אצל אורית וגרשון לייזרסון, זוג בתחילת דרכו המשותפת, יש בין הסיר והמכסה הרבה דברים: כליזמר מזרח-אירופי ותיאטרון טיפולי, הכנה לנבואה ולימודי גופניות, עממיות ואִגרוף ותבלינים ברוסית וביידיש – והכול איכשהו מתחבר לתבשיל אחד, ממש כמו החמין שבזכותו הכירו. אתם עוד תשמעו עליהם
מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ח בחשוון תשע"ב, 25 בנובמבר 2011.
"הכרנו בזכות חמין", אוּרית אמרה, ואני שמעתי "הכרנו בזכות חמי". הגיוני; הרי בלי חמיה של אורית, לב לייזרסון, ציוני במחתרת בברית המועצות, כזה שמשכפל ספרים עבריים בחשאי במרתף ביתו ונעצר מדי פעם לחקירת קג"ב – גרשון לייזרסון לא היה נולד, מגיע ארצה ומתגלגל כפי שהתגלגל. ואז גם היכרות לא הייתה. ובכל זאת "הכרנו בזכות חמין", וזה הגיוני אפילו יותר. כי מה יכול להפגיש בין כליזמר מזרח-אירופי לבין מורָה להלכה בימים ושחקנית בלילות, שחולמת להיות נביאה ומסתפקת, כשלב ראשון, בחיבור נשים לנפשן ולגופן – יותר מטשולנט שַבָּתִי כבד, התגלמותה הגשמית המסורתית של הנשמה היתרה?
הדבר היה ככה. גרשון: "שנינו גרנו פה, בנחלאות, כרווקים. באותה תקופה גרתי בטעות בתל-אביב, אבל המשכתי להגיע לפה. בשמחת תורה לפני שנתיים, שחל בשבת, נפגשנו בארוחה של חבר משותף בשכונה שהכין חמין; אורית באה בגלל החמין". אוּרית: "אחרי שרקדתי כל היום ואפילו קיבלתי ספר תורה בהקפה שביעית, הלכתי לחפש חמין. שהוא מִצְווַת היום לנשים בבית-אל, שבה גדלתי; הרי ברור שהן לא רוקדות. חיפשתי חמין ומצאתי את גרשון. היה בו משהו אחר ממה שאני מכירה אצל בחורים דתיים. שלושה ימים אחר כך החלטתי להתקשר אליו, והשאר היסטוריה".
- כשתצליחי להקים את סדנת הנבואה לנשים, תלמדי אותן שם שגם להן מותר להתחיל עם בנים?
"אולי. אבל יותר חשוב מלדעת להתחיל, הוא לדעת להשתמש בקסם הנשי שלך כדי להביא אלייך את מי שנכון לך".
הקורא ודאי שואל את עצמו מה עניין שמיטה להר סיני, חמורים לעוגות גבינה ונבואה לקסם נשי. נתחיל אפוא מההתחלה, נתהה על כל אחד מבני הזוג המיוחד הזה בתורו, עד שכל ענייניהם ייקשרו ויתאחו זה בזה, יהדות ורוסיוּת, גוף ואִגרוּף, תיאטרון ועממיות, נבואה וכינור, וייעשו כולם אגודה אחת בסוף הכתבה ויתכנסו לחמין שלעתיד לבוא.
שאכן השניים הללו, שלא כדרך גיבורי כתבות בעיתון, הם פחות אנשי לשעבר ויותר אנשי שלעתיד. בעיקר אורית, שרוקמת תוכניות וחלומות שעוד נשמע עליהם; גרשון, עם הרכב הכליזמר 'אוֹי דיוויז'ן', כבר עשה איזה קילומטרז' מול דיפלומטים דרום-סודאנים, קצינים וייטנאמים, וסתם שוחרי נשמה יהודית סביב הגלובוס.
האוי והגוי
עשיתי גם אני קילומטרז' קטן לירושלים, לראות את ההרכב השני, החדש, של גרשון לייזרסון, 'בבה יאגה', מנגן בפסטיבל חוצות לרגל 11.11.11. בבה יאגה היא המכשפה מהמיתולוגיה הסלאבית, ותפקידו של ההרכב לכשף את הבריות במוזיקת עם מהמרחב הסלאבי. לייזרסון בחזית מכַנֵר בווירטואוזיות ושר שירים וריקודי עם בשלל שפות ומבטאים, וחבריו מחזקים באקורדיון, קונטרבס, תופים וקולות רקע. תפקיד המוזיקה הזאת להרקיד. תפקיד המאזינים לרקוד, ואחדים מהם ממלאים אותו למרות החום והמיקום. לייזרסון מקנח בשיר משלו, מילים ולחן, מילים חדות המהלכות קוממיות ז'בוטינסקאית ולחן-לכת נוקב, על טרומפלדור שלנו.
'אוי דיוויז'ן' היא הצד היהודי של אותו מטבע מוזיקלי. שמה של הלהקה הזו קורֵץ, על חשבון האוֹי היהודי, לשמה של להקת פאנק בריטית ידועה משנות השבעים (ונשאלת השאלה למה ל'בבה יאגה' הם לא קראו 'גוי דיוויז'ן'). זה הרכב כליזמר אותנטי, המתנער מכל סממן של מודרניות, חשמל ופופיזם, אבל, ובכך הוא ייחודי בין הרכבי הכליזמר האותנטיים האחרים בארץ, אינו שייך לחצר חסידית או לסצנה החרדית, אלא פונה לכל הקהלים. המטרה היא להחיות חומר כליזמרי עתיק יחסית, ופחות מוכר, ולהכיר אותו לקהל צעיר. "מצאנו אנשים מבוגרים ברחבי העולם שעוד זוכרים משהו מהסבא, והם לימדו אותנו".
הוא הקים את אוֹי לפני חמש שנים עם המוזיקאי אסף תלמודי, המנגן בהרכב באקורדיון. "עוד במהלך הלימודים באקדמיה למוזיקה זה משך אותי. מוזיקת עַם בכלל, ומוזיקה יהודית במיוחד. הקמתי להקה עם שם לא מוצלח, 'ניגון חדש', ובפסטיבל כליזמרים שהוזמַנו אליו בקנדה פגשתי את אסף. בארץ צירפנו עוד אנשים, וכך זה התגלגל. כל כך התגלגל, שמוזר לי לחשוב שזה רק חמש שנים. הופענו במקומות מוזרים, הזויים".
- כגון?
"לאחרונה דווקא בתל-אביב. לפני ההופעה התקשרו ממשרד החוץ ואמרו שבמסגרת טיפוח הקשרים עם המדינה החדשה דרום סודאן הם רוצים להכניס להופעה שלנו קבוצת דיפלומטים גדולה משם. ההופעה לא הייתה כל כך מיוחצנת, ויצא שכמעט כל הקהל היה דיפלומטים מדרום סודאן, ועוד כמה אנשים מקדומים", יישוב מגוריו של לייזרסון בנעוריו. "עלינו לבמה ואסף תלמודי אמר, אני מבין שכולם פה מדברים יידיש. עלינו ושרנו יידיש וניגנו כליזמר וכל החבר'ה מסודאן רקדו במעגלים.
"בווייטנאם הופענו לכבוד כך וכך שנים ליחסים הדיפלומטיים. שם למרבה הפלא ישראל לא נחשבת מרכז העולם; למען האמת הם בקושי שמעו עליה. הם הכי נדהמו מהכיפה. ברחוב כולם הצביעו עליה. שרתי שם ברוסית – "
- ברוסית?
"הרבה ניגונים חסידיים הם שירים לא יהודיים שמורים בשפת המקור, רוסית או אוקראינית או בלורוסית, תוך שהמילים המקוריות מקבלות משמעות יהודית. יש למשל ניגון ידוע ברוסית, 'ניה ז'וריטסה חלופצי', שאומר 'אנחנו הולכים בחושך ואין לנו וודקה, אבל נגיע לכפר ותהיה לנו וודקה. שתה וודקה כל עוד אתה חי, כי כשתגיע לעולם הבא לא ייתנו לך'. כשהמוז'יק שר את זה, זה שיר שיכורים; כשחסיד שר את זה ישר קופץ לו כל מה שמעבר.
"אז ניגש אליי שם, בהאנוי, אדם בן שישים-שבעים, והתחיל לדבר איתי רוסית. וייטנאמי לגמרי, שסיפר שבמלחמת וייטנאם שירת ביחידה עם רוסים ולחם באמריקנים. עכשיו הוא גנרל שם. הווייטנאמים כולם ביישנים ומנומסים, אבל בתוך עשר דקות כולם רקדו ריקודים יהודיים מהשטעטל. בצרפת הופענו בפסטיבל פארקים, ואחדים מהפארקים האלה היו באזורים של מוסלמים. כל המוסלמים שם רקדו; הם ידעו שזה ישראל וזה מוזיקה יהודית. דיברתי שם עם בֶּרבֶּרית מאלג'יריה שאמרה, מוזיקה זה מוזיקה, לא פוליטיקה; אני מאוד פרו-פלשתינית, אבל אתם באים ועושים לנו שמח ואנחנו אוהבים אתכם".
- גם בלי פוליטיקה זה לא מובן מאליו שמי שרגיל למוזיקה ערבית מסוגל ליהנות ממוזיקת כליזמר. זה בשבילם כמו מוזיקת חתונות ערבית בשבילנו, לא?
"נכון. אבל עם הזמן הבנתי שכל מוזיקות העם מהסוג שנועד לריקודים, לא להקשבה בישיבה, הן בעלות שפה משותפת. הן נועדו להיות שמחות וקליטות, וכשהן עושות את זה טוב, גם זָר מרגיש את הקצב, את הזרימה והחיות של המוזיקה. גם מוזיקת חתונות ערבית אולי תישמע לך מבחוץ צורמת, אבל כשאתה בפנים, ויש קצב ותופים וכולם סביבך רוקדים, אתה תיסחף ותיהנה. זו מוזיקה שאנשים לא יכולים לשמוע בלי לרקוד. גם הכליזמר הוא כזה".
 |
| אוי דיוויז'ן בהופעה במועדון לבונטין 7. לייזרסון בכינור, אסף תלמודי באקורדיון |
שמחים, אבל לאט
- אתם בקטע של שימור התרבות האשכנזית, או שזה כיף בלי אג'נדות?
"זה שונה בין חברי ההרכב. אני התחלתי לנגן את זה כי פשוט היה לי כיף; דבר חדש ומלהיב עם המון משמעות. אבל כשאני מסתכל על הפריחה של הכליזמר מסביב, אני מניח שמאחר שעכשיו היהודים מרגישים שווי ערך, ויש להם ביטחון עצמי ולא רק זיכרונות רעים ורגשי נחיתות, מתאים להם לנגן את המוזיקה שלהם ולהיזכר מה הם עשו באירופה מבחינה תרבותית. עם הזמן נוספו אצלי לַכיף גם מטרות; חשוב לי להפיץ את מוזיקת הכליזמר ולשמר אותה, חשוב לי שאנשים יתחברו לתרבות שנעלמת. אני גם מרגיש שהמוזיקה הזו היא כמו תפילה. היא משהו רוחני. הניגונים והמילים קשורים תמיד באמונה היהודית, גם כשאומרים שהם לא".
- התחנכת על המוזיקה הקלאסית, התוודעת לשיאים של שגב וקדושה, לבאך, לברהמס, ואילו מוזיקת הריקודים העממית, עם כל הכבוד, היא בכל זאת משהו קצת גס ופשוט. דווקא כאן אתה מוצא רוחניות?
"לדעתי כל מוזיקאי, לא משנה במה הוא מתעסק, צריך לעבור בקלאסי ברמה כלשהי, כדי להעריך מה זו מורכבות ומה זו מוזיקה ומה זה ביצוע טוב. אבל המוזיקה הקלאסית היא קצת מוזיקה בודדה. אתה יושב בקונצרט וכמעט לא מרגיש אינטראקציה עם הנגנים ועם שכניך בקהל. אנחנו, בייחוד כיהודים, צריכים את ה'מנייָן': את החיבור, את החברה. בהופעות כליזמר יש חיבור עם הנגנים. אנחנו, בשתי הלהקות, שרים בתוך הקהל, רוקדים בתוכו, מדברים איתו אחר כך".
- והרוחניות נמצאת בחברתיות?
"כל מוזיקה היא רוחנית, אבל כשאני שר ניגון של חב"ד ששרו אותו מאות שנים, ומאחורי כל מילה שלו עומד רעיון עמוק, יש לזה כוח אדיר. אומרים את זה גם חברים אחרים בלהקה, שהם לחלוטין לא דתיים. יש במקורות המוזיקליים שלנו משהו חזק יותר מווגנר ומברהמס ומכולם. או אולי פשוט משהו אחֵר – שאני מרגיש אליו חיבור רוחני אמיתי, שלא דורש שום הכנה".
גם במוזיקה האירופית העממית של 'בבה יאגה' הוא מוצא עניין יהודי: "המוזיקה היהודית התגבשה בסביבה המוזיקלית הזו, ובהמשך הייתה השפעה הדדית, אז מעניין לראות את השוני ואת הדמיון".
- יש דבר כזה בכלל, מוזיקה יהודית? כסגנון מוזיקלי עצמאי ומובחן?
"נכון שברוב התפוצות המוזיקה של היהודים לא שונה, מבחינה מוזיקלית, מהמוזיקה של החברה הסובבת. אבל לא במזרח אירופה. שם בהחלט יש דבר כזה מוזיקה יהודית. זו שפה מוזיקלית ייחודית – במקצבים, בכלים, בהרמוניה, בקצב, במהירות הנגינה, בסולמות. אמנם יש השפעות מקומיות, והמוזיקה היהודית של פולין איננה זאת של אוקראינה, אבל יש משהו משותף לכל המוזיקות היהודיות הללו. קח מאזין צועני או בולגרי או רומני והוא יאמר 'זה מזכיר לי משהו משלנו, אבל זה משהו אחר'.
"הייחוד של המוזיקה היהודית נבע מאורח החיים היהודי. למשל, אצל יהודים יש הרבה כבוד למבוגרים, ובפרט לרבנים. ואילו בחברה הגויית הצעירים עמדו במרכז. אתה שומע הרבה שירים אוקראיניים ורוסיים על, נניח, הצעיר שהולך לנהר וסביבו הבנות מתחילות לרקוד. וכך גם במוזיקה שלהם: במרכז המעגל נמצאים הצעירים, שעושים תרגילי אקרובטיקה ורוקדים מהר להראות שהם בכושר – ובהתאם לכך הקצב מאוד מהיר. אצל היהודים המוזיקה אטית; הרבי או אבי הכלה נכנס לרקוד עם הכלה, מחכים לו בנחת. גם הכלים קלים, בעיקר כלי מיתר. אין טוּבּה, אין חצוצרה, לא היו קלרינטים, כי היהודים העדיפו לא להתבלט מדי, לא להפריע. הליווי ההרמוני גם הוא – פחות רברבנות. לעומת המוזיקה העממית הרומנית למשל, שבה אקורדים קופצים כמו זיקוקין, הבסיסט כולו רוקד, אתה יכול לראות יצירה יהודית שלמה בליווי אקורד אחד בלבד".
- לא נשמע הכי מלבב. אז איך הכליזמר מושך היום כל כך את הקהל באירופה?
"באמת יש התעניינות מטורפת. דווקא בצפון אירופה ובמערבה. אנשים לומדים כליזמר, מנגנים, אמנם לא תמיד בצורה הכי משכנעת. ההופעות שלנו באירופה מלאות, בעיקר בקהל לא יהודי. מה שמושך אנשים הוא השמחה המאופקת. זו כן מוזיקה שמחה; רובה נועדה לחתונות. אבל שמחה עם עומק, שמחה רצינית. כשאני מדבר עם מוזיקאים עממיים מעמים אחרים הם מתארים את החתונות שהם מנגנים בהן, חתונות כפריות שנמשכות ארבעה ימים עם המון אלכוהול, וזה משהו אחר לגמרי. האוקראינים למשל רוקדים עד שהאחרון נופל כי כולם שיכורים".
יהודי גרגוריאני
לייזרסון נולד לפני 31 שנה בעיר טְבֵר שבאזור מוסקבה, למשפחה של מהנדסים וציונים במחתרת. הוא למד כינור, "כמו כל ילד יהודי בברית המועצות", אבל אצלו היה לזה המשך. בארץ למד בעיקר קונטרבס דווקא. הוא עלה כשהיה בן עשר, היישר לקיבוץ הדתי בארות-יצחק, עם קבלת פנים מכוערת של נהג מונית שגבה מהעולים חסרי הישע 400 שקל על חמשת הקילומטרים שמנתב"ג לקיבוץ. הוריו השתלבו היטב ועמדו להתקבל לחברות, אבל החליטו בסוף שקיבוץ זה לא בשבילם, ועברו לקדומים. גרשון התגורר בקיבוץ גם בשנות הצבא שלו; הוא שירת בלהקת הרבנות הצבאית.
לבחינות ללהקה הוא בא עם קנטטות של באך, "זו הרי להקה צבאית, ועל מה חושב עולה מברית המועצות כשהוא שומע את המונח הזה? על מקהלת הצבא האדום". אבל הוא הבין איפה הוא נמצא, ניגן בהתאם והתקבל מיד. בשלוש שנותיו שם ניגן בסבלנות את הפופ החסידי, המזרחי והעברי המאפיין את הלהקה, ושמח שהוא צובר ניסיון בימתי. החיבור הראשון שלו לאמנות עממית היה דווקא כשלמד ציור אצל סימון אג'יאשווילי, "לדעתי האמן מִספַּר אחת היום בארץ. הוא דחף אותי לכיוון העממי".
התקופה שהוא מגדיר תקופת גיבוש הזהות שלו הייתה אחר כך, כשלמד קונטרבס באקדמיה למוזיקה בתל-אביב. "הייתי בין שני קטבים. בשבת אתה בבית בקדומים, כל החבר'ה מספרים חוויות מהסיירת, ובמשך השבוע החבר'ה באקדמיה חוגגים לכל מי שהצליח להשתמט מהצבא. הייתה הדואליות בין החברה הדתית לבין הפתיחות האינסופית, ונראה לי שמצאתי את המקום שלי שמשלב את שניהם. מקום שנותן לי הרבה שלווה, אבל מבלבל הרבה אנשים מסביב. מוזיקאים חילונים מופתעים לראות שאני פתוח לאמנות, לחילוניות; לעומת זאת בחור ישיבה שלמד איתי בקביעות בא להופעה שלנו במועדון בתל-אביב ונבהל. הוא ציפה לכליזמר סטייל פסטיבל הכליזמרים, ופתאום הוא בין צעירים רוקדים בתוך עשן סיגריות ונגנים עם אנרגיות של רוקֶרים".
לפני כעשור הוא אף השתתף, ככנר, עם מושיק עפיה לקליפ של "אני לא פנוי, אני לא זמין". "זה היה כשעוד הייתי במוזיקה קלאסית. היה נורא מצחיק. חוויה מהסוג שאתה שמח לחוות פעם אחת, ולא רוצה לחוות פעם שנייה".
הוא מלמד כינור במכללה לבנות בירושלים, ובשני מוסדות דתיים אחרים – בית הספר הגבוה למוזיקה 'מזמור' של דניאל זמיר והישיבה לאמנויות ומדעים בתל-אביב – הוא מלמד הרכבי כליזמר ותולדות המוזיקה הקלאסית. "בא לי טוב, השילוב הזה. אני יכול לעסוק בשני הדברים שאני אוהב. ב'מזמור' זה אפילו מתאחד, כי התלמידים מייהדים את המוזיקה הקלאסית. הם צריכים לדעת לכתוב בסגנון ובטכניקה של כל מיני תקופות, ולהכניס בזה את עצמם. תלמיד אחד למשל כתב בטכניקה של השירה הגרגוריאנית יצירה יהודית מדהימה".
ופרט אחרון, שיעביר אותנו במעבר חלק למפעלות זוגתו: הוא מתאגרף חובב, "במועדון בעמק רפאים שמנהלים שני מסורבי עלייה לשעבר, דתיים. זה במקלט, מתחת לאדמה, עם דגלים של רוסיה וסין ותמונות סטלין, לנין ומרקס. עולם אחר. אני הולך לשם כמה פעמים בשבוע. פעם אחת, באליפות ירושלים, שִילַבנו שם את אוי דיוויז'ן: ליווינו את הקרבות במוזיקת כליזמר. גם את הקרב שלי".
חיבור מופרך? לא לדעתו. "אני מרגיש במוזיקה כמו בזירת אגרוף. אני כותב בעצמי שירים לבבה יאגה, ולעלות על במה עם שירים שאיש לא שמע, וגם המילים שלהם לא מיינסטרים, זה כמו לעלות לזירה ולראות מישהו פעם ראשונה ולהתאגרף איתו. מוזיקאי צריך להיות אמיץ ולדעת לנצח, ואִגרוף מלמד את האדם להיות נחוש ואמיץ".
דתייה קטנה וחצופה
מה שהאִגרוּף הוא למוזיקה אצל גרשון, הגוף הוא לנבואה אצל אשתו. היא בת 28 וקוראים לה אוּרית, בשורוק, אוּרית קַדָּרִי במקור, ובעקיפין זה על שם סבה, הסופר שרגא קדרי. שרגא פירושו נר, ואם תרצו גם אוּר, ונוסף על כך, ברומאן שלו 'עץ האהבה' מופיעה גיבורה ושמה אוּרית החִתית, שעוצבה במתכונת דמות אשתו, סבתה של אורית. שמה השני מרגלית, על שם סבתה יוצאת חלבּ. "בילדותי היה לי מעצבן לתקן את כולם שזה אוּרית ולא אוֹרית, וכבֵד לסחוב בשם שלי סבא ושתי סבתות; אבל היום האוּר הזה, האש, מאוד מתאים לי".
הבֵּית-אֵליוּת שלה בילדות, כמו הדתיות שלה גם היום, ישבה היטב בתוך המסגרת אבל עם תבלין חריף של עצמיות מתמרדת. "כשהייתי בכיתה ו' עשינו טקס יום הזיכרון משותף לבני עקיבא ול'אריאל'. בחזרה הקראתי טקסט, והקומונר מאריאל אמר, אולי עדיף שתהיי מחוץ לבמה. ירדתי. הוא אמר, אולי עדיף שתשבי. ישבתי. ואז הוא אמר, את יודעת מה, בואו נשים פה שולחן. ותשבי מתחתיו. מתוך החוויה הזו של ההשתקה המטורפת שגדלתי בתוכה נעשה לי ברור שאעשה עם זה משהו בחיים. שאהיה על הבמה". בבחרותה זה ייתרגם לשנת לימודי משחק בגוב אריות חילוני, ואז – לחברות בקבוצת תיאטרון הפלייבק קצ'קעס, נשים דתיות שמופיעות גם בפני גברים; היום צריך בשביל זה יותר מקומֶץ של אומץ.
אבל עוד קודם עשתה הילדה-טובה-בית-אל עוד לא-יֵעָשה אחד והתגייסה לצבא. אמנם במסגרת המרככת של ישיבת ההסדר לבנות במדרשת ברוריה. בדיעבד, זה היה עוד צעד בדרך לגרשון. היא החליטה להתגייס כדי לפגוש את עם ישראל בכל רבדיו, "לא כמישהי שבאה מבחוץ, כפי שזה בשירות לאומי, אלא כשווה בין שווים". היא התכוונה ללמד חיילי מקא"ם (נערי רפול), אך מצאה את עצמה מפקדת על חמישה מחזורי טירונים של עולי חבר המדינות מאוכלוסיית מצוקה. שם ראתה לראשונה בחייה המרופדים שימוש בסמים וחבר'ה שאומרים לה "מפקדת, קחי נשק שלנו, אנחנו רוצים להרוג סמָל בידיים".
"לא רציתי לעבוד עם עולים; היו לי סטריאוטיפים וחששות. כמו שאתה רואה זה השתנה מאז לכיוון ההפוך. אמרתי לקצין חינוך ראשי אלעזר שטרן, 'למה אני צריכה לתרום שנתיים לאנשים האלה?' הוא השתיק אותי, 'את דתייה קטנה וחצופה. תעשי מה שאומרים לך'". משם הועברה לתפקיד פיקודי-הדרכתי בסמינרים הצבאיים המלווים חיילים בדרך לגיור. גם אחרי שחרורה, עד השנה שעברה, לימדה חיילים מתגיירים הלכה. מתוך כך, וגם משליחות שעשתה בבלרוס, היא מבינה רוסית; היא זו שצריכה להזכיר לגרשון ש"יאגה", ב"בבה יאגה", רוסים אמיתיים מבטאים דווקא במלרע.
לידה היא קצת נבואה
כמורה להלכה, הוסיפה ללמוד במדרשת ברוריה גם בשנים הבאות. וגם מסיבה נוספת: היא לומדת תורה כדי להיות אולי פעם נביאה. "בילדותי, כשהיו שואלים אותי מה אני רוצה להיות כשאגדל, הייתי עונה בפשטות 'נביאה'. הרי כל ישראל היו במעמד הר סיני, אז הפוטנציאל קיים. כמובן עם הזמן הבנתי שזה יותר מורכב. זה התפתח אצלי כנראה בהשפעת הרב קוק, שבאולפנה הצטייר כאילו כולם היו תלמידיו כולל הרמב"ם. אבל זו גם תחושה פנימית שלי, שאנחנו בדור שיכול לפגוש את המציאות מזוויות אחרות שלה. זו בעיניי הנבואה היום: להיות עם עיניים פקוחות למציאות שמעבר".
- וזהו?
"יש כאן גם רצון לשמוע את דבר ה' בעולם. אני עדיין בבירור מה זה בדיוק. ברור לי שמשהו בשורש שלי כמהָ לשם. לפתח את זה, להעז להיות שם. בשנים האחרונות, אולי מאז שהתחתַנו, אני מרגישה שזה לא דווקא משהו נשגב ורחוק, אלא משהו יותר פשוט. לא סתם הלכתי ללמוד טיפול באיזון גוף-נפש; אני מרגישה שיש לגוף חלק גדול בזה. נבואה שאיננה רק רוח נאצלה מבחוץ, אלא משהו שמחובר לקרקע ולחוויה שלנו כאנשים גופניים, חומריים".
בחג מתן תורה האחרון ילדה את בנה הבכור מתן, ובקשר איתו היא מוצאת אחד משישים של נבואה. "עוד בהריון הרגשתי שרמת התקשורת שלי איתו גבוהה. הלידה הייתה הדבר הכי כייפי שעשיתי בחיי. בלי אפידורל; עשיתי עבודה של היפנו-לידה, שמלמדת לשים את הפוקוס במקום אחר, והצירים והלידה לא כל כך כאבו לי, ואפילו היו מהנים באופן מסוים. עשיתי גם הכנה תודעתית, להשתחרר מהציפיות של 'בעצב תלדי בנים'; להיכנס פנימה וללוות את העובר בתהליך שהוא המרכז בו ואני רק כלי. ושם הרגשתי שאולי זה מתקרב למה שאני קוראת לו נבואה".
- כלומר?
"הלידה היא חוויה מאוד טבעית, מאוד קיימת, אבל היא צינור לאיזה עולם שהוא הרבה יותר ממה שאנחנו חווים ביומיום. זו חוויה של הרחבת התודעה והמודעות מעבר לדפוסים הרגילים, של מפגש חזק עם הקב"ה דרך נשמה שבדרכה לצאת לעולם. זה היה יום שטעמתי בו טעימה ראשונה מחלום שאני כמהה אליו שנים. גם היום אני רואה שלמתן, כמו לכל תינוק כנראה, יש חישה אחרת, כי אין לו חלוקות והפרדות ותבניות, שילד מסגל לעצמו כשהוא גדל. הוא יכול להרגיש את מצב הרוח שלנו מהחדר השני ולהגיב לו. למצוא עולם של כוונות בתנועת יד מצומצמת".
- ואפשר לעבוד על עצמנו שנוכל לשחזר את זה?
" באיזושהי רמה כן".
- מה שמוביל אותנו לחלום שלך להקים בית ספר לנבואה.
"אני רוצה להתחיל בקטן: סדנת 'נבואה' לנשים – נבואה במובן שדיברתי עליו קודם – שתצמח מתוך המחזוריות הטבעית והפלאית וכוחות החיות שטמונים בכל אישה. סדנה שתתמקד בטכניקות של איזון, מדיטציה, התבוננות, שירה ותנועה. נלמד בה את הקצב הפנימי של כל אישה. נלמד על אהבה, יופי, טהרה, התקדשות. אני חושבת שעצם המפגש והשיתוף בין נשים בהתכווננות כזאת יחזיר הרבה סודות ויגלה דרכים להקשבה ולפגישה עם ה'. לא סתם פחדו מנשים לאורך ההיסטוריה; אני מאמינה שהיו בידינו רזים גבוהים מאוד, מעצם הביולוגיה של מחזוריות ויכולת להיות צינור לחיים של יצור אחר.
"יש לעיסוק בזה הרבה צמא בשטח, אצל נערות ונשים דתיות – ואני חוששת שאם זה לא יקרה, פשוט ישברו את הכלים ויחפשו את זה בחוץ. וחבל, כי לתורה יש הרבה מה להציע שם. אני מרגישה שהידע הזה קיים ויש טאבו סביבו. קיימות סדנאות שמתייחסות לחלקים מכל זה, אבל לא למכלול, לכל הקשת שמהאינטואיציה הנשית ועד עבודת הגוף. בדרך כלל נוגעים בהן רק בהיבטים הטכניים, והן מיועדות רק לנשואות".
- גם לגברים זה חסר?
"אני מאמינה שכן. אני פשוט מתחילה ממה שאני מכירה מבפנים. נשים גם יותר פתוחות להוביל את המהלך הזה, לנהל את השיח הזה בינן לבין עצמן. למרות, או בגלל, שבחברה הדתית נושא הצניעות מוטל בעיקר עליהן. מהכיוון ההפוך, חברות חילוניות אומרות לי, הלוואי שהיו לי התום והזוך לדבר על זה כך. שם יש כמיהה ליותר דיוק בתחום הזה. המטרה שלי לא להביא את האור לקהל הדתי, אלא לפנות לקהל מגוון ורחב".
 |
| אורית לייזרסון בהופעת של הקצ'קעס |
קישקעס וקצ'קעס
כרגע, היא אומרת, היא מרגישה שהיא עוד צריכה לצבור כלים כדי לעשות את זה. "בינתיים אני מבססת את הכלים הטיפוליים שלי, ומטפלת בנשים בפסיכותרפיה גופנית וברפלקסולוגיה, בקליניקה פרטית". פסיכותרפיה גופנית היא פיתוח של וילהלם רייך, מתלמידי פרויד. היא משלבת טיפול-בשיחה עם "עבודה עם הגוף בכלים של תנועה, מגע, קול, מדיטציה, עבודה עם צבע: כלים שהציר המרכזי בהם הוא תנועה בין הנפש והגוף, בשני הכיוונים".
גם תיאטרון הפלייבק – כלומר תיאטרון שהוא אלתור בימתי על סיפורים אישיים שמעלים אנשים בקהל – הוא בעיניה כלי טיפולי. "על האדם שעולה לספר סיפור אני חושבת גם בצורה טיפולית: לָמה הוא עלה לספר, לְמה הוא זקוק, במה הוא רוצה שניגע ומה הוא רוצה שרק נחזיק למענו ולא ניגע. גם הקהל הוא באיזושהי רמה מטופל רחב. בעיניי, פלייבק טוב זה כשמישהו יושב בקהל ואומר, 'מה שהוא סיפר ושהשחקניות שיקפו זה הכאב שלי, השמחה שלי, האהבה שלי'.
יש ערך תרפויטי גם לדינמיקה בינינו, בתוך הקבוצה; הכול בנוי על הקשבה עדינה, כי הכול אלתור, בלי חלוקת תפקידים מראש. צריך לאזן בין הרצון של כל שחקן להתבטא, לבין הרצון שיהיה משהו שייווצר ביחד. מנגד, בחדר הטיפולים יוצא לי להשתמש בכלים מהפלייבק".
כשהן מופיעות, עליך לשנן לעצמך בתדהמה שוב ושוב, "זה אלתור! הן לא הכינו את זה מראש". שכן קשה להאמין שזה כך. מדובר בשש פצצות כישרון וחיוניוּת, שמשפריצות רעיונות ותובנות תוך כדי משחק. מתוך אינטואיציה טמירה של הקשבה לגלי נפש סמויים הן מתואמות ביניהן, ובינן לבין הפסנתרנית המאלתר. שש נפשות שאינן מחפשות מחַבֵּר, כי הן כמו חוברו להן יחדיו מאז ומתמיד. בהרכבן המלא הן שמונֶה.
בחזרה שלהן, בשבוע שעבר, אורית ונירית תרמו סיפורים אישיים – שניהם חוויות נעורים של שחקניות-בהיווצרות שהחברה סביבן מנסה להרחיקן מהבחירה לעסוק בתיאטרון. האחרות הקשיבו והעלו מיד מופע מחול-תיאטרון קצר ומפעים המתרגם לשפה מופשטת יותר, כלל אנושית אולי, את החוויה המסוימת של המספרת, וסוגר בשבילה, בהומור אבל גם בכאב, חשבונות לא פתורים. ואז באות שלושים שניות של התייעצות – והן מרימות מחזה של ממש, בן דקות אחדות.
'קצ'קעס' קמה ביוזמת אחת השחקניות, חיה פלסנר. חוץ מהמדריכה שלהן דנה רובין כולן דתיות. מה הייחוד שלהן בין קבוצות הפלייבק הצצות כפטריות? לייזרסון מונה כמה ייחודים: ההרכב על טהרת הנשים מאפשר לבטא עולם נשי שלא תמיד נגיש לשחקן גבר – ועם זה, המוכנות להופיע גם בפני גברים מאפשרת להפגיש אותם עם העולם הזה. השילוב בין עבודת משחק לבין "הרבה תנועה, בובות ועבודה קולית ומוזיקלית" ייחודי בעיניה. ולבסוף, "יש לנו אג'נדה של תרומה לקהילה במופעי התנדבות לקהלים חלשים, ושל העצמה נשית". ולמה קצ'קעס? "חלק מכוחנו כנשים הוא באחווה, בדיבור ובהקשבה, וגם בפטפוט. נו, קצ'קעס".
אבל המשחק מוביל לנבואה גם בדרך מהותית יותר. "מלכתחילה הלכתי ללמוד משחק כי הבנתי שכדי להיות נביא צריך לעבוד על הכוח המדַמֶּה. לימוד המשחק מרחיב אותי מהתפקיד האחד שמוגדר לי בראש, למכלול. אני יכולה להיות מרשעת וטובה, ילדה וזקנה, והכול זה אני".
היא לא המשיכה מהסדנה של ניסן נתיב לבית הספר שם, "כי הייתה לי תחושה שזה לא זה. שבניסן נתיב יש שואו ביזנס, ושרוב תפקידי הנשים שם מייצגים מיניות ותו לא. לא פעם התחשק לי לצרוח שם, 'נשים זה לא רק זה!' המורים היו מתעמרים בדתיות שלי, בודקים בלי הרף את גבולותיה. הם מלמדים להגמיש את העצמי שלך ברמה גבוהה מאוד, וזה מה שחיפשתי – אבל זה נעשה שם ממקום שהִרְגיש לי שִקרי. המורה היה צועק עליי 'די, את מביאה יותר מדי אמת לבמה. אנשים לא יכולים לשאת את האמת. הם רוצים שתזייפי, שתעשי ליַד, לא שתעשי את הדבר עצמו".
ומקור נבואי אחרון: סיני. "הייתי שם 15 פעם בשלוש השנים האחרונות. תמיד בחוף מסוים, בראס א-שיטאן. משנַרקֶלת, מציירת, כותבת ובעיקר שרה ומתפללת. יש בסיני אנרגיה חזקה מאוד; לא סתם ניתנה תורה בסיני. קורה שם משהו אחר". גרשון, מצדו, שואב השראה ממעיינות. "אני קופץ למעיינות גם בדרך להופעה או לעבודה. פעם בשבוע, בערך, שנינו הולכים למעיין. יש מעיין סודי באזור, 'עין אורית' אנחנו קוראים לו".
עכשיו הם מבשלים ביחד, על אש קטנה, דיסק של שירי ערש ברוסית ובעברית שהם יבצעו ואולי את חלקם גם יחברו. מתבשל אצלם גם רעיון להעמיד בשכונתם הסמוכה לשוק מחנה-יהודה, בימי חמישי, בסטה של חמין. "להעמיד סיר גדול של חמין לכל דכפין ולנגן. יותר אירוע חברתי מעסק מסחרי. זה כרגע פחות אקטואלי, כי יש תינוק ואין זמן. אבל עוד יהיה".
וואו איזו כתבה, הייתי צריכה לפנות איזה חצי שעה בשביל לקרוא אותה, אבל זה היה שווה את הכל. כרגיל אני מאוהבת בפוסטים שלך. המשך כך.
השבמחק