שחר הוא נער דיכאוני וסגור מהקריות שהפך למנחה טלוויזיה. מריו הוא נכדו של ספן איטלקי, ויועץ מדיני שניסה לשנות את האנטי-ישראליות הבריטית מבפנים. מרדכי הוא אינטלקטואל ישראלי מזרחי שמוטרד מהאנטי-ציונות של חבריו. שחר-מריו מרדכי הוא כל החלקים האלה ביחד, וגם הכלאה של נתן זך עם רבי ישראל נג'ארה
 |
| שחר-מריו מרדכי. צילום: אופיר הראל |
מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ח באדר א' תשע"א, 4.3.2011
כשתבנו את ביתכם, פִּתחו שַער אחד בתקרה
להזכיר שאפשר לנסוק ביחד לכוכבים;
וחור אחד ברצפה
לזכור שאפשר אחד-אחד
לצנוח
לתהום
זה היה 'בית', שיר בן בית אחד מתוך 'תולדות העתיד', ספרו החדש של שחר-מריו מרדכי, וזה היה גם הסבר מנומק למה המשורר הזה אמור לעניין אתכם. שימו בצד את הסיפור האישי שלו על לילה נפשי ארוך שבסופו שחר, עזבו את שבע שנותיו כיועץ ישראלי בשגרירות בריטניה בתל-אביב שמנסה, וכפית קטנה בידו, לייבש ים של עוינות ודעות קדומות, התעלמו מקריירת ההנחיה בטלוויזיה, הניחו לפרס הראשון בתחרות 'שירה על הדרך' לשנת תש"ע – גם בלי כל אלה, 180 העמודים בספר שבהוצאת אבן חושן הם 180 סיבות מספיקות.
למשל – "בכל דור/ ודור/ חייב/ אדם/ לראות/ את עצמו/ כאילו/ הוא/ לא יצא/ מגרמניה" ('והִגדתָ'). או השיר 'שיחת טלפון' – "כל ערב/ יש לי עננים להחביא/ ולאמא אין מה להסתיר/ שהלב שלה מרוסק./ ובבוקר דברֵי אמא בי/ כעץ המוסיף להמטיר/ אחרי שהגשם פסק". או השיר 'על ראש ייאושי', בעקבות ליקוטי מוהר"ן מברסלב, המתחיל ב"שמע, יש ייאוש. יש ייאוש בעולם" ונגמר בפנייה ל"אל חיַי" – "אנא, אל תתייאש ממני./ ואל תבין אותי שלא כהלכה:// יש בי שמחה./ ואהבה אחת גדולה אני היטב זוכר./ שמע, אני שמח בחלקי;/ רק עצוב/ בחלקי האחר".
נחלק אפוא את שחר-מריו מרדכי לשלושה חלקים. שחר, מריו ומרדכי. שחר ומַרְיו, ייאמר מיד, הם שני שמותיו הפרטיים. שחר הוא חלקו העצוב וגם חלקו השמח. "מוזר שאני מתעורר בבוקר, ולא רוצה למות. פעם לא ידעתי שיש אפשרות להפציע שחר", הוא אומר בסוף השיר הפותח את הספר. ובשיר על אודות "ההשלמה עם הגוף" שחווה בגיל מתקדם: "ובשנת עשרים ושבע לחיַי/ שחר התפהק בו/ ושמש התהלכה לו בעצמות". ואפילו: "גבהים שאין לאלוהים היה לבי הרֶה/ כל הלילה עד צפרא אישין ולחשין/ שיעלה עמוד השחר היה בי קול קורא" ('ונגעתי בשורשי נפשו' – שיר שלא מעלמא הדֵין שכתב לדבריו מתוך טראנס, בעקבות קריאה בשירי רבי ישראל נג'ארה). ולבסוף, "כי מִלילה אני, ואל לֵילי אשוב". שוב ושוב שחר מפציע, שחר נפצע. לילות והיפקחויות וזריחות. "השחר בספר הוא כמעט תמיד אני", הוא מודה.
הוא בן 35. גדל בקריית ביאליק. הסבים והסבתות גרו בשכנות: זוג יוצא עיראק, זוג יהודי-איטלקי. אביו נפצע בסיני בששת הימים. פגיעה ישירה בטנק. נכווה קשות, מאה אחוזי נכות. "בראשית עלה סבי לארץ, ואז עלה אבי/ באש. במדבר סיני. 1967./ הוא יצא מהאש, ובא אליי/ קר" ('אבי'). "משרד הביטחון סידר לו עבודה, וולבו, שלוש פעמים בשנה טיפולים במלון בים המלח. באופן פרדוכסלי הפציעה הצילה אותם ממצוקה כלכלית.
"בבית הוריי לא היו ספרים. רק תנ"ך וספרי לימוד. הדבר הראשון שהתוודעתי אליו מבחינת אמנות היה ביאליק המשורר הלאומי, כי כל ילד בקריית-ביאליק לומד על המשורר הלאומי ועל כך שהקריה נוסדה בשנת 1934, שנת פטירתו. בבית קראתי בעיקר בספר התנ"ך. בבית הספר התחלתי להתוודע לשירת משוררים. דרך ספרי הלימוד. אבל כן, את ביאליק הכרתי ראשון. לא הייתה פרוזה בבית, בטח לא שירה, לא הייתה אמנות, גם לא מוזיקה. אמא עודדה אותי להירשם לספרייה, אבל הוריי לא היו אנשים שהאמנות הייתה בראש מעייניהם. בראש מעייניהם הייתה הפרנסה".
- והיית ביאליק-היֶלד כזה?
"הייתי ילד מופנם, סגור, מכונס בעצמי, די בודד. אני לא יודע למה זה קרה ככה, אבל מאז שאני זוכר את עצמי אני אדם עצוב, אדם שמתקשה להסתגל לסביבה ולחברה. זה דבר שהשתנה בשנים האחרונות. אני הרבה יותר קומוניקטיבי עם אנשים. אבל עדיין מכונס. כמו שתיארתי בספר, אם אני מתוודע לאדם אחר אני צריך אחר כך ללכת לחדר ולקרוס שם. אני מתקשה עם אנשים".
ככתוב בשירו 'אנשים': "...לא להתפתות לחברת בני אדם./ תמיד להיות דרוך. תמיד זהיר לידם./ לא יזיק – במינון הנכון – להיות גם חרד". ביותר משיר אחד הוא מזכיר גילוי עצמי משחרר בגיל 27 – כמשתמע משירים אחרים, השלמה מאוחרת עם זהות חד-מינית.
הביישנות נשברה עד כדי כך, שהוא מצא את עצמו מנחה בטלוויזיה. "זו הייתה אפיזודה משעשעת שנמשכה כמה שנים טובות. כשהופיע הספר הראשון שלי הוזמנתי לראיון בערוץ הראשון, ובעקבות הראיון החליט הבמאי לצרף אותי לתוכנית. בתחילה כמגיש פינה קבועה שעוסקת בשירה, ובהמשך כחלק מצוות המנחים. לא סייעתי להפוך את התוכנית לפצצת רייטינג, יש להודות. כשהתפנה מקום בתוכנית הבוקר של אברי גלעד בערוץ 10 קיבלתי פנייה להגיש אצלו פינות, ועברתי לערוץ 10. משם כבר התגלגלתי לתוכנית הבוקר של סיגל שחמון, שבה נתתי את הזווית ההיסטורית לאירועים אקטואליים.
"בתקופה ההיא פגשתי את דליה רביקוביץ, במסגרת סדנאות שירה. היא התיישבה לצדי וניהלה איתי שיחה במהלך הרצאה, אינני זוכר של מי. הייתי אחוז התרגשות לשוחח עם דליה רביקוביץ, אבל הִסו אותי, כי מי יעז לנזוף בדליה רביקוביץ – אז היא נטלה את המחברת שלי, והמשיכה את שיחתנו בהתכתבות. למה אני מספר לך את זה? כי סיגל שחמון אמרה לי שאני בחור מוכשר ודליה רביקוביץ' אמרה לי שאני בחור יפה. אם רק אפשר היה להחליף ביניהן את המחמאות".
- תחילת הכתיבה שלך היא פרי הביישנות או פרי ההיפתחות?
"אמנם עברתי מהפך בחיים שלי, הודות להחלטות שקיבלתי ולהכרעות שעשיתי, כולל אפילו החלטה להפסיק להסמיק, ואני היום הרבה יותר קומוניקטיבי מבעבר – אבל לא זו נקודת המוצא של חיי. ואני מניח שקשה להימלט מחוויות יסוד של הילדות, שבתבניתן נוצקת. באמצעות הכתיבה יצרתי לעצמי מקום שאִפשר לי לתקשר ואִפשר לי לנשום, וגם לקבל שליטה או תחושה של שליטה על חיי, וחשוב מזה – להתמסר לחיים. במקום להיטרף כמו פרפר לילה סביב מקור של אור, הכתיבה הייתה ניסיון ליצור את מקור האור עצמו".
- נעבור למריו. זה שם שלך מלידה?
"כן. שמי הפרטי המלא הוא שחר מריו. מריו היה סבי, אבא של אמא. ימאי איטלקי. הוא חי באיטליה. בשנות השלושים המוקדמות הוא פגש את רוזה, מי שתהיה סבתי, ברודוס, שם חיה, ושכנע אותה לצאת מאירופה. דרך לוב לקח אותה לארץ ישראל. הוא ניסה לשכנע גם את המשפחה שלו לבוא, אבל הם לא הסכימו. אמא של סבתא ומשפחתה נלקחו לסלוניקי ומשם לאושוויץ".
'אהבת מריו לרוזה' הוא שם ספרו הקודם, הראשון, מ-2001. אבל הוא לא סופר אותו. "הוא לא טוב בעיניי". בספר הנוכחי, בשיר 'על מלאכת התרגום', הוא כותב – "איך מתרגמים אושוויץ?/ ולְמה אני מיתַרגם לולא/ בא מריו, ימאי איטלקי/ והוציא את דַנטה מהתופת/ לפני שהיה מריו לסבא שלי/ ורוזה לסבתא שלי/ ואירופה לַתופת שלה".
"בגן, ילדים צחקו על השם מריו. ילדים הם אכזרים. ויתרתי עליו כל שנות ילדותי ונעוריי. בצבא הייתי חייב לראשונה להיות בחברת בני אדם, יומם ולילה. גיליתי שאני יכול לעשות זאת, וגם גיליתי שאני אהוב. כלומר שאנשים מפתחים כלפיי חיבה, שאני לא נטע זר בכל מקום. התגלית הזו עשתה אצלי טלטלה ענקית. שם גם לא הייתה לי בעיה לחזור לשם מריו".
- הייתה פה, אפשר לשער, גם איזו התחברות לשורשים האיטלקיים, היפתחות לספרות אירופה, משהו כזה. נכון?
"זה בטוח. התחלתי לקרוא ספרות באופן אינטנסיבי והשם מריו מצא חן בעיניי. החזרה לשם מריו קשורה גם להתעניינות בסבא שלי, בשורשים בכלל. הצד הדומיננטי בבית היה העיראקי, והאיטלקי די שתק. רציתי להיפתח יותר לתרבות שלו, ולתרבות איטליה. התחלתי לקרוא דנטה אליגיירי, פרנצ'סקו פטררקה". ["אני חושש: אולי אתה לי כמו לָאוּרה לפטרַרְקָה./ אין לנו עתיד. יש רק אולי, מחר, אחר-כך". מתוך 'דברי ימי געגועים: כמעט כליל-סונטות לסַפָּן']. "עוד מעט אני יוצא לחמישה חודשים באיטליה. התפטרתי לא מזמן מהעבודה, ועד שאולי אתחיל באחרת אני יכול לנסוע".
זו הייתה עבודה בת כשבע שנים, יועץ מדיני לשגרירות בריטניה בישראל. הוא הגיע לשם עם תואר שני בממשל ופוליטיקה מאוניברסיטת חיפה. "התפטרתי בגלל שחיקה ותחושת מיצוי – בכל זאת שבע שנים – אבל גם בגלל העוינות כלפי ישראל שהרקיעה שחקים בקרב חלק מהדיפלומטים שעבדתי עמם. ככל שהעמקתי שורשים בשגרירות ובמשרד החוץ הבריטי, והתמודדתי עם דיפלומטים בריטים שעובדים בארץ ובארצות ערב וכמובן בלונדון, יותר ויותר נחרדתי.
"פגשתי בשירות החוץ הבריטי לא מעט דיפלומטים הוגנים, שיחסם לסכסוך במזרח התיכון היה מאוזן ושקול. אבל יש גם לא מעט אחרים. כאלה שהפכו ללורנס איש ערב. היחס המוקסם שלהם לעולם הערבי הוא בעצם פטרוני. כמו אותה אחת שקוננה ש'נשות עזה לא יכולות לייצא את השטיחים הנפלאים שלהן'. בעיני חלק מהם זה לא סכסוך טריטוריאלי בין שני עמים בעלי זכות שווה על האדמה, אלא קולוניאליסטים ציונים מול מקומיים עם שטיחים ותרבות אלף לילה ולילה".
- זו ממשלת בריטניה, או הדיפלומטים עצמם?
"הממשלה הוגנת כלפי ישראל, ובתקופת בלייר אפילו הייתה פרו-ישראלית. לגבי משרד החוץ, ההיסטוריון הבריטי אנדרו רוברטס טוען זה זמן רב שמשרד החוץ הבריטי מוטה נגד מדינת ישראל באופן שיטתי. לא פגשתי דיפלומט בריטי שהמליץ לקרוא את דבריו של ההיסטוריון. אבל במהלך הזמן הבנתי שמה שקובע הוא לא המדיניות שמתווה משרד החוץ, אלא בעיקר תפיסת העולם של הדיפלומטים. למשל, דיפלומט בריטי בכיר ביותר (לא בשגרירות בישראל) המליץ על עיון בספרו של שלמה זנד 'מתי ואיך הומצא העם היהודי'. אני בטוח שהוא לא היה ממליץ על ספר שנקרא 'איך הומצא העם הפלשתיני'.
"אותו דיפלומט ערך השוואה בין מספר ההרוגים הלבנונים והפלשתינים במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה לבין מספר ההרוגים הישראלים בשני העימותים הללו, וגזר את המסקנה שישראל מעוניינת לגרום למספר רב של אבדות בקרב אזרחי האויב כדי להשיג את מטרותיה המדיניות. המסקנה המשתמעת, אם כי הוא לא אמר זאת מפורשות, היא שישראל היא זו ששמה לה למטרה לפגוע באזרחים ולא ארגוני הטרור. גם הפעם הוא המליץ על קריאת ספר, ספרו של דיוויד הירסט 'היזהרו ממדינות קטנות' שעוסק בישראל. אתה אולי זוכר כיצד דיפלומטית בכירה בלבנון (שגרירת בריטניה. צ"א) קוננה על מות המנהיג הרוחני של חיזבאללה, שיח' פדלאללה, במאמר שכותרתו 'לכתם של אנשים הגונים'. דיפלומט בכיר בתל-אביב ביקש ממני לא לדווח ללונדון שהוא הצהיר באוזני עיתונאים ישראלים שהוא ציוני".
- אין להם מקורות משלהם, שהם מעסיקים מקומיים כמוך?
"הם מעדיפים מישהו שנולד כאן וחי כאן ויכול לתת להם את הניואנסים ואת התמונה הרחבה. מקריאת הגרדיאן לבדו הם לא יגיעו רחוק. גם לקרוא את 'הארץ' באנגלית לא יעזור להם. הם קוראים 'הארץ', זה האורים ותומים שלהם, אבל הם צריכים מעבר לזה. בין יתר עיסוקיי, הייתי מתמצת ומתרגם להם מהעיתונות העברית. גם מ'מקור ראשון', בהחלט; עניין אותם מה כותבים אצלכם, אבל הם יישרו קו עם 'הארץ'".
- המהדורה האנגלית של הארץ היא בשבילם תעודת הכשר ישראלית לקו המדיני שלהם?
"רוב השגרירויות לא מחזיקות יועצים מקומיים. הן קוראות את המהדורה האנגלית של הארץ וחושבות שזה ישראל. לג'רוזלם פוסט הם לועגים, כי הוא מציע קו ימני בעיניהם. הרבה יותר נוח לדיפלומט לקבל אישור או אשרור למה שהוא חושב באמצעות המקומיים, ועיתון הארץ עושה את זה".
- הם מבינים שהוא מייצג מיעוט קטן?
"תראה, אני בעצמי מעדיף לקרוא 'הארץ'. אבל זה התפקיד שלי, לומר להם שרק שבעה אחוזים קוראים אותו, וגם הם לאו דווקא מתוך הסכמה פוליטית. אני מסביר להם שכדי להבין את ישראל הם צריכים גם לדעת מה כתוב במעריב, ישראל היום, מקור ראשון. ואני מסביר להם גם את מה שהם לא יכולים להבין מקריאת העיתונים האלה – נניח, דוגמה עכשווית, שמעריב וידיעות נלחמים בגלנט לא בגלל עקרונות של ניקיון כפיים ויושר, אלא כי הם מזהים אותו עם ברק, ואת ברק עם נתניהו, ואת נתניהו עם המתחרה שלהם אדלסון".
- כשקיבלו אותך לעבודה, היה להם חשוב לדעת איפה אתה פוליטית?
"כן. לא בדקו בציציות אבל גיששו. ידעו שתמכתי במפלגת העבודה. אני חבר מפלגת העבודה עד היום, אם כי אינני יודע אם אמשיך את חברותי. בהחלט אכפת להם מיהם העובדים הישראלים שלהם. יש בשגרירות עובדת במחלקה מנהלתית לחלוטין, שגורם מרכזי בשגרירות רצה למנוע את העסקתה כשנודע לו שהיא גרה בהתנחלות".
- הרגשת שאתה רק פועל בשירותם, או שאתה יכול גם להשפיע עליהם?
"הייתה לי האוטוריטה לשלוח מסמכים ללונדון, ושלחתי ניתוחי מצב על פי ראות עיניי. גדול עליי לומר שיכולתי להשפיע על המדיניות הבריטית. אבל עשיתי את שלי בניסיון לשנות את תפיסת המציאות שלהם במקומות שהיא לקויה. בשגרירות יגיד לך כל אחד שתשאל שהייתי האחרון שהתבטל בפניהם או התרפס כלפיהם. עמדתי על דעתי בישיבות צוות מול הנספח הצבאי, השגריר, סגנו, דיפלומטים אחרים. קיבלתי הרבה דוא"לים וטלפונים מדיפלומטים בלונדון שאמרו שחידשתי להם בניתוחים שלי, שהם לא היו מודעים לדבר זה או אחר. לא יהיה אֶתי לפרט ולהדגים.
"בשורה התחתונה צריך לזכור שבריטניה היא מדינה חשובה ומובילה באירופה, ושלישראל אינטרס חשוב לשמר אותה כידידה של ישראל. בטרם עזיבתי יעצתי לשגריר לכונן ועדה משותפת למכון ויצמן ברחובות ולאוניברסיטת מנצ'סטר, שבה לימד חיים ויצמן – שהוא גיבור בריטי, לא רק סמל ישראלי – שתעניק מדי שנה פרס לשני מדענים צעירים משני המוסדות. זו דרך לקרב בין שתי המדינות ולהילחם בקריאות להטיל חרם אקדמי על ישראל. אני מקווה שההצעה שלי תקרום עור וגידים".
תגובת דוברת שגרירות בריטניה: "היה לנו כבוד רב לעבוד עם שחר-מריו מרדכי בשש השנים האחרונות. מרדכי היה עובד נמרץ ומרתק שמילא תפקיד חיוני בשגרירות. אנחנו מאחלים לו הצלחה רבה עם צאת ספרו החדש".
- הגענו למרדכי. שם המשפחה.
"כן. החלק המסופוטמי שלי".
- החוויה היהודית-עיראקית בשירים היא של גלות, של בוזזים ופרעות. אתה מסרב לזייף אידיליה כנהוג בשירה ה'מזרחית' שנכתבת היום. אצלך הסבא העיראקי מתגעגע מבגדאד לציוֹן, "לפאתי מערב קדימה".
"יש קבוצה משמעותית של הוגים ומשוררים שמטרתם להשיב את היהודים למזרח ולא את המזרח ואוצרותיו ליהודים. זה לא שהם מתרעמים על האפליה העדתית שהייתה מנת חלקם של אבא וסבא שלהם, על האירופוצנטריות השגויה, גם לדעתי, של כור ההיתוך; הם מתרעמים על הציונות עצמה. החבירה שלהם לכוחות אנטי-ציוניים מעידה שמטרתם איננה לשלב את המזרחים בישראל, אלא לשלב את המזרחים במזרח הערבי-מוסלמי. הם לועגים ליוצאי אירופה, אבל בעצם עושים מה שעשו האשכנזים באירופה במאות הקודמות, אלה שרצו להיטמע בתרבות האירופית. איני יודע לאן זה יוביל אותם, אבל ידוע לאן זה הוביל את האשכנזים. יחסם ליהודי אשכנז מעוות, ולדעתי גם יחסם למדינות הסובבות אותנו. כי הם יודעים לבקר את ישראל על הפרת זכויות אדם, בעת מלחמה ושלא בעת מלחמה, אבל לא מעניין אותם שמעבר לגבול זכויות האדם נרמסות ברגל גסה".
- יש בספר שירים ציוניים גלויים. אתה כותב הרבה על כך שהגולָה אינה בית. זה נדיר היום בשירה הישראלית.
"היום משוררים צעירים חושבים שכדי להצליח בזירה של השירה העברית הם צריכים להיות כמה שיותר שמאלנים רדיקלים. ההבדל התהומי בין שמאל ציוני לשמאל לא-ציוני לא מספיק מובלט כיום, כי יש מגמה מסוכנת בשיח הפוליטי העכשווי בארץ. אם אתה מציג את עצמך כבעל עמדות יוֹניות אתה 'שמאלן', אין לי מה לדבר איתך".
אם לסכם בקצרה סוגריים ארוכות שנפתחות לנו כאן בשיחה – מרדכי היהודי, הציוני הנלהב, חושב שהשמאל בישראל נרדף, שמופעל כלפיו מקארתיזם, שמציקים פה לארגוני זכויות אדם, ש'שוברים שתיקה' ודומיהם עושים עבודה חשובה, שהדמוקרטיה בסכנה, שיש כיבוש, שיש עם פלשתיני. או כמו שהוא כותב בשיר 'ציוני הדרך', אגב אזכור מקום מגוריו בתל-אביב, "אני פלורנטיני/ גר בין העלייה להרצל,/ זה שבבאזל ייסד מדינת פליטים/ (בעצם שתיים)".
סגור סוגריים, חזרה לנקודה. "משוררים צעירים היום לא עוסקים בציונות. אם הם עוסקים בפוליטיקה הם הולכים למחוזות של השמאל הרדיקלי, השמאל הלא ציוני. חלקם כי הם מאמינים בכך באמת ובתמים, וחלקם כי הם מאמינים שזה יקדם אותם אישית בזירת השירה הישראלית. בלי לנקוב בשמות, יש משוררים שבשיחות אישות איתם אני מגלה עמדות ציוניות, בעוד בהתבטאויות הפומביות שלהם הם מרחיקים לכת עד למחוזות של בל"ד".
- הם מכירים בפער הזה?
"לא יודע. אם אני מעמת אותם עם זה, הם מיד מתחילים לחפש דרך יציאה. הם תומכים בהגדרה העצמית לעם הפלשתיני, אבל בה בעת שוללים הגדרה עצמית לעם היהודי. זה כבר לא עניין של שמאל ושל ההתנגדות המוצדקת לכיבוש. זה משהו עמוק יותר, שמעודד ואולי גם מייצר דה-לגיטימציה של ישראל.
"יכול להיות שנקודת השבר מבחינת השירה העברית – לא חקרתי זאת, אינני חוקר – הייתה במלחמת לבנון הראשונה, עם שירי זך ורביקוביץ שלא היו אנטי-ציוניים אלא אנטי-מלחמה. בהמשך, בגלל האינתיפאדה והכיבוש, החריף בהתמדה הטון האנטי-ישראלי. בתוך כל העסק הזה השירה העברית שכחה את הזכות של העם היהודי להיות כאן. אני בעד שתי מדינות לשני עמים, אבל מתוך נקודת המוצא שמקומי כאן. אני לא רואה את זה אצל משוררים אחרים, וזה חורה לי. אם אצליח לגרום לעוד משוררים לכתוב שירה ציונית, דיינו".
הוא מְפַייט גם על תל-אביב, העיר הציונית שהיא תיקון לתל-אביב המקראית על נהר כבר שבבבל, ועל שירת ירושלים. הוא מתאר את עצמו עומד בלילה בשערי תל-אביב ו"מנהל משא ומתן עם הרוח לבוא במיתריו" של כינור דוד, שיעלה "שחר ירושלים". הוא כותב על ירושלים שהולכת בעקבותיו גם כשהוא רחוק ממנה, ירושלים שעל גבו.
- במה אתה ירושלמי?
"אני ירושלמי כבר 3,000 שנה. אני מגיע אליה כמעט כל שבוע, מטייל בסמטאותיה, שואף אותה לקרבי. שקלתי לעבור לגור בה. ירושלים מגדירה את הזהות שלי. אני מרגיש באמת שאני נושא איתי מטען של עם, של מסורת, של תרבות, של נרטיב. אני נשוי לכל הדברים האלה. רבי שמואל הנגיד כתב, 'כתב משורר אלפי שירים ואף לא שיר אחד על ירושלים לא משורר הוא. כתב שיר אחד בלבד והוא על ירושלים – משורר הוא'. אני שמח שעל פי הגדרתו אני משורר, אבל מעבר לכך, אני לא יכול לא לכתוב עליה".
- להבדיל משירה ציונית, יש היום די הרבה שירה ירושלמית.
"רובה ברמה הפיזית. משוררים ירושלמים שכותבים על העיר. בעקבות המשורר היפאני באשו, שכתב 'אפילו בקיוטו, בשומעי את קריאת הקוקייה, אתגעגע לקיוטו', כתבתי 'אפילו בירושלים,/ בשומעי את המיית הכותל,/ ביקשתי את ירושלים'. גם כשאני בירושלים אני מתגעגע אליה, כי אני מחפש את מה שהיה בה לפני אלפיים ושלושת-אלפים שנה".
- בשיר 'בואי כלה' אתה מבקש "שתקראי לי עם". זה כנגד "אל תקרא לי עם"?
"לא חשבתי על שלום חנוך כשכתבתי את זה, אבל זו בהחלט תשובה לו. אני עם. אבל יש בשיר הזה גם התרסה נגד היהדות החילונית שמתרחקת אט אט מהמסורת. 'קראי לי: בבל./ זה יותר מיובֵל/ מצַמֵח אני נהרות וגלוּת'. כי זה מה שמוזר במפעל הציוני: ככל שאנחנו מגשימים את עצמנו כעם בארצו אנחנו הופכים יותר גלותיים.
"אני מאמין שבעבור משורר (ואולי לא רק בעבור משוררים) לשון התורה קודמת לתורת הלשון. השפה היא הטריטוריה היחידה – היחידה, כן? – שראוי לכבוש אותה ולהתנחל בה ולפרוץ את גבולותיה בעת ובעונה אחת. ונקודת המוצא הטובה ביותר טמונה במקורות. משוררים שמתנכרים לכתבי הקודש – ברמה הפואטית, לא האמונית – הם כמו ארכיאולוגים שמוותרים על חתך עומק ומתפארים רק בחתך רוחב. זו הבעיה בקרב רבים מהמשוררים או הכותבים הצעירים. מן המפורסמות היא שהם לא קוראים שירה למעט שירתם, ואם הם קוראים, אז ספר בראשית הפואטי שלהם נפתח ביונה וולך ודוד אבידן".
- גם אתה לא גדלת לא בתוך שירה וספרות, וגם לא בתוך המקורות היהודיים, שכיום אתה לש בהם כבתוך שלך. איך נכנסת לזה?
"הקדשתי הרבה מאוד זמן כדי ללמוד. כשלמדתי באוניברסיטת חיפה למדתי אצל הרב רונן לוביץ' בניר-עציון, במסגרת פרויקט לימודי יהדות של האוניברסיטה. מעבר לכך, באוניברסיטה הייתה לי לראשונה בחיי נגישות להרבה ספרים. העדפתי להתוודע לספרות חז"ל. היה לי חסך עצום. גם היום אני לא יודע הרבה, אבל לפחות למדתי משהו. היו לי הרבה התלבטויות לגבי הדרך שלי, עד כמה אני רוצה ויכול להתקרב ליהדות. יש פסוק בתהלים שאומר 'גיבורי כוח עושי דברו'. אף פעם לא הרגשתי שאני אחד מגיבורי כוח שיכול לעשות דברו. אז זו הדרך שלי להיות יהודי מאמין, אמוני".
- כלומר המגע עם הטקסטים, התרבות היהודית?
"גם במובן של 'ואני קרבת אלוהים לי טוב'. זה דבר שמסייע לי המון בחיים. הייתה לי הכרעה אישית ערכית להאמין בקב"ה. אבל בדרך שלי, כי אני לא יכול בדרך המקובלת על המגזר הדתי והחרדי. הקב"ה ברא אותי כפי שברא".
- אפשר למצוא בשירים שלך עקבות של זך ושל עמיחי, וגם זיקה למשוררים השבים היום לצורות קלאסיות, וגם את שירת ימי הביניים והפיוט. מפגש לא מובן מאליו. מה מכל זה הוא נקודת המוצא שלך?
"הזרימה הטבעית שלי הייתה בעיקר לאלתרמן. נטשתי את ביאליק זמן לא רב אחרי שגיליתי אותו בילדותי כי גיליתי את אלתרמן והתאהבתי. את החריזה, את הכשפים שהוא עושה בשפה, אם הבנתי או לא לא שינה כל כך. הלכתי שבי אחרי המוסיקה. התחלתי לכתוב בהשפעתו ובסגנונו. לא פרסמתי. יהיו שיגידו שיש מזה בספרי הראשון, הבוסרי לדעתי. את כל השירה האלתרמנית שלי כתבתי בתמימות גמורה, כשאני חי בבועה של הספרייה הציבורית בקריית-ביאליק, כשאפילו לא ידעתי שיש דבר כזה כתבי עת, חבורות ספרותיות, קליקות. מאז, עם כל ההשפעות שנוספו, נותרה אצלי התפיסה האלתרמנית של שירה כמשהו עם משקל וקצב ומוסיקה פנימית".
- ועם זה אתה תמיד לא צמוד למשקל. זה בכוונה, פריעה מכוונת?
"כן. אני רוצה ששירה תהיה קרובה יותר לחיים. כשאתה קורא אלתרמן עם המוסיקליות המובנית, אתה יודע שזו שירה. אני רוצה לקרוא שיר ולא לדעת שהוא שירה, לקרוא משהו שהוא החיים עצמם. להוריד מהליטוש".
- יחסית לשירת חמישים השנה האחרונות אתה דווקא קרוב לקוטב המלוטש. ודאי באותן שתי חטיבות בספרך הכתובות בצורות קלאסיות מובְנות.
"נכון. הלכתי קצת מאלתרמן לכיוון זך, אל החריזה הפנימית, אבל הספר מוכיח שאני משורר מאוד שמרני מבחינת תפיסת השפה והשירה. במסגרת, בתבנית, אני מצליח ליצור את החופש הגדול ביותר. כמה שזה נשמע פרדוכסלי. לאה גולדברג אמרה, 'האמנות אינה פריקת עול אלא קבלת עול. הראית פעם ערבייה נושאת על ראשה משא כבד וצועדת בגרציה גמורה? זהו בעיניי סמל האמנות – היכולת לשאת בקלות, מתוך גרציה, דברים שאינם קלילים כלל'. התבנית היא חופש, כי היא מכריחה אותי לומר את מה שאני רוצה לומר במשהו מוקצב וקצוב. זה עזר לי לרסן את הכתיבה שלי, כשהייתי זקוק לזה, ואז, כשהייתי בתלם, יכולתי לחרוג ממנו. בכלל אני חושב שכל משורר צריך להתחיל בתבניות, לאו דווקא לפרסם את זה, ומשם להמשיך הלאה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה