עמוס, עוזי ושות': על האבא של הטורים הסטיריים והסב-סבא של התקשורת העוינת

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בט' בחשוון תשס"ט, 7.11.2008, עמ' 30-28.

עמוד 2 בגיליונות 'הארץ' של שנת 50' הוא פלאכטה עצומה וצפופה לתלפיות. מאוכלסת סופים מעמוד 1, ידיעות מכל הבא ליד, מאמרים והספדים ותחזית מזג האוויר. כמה אלפים טובים של מילים-מילים  הפורטות בענייניות שקדנית את גודל השעה. ככה בערך גם יתר שלושת עמודי העיתון. וכך גם בעיתוני הבוקר האחרים, אם כי 'הארץ' פטור היה ממחויבות מפלגתית, ומחויב רק לשמץ ביקורת בעלבתית נגד מחויבות מפלגתית בכלל ומחויבות מפלגתית סוציאליסטית במיוחד.

ועוד ייחוד קטן, סמוי מן העין, בעמוד 2 של 'הארץ' המבדילו מעמודי 2 של המתחרים החסודים. בפינתו הדרומית-מערבית לוגו צנוע, "עוזי ושות'", ותחתיו, באותן אותיות שבורות וצפופות שהעמוד כולו מנומר בהן, טקסט דיבורי, מחוצף, אירוני, דוקר את מי שמבין, מיתולוגי-לימים. אבא של הטורים הסאטיריים בישראל. סבא של ההיתר לכתוב סלנג בעיתון. סבא-רבא של כפולת פת"חלנד בידיעות אחרונות. סבא-סבא של התקשורת העוינת.

הטור היומי לא היה חתום, אבל זהות כותבו לא הוסתרה. הראשון, ב-49', תחילה במהדורת הערב של הארץ שנקראה 'יום יום' ולאחר מכן בספינת הדגל עצמה, היה הסופר בנימין תמוז. באפריל 50' החליף אותו סופר בהתהוות בן 23, יוצא השומר הצעיר ולח"י (אכן כך), עמוס קינן. שניהם, תמוז המנוח וקינן, כנענים במידה זו או אחרת. כלומר אוהבים מאוד את ארץ ישראל, אבל לא מכירים בעם ישראל. חולמים על לאום חדש, ישראלי, ילידי, עברי, שמוצאו יהודי וערבי כאחד, לאום של מי שנולד פה. שניהם חילונים מושבעים. שנים אחר כך, ב-1984, שניהם יפרסמו באופן בלתי תלוי רומאנים אפוקליפטיים על מוראותיו של שלטון דתי עתידי במדינת ישראל: תמוז את 'פונדקו של ירמיהו', קינן את 'הדרך לעין-חרוד'.

תמוז המציא את עוזי. צעיר נטול מורא ותמים-מיתמם שאומר מה שכולם חושבים או אמורים לחשוב. גם את ירחמיאל המפא"יניק החיוור מהדור הישן, נכס לשוני עד ימינו, הוא המציא באותה הזדמנות. קינן בתורו הוסיף דמויות משנה מגוחכות – נציגים קריקטוריים של מפ"ם, המזרחי, האגודה, הבירוקרטיה הממשלתית והמגזר הייקי, השולחים לעוזי מכתבים. תמוז כתב בעצם ימי מלחמת העצמאות, ולצד העוקצנות והנרגנות הפגין גם פטריוטיות. ואילו יורשו קינן, שגם הוא עוד בקושי הספיק למחות במים את עקבות ליל הפרך ויום קו האש, היה כבר פיסניק לגמרי ושם ללעג את הביטחוניזם הישראלי. חלוץ לפני המחנה.

הנה תמוז אחד, מימי מלחמת העצמאות. הכותרת: "פרטים על עיראק והעיראקים".

היום במקרה אין על מה לכתוב: ממשלתנו אומרת שאין חדשות. אז אני אספר לכם פרטים על שמות ומקומות שמופיעים בחדשות. למשל, היום ניקח את עיראק. אז עם עיראק זה ככה:

מהצד הגיאוגרפי זה המקום שממנו בא אברהם אבינו. כדאי לבקר שם.

מהצד הפוליטי – אז יש ראש ממשלה שכנראה מקנא בנוקרשי.

מהצד התרבותי – אז צרפת ואמריקה זה כלב על ידם.

מהצד הצבאי – אתם תיכף תכירו אותם בקלות: לכל אחד יש מין צלקת על הפרצוף. (...)

ומהצד האחורי – אנחנו בטח נראה אותם כשניפגש בשדה הקרב.

יותר פרטים לא ידועים לעת עתה.

והנה קינן טיפוסי אחד, שמכניס אותנו היישר ללול האווזים של הפוליטיקה הישראלית המוקדמת. הכותרת: "ליכיזם". התאריך: 14.3.52. הכול שווה בשביל המשפט האחרון, שהוא ההומור הקינני בהתגלמותו. היפוכו של ההומור של תוכניות החיקויים הגסות בטלוויזיה, המכנות עצמן סאטירה.

על עברו של אליהו ליכטנשטיין ידוע לנו מעט מאוד. הוא נולד בגרודנה והסביבה, בפולין הקונגרסאית, ושם עברו עליו ימי נעוריו הציוניים בשורות פ.פ.ס., פ.ק.צ.ל., י.ט.ס., צ.ח.ב., כ.י.פ.ד.ש. ועוד ועוד. לארץ ישראל עלה לאחר שכ.י.פ.ד.ש. התפלג לכ.י. ופ.ד.ש.

גם בארץ המשיך ליכטנשטיין לתסוס בכיוונים שונים. בהתחלה היה חבר קיבוץ. אחר כך עזב את הקיבוץ מפני שלא אהב גבינה. הוא התנגד לקו שדרש אברמוביצ'יזם רדיקלי והטיף ליענקלביצ'יזם, אבל לאט לאט נוכח שכדאי להיות גרשטמניסט, בניגוד לשרויטמניסטים שגדלו במינימליזם קונדסצנטי.

בשלהי המנדט התחיל ליכטנשטיין בפעילות מוגברת בחוג העירוני של סיעת 'המאוורר', שפעלה כסיעת משנה בתוך סיעת 'קוממיות', שפעלה בתוך תא המחט שליד מועצת החוט המאורגן. הוא הצליח לארגן גם כמה לולאות ולהשחיל קוממיות בקוף המחט של המאוורר.

לאחר קום המדינה התאחדו כל פלגי החוט למחט אחת אדירה, וליכטנשטיין (מעכשיו: ליך) תפס את מקומו בצמרת הליכיסטים. הוא הוציא עיתון בשם 'ליך לך' ומיטב האינטליגנציה המתקדמת נתנה לו שרוול ובטנה. לאחר שנפרמה הבטנה בגלל קוריאה הצליח ליך להשיג פיז'מה מנומרת. מיטב הנוער המנומר פנה עורף לדוקטרינות הישנות והטה שכם ושרוול לפיז'מה החדשה. שוב מופיע העיתון 'ליך לך'. בכנסת הושמעו קריאות נגד הליכיזם הבוגדני – אך ליך לא אמר נואש. תקוותו חזקה כי יום יבוא, ואחריו עוד יום, ועוד יום.

שנתיים ורבע החזיק קינן את הטור, שהפך מזוהה איתו. אפילו ספרניו המהוללים של בית הספרים הלאומי נפלו בזה, ואת הספר 'דעתו של עוזי', לקט של טורים מתקופת בנימין תמוז החתום בידי "עוזי" בלבד, הם מייחסים בקטלוג לעמוס קינן. אם אחד הספרנים קורא עתה שורות אלו, ומתקן בזכותן את השגיאה, יהיה בכך אולי פיצוי זוטא ממני לספרייה על כמה גניחות צחוק כבוש שהחרידו את חלל אולם הקריאה ביום שבו ישבתי שם ועברתי על טורי עוזי.

רצה המקרה והטור האחרון של קינן היה הידוע ביותר, אחד ממגדיריה הספרותיים של דמות הצבר: הטור על 'דני, ציון לזכרו':

עוד משחר ילדותו היה דני עליז, חברתי וקולקטיבי. כשלמד בגן של טובה אהב לשבת עם כל הילדים בצוותא ולשיר: יוללה, יוללה, מה נעשה בלי עבודה.

כשנכנס לכיתה א' המשיך לאהוב את החבר'ה. בכל הפסקה היה מתיישב איתם וכולם יחד היו שרים: חבריה, חבריה, מה נעשה בלי עבודה.

בכיתה ד' נכנס לתנועת הנוער, בה שירת עשר שנים. שם הוא קיבל חינוך קולקטיבי יסודי ולמד לעשות הכול עם כולם ביחד: לשיר, לרקוד, לטייל, לחשוב, לדבר, לכתוב וכו'. הוא התמחה אפלו בכתיבת שירים קולקטיביים שלא הבליטו יתר על המידה את אנוכיותו הקטנונית של היחיד, אבל כנגד זה הצביעו על תהליכים חברתיים.

כשכולם הלכו למאבק, הלך למאבק. כשכולם הלכו לעלייה ב', הלך לעלייה ב'. כשכולם ישבו ברפיח או בקפריסין, ישב ברפיח או בקפריסין. כשכולם יצאו משם, יצא גם הוא משם. כשכולם הלכו למלחמה, הלך גם הוא. כשכולם השתחררו, השתחרר גם הוא. כשכולם התחילו לחפש את המחר, חיפש אותו גם הוא.

כאשר עזב את הקיבוץ (לאחר משבר חברתי) היה הולך בכל ערב לפגוש את החבר'ה ולשאול: חבר'ה, מה עושים היום? חבר'ה, מה עושים מחר? חבר'ה, נלך לקולנוע? חבר'ה, מה שלום החבר'ה? ובכלל, איפה שהיו החבר'ה, שם לא חסר גם הוא.

פעם קרה אסון: כל החבר'ה נסעו מחוץ לעיר, לחתונה של אחד מהחבר'ה, ודני נשאר לבד. כל הערב הוא הסתובב לבד ברחובות ולא פגש אף אחד. זה גרם לו לדיכאון נפשי. הוא שלח יד בנפשו מסיבה זו, ועד היום אף אחד לא תופס איך הוא עשה את זה לבד.

השנתיים ורבע של קינן כעוזי נגמרו כשהוא נעצר. מתברר שמה שעמד בלב הכתיבה הסטירית שלו, האכזבה מאופייה המתגבש של המדינה שהיה בין הלוחמים להקמתה, הניע אותו גם למעשה פלילי. הוא וחברו שאלתיאל בן-יאיר הניחו מטען בפתח ביתו של שר התחבורה הדתי דוד צבי פנקס. באותו זמן תכננה הממשלה לחייב השבתת כלי רכב יומיים בשבוע, מטעמי חיסכון בדלק, ופנקס רצה לעגן בחוק שאחד מימים אלה יהיה שבת. בשלומיאליות תמוהה הם שבו להטמין מטען יום אחד בלבד לאחר ניסיון קודם שכשל. מארב משטרתי שהוצב שם תפס אותם, אך היה שלומיאלי אף הוא די הצורך כדי לא לאסוף את הראיות הנדרשות. השניים זוכו מחוסר הוכחות.

למרות הזיכוי היה ברור למדי שתקדים-שטרנהל זה הוא מעשה ידי קינן וחברו, ולוּ על פי דברים שנכתבו ב'עוזי' בגנות השר הדתי. מו"ל ועורך 'הארץ' גרשום שוקן היסס לפיכך אם להחזיר את קינן לעבודה לאחר הזיכוי. קינן חסך לו התפתלויות והתפטר מעצמו. רק 'העולם הזה' הסכים להעסיק אותו, וגם זה בקושי, ולאחר תקופה של התפרנסות מכתיבת חוברות טרזן הוא יצא לגלות מרצון בפאריס. בספרה החדש 'על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן' (הספרייה לעם של 'עם עובד') מסירה רעייתו של קינן, חוקרת הספרות והקולנוע פרופ' נורית גֶרְץ, את הספקות האחרונים שמא לא קינן הניח את המטען. קינן עצמו, יליד 1927, איבד בשנים האחרונות את זיכרונו. גרץ, במעשה אורג מרהיב, דובבה בספר את עברו רב התהפוכות והפָּנים.

תקופת עוזי שזורה בספר בפרק על פרשת ההתנקשות. קינן, עולה מהדברים, התכוון בעיקר להפחיד. את השר זה הפחיד עד מוות: חודשיים לאחר הפיצוץ קיבל התקף לב ונפטר. עוזי, על כל פנים, היה באותם ימים בשיא תהילתו. כשהוא מובל מהמעצר לאולם המשפט, "מסביב קהל רב, צעירים ומבוגרים, מנופפים בידיים, מנסים להתקרב, צועקים 'עוזי, עוזי'". באחד הדיונים במשפט אומר קינן שכמעט כל אדם שנתקל בו ניסה להציע לו מה לכתוב בעוזי, וגרץ מראה שזה לא רחוק מהאמת.

בימי המעצר והמשפט כתב את עוזי, בתדירות פוחתת והולכת, כותב שלישי: העיתונאי אריה זיו. גם הוא לא מאלה שהלכו בדרך המלך הפוליטית: שנים מעטות קודם לכן סייע לאצ"ל, וכעובד הצנזורה הבריטית העביר לתחנת השידור המחתרתית 'קול ציון הלוחמת' ידיעות שהצנזורה פסלה, כדי שהתחנה תשדר אותן. לא ארכו הימים ועוזי נפל, לא הוסיף קום, אך רוחו ריחפה בטורים שקינן שלח מפאריס ל'העולם הזה' ואחר כך ל'ידיעות אחרונות'. ב'ידיעות' הוא המשיך גם לאחר שובו ארצה, תוך התגלגלות מתמשכת מהאנטי-ממסדיות הישנה והשובבה אל עבר השמאלנות הממוסדת מעל דפי האמצע של המוסף לשבת של ידיעות אחרונות. איפה הפת"חלנד ואיפה עוזי הפטריוט של בנימין תמוז:

אומרים ששרלוק הולמס היה בן אדם ישר ובכל פעם שקרה איזה פשע הוא תיכף היה בא ועושה חקירה ומגלה את הפושע. אבל הממשלה הבריטית משחקת בבלשות מתי שנוח לה ולא מתי שצריך לגלות פושעים. אתם יודעים: זה ממשלה ספורטיבית. והנה כמה תגליות ששמות את שרלוק הולמס בכיס:

א. נתגלה שמדינת ישראל משתמשת במטוסים נגד האויב.

ב. נתגלה שאת המטוסים מובילים טייסים.

ג. נתגלה שהטייסים נולדו בכל מיני מקומות.

ד. נתגלה שאת המטוסים מביאים מחוץ לארץ (הגילוי הזה בא אחרי שגילו כי בישראל אין בתי חרושת למטוסים! – אתם רואים מה זה הגיון-ברזל!)

(...) ו. נתגלה שכל העניין הזה לא בסדר.

ז. נתגלה... אל תשאלו מה שעוד נתגלה: ממשלת ישראל רוצה לנצח את אויביה.

וזה כבר באמת עובר כל גבול.

מי שלא מבין את הממשלה הבריטית – לא מבין מה זה צדק ויושר בעולם.

באמת בושה איזה מין עולם זה – אומר בווין – פשוט קשה לבן אדם הגון לחיות בו.

או אפילו ביחס לטקסט הבא של קינן, מהחודש הראשון שלו כעוזי. הוא מגיב שם לידיעה על ילד שנולד עם שני ראשים.

בכל דבר זיפת יש משהו טוב. זה דבר מה שכל אחד מבין וככה גם אני חשבתי כשקראתי את הידיעה הזאת. יש כאן לפנינו המון אפשרויות.

למשל אפשר לעשות ילד כזה ראש של שתי מפלגות פועלים, אחת שמאלית ואחת ימנית. או שהוא יכול להיות בבת אחרת שני שרים של [הציונים] הכלליים, בשביל שלא יריבו.

אבל זה עוד כלום. מה שאני חושב יותר יש כאן יותר אפשרויות. אפשר לפתור איתו את כל בעיית החינוך, והוא ילמד בשני זרמים. (על ראש אחד הוא ילבש כיפה והראש השני יהיה ג'ינג'י פרוע). הוא יכול להיות בבת אחת גם בעד תרבות מתקדמת וגם לכתוב ב'על המשמר'.

הוא יכול להיות גם ציוני באמריקה וגם לעלות לארץ ישראל, לנאום תמיד שני נאומים בבת אחת ולהיות קרן הקיימת וקרן היסוד. והעיקר – הוא פשוט נולד בשביל להיות ראש הממשלה ושר הביטחון.

אתם רואים, כמו שאמרתי בהתחלה. שאין טוב בלי רע.

גם קינן עצמו היה באותה תקופה בעל כמה ראשים אידיאולוגיים. כך אפשר להתרשם מכתיבתו, וגם מספרה של גרץ. קצת סוציאליזם, קצת כנענות, קצת לח"י, קצת פציפיזם, קצת סביבתנות ירוקה שמקדימה את זמנה. מה משותף לכל אלה, שאלתי את נורית גרץ. היינו בדירה שלה ושל קינן במרכז תל-אביב, ובמרפסת-הגג הגדולה הרבה עציצים שקינן טיפח כשהיה בריא, ופסלים פרימיטיביסטיים שפיסל. "היה מכנה משותף אחד", השיבה. "קשר בלתי אמצעי וישיר למקום הזה שהוא גדל וחי בו. זה מסביר את הכנענוּת שלו. הוא לא הלך עם יונתן רטוש על העשתורת והמיתולוגיה הקדומה, אלא על זה שהארץ היא שלנו והיא שייכת לאנשים שחיים בה. וכיוון שכך, הוא האמין בלי סתירה שהיא שייכת גם לנו וגם לערבים שיושבים בה.

"תקופה מסוימת הוא האמין שלנו ולערבים, כילידים, אינטרס משותף לגרש את הבריטים. אחת המכות הראשונות שהוא קיבל, אידיאולוגית, היא שהערבים החליטו להילחם ביהודים: שהוא צריך להילחם בערבים ולא בבריטים. הוא עשה את זה – ואחר כך שילם בכאב גדול שהלך איתו כל החיים, ובניסיון להגיע בכל זאת להגיע לפשרה איתם. גם זה קו עקבי בכל האידיאולוגיות שלו".

- והחילוניות הלוחמנית שלו?

"גם היא באה מתוך פחד שהדת תגרור אותנו לאתנוצנטריות. הוא האמין שאנחנו צריכים להיות בעולם ערכים אוניברסלי, צדק אוניברסלי, שוויון אוניברסלי. זה לא היה התנגדות לדת, אלא נגד ההסתגרות שהדת נראתה לו מאיימת להוביל אליה".

- במה לדעתך 'עוזי' פרץ דרך?

"קודם כול בשפה. השפה המדוברת, השוטפת, הקולחת, לא היתה בתקופה ההיא, גם לא ב'העולם הזה': הוא היה אז עיתון יותר חי מהאחרים, עם תיאורים קונקרטיים ולא קלישאתיים כמקובל, אבל גם בו לא היה עדיין הסגנון הדיבורי, השוטף, שהוא גם לא סלנג אבל גם לא הדיבור הגבוה והמצוחצח. את זה עמוס הכניס, ומשם לאט לאט זה עבר ל'העולם הזה', ואחרי כמה שנים אתה רואה איך כל המדורים שם כתובים בסגנון של עמוס". כאן חייבים להוסיף שדווקא עוזי של בנימין תמוז, לפני קינן, היה בעל לשון רחובית וזרוקה יותר, רצוצה במתכוון.

בועז עברון, עמיתו של קינן ללח"י ולאחר מכן, במשך שנים ארוכות, לעמודי פת"חלנד בידיעות אחרונות, אומר דברים דומים באשר לראשוניות הסגנונית של עוזי. "זה היה סגנון חדש בעיתונות העברית, התפרצות שאחר כך השפיעה על הסגנון של העיתונות כולה. הדור שלנו – קינן היה הטוב מכולם, אבל היו גם אורי אבנרי ודן בן-אמוץ – הכניס עברית ישירה יותר. מדויקת מאוד, בלי כל מיני אנגליזמים, הרבה יותר פשוטה".

דוד אלכסנדר, בספרו המחקרי על הסאטירה הפוליטית הישראלית, מציין את קינן כמי שהקדים את זמנו דווקא מבחינת הבוטות שבכתיבתו. ובספריו של גרשון שקד על תולדות הסיפורת העברית נזכר הטור עוזי ושות' ככזה שהשפיע בתכניו על סופרי הזמן, ובייחוד על אהרן מגד ב'חדוה ואני'. חדוה והוא עוברים כידוע מהקיבוץ לתל-אביב, והנה תיאור אווירה תל-אביבי מייצג ב'עוזי', של תמוז דווקא. "מדריך לשבת", מוכתר הקטע.   

ראיתי שהרבה אנשים לא יודעים מה לעשות עם עצמם בשבת אז החלטתי, מפעם לפעם, לתת להם הדרכה.

בבוקר אתה יכול לרדת לים: אלטלנה עומדת שם, אז יהיה לך חומר לוויכוח עם האיש הראשון שתמצא על הטיילת.

בצהריים אני לא צריך להגיד לך מה לעשות. המעיים מדברים בעד עצמם, לפעמים אפילו בקול רם.

אחרי הצהריים בטח תבוא האחות של הדודה של אשתך, יחד עם גיסתה שבאה עכשיו מרומניה עם שלושה ילדים. הם יספרו לך המון דברים על צרות היהודים בגולה, יאכלו את העוגות שלך והילדים בטח ישברו איזה כד פרחים ויקלקלו לך את הרדיו.

אז לפנות ערב תהיה מאושר שהם הלכו. מה אתה רוצה יותר מזה?

בערב אתה יכול ללכת לקולנוע. לאיזה סרט? – מאיפה לי לדעת את טעמך? אתה יכול לעמוד בשעה 9 על יד הקולנוע ולראות את הפרצופים של היוצאים מההצגה הראשונה. לפי זה תחליט. ובינתיים יש לך דרך להרוג 2 שעות, בין 7 ל-9. אם הפרצופים יהיו אותם הפרצופים שכבר נמאסו עליך כל השבוע – אז אתה יכול בשקט ללכת הביתה: לא הפסדת כלום. הסרט בטח זיפתי.

וגם חסכת לך כמה גרושים. תמיד טוב לצרף את הנעים עם המועיל. ואחר כך: שבוע טוב!

אכן, עוזי היה תל-אביבי בועתי, בלי בושה. אם כי קינן בחודשיו הראשונים כעוזי עוד היה סטודנט בירושלים, והקריין עמיקם גורביץ' היה מקליד לו את המדור לצורך העברתו למערכת. זה הסיפור היחיד מימי עוזי שגורביץ', חברו של קינן לאורך שנים, הצליח לזכור בשבילי. ותיקים אחרים זוכרים עוד פחות. חוץ מדן אלמגור, הפזמונאי-מתרגם-סאטיריקן-חוקר. אלמגור ותיק בעולמנו קצת פחות מהנ"לים, ואת עוזי היה קורא בשקיקה כשביעיסט-שמיניסט. הוא גם היה מציץ לפעמים אל תוך בית הקפה 'כסית' שבו ישבו קינן ושות'. לדבריו ראשוניותו של עוזי היא כמדור סאטירה-בפרוזה יחיד בזמנו, ולמעשה כנווה במדבר הרצינות של ראשית המדינה.

הקברטים הסאטיריים שפרחו בשנות השלושים והארבעים דעכו אז, הוא מספר. אזרחי המדינה הצעירה לא היו פנויים לשמוע דברי לגלוג וביקורת. ב-49' התקבל בקרירות רבה הניסיון של להקת הצ'יזבטרון, "שהיתה חיית המחמד של היישוב", להציג תוכנית סאטירית ביקורתית על פירוק הפלמ"ח. "אנשים אמרו, 'המדינה שחלמנו עליה רק קמה וכבר אתם צוחקים ממנה?' ואז, דווקא בעיתון הארץ המרובע, הייקי, האזרחי, התחילה פתיחות כלפי הצעירים. היו תמוז וקינן, היה שמעון צבר בכמה מהקריקטורות שלו, וגם שבתי טבת שהיה מדי פעם מפרסם מדי פעם הומורסקה חריפה. וב-51' מתחיל לפעול אפרים קישון".

- שההומור שלו שונה לגמרי מזה של מחברי עוזי.

"ההומור שלהם קצת נונסנס, קצת מזלזל בצורה. לא כמו קישון, שבא ממסורת של כתיבה הומוריסטית מרכז-אירופית. אצלם אין עלילה בדרך כלל ואין פואנטה".

- באמת כל המדינה קראה את 'עוזי' כמו שמספרים? 'הארץ' עבר מיד ליד?

"לא. לגמרי לא כולם קראו. רבים קראו כמה פעמים והפסיקו, כי לא כל כך הבינו את הבדיחות המאוד כָּסיתיות לוקליות של החבר'ה. זה לא היה הטור השביעי של אלתרמן שהיו מחכים כל השבוע לראות מה הוא יגיד. זה היה כמו היום יוסי שריד בהארץ, נניח: מי שרוצה מחפש. השכבה שכן קראה את זה בהמוניה היתה הצברים הצעירים. זו היתה קבוצה שלא שמו עליה. מלחמת השחרור הכניסה את הצבר והפלמ"חניק לאופנה, פתאום גם אמא שלי הפולנייה התחילה להגיד מעליש וסחתיין – אבל בעיתונים עדיין לא נתנו להם להתבטא, הסתכלו עליהם כמו על סמרקצ'ים. אז זה ש'הארץ' נתן פתאום במה לכאלה שכתבו בצורה חצופה, תמוז וקינן, וקצת לקריקטורות הדי נדירות של צבר, ושבתי טבת, זה היה בשבילם משב רוח רענן. עד למהפכה הגדולה השנייה, של שני עמודי פת"חלנד בידיעות אחרונות שהוקדשו כולם לחבר'ה האלה, מהפכה שבזכותה ידיעות מחזיק עד היום".