הם התרחקו מהעולם הדתי, אך אינם מגדירים את עצמם כחילונים. הם חצו קווים, אבל לא תמיד את אלו האידיאולוגיים. הדתל"שים, דתיים לשעבר, נעים בין העולמות ומרגישים די בסדר. פוריה גל גץ, דתל"שית בעצמה, חקרה את התופעה וחזרה עם כמה מסקנות מפתיעות
מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011
בעשר בלילה כבר נגמרים בדוכן 'עם עובד' בגן הפעמון העותקים של 'הדתל"שים'. קצת כי קנו, קצת כי לא היו מספיק. המחברת, פוריה גל גץ, שהגיעה לחתום על ספרה, משוחררת. אנחנו רשאים להסתלק בעוד הערב צעיר ולהתמקם בבית קפה סמוך. לפחות דתל"ש – דתי-לשעבר – אחד שאני מכיר יושב שם, עם הוריו מכוסי הראש. גץ, כנגזר מנושא ספרה, פגשה הערב הרבה כאלה.
"הרבה אנשים שבאים לדוכן שולחים מבטים לצדדים, מוודאים שהשטח נקי, כאילו יחשדו בהם אם יטעמו את הפרי האסור", היא מספרת. "בעיקר בירושלים; בדוכן בתל-אביב זה פחות ניכר. היו פה הערב גם הרבה הורים דתיים שביקשו שאכתוב הקדשה לילדם הדתל"ש, ואמרו 'אולי זה יעזור לנו להבין אותו'. זה חלק מהשינוי שמתרחש בקהילה הדתית בעשור-שניים האחרונים. יש יותר יכולת להכיל את הבנים שעזבו, רצון להבין, להיות בדיאלוג. זה לא רק הרצון להשאיר קרוב את הבן שרחק, אלא גם קצת יותר לגיטימציה".
אבל יותר מכך, השינוי הוא בתופעה עצמה; שינוי שהוא לוז ספרה של גץ. כיום, מי שחדל להיות דתי לאו דווקא נעשה חילוני. הוא מגיע בדרך כלל רק לאמצע הדרך. "עצם העובדה שיותר ויותר אנשים החלו לקרוא לעצמם באופן ספונטני לחלוטין 'דתיים לשעבר' מעידה שמשהו השתנה. הם אמנם התרחקו מהעולם הדתי, אבל הם לא רוצים להגדיר את עצמם כחילונים גמורים. הם משמרים משהו מהעולם הדתי ביומיום ובהווה שלהם. חשוב להם להנכיח את העבר בהווה. שזה לכאורה דבר פרדוכסלי – להגדיר את עצמך בהווה על בסיס העבר".
כפי שניסח זאת ידידי הדתל"ש א', לרגל מסיבת יום העצמאות אצל חברים, ושלח אליי כששאלתי אותו פעם מה נסגר איתו (אנשים נוטים לשלוח אליי תשובות בחרוזים): "בחברה הישראלית ישנו מגזר/ מפוזר ומפורז ולא מספיק מוגדר/ של מי שהתפקר, התחלן, הוריד את הכיפה, או עם אלוהים גמר,/ יצא לתרבות רעה, חזר בשאלה, או בקיצור: דתי לשעבר./ והאמת היא שהוא יצא מצד אחד, אך לצד השני הוא לא עבר.// הוא נכנס בלי קושי לבית מדרש ולמועדון ריקודים, אבל לא מרגיש בבית./ הוא נכנס פעם למסעדה לא כשרה, אבל לא אכל יותר מכזית./ הוא הכיר בנות מכל הקשת העדתית,/ אבל בסוף התחתן רק עם מי שהייתה או עדיין דתית.// על פי יחסו אל האל/ לבית כנסת רגיל הוא לא יתקבל,/ אך על פי תפיסתו את האני/ הוא לעולם לא יהיה חילוני./ על פי מוצאו העדתי – אין הוא יכול להיות מסורתי,/ אבל הוא לא רוצה לשלוח את ילדיו לחינוך הממלכתי.// אני, א' בן ב' וג', חכם רשע ותם על פי המרגש,/ מדליק משואה זו לתפארת מדינת ישראל ולחיי הדתל"ש".
או כפי שאומר ח"כ אורי אורבך, אחד המרואיינים הרבים בספרה של גץ, "אני חושב שהדתל"שים של היום הרבה יותר דתיים מהדתל"שים של פעם. כמעט אפשר לומר שהם חלק מהחברה הדתית לא פחות משהם חלק מהחברה החילונית". הספר כולו עשוי ראיונות-עומק עם דתיים לשעבר, מכל מיני בתי גידול, ועם משקיפים וחוקרים, רובם דתיים. הדתל"שים, ממשיך שם אורבך, "מגיעים לחברה החילונית עם הרבה ביטחון עצמי, פחות מתפעלים ממנה, ומביאים את יתרונות בית הגידול שלהם גם להוויה החדשה". הוא מאמין שעם המטען היהודי שהם מוסיפים לחברה החילונית, החברה הישראלית כולה יוצאת נשכרת.
אבל אנחנו עדיין בקטן, בעשר בלילה, בסוציולוגיה של הדוכן בשבוע הספר. "הרבה מהמתעניינים היו דתל"שים שרוצים הכרה, שמחפשים מישהו שיאשר להם את התחושה שהם חשים כבר מזמן – שיש זהות דתל"שית, שיש משהו שמבחין אותך הן מדתיים הן מחילונים. כמו שאפשר לראות למשל בקבוצות והתארגנויות של דתל"שים ברשתות החברתיות. חלק מהם כבר עשרים שנה אחרי המעבר, ועדיין מחפשים שם וזהות.
"וניגשו אליי גם אלה שסיפרו על עצמם. למשל, דתל"שים שסיפרו שהם חשים לפעמים צורך לאמץ פרקטיקות דתיות ולחזור לשמור על דברים מסוימים, ולא בטוחים מה הם: חילונים? דתיים? מסורתיים? משהו אחר? ומנגד – כאלה שסיפרו בסוד שהם כבר מזמן דתל"שים 'בלב', אבל ממשיכים ללכת עם כיפה, בגלל חשש מהמורים וההורים".
- יש להערכתך הרבה כאלה, גם בגילים בוגרים יותר?
"בדרך כלל המבוגרים עונים יותר להגדרה של דתי-סוציולוגי, אדם שנשאר בקהילה הדתית מטעמי נוחות. אני נתקלת הרבה בכאלה, גם במסגרת המחקר שלי לדוקטורט, על סיפורים ווידויים של אנשים הנמצאים במעבר; במעבר למעמד חברתי גבוה יותר, או להגדרה דתית אחרת. הממצאים שלי מובילים אותי להרבה ביקורת על תזת החילון, התפיסה הפשטנית לטעמי שהייתה דומיננטית במחקר, שהעולם נמצא במעבר משחור ללבן, מדתי לחילוני. מה שמתגבר הוא זהויות משולבות, מורכבות".
- הפסיכולוג החברתי גבי הורנצ'יק מדבר אצלך על קבוצה גדלה והולכת של אנשים שהם לא דתיים ולא חילונים, שכלשונו "גם מנסים לייצר איזושהי אמירה סביב זה. ובתוך התחום הזה יש גם הרבה דתל"שים".
"זה בדיוק זה. הרבה גוני ביניים, שהחברה נעשית יותר מודעת להם. זה אוסף גדול של תופעות והגדרות. למשל, הדתיים הסוציולוגיים, ולעומתם הכיפות השקופות, שזה הפוך אבל דומה. היום, למשל, סיפרה לי תחקירנית בטלוויזיה על עצמה ואמרה, 'אני חילוֹלָשית. חילונית-לשעבר. באה לשבתות של שיטת ימימה, ושם שומרת שבת לחלוטין, אבל עם בעלי בבית חילונית. אין לי הגדרה אחרת'. יש היום המון אנשים שאורח החיים שלהם לא מתמיין לקטגוריות של דתי וחילוני. זה קצת מין זעקה שעולה מהשטח".
לנער קלישאות
היא בת 37 וחצי, ילידת המושב הדתי כרם בן-זמרה שבגליל העליון, נכדתו של מי שהיה רב הכותל והמקומות הקדושים מ-1968 עד פטירתו ב-1995, הרב מאיר יהודה גץ. על הספר חתמה בשני שמות משפחה דומים המשמשים אותה בדרך כלל לצרכים שונים, גל וגץ. גץ הוא שמה בחיים, עד היום (יש לה בן זוג, אך הם לא נישאו פורמלית; סיפור דתל"שי: יש לה התנגדות עקרונית לנישואין ברבנות, אך חתונה אזרחית, היא מרגישה, זה לא זה). ואילו גל הוא שם המשפחה שחתמה בו על כתבותיה בשנותיה כעיתונאית במעריב ובידיעות אחרונות: "בתחילת הדרך סיקרתי עניינים ירושלמיים, לפעמים רגישים ונוגעים לאנשים שמכירים אותי, וראיתי ששם המשפחה מגביל אותי ויוצר אי נעימויות".
וכך, אחרי שנים שראיינה אחרים בעניינים שלאו דווקא נוגעים בה, החליטה להקדיש את כתבת-הענק הראשונה שלה, כלומר את ספרה הראשון, למרואיינים שידברו על מסעות דוגמת זה שהיא עצמה עושה.
"רציתי לא ליפול לצורך לנפק סיפור קורע לב. כי התהליך הזה הוא באמת לא אובדן ושבר וקרע שאין לו תיקון, אלא מעבָר. לא רגע מכריע אחד של זריקת הכיפה או משהו, אלא אינספור רגעים קטנים ותובנות. הציפייה בתקשורת היא למשהו הרבה יותר פשטני ופשוט. אני רואה את זה גם עכשיו, בתגובות שהספר מקבל בינתיים. באחת התוכניות שאלו, 'אז מה השורה התחתונה, הדתל"ש מאמין או לא מאמין באלוהים?' ניסו לרדד את הסיפור, לעשות סדר, לחלק למחנות. לתקשורת הרבה יותר נוח כך. ואני אומרת את זה דווקא כמי שהייתה שם, שראיינה וערכה יותר מעשר שנים בשני העיתונים הגדולים".
- ושאלת האמונה באלוהים באמת לא רלבנטית?
"לא לכל הדתל"שים. התיאולוגיה מעניינת רק דתל"שים מסוג מסוים. הרי לא כל חילוני או דתל"ש הוא ניטשה שחקר ומצא שאין אלוהים, כמו שלא כל דתי הוא הרמב"ם שהוכיח שיש. זה לא מפני שהם אנשים פחות עמוקים, אלא מפני שמעניינות אותם שאלות אחרות. חלק מהדתל"שים כמובן מאמינים, אבל מבחינתם זה לא מחייב אותם לקיים את כל המצוות. יש מנעד שלם במושג של אמונה. מתפיסות פנקסניות כמו של חלק מהמורים שלי בתיכון, של שכר ועונש כפשוטו, עבור דרך תפיסות מורכבות יותר של השגחה, ועד תחושה ערטילאית יותר, שהעוצמה שלה גוברת ונחלשת במצבים שונים בחיים".
"רציתי לנער פה כמה קלישאות", היא ממשיכה. ראשית, כאמור, את תפיסתה של עזיבת הדת כמעשה של קרע ושבר. ומנגד, "את הקלישאה החילונית על היציאה מחושך לאור, מכבלים לשחרור. כשדתל"ש מספר על חייו, החילוני שמווַדה אותו מצפה לסיפור שחרור. בפועל, חלק מהסיפור של הדתל"ש הוא הגילוי שהעולם החילוני הוא לא בדיוק העולם שדמיינת, עולם של חופש ופתיחות מחשבתית, אלא עולם שיש בו לא מעט דברים סהרוריים, שבטיים ומוכתבים".
- כמו מה?
"במרכז תל-אביב – עיר מגוריי – יש תכתיבים שקשורים לטעם תרבותי ולצרכנות, ואפילו למראה ולסגנון דיבור, עד כדי כך שבמובנים מסוימים זה הרבה יותר ממושטר ומסתגר ומפוקח מבחברה הדתית. עודף צרכנות, מותגים שלא אומרים לי שום דבר ואני מסרבת שיאמרו לי משהו, בקיאות בשמות של שחקנים, ילדים בני חמש שיודעים להבדיל בין מותגי פיצה. או ההעדפה האוטומטית שמקבלים 'בנים של' בעולם התרבות, ממש כמו ה'ייחוס' בעולם החרדי.
"מגוחכת בעיניי התפיסה הדיכוטומית הרווחת בעולם החילוני, כאילו הדתי כפוף לסמכות ואין לו בחירה והכול מוכתב לו, ואילו בחברה החילונית כולם אוטונומיים וביקורתיים ונהנים מחופש מחשבה אבסולוטי. הגבולות התוחמים וסוגרים את השבט החילוני תל-אביבי ברורים לא פחות מאלה שסביב העולם הדתי. המון פעמים הפתיחות החילונית נעצרת בדלת של השכן ממול. האחר הוא האחר הדתי או האחר האתני, ומאוד ברור מי בפנים ומי בחוץ".
וזה, כך עולה מן הספר, אולי התיק הכבד ביותר שהדתל"ש סוחב. להבדיל מה'מתפקר' של הדור הקודם, הוא לא רק מתקשה להיטמע בחברה החילונית-שמאלנית, אלא גם מסרב לעשות כך. הוא ממשיך לייצג את החברה שבא ממנה – ולא רק בעל כורחו, אלא מתוך עבותות של אהבה והבנה. לעתים קרובות זה מתבטא בשמירה על דעות פוליטיות ימניות: הדתל"ש אמנם השיל מעליו את המרכיב האמוני, האי-רציונלי של זהותו, את הדתיוּת, אך הוא שומר על המרכיב הרציונלי, הארצי, המוכח-בשטח לדעתו – הימניוּת. או לפי הסבר שמציע בספר הרב יובל שרלו, מרד הנעורים של בני הדור השני בועט במה שנתפס כקפוא ושמרני אצל ההורים, כלומר הדת, ודבק במרכיב הימני שכן הוא נתפס כנמרץ ואוונגרדי.
דתל"שים אחרים זזו שמאלה, אך הם ממשיכים לשאת איזו הזדהות עם עברם הימני. זה בולט, אומרת גץ, בעיקר ברגעים היסטוריים של קיטוב פוליטי, כמו רצח רבין וההתנתקות; הדתל"ש שעבר שמאלה מתקשה להתחבר לשיח השנאה והשחור-לבן. המבקר אריק גלסנר, למשל, יליד כפר-הרא"ה, מספר בראיון איתו איך הלך לראשונה להפגנה בעד ההתנתקות, ואיך ברח משם כל עוד נפשו בו כי לא יכול לשאת את הזחיחות, המחנאות והשמחה לאיד.
גץ, כמו גלסנר, זזה שמאלה גם בקשת הפוליטית – וקשה להתעלם מהעקבות שיש לכך בספרה – אך גם היא כמוהו "לא יכולה לחוש בבית בסמלים של השמאל הישראלי, בהתנשאות, בשנאה לאחר, במה שאינו חברתי אלא יחסני. בכל פעם שמתחיל השיח האוטומטי הזה של 'הם פנאטים קיצונים מטורפים ואנחנו רציונלים ליברלים נאורים' אני נעמדת על הרגליים האחוריות. זו לא נאמנות שבטית, אלא סירוב להשתתף בשיח הדמוניזציה הזה. כשמכירים מבפנים, אי אפשר לשנוא.
"אני זוכרת את עצמי ככתבת במעריב – כבר לא דתית ולא ימנית – מתווכחת בזעם עם העורך שלי סביב כותרת שהוא נתן לכתבה. ראיינתי חבורת שחקנים ירושלמים שהעלו הצגה על הר הבית בעיבוד פוסט-מודרני, והעורך רצה לכתוב בכותרת המשנה 'חבורת סהרורים'. מה סהרורים? מי סהרורים? הרי הסהרורים האלה הם אני, המשפחה שלי, הסהרורים הללו זה סבא שלי שיזם חפירות ארכיאולוגיות במנהרות הכותל בחיפושים אחרי ארון הברית, עד שהעניין נחשף בתקשורת והתנפץ בקול רעש גדול, לצלילי איומים מהעולם הערבי. הייתי כתבת זוטרה אז, אבל הבהרתי שאו שהמילה 'סהרורים' יורדת או שהכתבה מתפרסמת בלי שמי".
לא מיצר הרע
עלייתו של המונח 'דתל"ש' מקבילה להיווצרות המגזר הדתל"שי. לדברי גץ, הראשון שהשתמש במונח דתל"ש בפרסום כתוב היה הסוציולוג הדתי שרגא פישרמן, שפרסם שני ספרי מחקר בנושא בשנות התשעים המאוחרות. כבר אז תיאר את התגבשותו של המגזר החדש. "כששאלנו בראיונות את הבנות הדתל"שיות עם מי הן ירצו להקים בית", הוא מספר לגץ, "מישהי אמרה 'רק עם דתל"ש', והסבירה: 'דתי לא ירצה אותי. עם לא דתי אני לא רוצה. נשאר לי רק דתל"ש'. היא התכוונה לכך במובן של שפה משותפת, מישהו שיוכל להבין את התהליכים שהיא עברה". גם ד"ר גבי הורנצ'יק, דתל"ש בעצמו, התעורר לחקור את הנושא כשנתקל במודעה ברחוב, "דרוש שותף לדירה, דתי או דתל"ש".
המהפך המינוחי הזה בא, לדעתה של גץ, משני הכיוונים: הדתל"שים עצמם, המבקשים לכונן להם זהות ייחודית – והדתיים, שהחלו לראות את אלו מתוכם שהפסיקו לשמור מצוות כשותפים ובני שיח. "היום הרבנים ממליצים להורים על חיבוק הילדים, קבלתם, והבנה שאין מקום לזריקה מהבית וכדומה", אומר בספר הרב שרלו. "למעלה מזה, אם בעבר התרחקות של הבן או הבת מהדת נתפסה ככישלון טוטאלי של ההורים, הרי בשנים האחרונות חלחלה הכרה שהדבר יכול להתרחש גם בבתים התורניים ביותר. לכן גם העמדה השיפוטית כלפי בתים שבהם יש דתל"שים אינה כה נוקבת כבעבר". לדבריו, "גדל דור של רבנים שחלק מההתלבטויות האלה הן התלבטויות פנימיות בתוכם, ועל כן הם מסוגלים להיות קשובים יותר לבני הנוער".
הרב שרלו נותן להורים הדתיים המלצות לטיפול מונע, כשילדיהם עוד דתיים – המלצות שמהן אפשר גם להקיש על התופעות שלדעתו גורמות לחילון. הוא ממליץ על "חיבוק באהבה, קבלת הילדים, והימנעות משיפוטיות מתמדת. ילד החש שהדבר היחיד החשוב להוריו הוא השאלה אם הוא קם לתפילה, עשוי למרוד ביתר קלות מאשר ילד אחר. שנית, החייאת החיים הדתיים, ומציאת יסודות שמאתגרים את הנוער בתוך עולמה של היהדות. ומאידך גיסא, פחות צביעות בעולמם של ההורים, ונאמנות עמוקה יותר לדרכם היהודית והדתית". להורים שילדם כבר בדרך החוצה הוא ממליץ בין היתר להציע לילד לא להכריע בינתיים שהוא חילוני, ולנסות לקדם את הקשר בינו לבין חבריו הדתיים.
"בעיני הקהילה הדתית", אומרת גץ, "הדתל"שים הם כבר לא 'בעיית החילון', מושא פסיבי לדיון בכנסים של 'איפה טעינו', אלא גם דבר שיש לנסות להבין. אולי בגלל שמדובר בטובי בנינו ובנותינו, יותר ויותר אנשים במגזר מבינים שההתרחקות מהדת אינה תופעה שניתן לעשות לה רדוקציה להסבר אחד שיבהיר הכול ויהיה אפשר ליישם אותו על הדורות הבאים".
אז מהו בכל זאת הגורם המוביל להתחלנות בקרב צעירים ציונים דתיים כיום? ובמונחים של הוויכוח הפנימי בציבור הדתי – האם הם עוזבים כי הקהילה הדתית מחמירה ומסתגרת מדי, או מפני שהיא נפתחת להשפעות חילוניות יתר על המידה? המרואיינים בספר נוטים יותר להסברים מהסוג הראשון; הדתל"שים עצמם, כמובן, אבל גם המרואיינים הדתיים, אולי משום שמלכתחילה נבחרו מרואיינים מהאגפים הלא חרד"ליים.
אורי אורבך, למשל, אומר לגץ שהתופעה היא אמנם, בחלקה, מחיר של ההיפתחות לחברה החילונית, אבל בחלקה האחר היא תגובת-נגד להסתגרות הדתית. אורבך פונה, רטורית, לאגפים התורניים של המגזר הדתי, ושואל, "אתם חושבים שאם תסתגרו כמו החרדים יהיו פחות דתל"שים – אולי זה דווקא הפוך? ואולי העובדה שלחצתם וניג'סתם עם המון לימודי גמרא וכל מיני טִרחונים, היא שגרמה לאנשים לעזוב?"
"אני לא חושב שחשיפה לחברה החילונית גורמת בהכרח ליותר אנשים לעזוב את הדת", אומר הרב שרלו בספר. לדעתו אי אפשר לתלות את כל התופעה ביצר הרע, שכן דתל"שים רבים הם אנשים אידיאליסטים. הוא מציע בין השאר כהסבר את "העובדה שיש קיפאון מסוים בחיים האמוניים ויש צורך חיוני בהתחדשות דתית". וד"ר שרגא פישרמן אומר ש"מכל מאות הראיונות שערכתי עולה דבר אחד ברור: זהות אמונית נבנית דרך התלבטות, ערעור וספק. וכשלא מאפשרים לך להתלבט, בעצם לא מאפשרים לך לחזק את אמונתך". מניסיונו, "מדובר בבעיה שחוזרת בהרבה ממוסדות החינוך של הציונות הדתית".
הטענות הללו אכן נשמעות שוב ושוב מפי הדתל"שים המרואיינים בספר. הם מלינים על עודף אינדוקטרינציה, על הכוונה פוליטית והתנהגותית שהם חוו ככפייה, ועל חינוך להתכחשות לגופניות ולמיניות – שמטבע הדברים מתפוצץ מתישהו. "מה שבעיקר נשאר הוא התחושה שלקחו לך את השנים הכי יפות", אומר אלון חדד, ומדבר על תחושת החמצה ודיכוי של המיניות, אך גם "רואה בזה צד חיובי" – שבזכות החינוך הדתי הפוריטני יש לו, לעומת הגבר החילוני המצוי, יחס מכבד יותר כלפי נשים ; כך מעידה אשתו, החילונית מבית.
"הדברים שאותי הכעיסו והרחיקו בציונות הדתית היו דווקא הדברים שנחשבים חיוביים", אומר שם אריק גלסנר, הפילוסוף שבחבורה. "דווקא האידיאליזם המוגזם והטוהר, השאיפה לעשות איזו סינתזה גדולה מכל העולמות, ברוח 'נהיה גם אנשי מדע וגם נקדש את החומר וגם הכי טובים בישיבה וגם הכי טובים בצבא'. יש שם איזה סופר-אגו מטורף שהרגשתי שהוא חונק אותי, שהוא לא מציאותי". ועוד נקודה העולה רבות – הדגש המופרז בחינוך הדתי על עניינים חיצוניים; ריקון היהדות ממשמעות, מחוויה ומקדושה, והעמדתה על קדושת החצאית.
הסתירו לי את אלוהים
חוויית הנעורים של פוריה גץ מתחברת לזה היטב. "למדתי במקיף דתי בצפת; הוריי הגיעו לפריפריה מתוך תחושת שליחות של מחנכים דתיים, וראו חשיבות גם בכך שאלמד שם. הבעיה הזו, של עמעום החלק האמוני והדגשת הצד ההתנהגותי-חיצוני-קטנוני, מאפיינת אמנם את רוב החינוך הדתי – אבל בפריפריה, בבתי הספר המאוכלסים במזרחים, היא חמורה במיוחד". פרק ארוך בספר אכן מוקדש לדתל"ש המזרחי, מערי הפיתוח, המושבים והשכונות, זה שמרגיש דחוי בחברה הדתית ציונית המתנשאת, הקרה והשכלתנית; זה שמעולם לא היה חילוני, והכינוי דתל"ש התאים לו מאז ומתמיד יותר מהכינוי 'מתפקר'.
"המון דברים בסוג החינוך שקיבלתי שם לא תרמו להיותי אישה בוגרת דתייה. פולחן של חיצוניות, בלי טיפת שאר רוח או אפילו יומרה להתעסק בפן הרוחני. אני זוכרת את טקסי הזובור של אחרי התפילה, באוזני התלמידים כולם. המנהל מודיע, 'מירב נצפתה אתמול הולכת במכנסי ג'ינס!'. הפכו את זה לחזות הכול. כשההחמרה החיצונית באה יחד עם חוויה דתית רצינית אז ניחא. אבל כשרק זה הדבר שאתה חווה, ברור שאנשים לא ירגישו בבית".
- התופעה הזו מתועדת בספרך גם בבתי ספר דתיים אליטיסטיים.
"נכון, אבל נדמה לי שבפריפריה זה חזק יותר. שם גם לא תמיד יש מודלים רוחניים להישען עליהם. המנהל וחלק מהמורים מגיעים לשם ממקומות מבוססים, רואים את החומר האנושי שלא כולו דתי כמקובל, וחושבים שיצילו את המצב אם ינהלו מסע צלב בתחום ההופעה החיצונית. אחרי שנים, בירושלים, הייתה לי חוויה מתקנת כשהתוודעתי לאנשים שלמדו ב'פלך' למשל, או שנמצאים במכון הרטמן, וזכו לחינוך דתי שיש בו יותר רוח ופחות פולחן של חיצוניות. הבנתי שכל השנים הסתירו לי את אלוהים".
- וזה לא גרם לך לחזור לדת.
"כבר היה מאוחר מדי. שנות התיכון הן השנים שנצרב בך המטען. במובנים מסוימים אני כן מרגישה מחוברת גם לדתיות שאבדה לי, לעולם הדתי. אבל אי אפשר לשחזר את השנים המכוננות".
- לאילו דברים בדתיות את מחוברת?
"כשקרו לי דברים רעים באמת, ראיתי שמשהו בי איכשהו תמיד מקשר את זה למבנה של שכר ועונש, השגחה פרטית. יש בי רצון חזק להסביר לעצמי דברים שקורים לי ולפרש אותם בצורה בעלת משמעות. כשדיברתי על כך עם בן זוגי, שמגיע ממשפחה חילונית למהדרין, הבנתי שזה לגמרי אני, שאצלו הדברים פשוט לא עובדים כך. התפיסה הזאת חוזרת בהרבה ראיונות בספר. זה לא אומר שכל דתל"ש סופו לחזור לשורשים, אבל זה אומר שיש משהו באופן שבו אתה חווה ומפרש את העולם, או אם תרצה, משהו בַּחוּמרה, שלא עוזב ולא מרפה גם עשרים שנה אחרי.
"זה מתקשר גם לרצון לצקת משמעות בכל דבר. כדתיים, לימדו אותנו שלא עושים שום דבר סתם. אורח החיים הדתי הוא ניסיון אינסופי לְמַשְמֵעַ גם את הדברים הקטנים ביותר, מהברכה על האכילה עד הברכה ביציאה מהשירותים. קל וחומר שזה מתבטא בדברים גדולים יותר. בעיניי לא מקרי שלפחות חצי מהגרעין הקשה של המפגינים נגד הבנייה היהודית בשיח'-ג'ראח הם דתל"שים: זה פרי החינוך המאוד פוליטי שקיבלו, האנרגיה האקטיביסטית שגדלו עליה. הרי מה שמניע אותם שם זו אנרגיה כמעט דתית, מחויבות מוחלטת ודבקות ורצון בתיקון, גם אם המושא של האנרגיה הזו התחלף".
סבא שלך היה רב, וזה עוד בלשון המעטה. איך הייתה ההתחלנות שלך בצלו?
"הוא נפטר בתחילת לימודיי באוניברסיטה. הוא רצה להאמין שזו משובת נעורים. הוא לא היה שם כדי לראות שזה הופך לדבר של קבע. תמיד היו לנו שיחות, והיה לו חשוב להראות לי, כתלמידת פילוסופיה, שהרבה מהרעיונות הגדולים של הפילוסופיה היוונית קיימים בהגות היהודית. מצד שני, מאחר שהוא היה רב ידוע ומוכר, ותמיד חווינו אותו בהקשר של הכותל ושל האישים הדגולים שהגיעו לפקוד אותו, וגם בשל הכריזמה שלו והאופן שבו הוא חלש על המשפחה – הסתכלנו עליו די מתוך ריחוק. במובן הזה, גם הדתיות שלו הייתה בעיניי משהו מורם מעם, מודל לדתיות שאי אפשר לגעת בה, רק להעריץ. הוא היה קם לטבול בשלוש לפנות בוקר; שום דבר אצלו לא היה ארצי. האוכל, הלבוש, גם הם היו אפופים ברליגיוזיות ובמשמעת מאוד קפדנית. בפרשנות שבדיעבד למקרה שלי, זה באמת מודל שמרוב שהוא מרשים הוא לא יכול להיות ישים. זה לא בהכרח עובד ככה, ורוב בני הדודים שלי מצד אבא דתיים, אבל אולי זה יכול להסביר את העובדה שלהרבה רבנים בציונות הדתית יש ילדים דתל"שים".
- זה שם אותך באיזה צד בוויכוח מה גורם לחילון?
"יש בני גילי שאומרים שאם היו בני עשרים היום, זה לא היה קורה. כי היום יש יותר יכולת לחפש את דרכך ולעשות שילובים בין דתי וחילוני גם בתוך החברה הדתית, בלי לחצות את הגבול. כלומר, זה שהחברה הדתית בחוגים מסוימים מאפשרת את השילובים האלה ומכילה אותם, דווקא שומר את המתלבטים והמחפשים בתוך הבית. זה דבר שאני שומעת מהמון אנשים: שהיום לא היינו צריכים לחזור בשאלה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה