הטור והטוהר: מחקר ספרותי של הפצ"ר לשעבר על טוהר הנשק בטור השביעי

הטור השביעי וטוהר הנשק: נתן אלתרמן על ביטחון, מוסר ומשפט

מנחם פינקלשטיין

הקיבוץ המאוחד, 2011, 286 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בג' באלול תשע"א, 2.9.2011, בכותרת 'מוסר לחימה מחורז'.

מה שהיה בשנות החמישים שְׂחִייה מסוכנת נגד הזרם, הוא היום מקדם פופולריות. 'הטור השביעי' של נתן אלתרמן ב'דבר' של שנות הארבעים והחמישים – טור שירִי-עיתונאִי שהיה, אם יש צורך להזכיר זאת, ממעצביה העיקריים של דעת הקהל בארץ – נחלץ פעמים רבות להתריע על התנהגות בלתי הולמת כלפי אוכלוסייה ערבית אזרחית, על פשעי מלחמה, על קלקולים מוסריים בתוך צה"ל ועל ניצול בלתי הולם של סמכויות ביטחוניות. במאבקו המוסרי קרא המשורר הדגול תגר, פעם אחר פעם, על המוסכמות של הזרם המרכזי ביישוב העברי שהוא עצמו היה מייצגו הבכיר, והסתכן שוב ושוב באבדן אהדת קהלו.

כיום, לעומת זאת, באווירה הצדקנית המושלטת בקריית ספר שלנו, משמשים אותם טורים עצמם תעודת כַּשרות אפולוגטית למשורר הלאומי. זכורני כיצד בערב עיון ירושלמי אחד על אלתרמן, הרוחות היו נכאות שכן הוזכרה תמיכתו של המשורר בשלמות הארץ – ואז מישהו פלט את שתי מילות הקסם "על זאת", והייתה הרווחה, והצווארים הנהנו בקולות פקיקה רמים. 'על זאת' הוא שיר שחיבר אלתרמן במחאה על רצח אזרחים ערבים בידי חיילים במלחמת העצמאות, שיר שבן-גוריון אף ציווה להדפיס "במאה אלף אכסמפליארים ולחלקו לכל איש צבא בישראל", כלשון מכתבו לאלתרמן.

וכך אף בימים אלה ממש. לרגל יום הולדתו ה-101 של המשורר המנוח בתשעה באב, הוקדש לו חלק ממגזין הערב של הערוץ הראשון. מכל שירי הטור השביעי נבחר כנקודת פתיחה לדיון דווקא בית משיר שהקדיש אלתרמן, אויבו המר של הקומוניזם, להגנה על זכותו הדמוקרטית של תופיק טובי לכהן בכנסת: "כי מיהו תופיק טובי? הוא חבר הכנסת./ הוא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים/ יושב הינו בזכות מלאה ולא בחסד;/ כבר עת אולי לזכור זאת, חברים". מכאן כבר זרם הדיון הטלוויזיוני באפיק שנִכרָה לו; בשיאו הנַכְּסָני (מלשון ניכוס פוליטי, ובמקרה הזה גם מלשון נַכְּסָה) של הדיון, פרופ' נסים קלדרון הציג את הטור השביעי כטור שעד 1967, "חינך דור שלם כנגד הדבר הזה של ארץ אבות". אז מה אם ההפך הוא הנכון.

על רקע אווירה ציבורית זו, ספר חדש המוקדש כולו לנושא "הטור השביעי וטוהר הנשק" עשוי לעורר חשדנות טבעית בקרב אוהבי אלתרמן הנאמנים לדרכו במלואה. הנה לנו, כך אנו אולי חוששים, עוד ניסיון, אחד מאֶלף, לעקור את אלתרמן מאדמתו ולהעמידו על רגל אחת מרגליה הרבות, המאזנות, של השקפת עולמו. עיון בספרו זה של מנחם פינקלשטיין ישכך את החששות.

המחבר – השופט והאלוף במיל' ד"ר מנחם פינקלשטיין – אינו טרמפיסט פוליטי שמשתמש בסוגיית טוהר הנשק האלתרמנית למטרות אחרות, אלא מי שחי את הסוגיה הזו, ליבן אותה והתחבט בה ועיצב אותה, במהלך שנים ארוכות ומכריעות. השאלות של הפעלת הכוח הצבאי וריסונו עלו על שולחנו בימי היותו התובע הצבאי הראשי בשנות האינתיפאדה הראשונה, וביתר שאת  בשנות מלחמת ראש השנה, 2000–2004, בהיותו הפרקליט הצבאי הראשי. אין כמוהו לשפוך על הסוגיה אור יקרות משפטי, היסטורי, צבאי – וגם, ובאופן מרשים ביותר, ספרותי.

ענייני מוסר הלחימה וטוהר הנשק ממוסגרים בספר בהקשרם הנכון, בתוך מערכת ערכים מאוזנת היטב. הם נסקרים בין פרק פותח הסוקר את החשיבות הרבה שייחס אלתרמן לצה"ל ולביטחון המדינה, לבין דברי סיום המזכירים את תפיסתו הבסיסית של אלתרמן שישראל היא מדינה הנתונה במצור ושעניינה הוא הצודק ביותר בעולם. הנשק, תמצת אלתרמן ב'ליל חניה' ופינקלשטיין מצטט זאת בהבלטה, הוא "שופך דם האדם ומָגִנו".

חלקו המרכזי של הספר נפתח בסקירה על נושא שהמשורר הקדיש לו טורים רבים: פעולות צה"ל כלפי האוכלוסייה הערבית בישראל, בתקופה שהייתה נתונה בשלטון צבאי. פינקלשטיין מפריך מוסכמה נפוצה, שאלתרמן התנגד לעצם הממשל הצבאי, אך מראה, אחת לאחת, כיצד התנגד המשורר בתוקף להכבדה מופרזת של היד הצבאית על האזרחים הערבים ולהשפלתם. בנושא הטיפול השרירותי במסתננים תמימים, למשל, אלתרמן אף ההין להזכיר לקוראיו שהיהודי, כלומר אנו, הוא "מזייף דַרכּיות [=דרכונים] מִדור דור,/ מסתנן/ בן בנה של מסתננת".

אחר כך מתפנה המחבר לפרשיות היסטוריות נוספות שביטחון, מוסר ומשפט נפגשים בהן. הוא מקדיש צִברֵי-פרקים מאירי עיניים למלחמת העצמאות; לפרשת כפר-קאסם; לפרשת משפט השדה של מאיר טוביאנסקי, איש חברת החשמל שנורה למוות בתום משפט בשל חשד חסר שחר במסירת מידע לאויב; וכן לשיר הנזכר לעיל, 'על זאת'.

שיר זה מתאר רצח לשם שעשוע של ערבי זקן בידי חייל ישראלי צעיר, בעת כיבוש עיר – וקורא בתוקף רב להוקיע את המעשה. בספרות המחקר מקובל, כעובדה ממש, שהשיר עוסק בכיבוש לוד, אף שהוא פורסם ארבעה חודשים לאחר מכן, בנובמבר 1948. פינקלשטיין מוכיח שהשיר עוסק דווקא בכיבוש העיירה דווימה במערב הר חברון. על פי התיעוד המובא בספר, חיילים מחטיבה 8 טבחו בתושבי המקום חסרי המגן – מקרה שכפי שמראה פינקלשטיין היה חמור בהרבה ממקרה דיר-יאסין, שכן לא נעשה בתוך סערת קרב. לפי אחת הגרסאות, זה היה מעשה נקם מחושב על הטבח הערבי ביהודי גוש עציון, והתושבים שנרצחו הם בעיקר אלה שנתפסו אצלם חפצי שלל מהגוש.

כפי שמראה פינקלשטיין בסקירתו, מפקד החטיבה יצחק שדה ראה את הסיפור בחומרה, אך בסך הכול הפרשה טופלה בכפפות של משי. פינקלשטיין משער שאלתרמן שמע על הפרשה מיצחק שדה עצמו (וזו אחת ההצדקות לפרק ארוך למדי, שלא הזכרנו, ושבא קודם לכן, העוסק בקשריו של אלתרמן עם שדה). עשרות ערבים נרצחו שם, ומוזר אפוא שאלתרמן תיאר בשירו רק רצח בודד. פינקלשטיין מציע כמה השערות, כגון רצונו של אלתרמן שלא לסבך את ישראל בזירה הבינלאומית, והשיקול האפשרי שדי בתיאור של רצח אחד כדי להעביר את המסר המוסרי. עוד שאלה שהוא מעלה, ושנותרת פתוחה, נוגעת לאיפָה ואיפה שנהג אלתרמן, איש מפא"י, בין פרשה זו לבין פרשיות מקבילות של מחתרות אצ"ל ולח"י, שבהן דווקא העדיף לעמוד על מלוא היקפו של ההרג.

בפרקי הספר שזורים עוד גילויים, ובעיקר עוד מינִי-מחקרים סביב אירועים ופרשיות שנזכרים בטורים. רבים מהם נמצאים בהערות השוליים הנרחבות, שהמחבר והעוסקים במלאכת ההתקנה השכילו להציב בתחתית כל עמוד (לעתים קרובות גדולה תחתית זו ממה שמעליה), ולא בסוף הספר, כך שהקורא לא יחמיצם. פינקלשטיין לא פטר עצמו משום קריאה, עיון והרחבה, והוא פורש לפני הקורא מגוון עצום של מקורות ופרשנויות והשוואות. רשתו פרוסה על כלל יצירתו של אלתרמן, גם זו שמחוץ לטור השביעי, ובעזרתה הוא חושף לא פעם את מה שנמצא במצולות העמוקות המניעות על גבן את קצף האמירה האקטואלית.

אבל ייחודו של הספר הוא בפרספקטיבה המשפטית, והמשפטית-צבאית בפרט, של המחבר. הידע שלו, כלי הניתוח שבידו וניסיונו האישי משמשים אותו לכל אורך המסע. הוא מעיד על עצמו שהתעניינותו בשירת אלתרמן החלה מתוך עיסוקו במוסר לחימה במסגרת תפקידיו בפרקליטות הצבאית, ושעמדותיו של המשורר בתחום הזה העניקו לו השראה כשהיה עליו להכריע בסוגיות רגישות. ביניהן, כך משתמע, ניסיון מוצלח לתת גושפנקה משפטית לסיכול הממוקד (תוך קביעת גבולות נוקשים), וניסיון שנהדף בבג"ץ לאפשר גרסה מוגבלת של 'נוהל שכן'. וכמובן, הוא היה מעורב בהחלטות נקודתיות יותר, אם להעמיד לוחמים לדין.

בחירתו של הפצ"ר והשופט המחוזי פינקלשטיין לקחת לו כמצפן, בשאלות של מוסר לחימה, את עמדותיו המאוזנות והבריאות של אלתרמן היא, על פניה, בחירה מבשרת טובות. אולם הקורא המסתקרן לדעת כיצד חלחלו לקחים ספציפיים מהכרעותיו המוסריות אלתרמן משנות תקומת המדינה להחלטות ספציפיות של הפצ"ר והשופט משנות האינתיפאדות עלול להתאכזב: המימד הפרטני הזה מצומצם בספר. חסר לי גם דיון בשאלה העקרונית, עד כמה אפשר לגזור מהטור השביעי על מציאות ימינו; האם אפשר לקרוא את טורי טוהר הנשק של אלתרמן כהנחיות מעשיות, או אולי רק כעקרונות כלליים.

כי אכן, הזמנים השתנו. כל המקרים של חילול טוהר הנשק שאלתרמן הגיב להם היו מקרים חמורים: התעמרות באוכלוסייה אזרחית בלי צורך שלא בשעת מלחמה, ומעשי טבח ורצח ומשפטי שדה בשעת מלחמה. על מקרים כגון אלה אין היום ויכוח. לעומת זאת, המקרים העולים לדיון כיום קשורים בדרך כלל למציאות חדשה: מלחמת טרור שמשתתפת בה גם אוכלוסייה ערבית אזרחית, ולחץ בינלאומי לסטנדרטים בלתי אפשריים של טוהר נשק. גם בתוך תחומי המדינה המציאות שונה מזו של ימי כפיפות הקומה של ערביי ישראל: כיום מדובר במאבק לאומני אלים ומאורגן של רבים מערביי ישראל נגד המדינה, מאבק שלוקחים בו חלק ח"כים, אימאמים, גנבי רכב ומיידי אבנים.

אבחנה זו אינה מצויה בספר, אולי מפני שהמחבר המכהן כיום כשופט בית המשפט המחוזי בפתח-תקווה נזהר מלהביע דעה פוליטית. בספר מובלעת פה ושם רציפות מושגית מופרזת בין ימי אלתרמן לימינו – למשל כשהוא מזכיר, מתוך התנגדות משתמעת, את התלונה הרווחת כיום על כך שמפקדי צה"ל צריכים "עורך דין צמוד", ומשער שלידתה בפרשת כפר-קאסם, כשטענה זו שימשה להגנה על מי שנתן את ההוראה לירות במפרי העוצר. ברור שבעולם הממשות, פינקלשטיין הבחין גם הבחין במציאות החדשה; הוא עצמו פעל, בהיותו פצ"ר, להכרה במאורעות תשס"א-תשס"ד כמלחמה. אבל מה אלתרמן היה אומר, למשל, על התעמרותה של הפרקליטות הצבאית (לאחר ימיו של פינקלשטיין) בקצין אדם מלול ובפַקוּדוֹ, שתוך מרדף חם אחרי מחבלים לא פעלו על פי כללי הטקס הדיפלומטי? בשנות החמישים דרוש היה אלתרמן כגורם מרסן; בשנות האלפיים, הוא בוודאי היה נחלץ להיות גורם מגבה.

אנו רשאים לשער שאילו הוסיף אלתרמן לחיות בינינו ולכתוב את טורו, לא היה נסוג במילימטר מההומניזם שלו, אלא מסגל אותו לתנאי זמננו. סביר להניח גם שהיה מתגייס כדרכו נגד הבון-טון בן הזמן, וקורע את המסווה מעל נפנופי כזב בדגלי זכויות האדם והדמוקרטיה שמטרתם לסכן את ביטחוננו ולשחוק את עמידתנו – כפי שעשה בזמנו נגד נפנופי שווא בדגל הביטחון שנועדו לכסות על רמיסת זכויות הפרט.