אובר-סטייטמנט: כיצד הפכה בריטניה לחוד החנית האנטישמי באירופה

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ה בניסן תשע"א, 29.4.2011, עמ' 14-6, בכותרת "אימפריית השנאה".

"זו הדרמה הטובה ביותר של השנה", קבע אחד המבקרים בטיימס. קרוב לשני מיליון בריטים צפו במהלך פברואר בארבעת פרקיה הארוכים של הסדרה 'ההבטחה' בערוץ 4. גיבורת הסדרה היא צעירה בריטית המגיעה לישראל, להחזיר למשפחה ערבית חוב ישן של כבוד מסבא שלה, חייל המנדט הבריטי. הסדרה, פרי יצירתו של פיטר קוזמינסקי היהודי מצד אביו, משלבת עבר והווה. טרור יהודי בשנות הארבעים – וטרור ישראלי בימינו. אנשי אצ"ל רוצחים ערבים לתיאבון – וחיילי צה"ל מחריבים כפרים לכיף ולא שוכחים לבזוז אותם קודם. הסב האידיאליסט התיידד עם משפחה ערבית – והנכדה הצדיקה מסייעת לערבים להבריח נשק במנהרות.

השחקן הישראלי איתי טיראן גילם בסדרה קצין ישראלי אכזר שמתפכח (ושובר שתיקה). תפקיד דומה אמור היה למלא שחקן מקומי אחר, מיקי ליאון. לפני שנה הסביר ליאון בתוכנית הבוקר של 'רשת' מדוע פרש מההפקה באמצע הצילומים בישראל. ביקשו ממני, סיפר, להפריד תינוקת מאמה הפלשתינית ולומר "היא תהיה מגן אנושי, זה הנוהג המקובל". לליאון זה היה שקר אחד יותר מדי.

הסדרה היא אנטי-ישראלית עד לפרטיה הקטנים. "הגיבורה היא אפילפטית והיא חווה שלושה התקפים – ובאופן מוזר, כולם קורים דווקא בזמנים שהיא אצל יהודים", מדגים ריצ'רד מילט, פעיל יהודי-בריטי בתחום המלחמה באנטישמיות. "ההתקף הראשון מתרחש במועדון לילה; היהודים שם צוחקים עליה במקום לבוא לעזרתה לאחר שנפלה. השני – כשהמשפחה הישראלית העשירה שמארחת אותה נוזפת בה על שהביאה ערבי לבית. השלישי – כשחיילים ישראלים מתעמתים איתה כשהיא מנסה לנחם אישה פלשתינית שהוצאה מביתה שפוצץ.

"זה אופייני לערוץ 4. לא מזמן שודרה שם הסדרה 'ילד מלחמה', שהציגה את היהודים כרוצחים סדרתיים במבצע עופרת יצוקה. שדר החדשות שלהם ג'ק סנואו משמש בזמנו החופשי יושב-ראש בשלל אירועים אנטי-ישראליים. בחג המולד שעבר הם שידרו ברכת חג מאחמדינג'אד וראיון חגיגי איתו".

הלוואי שרק בערוץ 4. לתקשורת הבריטית השפעה עולמית רבה. בשל הוותק והמוניטין והחזות המקצוענית, ובעיקר בזכות השימוש בשפה האנגלית המובנת כמעט בכל מקום. והתקשורת הזו, מצדה, מושפעת קשות מפלגים קיצוניים של שמאל ושל אסלאם, הזוכים למעמד איתן באליטה הבריטית. דברים דומים אפשר לומר על בריטניה כתחנת ממסר לשנאת ישראל בתחומי המדע, התרבות, המשפט, הערכים והמסחר, ותכף נאמר אותם – אבל הביקור שלנו בלב המאפליה הבריטי צריך להתחיל ממשהו. ויצא שזו התקשורת.

"אנגליה כבר מזמן אינה אימפריה, אבל משהו מהאימפריה נשאר – האימפריה התקשורתית", אמר שגרירי ישראל בבריטניה רון פרושאור בראיון למיכאל טוכפלד ב'מקור ראשון' לפני חודשיים. "כאן הבית של הבי-בי-סי, עם פריסה עולמית של יותר מ-300 מיליון צופים ומאזינים. יש רשת 'סקאיי', עיתונים כמו 'פייננשל טיימס', האקונומיסט, והכול באנגלית, עם אתרי אינטרנט שיוצאים הרחק מעבר לגבולות בריטניה. כל מה שנכתב ונאמר יוצא החוצה בהגברה חריגה, כאילו הנחת רמקול עוצמתי על מדינה שלמה".

התקשורת הבריטית היא אכן בית יוצר לתעמולה אנטי-ישראלית במסווה של חדשות. אנטי-ישראליות שלעתים קרובות חוצה את הגבול אל עבר אנטישמיות כפשוטה, אנטישמיות קלאסית. בימי חומת מגן, למשל, סיפר פרשן בכיר בעיתון איבנינג סטנדרט שישראל מרעילה בארות של הפלשתינים. בבי-בי-סי ממשיכים עד היום לומר שישראל ביצעה אז טבח המוני בג'נין. מלחמתה של ישראל בטרור אוזכרה בכתבה בבי-בי-סי כהמשך ישיר לטבח הילדים שביצע המלך הורדוס על פי הברית החדשה.

הזליגה התקשורתית לאנטישמיות אינה נחלת מיעוט מצורע, אלא זוכה להכרה מלב הממסד. שירו של המשורר האירי טום פאולין "אש צולבת" (ובמשמעות נוספת של הכותרת, "מדורת הצלב"), שתיאר כיצד הציונים מהאס-אס יורים בילד פלשתיני, נבחר בפברואר 2001 לשיר השבוע של העיתון הליברלי המוביל 'הגרדיאן'. קריקטורה של דייב בראון שפורסמה ב'אינדיפנדנט' ביום הזיכרון הבריטי לשואה, ובה נראה אריאל שרון עירום למחצה ועטוף בדגל הליכוד זולל ראש של ילד פלשתיני, זכתה בפרס הראשון בתחרות השנתית של אגודת הקריקטורה הפוליטית הבריטית לשנת 2003. איגוד העיתונאים הבריטי החליט ב-2007 להחרים מוצרים ישראליים ולקרוא לעיצומים ממשלתיים נגד ישראל, דוגמת אלה שננקטו נגד דרום אפריקה של האפרטהייד.

המשחק בין מה שמכונה "ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל" – תמיד עליה, רק עליה, גם כשצעדיה הצבאיים מחווירים מול התנהגותה של כל מדינה אחרת – לבין הקשרים אנטישמיים קלאסיים, מככב גם במוקדים אחרים של חיי התרבות בבריטניה. במחזה הקצרצר והמצליח מ-2009 "שבעה ילדים יהודים", מאת קאריל צ'רצ'יל, מחזאית בריטית בולטת ופעילה בארגון הגדול 'הקמפיין לסולידריות עם פלסטין' (PSC), מנוכס זכר השואה למאבק הפלשתיני – המשך למורשת פייגין היהודי של דיקנס ושיילוק היהודי של שייקספיר, הפעם עם כלי ההסוואה הפוסט-מודרניים המתוחכמים. להערכתו של הבלוגר הבריטי אדגר דיווידסון, 90 אחוז מהמחזות המוצגים בבריטניה והמבטאים עמדה ביקורתית כלפי מדינה אחרת עוסקים בישראל.

הבריטים בולטים ברשימת האמנים והבדרנים המבטלים ביקורים והופעות בישראל מטעמים פוליטיים מוצהרים; לאחרונה היו אלה הזמר אלביס קוסטלו, הבמאי מייק לי, והזמר יוצא הפינק פלויד רוג'ר ווטרס. המחוות האנטי-ישראליות של עולם התרבות הבריטי מגיעות לעתים לנוקדנות פנקסנית. פסטיבל הסרטים הבינלאומי של אדינבורו, למשל, החזיר ב-2009 מענק סמלי בן 300 פאונד שנתנה לו שגרירות ישראל. פעולות ההחרמה הללו נעשות בדרך כלל לאחר לחץ כבד מצד ארגוני שמאל ואסלאם קיצוניים, וכאלה לא חסרים בבריטניה. PSC הנזכר לעיל הוא מהבולטים בהם; מעין מַטה-על של פעילות פרו-פלשתינית, שקם עוד בימי מלחמת לבנון הראשונה. עוד ראשי תיבות חשובים כאן הם BDS – חרם, משיכת השקעות וסנקציות, כולם כלפי ישראל כמובן; התארגנות רב-זרועית ולא תמיד מתואמת, אך בולטת במיוחד בבריטניה. שֵם כולל לגלגול החדש של הכלל הישן, הכה את היהודי בכיסו.

הנה, רק לאחרונה אירעה תקרית כספית מהסוג הזה בסוא"ס – המכון ללימודי אסיה ואפריקה של אוניברסיטת לונדון. במוסד אקדמי זה יש חוגים לאסלאם ולמזרח התיכון לצד מחלקות ללימודי יהדות, ולפיכך גם הרבה סטודנטים מוסלמים ויהודים, וכל זה מזמין נקודות רתיחה לרוב. המבקר במקום ייאלץ לעתים קרובות לפלס דרכו בין מפגינים עוטי כאפיות. בחנות הספרים, ממלאים את שולחנות התצוגה, ימצא את פירות ההילולים של מדעני המוסד – ספרים על "רצח העם הפלשתיני" וכיוצא באלו.

בחנות הספרים של סוא"ס. צילום: אמירה ארליך

בסוא"ס פועל מכון תוסס ופעלתני למוזיקה יהודית. במשך ארבעת הימים האחרונים של מארס נערך שם פסטיבל המוזיקה האמנותית הישראלית – כינוס אקדמי, בליווי הופעות, שמשך אליו שורה ארוכה של יוצרים ישראלים בכירים. ההצדעה הזו לתרבות הישראלית עלתה למארגנים ביזע רב. הם הצליחו להתחמק מהשתוללויות של סטודנטים שונאי ישראל בכך שקבעו את הפסטיבל לחופשת הסמסטר, ובכל זאת לפחות לפני אחת ההופעות הוזהר צוות ההפקה מפני חדירת גורמים המבקשים לפוצץ אותה.

פיצוץ לא היה. הפסטיבל עבר בשלום, למעט חלוקת עלונים על כך שחוגגים פה לישראל בזמן שלעזה אסור להכניס כלי נגינה. השקט היחסי, כך התברר מדיווח של העיתון היהודי ג'ואיש כרוניקל, נקנה בכניעה לארגוני החרם; מנהלת המכון ג'רלדין אורבך דחתה הצעה של התוכנית הישראלית-בריטית 'בי-ארטס' לתרום 1,500 פאונד למימון הפסטיבל. 'הוועידה הבריטית למען האוניברסיטאות של פלסטין' פרסמה מכתב ששלחה לה אורבך, ובו אישרה כי לפסטיבל "אין מימון ישיר או עקיף מממשלת ישראל או ממוסדותיה". אורבך טענה בתגובה שהחליטה כך באופן עצמאי ולא בשל לחץ.

שבוע קודם לכן נערכו בחוצות סוא"ס 'חגיגות פלשתין'. כמה מהחוגגים התנפלו על משמרת מחאה פרו-ישראלית שקטה של הארגון 'סטנד ויז אס' בצעקות דוגמת "הדבר הכי טוב שיהודים עשו היה להיכנס לתאי גזים". אחד המפגינים ננשך בפניו ואושפז. הנושך נעצר. חגיגות פלשתין אלו הן קרנבל מתמיד: רק חודשיים קודם לכן, באמצע ינואר, התקיים בקמפוס כנס "הנכבה המתמשכת" של מרכז השיבה הפלשתיני (PRC): ארגון בריטי הנאבק בכל ניסיון להעניק לצאצאי הפליטים הפלשתינים אזרחות במדינות אחרות, פן תיפגע שיבתם ההמונית לישראל.

"אין קמפוס אוניברסיטאי בבריטניה שאני לא מתקבל בו בהפגנות סוערות, עם צרחות 'פושע מלחמה' וכרזות הנושאות תמונה שלי", סיפר פרושאור בראיון הנזכר. "מזל שעשיתי דיאטה. ובאמצע ההרצאה מנופפים בכאפיות ושורקים במשרוקיות". עוד סיפר כי "אחת מצירוֹת השגרירות הותקפה באוניברסיטת מנצ'סטר על ידי פורעים שפגעו במכוניתה וכמעט פגעו בה פיזית", וסיכם: "צריך כאן רופא צמוד. בכל יום יש אירוע".

בבריטניה, מעצמת המדע והמחקר, ארצן של אוקספורד וקיימברידג', יש לסטודנטים ולאגודות המייצגות אותם כוח רב. האגודות, הנשלטות בידי הפעילים פוליטית, כלומר הקיצונים, רשאיות במידה רבה לעצב את פניהם של הקמפוסים ולהכתיב לאוניברסיטאות מדיניות. רבבות צעירים מרחבי העולם, אליטות הדור הבא של ארצותיהם, נמצאים בשנות העיצוב הפוליטי שלהם באוניברסיטאות בריטניה, וניזונים מהמזון הרוחני הזה. באוניברסיטאות יש כמובן מוקד כוח נוסף, חשוב יותר – המרצים והנהלות האוניברסיטאות – אלא שמוקד כוח זה פועל באותו כיוון.

בראיון ליעקב אחימאיר ב'רואים עולם' בינואר האחרון הסבירה העיתונאית הבריטית מלאני פיליפס את מנגנון שמירת הטוהר האנטי-ישראלי באוניברסיטאות: "מי שבעד אמת ועובדות (ונגד תעמולה אנטי-ישראלית) מתויג מיד כ'ימין', ויש לזה אפקט מרתיע. אנשים יודעים שזה יחסום את הקידום שלהם". כך קורה שאוניברסיטאות בריטיות עומדות בחזית המחקר המגויס נגד זכות קיומה של ישראל.

אקדמאים ישראלים המלמדים בבריטניה, כגון הפרופסורים חיים בראשית ואילן פפה, נותנים תעודת הכשר למגמה הזו ולעתים אף מובילים אותה. פרופ' בני מוריס, בעבר יקיר האקדמיה הבריטית, לא הורשה להרצות בקיימברידג' ב-2008 משום ששינה את עמדותיו והחל להצדיק את ישראל; ארגון הסטודנטים שהזמין אותו ביטל את הזמנתו בלחץ ארגון סטודנטים ערבי. באותה עת, הרצה שם בפני סטודנטים עזאם אל-תמימי, מראשי חמאס בבריטניה.

המימון הערבי הניתן למוסדות אקדמיים בבריטניה משפיע אף הוא. המרכז ללימודי אסלאם באוקספורד, למשל, נהנה מתרומה בת 20 מיליון פאונד מפאהד, מלכה הקודם של סעודיה. הנסיך הסעודי אל-וליד בן-טלאל תרם 8 מיליון פאונד לאוניברסיטת אדינבורו וכסכום הזה לאוניברסיטת קיימברידג', להקמת מכונים ללימוד אסלאם. לאחרונה נחשף שהמרכז ללימודי המזרח התיכון ב'לונדון סקול אוף אקונומיקס', האוניברסיטה המובילה בפעילויות נגד ישראל, קיבל מיליון וחצי פאונד מסייף אל-אסלאם קדאפי. הלה קיבל מהמרכז תואר דוקטור על עבודה החשודה עתה כמועתקת.

וכמובן, החרמות האקדמיים. פרופ' רוברט ויסטריך, חוקר האנטישמיות מהאוניברסיטה העברית, מקדיש לבריטניה מקום רב בספרו המונומנטלי באנגלית 'אובססיה קטלנית' על האנטישמיות החדשה, ובין היתר סוקר את תולדות החרם. זה התחיל בעצומות, והחלוצה לעבור מדיבורים למעשים הייתה פרופ' מונה בייקר, עורכת התחום בהוצאת אוניברסיטת מנצ'סטר, שפיטרה ב-2003 את חוקרי התרגום הישראלים מרים שלזינגר וגדעון טורי מעריכת כתבי עת בתחומם. היא גם הפסיקה את יצוא ספרי ההוצאה לישראל. ב-2003 סילק איש אוקספורד פרופ' אנדרו וילקי דוקטורנט ישראלי שהדריך, עמית דובשני, "בגלל מעשיהם של הישראלים" לדבריו. האוניברסיטה הענישה את וילקי בשלילת משכורת לחודשיים.

הלאה. ב-2005 אישר ארגון המורים הגדול AUT חרם על אוניברסיטאות בר אילן וחיפה. ההצבעה הייתה בערב פסח, כך שחברים יהודים בארגון התקשו להשתתף בה, ובשל 'חוסר זמן' לא הותר למתנגדי החרם להשמיע את עמדתם. לחץ בינלאומי הוביל להסרת החרם לאחר חודש. UCU, 'איגוד האוניברסיטאות והמכללות' החדש, החליט ב-2007 להטיל חרם אקדמי על ישראל. בית משפט בריטי קבע שהחרם אינו חוקי. וזוהי רק ההתחלה לה לה.

"הנושא מעסיק אותי עוד מימיי כסטודנט בבריטניה", סיפר ויסטריך לפני שבועות אחדים בערב עיון על החרמות נגד ישראל באירופה בכלל ובבריטניה בפרט, במסגרת ערבֵי 'מדינה במבחן במה' של המכללה למדינאות. הוא סיפר על פולמוסים קשים עם אנשי שמאל ופלשתינים באוניברסיטאות בריטניה שהיו לו עוד ב-1975. "כבר אז כתבתי שזאת מערכה שתימשך עוד שנים רבות. השנים עברו, והפסדנו המון זמן: אנחנו הישראלים, וגם יהודי התפוצות, שחלק מהם חשב שעדיף לשמור על פרופיל נמוך. זאת מדיניות של רוב מנהיגי הקהילה באנגליה כבר הרבה שנים. הערבים, והפלשתינים בראשם, הבינו הרבה יותר מהר והרבה יותר טוב מהישראלים איך לנהל מאבק פוליטי ואידיאולוגי ותעמולתי של דה-לגיטימציה: בגלוי ובפרופיל גבוה. אני חושב שכבר אז הייתה להם אסטרטגיה ברורה".

"הם עושים עבודה מצוינת כי הם עובדים על מקבלי ההחלטות של הדור הבא – הסטודנטים", כמו ממשיכה את דבריו נעמה קְלָר. קלר, אשת המכללה למנהיגות על שם עידו זולדן בירושלים ותלמידת תואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, השתתפה במשלחת סטודנטים ישראלים שיצאה מטעם עצמה להשמיע קול מאזן ב"שבוע האפרטהייד הישראלי" בקמפוסים בבריטניה בחודש שעבר. "המנהיגות הפוליטית בבריטניה כיום ידידותית למדי כלפי ישראל, אבל כשדור שלם של סטודנטים גדל אל תוך תעמולה ערבית, ייתכן שבעוד שנים לא רבות נקבל ממשלה בריטית עוינת.

"גם סטודנטים אדישים פוליטית, שהם הרוב הגדול, חושבים שישראל היא מדינה קולוניאליסטית שמבצעת רצח עם. פשוט, זה המידע היחיד שזמין להם. בכל פאנל שהופענו בו שאלו אם בכלל יש לנו זכות קיום. בפאנל שהשתתפתי בו מול בני 17–18 אמרו לי, 'אתם רק דת, לא לאום, למה שלא תחזרו למדינות שבאתם מהן כמיעוטים שווי זכויות?' סטודנטים יהודים סיפרו לנו שהם מפחדים להיכנס לאוניברסיטה בשבוע האפרטהייד".

וכידוע, גם בכירי ממשל וצבא ישראלים מפחדים להיכנס לבריטניה. החוק הבריטי מאפשר הגשת תלונות על פשעים שנעשו במדינות אחרות, ונותן לשופטים המעוניינים בכך יד חופשית להוציא צווי מעצר נגד אזרחים זרים – וארגוני אסלאם ושמאל, כמו גם שופטים שאינם מחובבי ציון, מנצלים זאת. בין האישים החוששים לנחות בבריטניה ציפי לבני שהוצא נגדה צו מעצר, אבי בניהו שהגיע אליה לאחרונה בזהות בדויה, המשנה לראש הממשלה משה יעלון, והאלוף במיל' דורון אלמוג. משה פייגלין הוא מנוּע כניסה לבריטניה, כי אמר פעם שהבדווי הוא אבי המדבר – ציטוט מפי מלומד בריטי, למרבה האירוניה. ב-30 במארס השנה הוחלט לשנות את חוק המעצרים, כך שרק תובע כללי יוכל להורות על מעצר זרים, והדבר טעון אישור בית הלורדים.

בריטניה היא כאמור חלוצת החרם האקדמי על ישראל – אך גם בתחום החרם הכלכלי השֶמש, כמאמר הפתגם הישן, אינה שוקעת לעולם על היוניון ג'ק, הדגל הבריטי. ממשלת בריטניה העניקה לתנועת הגג של החרם, BDS, את אחת ההצלחות הגדולות ביותר שלה: הסוכנות הממשלתית לסביבה, מזון וענייני הכפר המליצה רשמית לסוחרים לתייג סחורות המיוצרות ביהודה, בשומרון ובגולן. רק אם היצרנים יהודים, כמובן. ה'טרייד יוניון קונגרס', הסתדרות העובדים הבריטית, הלכה צעד נוסף וחתמה על הסכם שיתוף פעולה עם BDS  לעידוד חרמות נגד חברות ישראליות, ומשיכת השקעות של קרנות פנסיה מהן – בלי קשר לקו ירוק כלשהו. קריאה דומה השמיע האיגוד המקצועי הגדול בבריטניה, UNITE. 'טֶסקו', רשת המרכולים הגדולה בבריטניה, פתחה בימי עופרת יצוקה שלוחה מיוחדת במוקד השירות שלה, למען לקוחות המבקשים לברר אם מוצר זה או אחר מקורו בישראל.

האם ציבור העובדים הבריטי אכן עוין את ישראל במידה כזו? המציאות מורכבת יותר. איגודי העובדים מונהגים בידי הגורמים הלוחמניים יותר, הסוציאליסטיים יותר – וכיום, לא רק בבריטניה, אלו גם הגורמים האנטי-ישראליים ביותר. נציגים של PSC, 'הקמפיין למען פלשתין', עומדים בקשר ישיר עם ראשי 18 איגודים מקצועיים, ש-80 אחוז מהשכירים המאוגדים בבריטניה חברים בהם. נציגי PSC אף יושבים בוועדים המנהלים של כמה מהאיגודים – אף שב-PSC עצמו יש רק 4,400 חברים. PSC מריצה את קמפיין BIG, "החרימו מוצרים ישראליים", והיא גורם מרכזי ב-BDS.

מקימי PSC, שהם גם הבולטים בו עד היום, הם אנשי שתי מפלגות שוליים מרקסיסטיות: 'מפלגת הפועלים הסוציאליסטית' SWP, שהוקמה בידי הקומוניסט הארצישראלי הגולה יגאל גליקשטיין (טוני קליף בכינויו האנגלי) – ו-הפעולה הסוציאליסטית', SA, שהיא אחד הפלגים של המפלגה הטרוצקיסטית IMG. תנועה זו האחרונה, כותב החוקר אהוד רוזן, הגיעה להשפעה רבה בשל הטקטיקה שלה, לדחוף את אנשיה לעמדות מפתח בארגונים אחרים, וכן בזכות נאמנותה לקן ליווינגסטון, 'קן האדום', ראש עיריית לונדון רוב שנות העשור הקודם. ליווינגסטון עורר סדרה של שערוריות בהתבטאויות אנטישמיות בוטות. אחת מהן פרצה כשאמר לעיתונאי יהודי שהוא מזכיר לו שומר במחנה ריכוז. על פי סקרים, שלושה רבעים מתושבי לונדון תמכו בסירובו של ליווינגסטון להתנצל.

"הכוח של האיגודים המקצועיים הוא תופעה אולי ייחודית לבריטניה", אמר רוברט ויסטריך בהרצאתו. "זו המדינה היחידה שבה האיגודים המקצועיים הקימו את מפלגת העבודה. הם עדיין ממלאים תפקיד חשוב. לכן השמאל הקיצוני, כולל הקומוניסטים, הוא בעל השפעה גדולה. החרם על ישראל צבר את השפעתו בזכות ההחלטות של איגודים מקצועיים גדולים".

רוזן, שקיבל את הדוקטורט שלו ב-SOAS ומרצה בבר-אילן, משרטט בדוח שפרסם במסגרת המכון הירושלמי לענייני ציבור ומדינה מפה של הכוחות האנטי-ישראליים בבריטניה. בפרלמנט הבריטי, הוא כותב, יש קבוצת צירים המתואמת עם PSC. היא מעלה הצעות לסדר היום הקוראות בין היתר להעמדה לדין של אישי מפתח בישראל ולחרם ממשלתי נגדה. פעילי הארגון השתתפו במשט הטרור לעזה.

הסניף הסקוטי של PSC קיצוני במיוחד. כך למשל כתב היו"ר שלו ניק נאפייר אחרי הפיגוע בישיבת 'מרכז הרב' שבישיבה זו לומדים להקים תאי גזים לפלשתינים, ושיהודים גונבים אברי פלשתינים ומשתמשים בערבים לניסויים רפואיים בהתאם להשקפתו של הרב קוק שהפלשתינים אינם בני אדם. קולות כאלה נמצאים גם בפרלמנט. בשנה שעברה קראה חברת הפרלמנט מהמפלגה הליברלית הברונית ג'ני טונג לחקור את החשד שהמשלחת הרפואית הישראלית לסיוע לניצולי רעש האדמה בהאיטי עסקה בגנֵבת איברים.

חנות 'אהבה', חברת הקוסמטיקה מחוף ים המלח, משמשת מוקד לפעילות חרם אלימה. החנות נמצאת בקובנט גארדן, אזור יוקרתי בלונדון. בעל המקום הודיע לפני חודש שלא יחדש את חוזה ההשכרה לחנות, בשל תלונות מצד בעלי החנויות השכנות על הנזק שגורמות להן ההפגנות נגד 'אהבה'. קורבן המתקפה הוא אפוא גם זה שנושא בעונש. בשבוע שעבר הורשעו, בהרשעה על תנאי לשנה וחצי, ארבעה מפגינים שהתפרעו בתוך חנות 'אהבה' בשני מקרים ושיתקו את פעולתה במשך שעות. הם קשרו עצמם לארון התצוגה ולא התפנו גם כששוטר דרש זאת. טענת ההגנה במשפט הייתה שהמפעל נמצא בהתנחלות, וההתנחלויות אינן חוקיות, ולכן פעולתם היא בעצם הגנה על החוק.

ריצ'רד מילט

"המפגינים תוקפים את החנות כל הזמן", מספר ריצ'רד מילט, המרבה להשתתף במשמרות מחאה נגדיות מול החנות. "הם צובעים את החזית באדום, שופכים דבק למנעול. זה מפחיד ומטריד לנשים שעובדות שם. הם טוענים שזה מפני ש'אהבה' היא בהתנחלות, אבל שרים 'פלשתין תהיה חופשית מהים עד הירדן'. כלומר קריאה לקץ ישראל. זו לדעתי אנטישמיות. איני מסכים שאנטישמיות היא רק שנאה של יהודי בשל היותו יהודי. גם קריאה להחרבת מדינת היהודים היא אנטישמיות. יש מדינות נוצריות ומוסלמיות, אך רק לגבי המדינה היהודית מפריע להם פתאום שיש זיקה בין מדינה לדת מסוימת".

- התופעה מוגבלת למוסלמים ולשמאל הקיצוני, או שזו מחלה מושרשת בחברה הבריטית?

"בזרם המרכזי אין רגשות שליליים כלפי ישראל. המוסלמים הרדיקלים והשמאל הקיצוני התאהבו זה בזה מפני ששניהם מתעבים את קיומה של מדינה יהודית. שנאתם הועברה מהיהודים למדינתם, כי זה נחשב קביל היום, אך זו אותה אנטישמיות. לאחרונה ראיתי ילד יהודי חובש תקופה מוכה באכזריות בידי אדם שצעק 'אללה אכבר'. הבעיה היא שיש בבריטניה 2 מיליון מוסלמים (בהערכת מינימום. רבים מדברים על 4 מיליון מוסלמים. צ"א) ו-280 אלף יהודים, והפוליטיקאים יודעים שהתקפה על ישראל תביא להם קולות. אם היחס המספרי היה הפוך לא הייתה בעיה".

"אין לי ספק שההגירה המוסלמית היא אחד הגורמים החשובים בשינוי לרעה במעמדה של ישראל בבריטניה", אמר גם פרופ' ויסטריך בהרצאתו. "הגירה היא גם המטען שהמהגרים הביאו איתם, והחשיפה הטכנולוגית המיידית לכל דבר שקורה בארץ מוצאם, דרך הטלוויזיה הלוויינית והאינטרנט". לונדון היא החממה של העיתונות הערבית הבינלאומית, זו שאינה רואה אור במדינות ערב עצמן – אם כדי לשמור על עצמאות, כגון היומון החשוב 'א-שרק אל-אווסט', ואם כדי להפיץ משנה אסלאמיסטית חתרנית האסורה בהן. כך למשל מופיע בלונדון 'פלסטין אל-מוסלימה', הביטאון המרכזי של חמאס. השפעה רבה במיוחד יש, על פי דוח של מרכז המידע למודיעין ולטרור, לערוץ הטלוויזיה הלווייני 'אל-חיוואר', המשדר מלונדון תוכניות תעמולתיות לקהל דוברי הערבית באירופה וגם מחוצה לה. הערוץ מזוהה עם האחים המוסלמים, ובראשו עומד פעיל חמאס עזאם תמימי.

"בריטניה משמשת שנים רבות מרכז לפעילות האחים המוסלמים, שיכולים לפרסם בה מה שאסור במדינות ערב", כותב אהוד רוזן, כאחד ההסברים לכך ש"בעשור האחרון בריטניה הפכה למנהיגת המאמץ הבינלאומי לשלול מישראל את זכות קיומה בצורתה הנוכחית". רוזן ממפה את שילוב הכוחות בין האיסלאם הקיצוני והשמאל הרדיקלי, שזכה כבר לכינוי הברית האדומה-ירוקה. המכנה המשותף בין הקצוות התרבותיים המנוגדים הללו הוא השנאה לישראל, לארצות הברית, ולמעשה גם ליהודים.

הברית משלבת בתוכה גם ארגונים שמטרתם המוצהרת אחרת. מהצד האסלאמי, אלה הם למשל  'מועצת זכויות האדם המוסלמית', המופעלת בידי איראן ומטרתה הרשמית הגנה על שמם הטוב של המוסלמים, וארגוני-הבת של האחים המוסלמים 'המועצה המוסלמית של בריטניה' ו'איגוד המוסלמים בבריטניה' המבקשים להיות ארגונים קהילתיים מייצגים. מכיוון השמאל נמנות בין היתר התנועה הוותיקה 'הקמפיין נגד חימוש גרעיני', שחיפשה לה לאחר שוך המלחמה הקרה זירת פעולה חדשה, ותנועת 'עצרו את המלחמה' נגד השתתפות בריטניה במלחמה בעיראק. שיתוף הפעולה הדוק. מ-2002 נערכות, למשל, הפגנות משותפות של 'האיגוד המוסלמי הבריטי' ושל 'עצרו את המלחמה'. הסיסמה הרשמית בהפגנה הפותחת, הגדולה מכולן, הייתה מופת של שתיים במחיר אחת: "לא למלחמה בעיראק, שחררו את פלסטין".

ב-2004 אף הוקמה מפלגה המאגדת ארגוני שמאל ואסלאם – 'רספקט' (ראשי תיבות של כבוד, שוויון, סוציאליזם, שלום, סביבה, קהילה והתאגדות מקצועית). בפרלמנט זו הייתה סיעת יחיד של תומך חמאס ג'ורג' גאלוויי, שגורש מהלייבור בשל התבטאויותיו הקיצוניות. בבחירות 2010 הפסיד גאלוויי את כיסאו. גאלוויי גם הקים את ארגון 'ויווה פלשתינה' המשגר לממשלת חמאס ברצועת עזה את שיירות הסיוע הכספי והחומרי 'עורק חיים'.

מה גרם לפריחתם של האחים המוסלמים דווקא בבריטניה, יותר ממדינות אחרות במערב אירופה המוצפות אף הן בהגירה מוסלמית? ראשית, הפתיחות הבריטית המופלגת, פרי מסורת דמוקרטית רבת שנים. שנית, תחושת אשמה קשה של האנגלים על ניצול ארצות המזרח התיכון בשנות האימפריה הבריטית – ומנגד תחושת אשמה חלשה במיוחד כלפי היהודים, שכן לא על אדמת בריטניה התחוללה השואה ובריטניה הייתה בצד הנכון. ושלישית, עבודת שטח שקטה של האחים המוסלמים עוד משנות החמישים.

הארגון, מסביר אהוד רוזן, פיתח כבר בעשור ההוא מוסדות חינוך ודת מוסלמיים בבריטניה, ויצר תשתית של מועמדים טבעיים לתפקידים דתיים רשמיים. כך הצליח הארגון, במסווים שונים, להיתפס עד עצם היום הזה כזרם המרכזי של המוסלמים בבריטניה, כ"ממסד המוסלמי". לאנשי התשתית הוותיקה הזו חָברה שדרה רחבה של פעילי חמאס והאחים המוסלמים שמצאו מקלט בבריטניה בשנות התשעים – אותה תקופה שנולד בה שם החיבה לונדוניסטן לבירת בריטניה.

פיגועי 7.7.2005 בלונדון נחשבים לנקודות מפנה ראשונה בהתפכחות הציבור הבריטי בנושא האסלאמיזם בארצם. מבצעי המתקפה הרצחנית היו אזרחים בריטים ותיקים, שזכו לחינוך בריטי ולכל טוב הממלכה. ועדיין, סגן מפקד משטרת לונדון אמר לאחר הפיגועים שלמיטב ידיעתו אין קשר בין אסלאם ופעילות טרור. סימן דרך חשוב יותר נרשם לאחרונה, כאשר ראש הממשלה דיוויד קמרון השמיע דברי התנערות מגישת הרב-תרבותיות ששלטה בכיפה בבריטניה בעשורים האחרונים ואשר עודדה את צמיחתה של הבדלנות התרבותית האסלאמית.

בתחילת מארס, כפי שדיווח אריאל כהנא בעיתון זה, אף דיבר קמרון בפני פורום של מנהיגים יהודים על הנזק שגרמה הרב-תרבותיות באי השתלבותה של הקהילה המוסלמית באנגליה, ומתח ביקורת על האווירה באקדמיה בבריטניה, שאינה מאפשרת הבעת תמיכה בציונות או הזדהות כיהודים ולעומת זאת מעודדת פריחת מסרים של אנטישמיות ושנאה. הוא קרא "למנוע ממטיפים לשנאה לבוא למדינתנו, לבלום ארגונים המסיתים לטרור ולעצור קבוצות קיצוניות המארגנות כינוסים באוניברסיטאות שלנו".

היקיצה של הממסד הבריטי באשר לסכנה הפנימית האסלאמית באה, לא במקרה, יחד עם התעוררות לקיומה של האנטישמיות. המיוחד באנטישמיות הבריטית, כותב רוברט ויסטריך, הוא בהיותה חלק לגיטימי מהשיח בזרם המרכזי של הציבור, ובייחוד באליטות. הסובלנות הבריטית המפורסמת כָּפפה ראשה בפני האסלאם הקיצוני והאנטישמיות, וכך הפכה כלי בידי האי-סובלנות. ב-2005 אירע כאמור המפנה התודעתי. הוקמה ועדה פרלמנטרית רב-סיעתית לחקר האנטישמיות בבריטניה. הדוח שלה מ-2006 מצא שזו הייתה שנת שיא באירועי תקיפת יהודים על רקע היותם יהודים, זה עשרות שנים. המשטרה מסרה אז נתונים שלפיהם הסיכוי של יהודי להיתקף בשל דתו גבוה פי ארבעה משל מוסלמי. 47 אחוז מתוקפי היהודים היו ממוצא אירופי.

יושב ראש הוועדה, איש סיעת הלייבור דניס מקשיין, אמר שאלו הם פעמוני אזעקה לבריטניה: יהודי בריטניה, אמר, מרגישים מחויבים "לאסוף מיליונים כדי לספק אבטחה לחתונות ולאירועים הקהילתיים שלהם", סטודנטים יהודים חשים מאוימים בידי אסלאמיסטים ושמאלנים קיצונים, ילדי בית ספר סובלים מהצקה בתחבורה הציבורית ורבנים הותקפו בסכינים. יותר מכול, מסכם ויסטריך, הטרידה את חברי הוועדה האווירה הציבורית בבריטניה סביב נושאים של יהודים וישראל – בתקשורת, באקדמיה, באליטות הליברליות ובמסיבות ערב בלונדון. "הבעת תמיכה כלשהי בישראל או בזכותה להתקיים מעוררת גינוי ואפילו תיעוב".

עוד חבר בוועדה, גם הוא איש הלייבור, ג'ון מאן, אמר כי בחוגים מסוימים במפלגתו יש תחייה של אנטישמיות שבמרכזה האמונה שיהודים מנהלים את העולם. עוד אמר לפני שנתיים שבמערכת הפוליטית הבריטית "יש עירוב מכוון ומחושב בין רגשות אנטי-ישראליים ואנטישמיות. בפרלמנט הייתי עֵד לאנטישמיות מבישה ומקוממת, כולל הצהרות מפי כאלה שנחשבים אבירי הלוחמה בגזענות".

האנטישמיות בגלגולה החדש, השמאלני-אסלאמי, התבייתה על חברה שמאחורי האיפוק המפורסם שלה רוחשים שדים אנטישמיים זקנים, שכמו חיכו לאורחת האדומה-ירוקה החדשה שתיתן להם הכשר. ויסטריך סוקר זאת באריכות בספרו, וממנו ליקטנו כמה צימוקים באושים. אנגליה הייתה המדינה הראשונה באירופה שגירשה את כל יהודיה בימי הביניים. לגירוש קדמו עינויים, רדיפות, מעשי רצח, וגם עלילת הדם הראשונה בדבר שימוש בדם ילדים למצות, בנוריץ' ב-1144.

מאות שנים אחר כך, בשנות הארבעים, כבר נרקם הקשר בין אנטי-ציונות לאנטישמיות. בריטניה, שבידה האחת נלחמה בנאצים, חסמה בידה השנייה את דלת הבריחה של היהודים מאירופה ואת דלת הכניסה לארץ ישראל, ממניעים שעיקרם פוליטיים וכלכליים אך לעתים גם אנטישמיים. השגריר הבריטי הראשון לישראל, ג'יימס מקדונלד, כתב שביושבו מול שר החוץ ארנסט בווין, רוחש השנאה ליהודים ולאמריקנים, הוא היה צריך לשכנע את עצמו שהוא אינו יושב מול היטלר. מפקד הכוחות הבריטים בארץ ישראל אוולין ברקר הכריז ב-1947 שהצבא הבריטי יעניש את היהודים "בעונש שהגזע הזה מתעב יותר מכל: נכה אותם בכיסם, וכך נביע את תיעובנו כלפיהם".

בציבור הרחב, הקו המפריד בין שנאת יהודים להתנגדות לציונות היה מטושטש אפילו יותר. לאחר תליית הסרג'נטים הבריטים בארץ ישראל בידי אצ"ל, ב-1947, יצאו המוני צעירים בריטים לפרעות ביהודים בריטים בערים מרכזיות רבות בבריטניה. בין השאר בזזו חנויות וחיללו בתי קברות. ב-1982, כשהציונים בישראל התחצפו שוב ויצאו למלחמה בלבנון, הוטלה בעיתונות הבריטית, ובכלל זה אפילו ב'טיימס', אשמה על הקהילה היהודית שאינה מגנה את ישראל, ובפרעות מאורגנות בקמפוסים הוכו יותר מחמישים סטודנטים יהודים. גם בגל התקיפות האנטישמיות של שנות האלפיים, המניע המוצהר הוא "מדיניותה" של ישראל. את המחיר תובעים מתנגדי-הגזענות הללו מהיהודים הקרובים למקום מגוריהם.

קצת אור, לכבוד קצה מנהרת הכתבה? ובכן, בריטניה כמובן לא לבד. היא מצטיינת בתחומי החרם, הדה-לגיטימציה, התקשורת וטיפוח האחים המוסלמים, אך במקצים אחרים, כגון מדיניות ממשלתית, חדירה של אנטישמיות לציבור הרחב או תקיפות אלימות נגד יהודים, בריטניה מפגרת אחריה שכנותיה. אדרבה, זה שנים רבות שממשלות בריטניה הן מהגורמים היותר ידידותיים כלפי ישראל בזירה הבינלאומית. וגם ההיסטוריה העגומה מנומרת בכתמי אור, כגון שוויון הזכויות הכמעט מלא שיהודי בריטניה נהנים ממנו זה מאות שנים, הצהרת בלפור ומבצע סיני.

למען האמת, אפילו נעמה קלר, שזה עתה חזרה מכור השנאה של שבוע האפרטהייד הישראלי באנגליה, יצאה משם מעוּדדת. "השנאה ניזונה מבורות, ולכן בהרבה מקרים אפשר להפוך אותה על פניה בקלות. הצלחנו לקיים דיאלוג לא רק עם הסטודנטים שבאו להתעניין במה שיש לנו לומר, אלא דווקא עם אלה שבאו להתעמת. פעילים שבאו כדי להרוס לנו נשארו לדבר איתנו, להחליף כתובות, לחצו לנו יד. הרבה מוסלמים, באו לדבר איתנו וכמעט על כולם הצלחנו להשפיע. כולל אחד עם חולצה של אחמד יאסין שכתוב עליה ששהידים לא מתים אף פעם, והיום מתכתב איתנו בקבוצת הפייסבוק שלנו.

העימות הפך להידברות. חברים במשלחת הסטודנטים הישראלית עם מפגינים מוסלמים באוניברסיטת בירמינגהם

"קבענו תאריך למשלחת הבאה שלנו; יקראו לזה 'שבוע המודעוּת לישראל'. במקום להיות נגד, להיות אפולוגטיים, נַראה את הצדדים היפים, נראה איך ישראל מתמודדת עם אתגרים. עוד כמה שנים, ראשי התיבות IAW יהיו מוכרים שם לכולם לא כ'שבוע האפרטהייד הישראלי', אלא כ'שבוע המודעוּת לישראל".