מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בל' בשבט תשע"א, 4. 2.2011, בכותרת אקדמא"ים
על השולחן בַצד קפה ותה וכל מיני כרסומים, וגם עוגת קרם. או קצפת. או מוס. משהו כזה, לא יודע בדיוק; ככה זה כששולחים לכתבות אותי ולא את אורי מלמד. רוב החבר'ה מרשים לעצמם. גם הבנות. קצת קלוריות לפני יום ארוך של ריכוז וחשיבה. מותר להם. הם עוד צעירים ורזים. עתידם מחכה להם. עתידנו מחכה להם. הם מפשילים לקראתו שרוולים.
בשאר ימות השבוע מפטמים אותם באוניברסיטאות בדיאטה פוסט-לאומית, במיטב תוצרת הפטיסרי של אדוארד סעיד, בסוכרים סותמי עורקי חשיבה בהשגחת הבג"ץ. אבל היום יום חמישי, והם באים ליום לימודים ארוך, מרוכז, שינקה את החסימות, ישחרר אותם מהתלם המחשבתי הצר ויצלול איתם למלוא העומק של סוגיות היסוד של מדינת ישראל. הם הקצפת, הקרם, מה שתרצו, של הסטודנטים בישראל. המבריקים שבהם, הסקרנים שבהם, הציוניים שבהם. האליטה המשרתת.
בוקר טוב. עוד יום חמישי מתחיל במכללה למדינאות על שם עידו זולדן. עשר שעות של שיעורים לפנינו. 45 סטודנטים בכיתה. הכיתה נפתחת לחצר, הנפתחת לנוף האורנים הירושלמי שבין רמת-אשכול, כלומר פה, לבין רמת-שלמה. סטודנט בעל חזות חרדית יושב מרחק שלושה כיסאות מסטודנטית חשופת כתפיים. כיפות וגם מטפחת או שתיים, וראשים גלויים.
היום הזה יתחיל בדיון על רומאן שכתב ברדיצ'בסקי על רקע משבר הזהות היהודית הדתית במזרח אירופה של לפני מאה שנה; "ננסה להכניס שנה שלמה לתוך שעה", פותח ד"ר דרור אידר את ההרצאה הראשונה, הספרותית. "אז זה יהיה מהיר וכואב. רק טעימה". היום הזה ייגמר בהרצאה של מפקד יחידת עוז לשעבר על המקלות שמערכת המשפט שמה בגלגלי הטיפול בבעיית העובדים הזרים. באמצע ירצה גם, בין היתר, פרופ' אליעזר שביד. הנושא המשותף להרצאות היום: זהותה היהודית של מדינת ישראל.
המכללה מבקשת להכשיר מנהיגות בעלת חזון ציוני. לשם כך היא חושפת את תלמידיה למבט מעמיק, אך גם רוחבי, על מגוון הסוגיות העקרוניות המציקות לחברה הישראלית. היא החלה לפעול לפני שלוש שנים וחצי בקמפוס הישן של מכללת אריאל בקדומים, עם כ-15 תלמידים שנאספו במעט פרסום ומפה לאוזן. השנה, כדי להקל על הבאים ולתת כבוד לבירה, עברה לירושלים, עם 45 תלמידים שנבחרו מתוך 280 מועמדים שפנו אליה. בסתיו נחנך משכנה החדש. זו תוכנית ייחודית, אך כבר לא יחידה. תוכנית דומה ברוחה ובמטרותיה, אך מצומצמת יותר בהיקף השעות, פועלת במכון לאסטרטגיה ציונית. בעוד תלמידי המכללה למדינאות הם סטודנטים לכל התארים, 'התוכנית למנהיגות צעירה' של המכון לאסטרטגיה פונה לתלמידי תארים מתקדמים. עוד ידובר בה, אם גם לא הפעם.
"המכללה למדינאות היא מכללה קטנה המיועדת לעלית שבעלית", אומר המזרחן הוותיק פרופ' משה שרון מהאוניברסיטה העברית, שמעביר במכללה סדרת הרצאות. "45 התלמידים שהמכללה יכולה לקבל הם כמובן טיפה בקרב כלל הסטודנטים בארץ; לא הכמות שתשנה מיד את פני האקדמיה בישראל, ותחזיר אותה לראות את המציאות ולא את התמונה שמכתיבה התקינות הפוליטית. מדובר במשהו התחלתי, שאנחנו מקווים שיהיה המנהיגות הבאה. הם ייכנסו לפוליטיקה, למִנהל, לתקשורת, ויביאו את המסר הלאומי. הם קונים במכללה דעת, אבל לקניית הדעת הזו יש מטרה: שיהיו בבוא היום אנשי מקצוע מעולים שהדבר שעומד לנגד עיניהם הוא מדינת ישראל וקיומה".
"ישראל במזרח התיכון" הוא נושא הרבעון השני של שנת הלימודים במכללה, שהסתיים זה עתה. פרופ' שרון, שהיסטוריה איסלאמית היא תחום התמחותו, מדגים בעזרת התחום הזה את הצורך במכללה למדינאות. "ברוב האוניברסיטאות הפסיקו ללמד את תולדות האיסלאם והמזרח התיכון בצורה השיטתית והקלאסית. בדרך כלל מנסים להחליק דברים כדי שייראו תקינים פוליטית, שחס ושלום לא יציגו איזו תמונה שעשויה לפגוע בתפיסה הפוסט-מודרנית.
"לא רק בארץ יש נסיגה מההישגים שהגיע אליהם לימוד האיסלאם הקלאסי; כמעט בעולם המערבי כולו הצליח האיסלאם להשליט במוסדות האקדמיים את התמונה שהוא רוצה להציג. תמונה של איסלאם שוחר שלום, ליברלי, נפלא, חכם, מדעי, פילוסופי, איסלאם שיצר לעולם המערבי את כל הישגיו התרבותיים, עד כדי כך שאובמה בהופיעו בקהיר איננו מפסיק לדבר על מקומו של האיסלאם אפילו בתולדות ארצות הברית, ובכנסים מדעיים באירופה אומרים שהתרבות האירופית חייבת לאיסלאם יותר מלכל תרבות אחרת".
ההשלכות על עיצוב המדיניות של ישראל ברורות לו. הגישה באקדמיה משתכפלת בדמותם של היועצים וקובעי המדיניות, ולא פחות מכך מעצבת את דעת הקהל דרך הצינור של התקשורת. "למשל, באקדמיה לא מעלים את נושא הג'יהאד כי זה לא יפה ולא תקין, או שמעלים אותו באופן אפולוגטי, כאילו הג'יהאד הוא רק מטפורה למלחמה נגד יצר הרע וכדומה. פתאום אין ג'יהאד – הדבר שהוביל את האיסלאם בכל תולדותיו. והנה, בכל יום שישי מפיצים שנאה כמעט בכל מסגד, ובעיתונות הפלשתינית שנשלטת על ידי הרשות מלמדים שלא קיימת מדינת ישראל. לא ראיתי אצלנו פקיד או שר שאמר להם, אם אנחנו לא קיימים אז מה יש לכם לדבר איתנו?
"אין היום בישראל מי שיציג את מציאות המזרח התיכון בלי עיוותים ובלי קישוטים. זה מה שעושה המכללה. מספרת את הסיפור כמו שהוא על כל היבטיו – מדע המדינה, משפט, היסטוריה וכן הלאה. זו מכללה שאינה נותנת תארים אלא מרחיבה את עולם הידע, בלי כפיפות לתקינות פוליטית. ללמד איסלאם ומזרח תיכון באופן הבנוי על מקורות בשפתם המקורית ועל עולם מחקרי שבאירופה ובאמריקה כבר הרבה זמן מנסים למחוק אותו, זה עונג בשבילי. בייחוד כשהתלמידים הם מהטובים ביותר שאני מכיר".
הרבה סופר השנה על המצב באוניברסיטאות הממוסדות. "יש תלמידים לא מעטים שמתלוננים מרה, ומדווחים שהם נפגעים מאוד מהצגת הדברים המנוגדת לדעתם אבל חוששים להביע דעות מנוגדות בשיעורים, פן הדבר יפגע בציונים שלהם או בדברים אחרים שהמרצה יכול להשפיע לגביהם", כתבה כזכור ראש המרכז לקידום ההוראה באוניברסיטת תל-אביב, פרופ' נירה חטיבה, האחראית על סקרי המשוב הנערכים למרצים.
הדו"חות של 'אם תרצו' ושל המכון לאסטרטגיה ציונית על המחלקות למדע המדינה ולסוציולוגיה באוניברסיטאות בישראל סיפקו שפע דוגמאות המצדיקות את חששותיהם של הסטודנטים הללו. למשל, כחלק מחובות הקורס 'בירוקרטיה, ממשליות וזכויות אדם' בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב יצאו הסטודנטים לפעילות שטח עם הארגונים 'מחסום ווטש' ו'יש דין' ואף קיבלו על כך מלגה נאה. ברוב האוניברסיטאות, רשימות הקריאה בקורסים במחלקות לסוציולוגיה הנוגעים לחברה הישראלית כוללות כמעט רק מאמרים פוסט-ציוניים ופוסט-לאומיים. ואוניברסיטת בן-גוריון לא עשתה דבר נגד מרצים משורותיה שחתמו על עצומות למען חרם אקדמי על ישראל, אך ידעה לפטר את פרופ' ירוחם לויט על שהעז לומר שבהתפתחות נטייה הומוסקסואלית יש לעתים השפעה סביבתית.
"הסטודנט למדעי החברה ברוב האוניברסיטאות בארץ חשוף בעיקר לתיאוריות פוסט-מודרניות ופוסט-ציוניות", אומר עדיאל צוקרמן, בוגר המכללה למדינאות. "זהות יהודית, מדינה יהודית וציונות נשמעות שם כמעט כמילים גסות. בשנה הראשונה באוניברסיטה שמתי לב שהרבה חבר'ה טובים, דתיים-לאומיים כמוני או סתם חבר'ה ציונים עם ראש בריא, מגיעים לאוניברסיטה ולאט לאט מתחילים להישחק. לא שהם נעשים אנטי-ציונים ומשתמטים, אבל הם שוקעים באיזו אפרוריות, פסיביות, נסחפים לאיזו ספקנות לגבי צדקת הדרך ולגבי דברים שגדלנו עליהם והאמנו בהם כל החיים. אתה מגיע ומתחיל להתבלבל עם עצמך, לא מבין מי הטוב ומי הרע, האם מותר בכלל שתהיה מדינה יהודית, האם זו האוניברסיטה העברית פה או האוניברסיטה האיסלאמית".
צוקרמן לומד בתוכנית לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית. בשנה שעברה, כשהיה בשנה ב' באוניברסיטה, למד במכללה למדינאות. זו הייתה שנתה השלישית של המכללה, והאחרונה במשכנה הקודם, ביישוב קדומים שבשומרון. על רקע מצוקת החמצן שחש על הר הצופים, "שמחתי לשמוע על מקום שמאפשר לי להעמיק במה שאני לומד באוניברסיטה מגישה יותר ציונית יהודית, ובמקביל מכשיר אותי להיות בעמדת השפעה. התלמידים במכללה התחלקו בגדול לשניים – כאלה שמתכוונים להתקדם באקדמיה ולעורר שיח, ומולם אנשים באוריינטציה של עולם המעשה: הפוליטיקה, השירות הציבורי. אני קצת יותר שייך לקבוצה השנייה, ואני מקווה להשפיע על הכיוון שהמדינה הולכת אליו".
איתן אורקיבי, בוגר השנה שעברה, בן 34, הוא כבר עתה מהדוברים הרהוטים, המקוריים והמבריקים ביותר של הציבור שמהמרכז וימינה. די לקרוא אחד ממאמריו באתר אנרג'י כדי להכיר בכך. הוא רטוריקן בפני עצמו, אבל גם חוקר רטוריקה ומלמד את התחום באוניברסיטת תל-אביב. בדוקטורט שהוא כותב בחוג לצרפתית באוניברסיטת תל-אביב הוא, לדבריו, "מנתח את הרטוריקה של תנועת השלום בזמן אלג'יר, בעיקר הסטודנטים. זו הייתה תקופה של התגבשות הסטודנט כאדם פוליטי. ומעניין שהם כל הזמן ניסו להציג עצמם כממלכתיים. לא כרדיקלים או אנטי-לאומיים. ואם אתה שואל אותי, זה סוד ההצלחה שלהם. השאיפה שלהם לא לאבד את זהותם הצרפתית. מה שלצערי חסר בתנועות שמאל של היום".
כדוקטורנט הוא השתייך למיעוט קטן בין חבריו במכללה, "אבל לא הרגשתי שאני טוב מאחרים. רובם מגיעים ממדעי החברה, בעוד אני ממדעי הרוח, והדברים הללו היו חסרים לי. גם מבחינת ידע ביהדות פיגרתי אחרי הרוב, שהגי מרקע דתי. רציתי להכיר את התחומים האלה בצורה פנורמית ומרוכזת, וקיבלתי את הרושם שהמכללה מציעה תוכנית שתענה על כך. הרקע האישי שלי היה לגמרי אחר: גר במרכז הארץ, חילוני, הסטריאוטיפ ההפוך ממה שהיית מצפה ממקום כזה. לא הסתובבתי עד אז במועדונים האלה, לא דתית ולא פוליטית".
- חששת מההקשר הימני-דתי שיש למכללה בקדומים?
"להפך, אולי הוא קצת פיתה אותי. נראה לי מרתק לנסות את זה, ולו מהבחינה האינטלקטואלית. באתי עם סטריאוטיפים. חשבתי שאמצא עדריות, סגירות, שמרנות מהסוג הרע ובעיקר חוסר ביקורתיות. וגיליתי בדיוק את ההפך. הרבה מאוד דינמיות, גמישות מחשבתית, ביקורתיות, ובעיקר פלורליזם. לקבוצת ההתייחסות הטבעית שלי הצטרפה מעתה אוכלוסייה גדולה. מבחינה אינטלקטואלית, היהדות נעשתה כאן פרמטר חשוב אצלי; היהדות כתרבות. מצד המכללה לא נעשה שום ניסיון לזהות בין יהדות להלכתיות ורליגיוזיות, אלא פשוט להוסיף את האספקט היהודי לחשיבה שלנו.
"יכול להיות שזה קשור גם למתכונת הלימודים שם. המכללה למדינאות היא הדבר הקרוב ביותר לאידיאת האוניברסיטה שהיה לי בכל תולדותיי באקדמיה. אוניברסיטה במובן של הסורבון שהוקם על גבעת סן-ז'נבייב, ובו אנשים פורשים מהסיטֵה ומתקבצים יחד כדי ללמוד. לא מקום של איסוף נקודות-זכות וציונים, אלא מקום של אינטימיות ואינטנסיביות: קבוצת תלמידים אחת, שיושבת כל היום יחד ולא מתפצלת לקורסים. כך אתה לומד להכיר את הפרופיל האינטלקטואלי של כולם בשלל נושאים והתמחויות, ועוסק פחות בצבירת ידע ויותר בהעמקתו. המילה 'סמינר' באה במקור מלשון הנבטה, הפריה, וזה בדיוק זה".
"העבודה הקבוצתית חשובה מאוד כשבאים לבנות מנהיגות", מסביר מנכ"ל המכללה עמית הלוי. "45 חבר'ה מסורים לעם היהודי ומגויסים למען החברה הישראלית יושבים פה כרגע ביחד באינטראקציה; זה לא דבר מובן מאליו. קשה להיות בודד ולהיתפס כמשוגע הכפר. החיזוק הקבוצתי הזה הכרחי".
שני אומיאל מסכימה. "אחד הדברים החשובים במכללה הוא הקטע החברתי", היא אומרת. היא בת 26, בוגרת נוער מרצ, תלמידת תואר שני במדע המדינה בבר-אילן, אבל עדיין שוקלת להגשים את חלום העבר שלה ולהיות בכלל שחקנית. אף היא מתלמידי השנה שעברה במכללה. "יש שם הרבה צחוק בין החבר'ה. כל התיאור הזה שגם אני גדלתי עליו, שבימין לא כיף, שאצל הימנים רק מלחמה וקצף על השפתיים, מתנפץ לך שם. התגבשה קבוצה חברתית ואינטלקטואלית מאוד חזקה. אנחנו בקשר גם השנה. פשוט מתגעגעים זה לזה. זה מצטייר אצלנו עכשיו כנוסטלגיה, כחוויה שלא תחזור. אולי גם כי הם כבר לא בקדומים. היה ויכוח קשה אם לעבור לירושלים. אני הייתי נגד".
- לרובכם המיקום הזה גרם טרחה. אז למה דווקא שם? האווירה?
"גם. אבל גם זה שעד גיל 25 כף רגלי לא עברה את הקו הירוק, ואתה מגיע לקדומים ומתאהב. אתה אומר, איך אפשר לחשוב לוותר על זה. זו גם חוויה חזקה שאתה כלוא במקום מרוחק יום שלם. אין לאן לברוח, ואתה לגמרי שָׁם".
אומיאל אכן הגיעה מרחוק. היא בת מושב ערוגות. "אני חילונית בלונדינית ויש שמתייגים אותי כתל-אביבית. בבחירות 99' התנדבתי לעזרת מרצ. זו הייתה הסביבה שגדלתי בה. הבית היה מאוד ציוני, אבל פחות בדגש היהודי. מאז קרו לי דברים ברמה האישית. איבדתי בן זוג במבצע חומת מגן, וזה שינה את כל ההסתכלות שלי. כשהגעתי לאוניברסיטה הבנתי שיש לי עוד מרכיב משמעותי בזהות שלי, המרכיב היהודי, והתחלתי להתעניין. כל היחס שלי למציאות נהיה הרבה פחות שְטוף תקשורת. החלטתי לברר את הדברים בעצמי, לבדוק מה מנעו ממני כתלמידה חילונית בבית הספר. במכללה בהחלט קיבלתי את זה".
המכללה קרויה על שם עידו זולדן, בן קדומים שנרצח בשומרון חודשים אחדים לאחר הקמתה ב-2007. "עידו היה איש מעשה גדול, אבל גם אידיאליסט גדול", מספר אביו, נחמן זולדן. "מה שדרש מאחרים עשה בעצמו. הוא השתתף בשיעורים הראשונים במכללה, בכמה קורסים. הוא לא האמין בפוליטיקה הקיימת; אמר שצריך לבוא ממקור אחר". זולדן האב, בעל חברת בנייה, היה בין מקימי המכללה והשיג את התרומה הכספית המכרעת ממשפחת מוסקוביץ'. כיום הוא חבר ההנהלה שלה.
"כל השנים", הוא מספר על רגע ההולדת, "הייתי מאנשי העכשיו: הכול בוער, צריך מהר לבנות עוד בית ולנטוע עוד עץ. בערך בגירוש הבנתי שזה לא יעזור אם לא ניצור הנהגה לאומית. לא בטוח שאראה בעשר שנים הקרובות את הפירות, אבל חייבים להשקיע בזה. בשיחה מקרית שלי עם עמית הלוי אמרתי לו את זה, והוא השיב שהוא בדיוק רוצה להרים דבר כזה. אני הייתי רק עם תיאוריה, והוא בא עם תוכניות מעשיות. לא הרבה פעמים נופלות לאדם הזדמנויות כאלה – לא רק לחלום אלא גם לפגוש את מי שיכול להגשים את החלום הזה, להרים דבר כזה".
בשיחה פחות מקרית שלי עם אותו עמית הלוי הוא מספר על מטרות המכללה שהוא מנהל. לדעתו, עמימות ערכית שאפיינה כל השנים את מפלגות השלטון בישראל, מפא"י ואחריה גם הליכוד, היא שאפשרה ל"קבוצה קטנה ורדיקלית, עם עולם ערכי מגובש, לחדור לוואקום של הסטטוס קוו ולהכתיב סדר יום ציבורי. עיין המהפכה החוקתית של אהרן ברק, שיח הזכויות, או הארגון מחדש של משרד החוץ סביב 'תהליך השלום'.
"התהליך הזה הוא תוצר מובהק של העולם האקדמי. הגישה הייתה, אנחנו סוללים כבישים ובונים ערים, ושיישבו להם במגדל השן. וזו הייתה טעות. כי במגדל השן נוצרו פרדיגמות שיצאו החוצה, ומול זה אנשים בעלי עמדה ציונית בסיסית עומדים במבוכה ערכית. אני רואה את זה בשטח. אני מדבר עם שופטים ומח"טים שאומרים 'מה לעשות, זה השיח, זה זכויות אדם'.
"מבחינה זו המכללה נועדה קודם כול לבחון את הפרדיגמות המגובשות שגובשו במשך השנים ויצאו מהארון ב-25 השנים האחרונות בצורה רדיקלית, וגם להציע קווי מחשבה חדשים. לעם היהודי דרושים המרחבים האינטלקטואליים הללו. לכן, מה שאנחנו עושים הוא לא רק תיקון להטיה הנפוצה באוניברסיטאות, אלא גם מעשה של לכתחילה".
- דברים דומים אתה שומע למשל ממרכז שלם. למה לא לאחד כוחות?
"כל ארגון מבורך. אותנו צריך כדי לקבל את הדבר הייחודי שאנחנו עושים: אנו ממוקדי סטודנט, והמודל שלנו לא בא להנפיק תואר אקדמי. הוא מופנה לסטודנטים שכבר לומדים באוניברסיטאות. הם מקבלים שם את המסה הקריטית של החומר, ואנחנו מוסיפים להם תוכנית רצינית בהיקף של 400 שעות בשנה, הכוללת סדרות הרצאות, סיורים, סדנאות ושבתות סמינר. לכל סטודנט מוצמד מומחה בתחום הלימוד שלו, שחותר לקדם אותו ככל האפשר ולפתח את ההיכרויות שלו עם אנשים בתחום. ד"ר אודי לבל עובד על רישות הסטודנטים בהרצאות בכנסים ובפרסום בכתבי עת.
"זה אחד הדברים שמושכים לכאן תלמידים. לא מובן מאליו שצוות מובחר כזה של מרצים בא לסטודנט ואומר לו, מדינת ישראל זקוקה לאנשים שיכולים להוביל אותה על בסיס חשיבה לאומית, ואנחנו רוצים לטפח אותך – בשאלות היסוד, בלימוד שפה, בלימוד רטוריקה, בקידום בעולם האקדמי. שכר הלימוד סמלי, אלפיים שקל בשנה, ובצד זה יש מלגות למצטיינים".
- על פי מה בחרתם את ה-45 שהתקבלו?
"על פי ציונים וכישורים, אבל גם על פי מוטיבציה של מגויסות למרחב הציבורי. קח למשל סטודנטים למשפטים; גם בקרב אלה מתוכם שאכפת להם, הפרדיגמה הרווחת היא 'טוב, נפתח משרד בדיני נזיקין, ומדי פעם נתרום כסף לענייני העם והארץ'. מפחדים להתמודד עם הכוחות החזקים כל כך במרחב הציבורי. ואילו אנו מחפשים את אלו שרוצים להשפיע על תהליכים. מבחינת פריסה למגזרים ומגדרים, לא היה צורך באפליה מתקנת; יש כ-40 אחוז לא דתיים ו-40 אחוז בנות".
- דתיים בכל זאת גדלו בחממה מוגנת מרוחות פוסט-ציוניות. אולי חשוב יותר לקבל חילונים?
"אם כבר להפך. ההלם של הדתי שמגיע לאוניברסיטה ונתקל פתאום בסבך של שאלות חדשות משמעותי יותר. לכן במובן זה אנחנו מאוד רלבנטיים לו. אבל באופן בסיסי המקום לא מגזרי".
הלוי מספק עוד כמה נתונים. "התוכנית היא בהיקף של 400 שעות, והיא כוללת סדרות הרצאות, סיורים, סדנאות שבתות סמינר וליווי אישי. במשך השנה הסטודנטים נפגשים עם כ-70 מרצים בכ-150 הרצאות. לצד תוכנית הסטודנטים, הקרויה 'התוכנית לזהות ומדיניות', אנחנו בונים תוכנית השתלמויות לציבור הרחב, לעובדי מדינה ולמשפטנים".
שותפו של הלוי בהקמת המכללה והמנהל האקדמי שלה, חוקר הלאומיות ד"ר אסף מלאך, מוסיף כי "גם מבחינה מבנית יש כאן כמה דברים שלא ניתנים בהרבה חוגים באוניברסיטה. ראשית, רב-תחומיות, מפגש עם הרבה זוויות. שנית, מפגש משמעותי עם השטח בדמות הרצאות אורח וסיורים – כגון סיור שערכנו לא מזמן בכנסת ובמסגרתו נפגשנו עם יו"ר הקואליציה ושמענו מלוביסטית על דרכי הפעולה שלה. ושלישית, ליטוש כלי העבודה האינטלקטואליים, בדמות קורסים מרוכזים ברטוריקה ובכתיבה, וחובה של כתיבת נייר עמדה במתכונת המקובלת".
הוא מציג גם את חוברות הלימוד, הכוללות את כל חומר הקריאה המתוכנן, וחוסכות לסטודנטים את התענוג הרגיל של תורים בספרייה ומול מכונות הצילום, וכן חומרים הנוספים המוגשים לסטודנטים באתר אינטרנט פנימי. באתר הם גם מקיימים דיונים.
על כל זה אחראי מנהל משאבי הלמידה, עקיבא ביגמן. בשנה שעברה הוא עוד היה מתלמידי המכללה. "התחום שלי הוא המרחב שמסביב להרצאה", מסביר ביגמן. "הסטודנט מקבל טקסט מכיוון רדיקלי מול טקסט מהכיוון שלנו, ורואה איפה הם נפגשים, במה הם חולקים, במה אפשר להתווכח איתם. אם נוכל לייצר שיח ביקורתי שייגע במחלוקות הללו, נוכל באמת לגעת בשורשים. להבין מה עובדות ונתונים ומה פרשנויות, למה אחד אומר כך והשני אחרת. כמו בלימוד ישיבתי, אתה רואה מחלוקת-ראשונים ומעניין אותך לאו דווקא הנפקא-מינה, ההשלכות תכלס, אלא תפיסות העומק".
המשל הזה אינו מקרי. ביגמן, כמו איתן אורקיבי ושני אמויאל, הגיע למכללה ממקום רחוק מנטלית, אך שלא כמותם אצלו מדובר בעבר ישיבתי ממושך. "הייתי בישיבת פתח-תקווה עשר שנים. חוץ מראשי הישיבה הייתי הכי ותיק שם. הייתי ר"מ (רב מחנך) בישיבה התיכונית בעיר. ותמיד הייתה לי פזילה לעולם החוץ-ישיבתי, איזה רצון להיות מעורב יותר בשיח הישראלי. לכן הלכתי ללמוד לתואר שני בהיסטוריה של עם ישראל בבר-אילן, ולכן גם הלכתי לתוכנית פה. אני איש היסטוריה, לא ספרות, קורא שיר כמו שקוראים רשימה – והנה בא דרור אידר ומסביר איך לקרוא שיר, או מרצה אחר מלמד אותי איך לקרוא פסק דין, וזה נותן לי הבנה בדבר חדש לגמרי.
"עברתי תהליך. באתי מתוך 'בוא נראה תוכנית נחמדה', ונתפסתי לעניין. באתי מבית של שמאל ציוני דתי. השיח הזה לא מובן לי מאליו. את השינוי הפוליטי עברתי עוד קודם, אבל פה נחשפתי לעובדות חדשות, למחשבות חדשות. הוויכוח הציבורי מתואר כיום כוויכוח בין פרגמטיים משמאל למשיחיים של גוש אמונים מימין. מתעלמים מקיומו של ימין שנימוקיו רציונליים. ומה שנחשפתי אליו, הוא שהוויכוח הוא מהו פירושה של הפרגמטיות. ויכוח עמוק על נתונים, על עובדות".
האם אכן התשובה למגמתיות של האקדמיה היא מכללה בעלת מגמה הפוכה, הפעם באופן מוצהר? "דיברנו הרבה בלימודים במכללה על כך שזה לא מקום ימני אלא מקום ענייני", אומר עדיאל צוקרמן. "למדנו בצורה אובייקטיבית. אתה קורא מאמרים מכל הכיוונים, ומגיע מוכן להרצאה שכוללת דיון. הדברים הרבה פחות מגמתיים מבאוניברסיטה, שבה יש מסווה של אובייקטיביות, אבל כשאתה בודק, כמו שעשתה 'אם תרצו', אתה רואה שתשעים אחוז בכיוון מסוים ורק עלה תאנה בכיוון אחר".
החשש ממגמתיות, מספר איתן אורקיבי, אכן היה מה שהטריד אותו כשהתלבט אם להירשם למכללה. "החשש מעצם זה שיש להם סדר יום. שאלתי את עצמי אם אהיה מספיק ביקורתי להבחין בין למידה ומחשבה לבין הטפה ואינדוקטרינציה. נוכחתי שהמכללה אכן מתמודדת עם זה. מדברים על זה המון. זה מודע. לא מבויש ולא מובלע. המכללה לא מנסה להעמיד פנים שהיא אינה נושאת אג'נדה, אבל היא מאזנת אותה בהפעלת שיפוט ביקורתי ואפילו מחמיר. אולי כדי שלא נהפוך לסגורים ומקובעים כמו אותם אלה שאנחנו מנסים להיות האלטרנטיבה להם".
- איך עושים את זה בפועל? על ידי תוכנית לימודים מאוזנת?
"לאו דווקא לאזן, אלא לדאוג שתדע לְמה אתה אלטרנטיבה. לא סתם לומר 'האקדמיה שמאלנית', אלא לפרוט את זה, לבדוק למה הכוונה כשאומרים את זה: לתחומי המחקר, לשיטות המחקר, לאווירה, לתחומים מסוימים, לרושם שאולי הוא לא נכון. ולשאול את עצמך לא איך אתה יכול להילחם במגמה הזו, או איך לאזן אותה, אלא איך אתה יכול להתפתח ביחס אליה. איך לבנות זירה אלטרנטיבית, על כל מה שמשתמע מכך".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה