השפה כדימוי לגיבור: על 'שמר-בית' ליונתן יבין

שְׁמַר-בַּיִת / מאת יונתן יבין / עם עובד, תשע"א, 357 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בי"ב באב תשע"א, 12.8.2011, עמ' 19, בכותרת "ונשתעל מכשיר המדפסת דפים רבים".

ואולם גזר יהושפט רעי עם שגוללתי באוזנו קורות אלה: "אמנם שִעמום תָכף עליך אותה שעה, יהודי. זה טיבו וזה תוארו", כן. כיוון שנתרטב גרוני: הזלפתי אף לצמחי הבית פן ייבשו ואבוש, יקמלו ואעטה כלימה. והיתה אשקיה זו זריזה מאשקיה של אמש, וכל מִשכה שתי שעות חסר כ"ג דקים. אמרתי: אכתת עתה רגלַי לרַגל ולחטט בחוחי חדר המיטות, כי אין חשאי ממנו לחיטוט בכל החדרים. (עמ' 121)

ואמנם באשמורת שלישית הקיצני רעי דרך מכונת: הטלפון, והורני שאלך ואשב אצל מכשיר: המחשב אשר לבנֵי גלעד ואלחץ בכל מיני כפתוריו ומנופיו, ואף הפילני במִרשתת זו אשר חוצה אוויר וים בדואר מחושמל עד שלא הכה האורלוגין מחצית ארבע ונשתעל מכשיר המדפסת דפים רבים, כן. ושוב לא עצמתי עין, שנתעניינתי לקרות קורות הזקן דויד מבני המושבה. (עמ' 256)

שתי טיפות אלו מתוך 'שמר-בית', יש בהן כדי להעיד על הים. כמותן, בלשון עשירה, מיושנת, תימהונית ומשובללת זו, על פיסוקה המתקלס והמשהה, כתוב הרומאן כולו. זהו ים שקשה מעט להיכנס אליו, אבל קשה הרבה יותר לצאת ממנו. השחייה בין שכיות העברית, הצלילה במשחקי המצלול הצלולים, מגעו הקר של האוטיזם הנפשי הנטפל לפרטים טפלים – ההנאה מהיָם הזה היא על סף העונג הגופני. השפה של עמוס האוזנר, גיבור 'שמר-בית', מהלכת קסם על הקורא ושובה אותו בשבייה גם לאחר שסגר את הספר. אין מקום לספק: השפה העברית היא גיבורת העל של הרומאן, ועמוס עצמו שני לה.

יונתן יבין מדבר על כך בעמוד "שלמי תודה" בסוף הספר, ומודה לקורא ולקוראת "על הנחישות שהפגנת ועל שטרחת וטיפסת מעל מחסום השפה", ולהוצאת הספרים על הסיכון המסחרי שנטלה. הוא גם מודיע על כך בקצהו האחר של הספר, בהקדשה: "לשפה העברית, בֵּיתי, ישועתי". וההקדשה הקצרה הזאת, כסבורני, ניתנה להידרש. שכן יש בה ביטוי סמלי ותמציתי לסודו של הרומאן.

"בֵּיתי" – פשיטא. שמו של הרומאן 'שמר-בית', על משקל שמרטף. עמוס האוזנר – האוזנר בעברית 'איש הבית' – משמש שמרטף של בתים, ומתגורר חליפות בבתי אנשים שנסעו ורוצים שמישהו ישגיח על ביתם, ישקה את העציצים, יאכיל את חיות המחמד וירחיק פורצים לוטשי עין. מי שמינה אותו לתפקיד הוא חברו מילדות, חברו היחיד, עורך הדין השובב וההולל יהושפט אבן-הצורי. יהושפט שם לו למטרה לשנות את עמוס, חברו התימהוני והמחוק. להוציא אותו מכלא אישיותו המשמימה, הריקה, האדישה לכול, נטולת הרגשות והעניין, הזרה והמוזרה, האוטיסטית למעשה – להוציא אותו למרחב, להפוך אותו לאיש בין אנשים. הוא גוזל למעשה את ביתו של עמוס, ושולח אותו למשימות השְמַרבָּתוּת, ועמוס אכן משתחרר בהדרגה מנוקשותו ומתימהונותו.

יהושפט אף מצייד את חברו הצייתן בצב, זה הנושא את ביתו על גבו. והאיש המשוריין והאיטי עמוס, איש צב, נוטל עמו את צבו מדירה לדירה. וגם התפנית שלקראת סוף העלילה מתנקזת אל תוך בית. עלילת הספר, ברובד החיצוני ביותר שלה, רובד הפעולה, עניינה אפוא בתים. והאנלוגיה ברורה: עמוס האוזנר שומר על בתים, ויונתן יבין, המחבר, שומר על ביתו, שהוא, כאמור בהקדשה, השפה העברית, מפני רוחות הקדים היובשניות של השפה הדלה המדוברת ונכתבת בזמננו.

אבל השפה העברית, בהקדשתו של יבין, היא גם "ישועתי". לישועה מה זו עושה? הישועה אינה נזכרת בכותרת הספר, שמר-בית, וגם אין מי שממונה לשמור עליה. הישועה היא המהלך העלילתי הפנימי, הנפשי, של הרומאן: ישועתו של עמוס. האיש שנסיבות משפחתיות ופסיכולוגיות הכניסו אותו בילדותו לקטטוניה נפשית, האיש שאינו מתעניין בכלום, האיש שאנשים שמסתכלים לכיוונו אינם רואים אותו מרוב שהוא חיוור-נפש ומשעמם – האיש הזה נפקח אל העולם לאטו כפרח, וברגע השיא מכריזה עליו אחת הדמויות – אתה מעניין!

הישועה היא ישועתו של עמוס האוזנר. וגם השפה העברית של הספר, מעבר להיותה "בית" רב מכמנים ועתיר יסודות היסטוריים, היא השפה העברית של עמוס האוזנר, שלו ולא של אחר. וכאן נמצא החלק המעניין בכל העסק הזה, החלק הפחות טריוויאלי שלו. כי יונתן יבין אמנם עשה מעשה רב-מג של שליטה מופלגת בעברית ובמקורותיה ובהדהודיה, והתייצב במקום נאה ברשימת מקבלי הצל"שים בגדוד מגיני השפה העברית, והקדיש עצמו לעבדה ולשמרה – אבל את כל זה עשו גם אחרים; מה שיבין עשה ואיש לא עשה, הוא ליצור את לשונו הייחודית, השלמה והאוטרקית של עמוס האוזנר, שלו בלבד.  

יונתן יבין יצר נוסח, יצר סגנון, יצר לשון – ושם אותה בפיו של איש שהקשר בינו לבינה מוזר, דיאלקטי. זו שפה שמחד גיסא מתאימה לעמוס האוזנר שלפני הישועה, שכן כמוה גם עמוס סגור בתוך עצמו ומסרב לעולם שמחוצה לו; אך מאידך גיסא, אין שום סיכוי שעמוס האוזנר אכן השתמש בה. שכן לסגנון כזה מסוגל רק מי שקרא ושנה עד בלי די, ואילו האוזנר, מקרה דמוי אוטיזם, הוא אמנם מהיר תפיסה עד כדי גאונות, אך אינו קורא ספרים כלל, אינו מסוגל לנהל שיחות, והידע שלו על העולם שסביבו שואף לאפס.

אכן, ברור שאין זו שפת הדיבור של עמוס. אחת הראיות לכך היא שבשפה הזו הוא מצטט גם את דבריהן של הדמויות האחרות, ה'נורמליות', שברור שלשונן ב'מציאות' היא עברית הרחוב של זמננו (למעט דמויות צדדיות אחדות הלוקות בלשונן, כגון עולים חדשים, שעמוס מצטט אותן עם שיבושיהן). מה עוד שבני שיחו של עמוס, גם הבלתי משכילים שבהם, מבינים את שפתו בלי קושי, והאי-ההבנות הנוצרות בינם לבין עמוס נובעות מתמימותו המופלגת בענייני העולם ולא מלשונו הארכאית והמרוממת. לאור רמת ההשכלה של עמוס, ברור גם שזו אינה שפת החשיבה שלו.

מה היא כן? שפתו המוזרה של עמוס היא דימוי. דימוי לעמוס, דימוי לשכלה המבוצר של האישיות האוטיסיטית שלו, דימוי לעולמו הפנימי העשיר אך הבלתי מתַקשר.

שפה זו ממחישה את אישיותו של עמוס על ידי עצם עושרה, רבגוניותה וארכאיותה. אך נוסף על כך היא נוקטת כמה אופנים ייחודיים כדי לעשות זאת. ראשית, יש בה משהו משילוב המפגר-גאון שלו, א-לה אוטיזם. התעסקותה העצמית, ההתגנדרות הצלילית המשחקית שלה, אינה רק וירטואוזיות מוחצנת של סופר שמבקרים רשאים לדון אותה לגנאי או לשבח – אלא הרבה יותר מכך: זוהי המחשה של הנפש האובססיבית הילדותית של עמוס, של הברק שלו המאיר לעצמו בלבד בתוך עולמו השבלולי, המעגלי.

דריסת רגל ליסוד האטום, העילג, באישיותו של עמוס נותנים שני יסודות ייחודיים בעברית שלו, הפורעים בחגיגיות שלה. בשניהם תוכלו להבחין בדוגמאות שהצבנו בראש סקירתנו זו. ראשית, התוספת המגוחכת של המילה "כן" הפורצת מפיו על ימין ועל שמאל, בסופי משפטים שיש בהם כביכול איזו סיבה למבוכה או להדגשה. ושנית, הצבת סימן הפיסוק נקודתיים במקומות משונים. מעין סרח עודף לשוני המבטא לסירוגין דידקטיות יתר, איטיות מחשבה או סתם התחפרות מופגנת באופן הבעה שעבר זמנו.

מה שמביא אותנו לאופן הייחודי השלישי והאחרון שהשפה המושמת בפי עמוס משקפת בו את אישיותו. לשפה הזו, עם כל הגיוון הרב-תקופתי שלה, יש מרכז כובד ברור: העברית של המאה הי"ט, העברית הרבנית והמשכילית. זו שפת הסף: העברית שכבר מתעוררת אל המודרנה ואל צורכי השעה, כבר מגששת ומחפשת, אבל עדיין לא חוותה את מהפכת התחייה של בן-יהודה וממשיכיו. בעיניים שלנו היא שפה של כמעט ולְיַד. זו השפה ששומרת על ה' הידיעה גם לאחר אותיות היחס ל', ב' וכ' ("קראתי בהספר"); זו השפה המליצית בעל כורחה שבה צבא הוא 'לגיון' וזמָר הוא 'מְזַמֵּר' וחרדל הוא 'מרקחת החרדל'. היא מבטאת, מזווית הראייה שלנו, איזו פתיעה מתמדת, איזו התנגדות למובן מאליו, איזה צורך מתמיד להמציא את עצמה. העולם אינו טבעי לה והיא אינה טבעית לו. במונחים של ספרות – אין כמוה ליצירת הֲזָרָה. לעמוס העולם כה זר עדיין. ובעזרתו, ובעזרת לשונו, גם לנו.

'שמר-בית' הוא אפוא רומאן פסיכולוגי (אם גם קוֹמי) על דמות יוצאת דופן, עמוס האוזנר; 'שמר-בית' הוא גם הצהרה ומופת בדבר הרלבנטיות של העברית על כל רבדיה; אבל סודו של 'שמר-בית' נמצא כמדומה לא בזה ולא בזה, אלא בחיבור שביניהם. חיבור דיאלקטי, משונה, מעורר מחשבה, חיבור על דרך המטאפורה, בין דמות לבין שפה שאינה שלה. יונתן יבין אינו מבקש בספר הזה שכל סופרינו יכתבו מעתה בעברית מליצית; הוא רק מבקש להראות לנו דוגמה, אחת מרבות אפשריות, מה העברית יכולה לעשות, ומה העברית יכולה להיות: דימוי.