם?

"קח לדוגמה את פעולת קיביה. הטיעון הישראלי הרשמי היה שזו תגובה לרצח אם ושני ילדיה ביהוד. כמובן היו פיגועים רבים קודם לכן, אבל זה היה הטיעון הרשמי. אז הפלשתיני אומר לעצמו, אם נהרגו אם ושני ילדיה, למה ישראל נכנסת עם כוח צבא גדול, הורסת כשבעים בתים והורגת עשרות תושבים? ואני לא נכנס לוויכוח על הפעולה הספציפית הזו, אם ידעו שיש תושבים והרגו אותם בכוונה, או שפוצצו את הבתים בלי לבדוק אותם; מבחינת הראייה שלהם מדובר במהדורה חוזרת של דיר-יאסין, שבעיניהם היה טבח המוני. והמסקנה שלהם היא שמטרת ישראל היא לא להעניש את התוקפים, שהרי נהרגו הרבה נשים וילדים, אלא שאולי זה חלק ממדיניות ישראלית להבריח תושבים מהאזור ולהגדיל את שטח המדינה".

לדעתך יש במסקנה הזו משהו?

"לא. אבל הטיעון שלהם שישראל נוהגת בצורה לא מידתית יש לו על מה לסמוך. גם מועצת הביטחון גינתה את ישראל על הפעולה, אף שהאו"ם היה אז הרבה פחות עוין לישראל מאשר כיום.

"או למשל הפשיטה בעזה, 'חץ שחור', ב-28 בפברואר 55', שכוונה נגד המשטרה והצבא המצריים. הטענה המצרית הייתה שהפעולה בוצעה בתגובה למאמצי מצרים להכשיל את ברית בגדד (ברית בין בריטניה, תורכיה ועיראק, ששאפה להכניס תחת כנפיה גם את ירדן). בעיני מצרים, ישראל הייתה זרוע מבצעת של האימפריאליזם המערבי. המחשבה במצרים הייתה: היות שאנחנו מתנגדים לברית בגדד, ואף מעודדים חתרנות בתוך ירדן – למשל בשיגור סאדאת, שהיה אז קצין בכיר, לירדן עם סכומי כסף גדולים כדי להתסיס את האוכלוסייה ולממן מסתננים – אז ישראל עשתה כנראה את הפעולה כי קיבלה אור ירוק מהבוס באמריקה. והפיגועים של המסתננים הם רק תירוץ ישראלי קלוש להצדקת הפעולה.

"המאפיין הזה של החשיבה הערבית, שישראל מחפשת תירוצים לתקוף, קשור לא רק לתקופה ההיא. במלחמת לבנון הראשונה, למשל, הפלישה הישראלית באה בתגובה להתנקשות בחייו שגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב. הטענה של אש"ף הייתה שכיוון שהארגון שהתנקש בארגוב היה הארגון של אבו נידאל, שפרש מאש"ף ואף ניסה להתנקש בחיי ערפאת, ברור שזה רק תירוץ".

את הטענות הפלשתיניות ברטל מכיר מקרוב, כמרצה לעניינים פלשתיניים בבר-אילן, כמתרגם של חומרי תעמולה של חמאס והג'יהאד האיסלאמי השוקד על אנתולוגיה עברית בנושא, וכאספן נמרץ של חומרי תעמולה והסברה פלשתיניים בכלל. אם יש לקח שהוא קורא להפיק מהטעויות שישראל עשתה לדעתו בפעולות התגמול, הלקח איננו להימנע מפעולות גמול באופן עקרוני, אלא להקפיד לקרוא וללמוד את מה שנכתב בצד הערבי, לשקלל את המידע הזה בקבלת ההחלטות שלנו.

"לפי תיאור שמצאתי אצלם", הוא מדגים את חוויות הקריאה שלו בערבית, "הפלשתינים הראשונים שחגרו חגורות נפץ והתאבדו היו בקרב כראמה (קרב בין ישראל לכוחות פת"ח בצד המזרחי של בקעת הירדן, ב-1968). הם התכוונו לפגוע כך בטנקים. הרבה שנים לפני שחמאס התלבש על השיטה ושכלל אותה. אני לא יודע עד כמה יש לכך סימוכין בצד הישראלי".

האמינות של הגרסאות הפלשתיניות, הוא יודע מניסיונו, מפוקפקת. "הם טוענים למשל שבמלחמת השחרור הברחנו חלקי טנקים בתוך כדים. יש כל מיני דברים דמיוניים. יש לי סרט תעודה ערבי שכביכול מראה אירועים בשנות החמישים, ופתאום אתה רואה שם שלט 'העם עם הגולן'. אבל זה מה שיפה בהם. העקביות, תפיסת העולם הברורה. ברור להם מי צודק ומי לא, מה היה ומה צריך להיות. דבר שלפעמים לנו קצת חסר.

"כמובן, יש להם גם נטייה להגזים מאוד בתוצאות הפעולות הישראליות. זה לא התחיל בג'נין. בספר אני מזכיר כיצד הם מכפילים בדיווחים שלהם את מספר ההרוגים הפלשתינים בעזה במבצע קדש. את מספר הרוגי דיר-יאסין הם ממשיכים לנפח ל-260. כיום מקובל במחקר שהמספר נמוך ממחצית, ואפילו בפרסום של 'זוכרות' (ארגון ישראלי הפועל להפצת תודעת הנכבה ולמימוש 'זכות השיבה'. צ"א) נכתב שהיו 115 הרוגים והם נמנים שם בשמותיהם. זה, אגב, מה שאני אוהב בחומר של 'זוכרות' בעברית; אלו הם תרגומים אחד לאחד של חומרי תעמולה פלשתינים, וזה חוסך לי עבודה".

במיוחד הוא נהנה למצוא בספרו החדש והמדובר של שלמה זנד 'מתי ואיך הומצא העם היהודי' מיחזור של טענות המככבות בספרות הפלשתינית זה שנים. הוא שולף כדוגמה את הספר 'הקולוניאליזם הציוני העולמי' מאת מוחמד מצבאח חמדאן משנת 1967. "חמדאן כותב שם, 'הטענה שיש עם יהודי אחד והוא גזע קדום יהודי היא השקר הגדול של המאה העשרים'. הוא מקדיש עמודים רבים להוכיח שליהודים אין שום קשר לפלסטין. 112 עמודים עוסקים אך ורק בהכחשת הקשר של העם היהודי לארץ ישראל. הוא למשל מציין – טענה שמופיעה גם אצל זנד – שאחרי גלות בבל רוב העם היהודי נשאר בגלות והשפיע בתפוצות שונות על ייהוד של עמים נוספים, כך שהיהדות הפכה להיות דת עולמית שבה שותפים גם אנשים מבני הודו וגם מבני רוסיה. עוד הוא אומר שהמצאת הגזע היהודי נועדה להצדיק את הנישול והכיבוש של ארץ שזיקת היהודים אליה היא לכל היותר דתית. מעניין ששוב זו המסקנה של שלמה זנד. כשקוראים ספר כמו זה של זנד, ראוי לבדוק למה המסקנות שלו פורסמו כבר בעבר ומה היה האינטרס של מי שפרסם אותן אז".

פשפושיו של ברטל בחומרים הכתובים ערבית מעסיסים גם את ספרו שלו, על ההסתננות ופעילות התגמול. הוא מצטט למשל מכתב של פליט מיבנה לשעבר, אחמד אבו-עואן, למשרדו של ראש המודיעין המצרי ברצועה ומרכז פעילות הפדאיון, הקולונל מוסטפה חאפז. חאפז, אגב, חוסל בידי צה"ל בקיץ 1956 לאחר שרשרת מעשי טבח שארגן בכפר-חב"ד, במושב שפיר, באשקלון ועוד. סוכן כפול מסר לו ספר ממולכד.

במכתב של אבו-עאון לחאפז, שנתפס בידי צה"ל כשלל במבצע קדש, מבקש הפליט להתקבל לפדאיון ומפרט את ניסיונו העשיר. "בהיותי אסיר לשעבר [בכלא הישראלי], ששוחרר ונמצא כעת בעזה, הריני מדבר עברית היטב ומכיר את שטח הכיבוש מבית-חנון ועד יפו. הסיבה לכך היא שעברתי דרך זו פעמים רבות לשם גניבה מישראל... אני מאומן בכל סוגי הנשק ומכיר דרכים ומקומות שהפדאיון עדיין לא הגיעו אליהם. כדי להוכיח זאת, אני מוכן להביא לך הוכחות מאותם המקומות ... אוכל לערוך פיצוצים, לירות ולהרוג מבלי שיוכלו לגלות את המקום שבו אתחבא, אפילו אם יעקבו אחריי, כי זו ארצי ואני מכיר אותה היטב. דברים אלה יתבררו לך אם אכנס לשטח הכבוש, ומי שמכיר אוי יעיד על אומץ לבי, על גבורתי ועל הקרבתי".

"הספר", מוסיף ברטל, "מראה שההסתננות הייתה בעצם המלחמה הבין-קהילתית השנייה בארץ, המשך למה שהיה ב-48' עד פלישת מדינות ערב. מלחמה בהיקף גדול מאוד: ההערכה היא שהיו כ-70 אלף מקרי הסתננות. זו בעצם אותה קהילה של ערביי ארץ ישראל, שהמשיכה להילחם בנו דרך ההסתננות, כשזה זוכה לתמיכה רחבה מאוד. מדינות ערב נכנסות למעגל, מאחר שהאוכלוסייה הזו גרה בקרבן ואין מדינה פלשתינית – אבל לא בפני עצמן".

אבל מצרים נטלה את יוזמת הטרור לידיה.

"כן. בהדרגה וברגשות מעורבים. אתה רואה למשל התבטאות של צלאח גוהר, נציג מצרים בוועדת שביתת הנשק, לעמיתיו הישראלים בוועדה, שאומר 'מבחינתי אתם יכולים להרוג את המסתננים הפלשתינים'. מצד שני, מ-55' ואילך, מצרים, באמצעות הפעלת הפידאין, היא שיצרה מעין ארגון גג לכל הזרמים הפלשתיניים המבקשים לפעול נגד ישראל. למעשה היא לקחה על עצמה את מה שאש"ף יעשה אחר כך".

גם מבחינה הסברתית? הרי העמדת הסוגיה הפלשתינית בראש סדר היום העולמי נחשבת לאחד מיעדי הטרור של אש"ף בהמשך.

"כלפי מדינות ערב, לעורר אותן לצאת סיבוב שני נגד ישראל".

במבט לאחור, הייתה לישראל דרך טובה יותר מזו שבחרה, פעולות התגמול?

"לאורך זמן רב, ישראל תקפה ביהודה ושומרון אזרחים, ולא את הלגיון הירדני, ובעזה היא תקפה את הצבא והמשטרה המצריים. ייתכן שאם הייתה עושה הפוך, בירדן תוקפת את הלגיון ובעזה אזרחים, התוצאות היו טובות. לנאצר הייתה חשובה מאוד יוקרת הצבא, וכשישראל הורגת הרבה קצינים מצרים וחייליה חוזרים בלי פגע, כפי שקרה בפשיטה על משטרת עזה, זה עלבון גדול בשבילו. זה דחף אותו עוד לכיוון הסובייטי ולעידוד ההסתננויות. ביהודה ושומרון, לעומת זאת, פגיעה ישראלית בלגיון הירדני הייתה יכולה לעורר אצל אוכלוסיית הפליטים הזדהות-מה עם הלגיון והמשטר, וכך הם לא היו מפעילים את הלחץ שהפעילו לסילוק הקצינים הבריטים מהלגיון. הלגיון והקצונה הבריטית, מצדם, היו נבהלים מפגיעתה של ישראל ופועלים יותר כדי למנוע הסתננות".

לפגוע דווקא בגורם שפעל לעצירת ההסתננות, הלגיון?

"זה באמת לא פשוט. אני רק אומר שהדברים היו יכולים להיות אחרת. השאלה שצריך לשאול היא אם ישראל הייתה צריכה להגיב מלכתחילה בפעולות גמול. אני חושב שלא הייתה ברירה; משהו היה צריך להיעשות. משה דיין ביטא את זה יפה ב-1950, כשהיה אלוף פיקוד הדרום: "ערבים העוברים כדי להוציא תבואה שהשאירו בכפרים העזובים ... אנו מעלים אותם על מוקשים, והם חוזרים קטועי יד ורגל ... ואינני יודע כל שיטה אחרת לשמור על הגבולות. אם ייתנו לרועים ולקוצרים לעבור את הגבולות, הרי שמחר אין גבולות למדינת ישראל'. מה גם שלטווח הקצר הפעילות הצבאית עזרה להקטין את היקף ההסתננות. אבל כפי שהספר מראה, היא יצרה גם תהליכים עמוקים יותר שבסופו של דבר הגדילו את האיום על ישראל.

"תראה למשל את התעצמות הכוח הצבאי של הפלשתינים תחת מצרים וירדן. ביהודה ושומרון, 'המשמר הלאומי' של הפלשתינים מנה ערב מבצע קדש 30 אלף איש, ואלמלא היינו מתחייבים לבריטים שלא ניכנס ליהודה ושומרון, הכוח הזה היה עומד מולנו. ברצועה, הדיוויזיה הפלשתינית ניהלה במבצע קדש קרב קשה עם צה"ל בח'אן-יונס והמשיכה להילחם גם אחרי שהמושל המצרי נכנע. ואלה אותם פלשתינים שבתחילת שנות החמישים מתחננים, במידה רבה לשווא, שיגייסו אותם לצבא".

בפעולות התגמול, הנורמות של ישראל ביחס לפגיעה באזרחי אויב היו אחרות מכפי שהן היום. זה מפני שהעולם לא הציק לנו?

"זה לא שלא היה אכפת לעולם. אבל הזיכרון של מלחמת העצמאות, של מדינות ערב המנסות להשמידנו, וזיכרון השואה, היו טריים. ולכן כל מה שנתפס כמסכן את מדינת ישראל, הגישה הייתה שיש לסכלו גם באמצעים דרסטיים. לגבי מידתיות, אל תשכח שהסתננות הייתה בהיקפים אדירים. 900 ישראלים הרוגים בשנות ההסתננות. בהתחלה יותר בשל מסתננים מירדן, וכשמתחילים הפדאיון – ממצרים. לגבי הרוגים בצד השני אין נתונים מדויקים. מדברים על 2,000 עד 2,500 הרוגים פלשתינים כתוצאה מההסתננות – עצירת מסתננים פלוס הרוגי פעולות תגמול".

אתה מתאר בספר תמיכה עממית של הפליטים בהסתננות, למרות המחיר, פעולות התגמול, וגם מראה כיצד נציגי הפליטים סיכלו תוכניות לאזרח אותם וליישב אותם בארצותיהם החדשות. השאלה היא זה היה באמת הלך הרוח העממי, או שהציבור פחד מהגורמים הלאומנים שבתוכו ויישר קו.

"לא ראיתי סימוכין לכך שהקו הלאומני-פלשתיני נכפה על הציבור. היו מקרים נקודתיים של התיישבות פליטים, והם דווקא התקבלו בהבנה, אבל אלו מקרים בודדים שאינם מצביעים על הכלל. צריך לזכור שהזיכרון של פלסטין הערבית שנהרסה בארבעים ושמונה היה חזק מאוד כבר אז. נוצרה ספרות ענפה שמתארת את 'גן העדן האבוד' – כשמו של ספר מפורסם, בן שישה כרכים, של ההיסטוריון וראש עיריית מזרח ירושלים עארף אל-עארף. בשנים ההן עדיין הייתה אצל הפליטים תקווה שיקרה משהו שישנה את התמונה. הרי מלחמות היו בעבר. אוכלוסיות נדדו. זה כך לפחות כל עוד הזיכרון טרי במוחם; הזיכרון של מה שהיה להם והמחשבה על מה שצריך להיות להם. אז כן, הם רצו שמדינות ערב יחזירו אותם לבתיהם המקוריים. האמריקנים ניסו ליישם את 'תוכנית אלפא' ליישוב מחדש של הפליטים, אבל כל עוד הפלשתינים עצמם לא רוצים, אי אפשר להיות יותר צדיק מהאפיפיור".



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה