האמת בַפָּנים: כן, חנה גולדברג עשתה את זה שוב

מאיר קייזר, מאת חנה גולדברג, מתוך התערוכה 'הסתר פנים'

הפרצופים בתערוכה החדשה של חנה גולדברג הם פרצופי האנשים שברו את חומת השתיקה סיבב ההיסטוריה המשפחתית שלה מימי השואה. בתערוכה הזאת, לשם שינוי, היא צריכה לחשוש לא מתגובות העולם הדתי, אלא מהתקפי לב שייגרמו לקרובים לה ביותר 

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ב באייר תשע"ב, 4.5.2012, עמ' 21-18. 

לגלריה הווירטואלית של חנה גולדברג לחצו כאן



"שמואל דוֹדי כתב לי דואל: 'עדיף שתסרגי כובעים לחיילים'. שמואל בעלי אמר לי: 'יש כאלה שנכנסים בדלת, יש כאלה שנכנסים בחלון, ויש אַת שתמיד מוצאת קיר חדש להיכנס בו'. מתן בני הגדול, כשבאמצע כל הבלגן היה לי יום הולדת, אמר לי: 'את מזדקנת בלי להתבגר'. מנהלת בית האמנים רותי אמרה לי: 'אני לא יודעת מה אעשה אחרי התערוכה הזאת. פתאום שוב יהיה שקט ויפסיקו להיכנס פה למשרד מבקרים ולבכות'. אנשים אומרים לי כל הזמן: 'איזה אומץ יש לך'. אבל זה לא אומץ. אולי זו פשוט טיפשות; את נכנסת עם הראש בקיר ומתפלאת שיש לך אָוּוָה".

כן, חנה גולדברג עשתה את זה שוב. אחרי שבתערוכה 'אימהוּת' הציגה האֵם לארבעה את האֵם כמכונת הזנה לתינוקות, אחרי שבתערוכה שנקראה 'תערוכה צנועה' ציירה האמנית הדתייה נשים שראשן חנוק בתוך שקיות ניילון, אחרי שבתערוכתה 'בשיא פריחתי' הנציחה פרחים נבולים ובתערוכתה 'ירושלים של מעלה' הראתה שיכונים מוזנחים, מתעדת גולדברג בתערוכה 'הֶסתר פנים' את התחקיר המייסר שכפתה על עצמה ועל משפחתה לאחר שגילתה כי סבה האהוב היה בימי השואה איש יודנרט בעירו אוטרכט שבהולנד.

"זה התחיל לפני יותר משש שנים", סיפרה לקהל רב להפתיע, רובו בעל רקע יהודי-הולנדי, שנדחס לחדר התערוכה בבית האמנים בירושלים בערב 'שיח גלריה' ביום הזיכרון לשואה. "בתי שעשתה שירות לאומי בקיבוץ בארות-יצחק פגשה שם את חברת הקיבוץ אורה אהרן. אורה סיפרה לה 'אבא של אימא שלך הציל אותי ברשימות'. בתי שמחה לשמוע. אבל כשהיא סיפרה לי את זה נדלקה לי נורא אדומה. מי בדיוק יכול להוריד אנשים מרַכּבות ולהוציא מרשימות? האם זה קשור לכך שרק שתי משפחות יהודיות, אחת מהן של סבי, נשארו כל המלחמה באוטרכט?

"נסעתי לאורה, לגישוש באפלה. אורה אישה חכמה מאוד. על כל שאלה שנראתה חטטנית מדי אמרה, 'את לא יודעת סימן שאת לא צריכה לדעת'. מה שדווקא הצית את התעניינותי. שאלתי את אימא שלי מה הסיפור, והיא לא בדיוק ענתה. וזה התמוסס. הבום בא כמה שנים אחר כך. פגשתי באופן מקרי לחלוטין אדם עם מבטא הולנדי. הרי זה מבטא שאי אפשר להיפטר ממנו, מזל שהוא לא עובר בגנים. שאלתי אותו מהיכן הוא, אמר אוטרכט. אמרתי שגם הוריי מאוטרכט. אבי ממשפחת עמנואל, אמי ממשפחת דה-האס. אז הוא שאל בשיא הטבעיות: 'איזה דה-האס, דה-האס מהיודנרט?'"

כבר מזמן ידוע ומקובל שהיודנרטים – המועצות היציגות שמונו בידי הנאצים בקהילות היהודיות – לא היו בהכרח משתפי פעולה עם השלטונות, ושרבים מהם עשו כמיטב יכולתם למען קהילותיהם. אבל גולדברג נרעשה. מה לסבא האהוב, הסב היחיד שהיה לה בילדותה, וליודנרט? דברים מוזרים רבים מדי התבררו לה פתאום. ההישרדות של משפחת אמה. השתיקה של אביה שאומר שאינו זוכר את השואה שחווה בנעוריו. דברים אחרים נעשו מוזרים עוד יותר.

היא יצאה למסע ראיונות עם יוצאי אוטרכט הגרים בארץ שהכירו את משפחות הוריה. בראיונות למדה שסבה זוכה במשפט חברים שנערך לו בקהילה אחרי המלחמה, ונדחתה הדרישה לאסור עליו להמשיך לשמש חזן בימים נוראים; התוודעה לאנשים שסבה הציל ואף אימץ וגידל, אך גם לכאלה שזועמים עליו עד היום; והתחוור לה שלאחר המלחמה ממשלת הולנד לא ראתה באנשי היודנרט של אוטרכט פושעי מלחמה, להבדיל מחברי היודנרט של אמסטרדם הסמוכה שנידונו למאסר.

"היו אמירות לא קלות. אחד מהאנשים אמר לי 'סבא שלך עשה פרוטקציות למשפחת עמנואל', משפחת אבי. כי כאזרחים גרמנים, תושבי המבורג שברחו להולנד, הם היו אמורים להיות ראשונים ללכת למחנה. היו לא מעט הדחקות. אמי אמרה לי שבילדותה לא ממש קלטה שיוֹצֶנרט, המילה ההולנדית, זה יודנרט. הייתה לי מרואיינת שסבי הציל, וכששאלתי אותה אם היא חושבת שאחרים הלכו למוות במקומה היא נדהמה; בחיים היא לא חשבה על זה. זה לא בהכרח נכון; אינני יודעת אם כאשר הייתה לו אפשרות להוציא מישהו מהרשימה הוא היה צריך להכניס מישהו אחר. מה שעלה מהשיחות הוא שסבא עשה למען האנשים כל מה שהיה יכול".

ובכל זאת המשיכה. ראיינה ותוך כך רשמה את פניהם של מרואייניה בדבּרם. התגלגלה מפיסת מידע לפיסה הבאה, התכתבה עם ארכיונאים. מהמסע נולדה התערוכה. אבל כדרכם של דברים כשהם יוצאים לאור, פיסות התַצרֵף ממשיכות להצטרף אצלה ביתר שאת בשבועות אלה, כשהתערוכה עם ציורי הדיוקן המרשימים מוצגת ('הסתר פנים', בית האמנים ברחוב שמואל הנגיד בירושלים, עד סוף השבוע הבא; הכניסה חופשית, וביום שלישי הקרוב יתקיים שיח גלריה נוסף עם האמנית ועם האוצרת). ציורי צבע של פנים עזות מבע ושבֵעות שתיקות הבוקעות ממִדבַּר הבד, מוסתרות בחלקן, והדפסים שחורים קודרים ונסערים, כולם של פני המרואיינים.

כחולות-עיניים ונוגות, מצוירות ממצח ועד פֶּה בלבד, ניבטות מהבד פניו של מאיר קייזר. שנים רבות, כך סיפר לקהל בערב שנערך בגלריה וקודם לכן לחנה בראיון, כעס על דה-האס. ב-1942 קיבל אביו של קייזר צו להתייצב במחנה עבודה. שכן הולנדי הציע לו להתחבא עם המשפחה אצלו. היודנרט לחץ על האב לא להתחבא, והבטיח לו שלמשפחה יהיה שלום אם יתייצב במחנה. רק לפני כעשר שנים למד לדעת שאותו שכן נהג להסגיר את היהודים שהתחבאו אצלו. בדיעבד, בזכות עצת היודנרט בני המשפחה ניצלו.

"הרבה שנים לא היה לי קשר עם ברוך" (אביה של חנה גולדברג), סיפר קייזר, מרמז (כך על פי קטלוג התערוכה) להתרחקותו מחברו לאחר שהתחתן עם בתו של דה-האס. "עד שברוך טלפן אליי לפני שנה ואמר שבתו רוצה לצייר אותי. אמרתי נו, היא ציירת, הזדמנות של פעם בחיים שאולי ייצא ממני משהו כמו אצל רמברנדט. ישבה לצייר, וגם שמה לפניי רשמקול. לא הבנתי תחילה מה זה שייך. מה כל כך חשוב מה שאני מספר. לבסוף הבנתי. לחנה הייתה אובססיה והיא חיפשה תשובה. ואנחנו לא דיברנו על מה שהיה ואיך היה. אנו, יוצאי שואת הולנד, חונכנו במודע או שלא במודע לא לדבר כי כל מילה מסכנת אותך. התכונה הזו לשתוק נדבקה בנו ותישאר כנראה עד סוף ימינו. אנחנו לא מדברים הרבה, אלא חושבים הרבה, וחושבים לפני שמדברים. ולכן הנושא הזה של חנה לא העסיק אותנו".

"משהו נפתח במשפחה, אחרי כל השתיקות", אומרת גולדברג. "בדיעבד, נשכבתי בשביל אחרים על הגדר. תפקיד לא סימפטי". רק עם בני משפחת אמה עצמם לא העזה, עד סמוך לפני פתיחת התערוכה, לדבר ישירות. "הייתי די פחדנית. ביקשתי מאבי שידבר עם הדודים מהצד של אמי, שיברר פרטים ויחפש תיעוד, והוא נתקל בקיר. אמי אמרה לי שאצל אחיה הצעיר נמצאת הניירת של סבא. וחשבתי, אם יש מסמך שמטהר אותו במפורש, אולי הוא שם. אמי שאלה את אחיה. אחר כך שמעה מאשתו שהוא כל כך נסער מהבקשה, שהיא הייתה צריכה לתת לו כדור הרגעה. ואני הרי לא רוצה לעשות לדוד שלי התקף לב.

"חגי ליניק, זוכה פרס ספיר, אמר בראיון שכאשר אתה כותב משהו אוטוביוגרפי אתה פוגע בהכרח באנשים. זה נכון לא רק בכתיבה. זה נכון לכל סוג של יצירה, ודאי למקרה שלי, על אף שאני כל כך רוצה לא לפגוע. ניסיתי להיות נורא זהירה. האמנתי ואני עדיין מאמינה שאוורור עושה רק טוב. בהסתרה יש משהו שמעצים את תחושת האשמה. אבל כשהשד יוצא מהבקבוק כבר אי אפשר להחזיר אותו.

"כל מי שהגעתי אליו אמר לי תרדי מזה. אמרו לי את זה מכל כיוון אפשרי. שוב ושוב שאלתי את עצמי מה באמת דוחף אותי כל כך. ואין לי תשובה. זה הטריד אותי. במבט לאחור, כל יצירה משמעותית שלי נולדה ממשהו שהטריד את מנוחתי. לצערי זה קצת עונה על הסטריאוטיפ של האמן הטוטלי. ואני לא רוצה להיענות לסטריאוטיפ הזה. אבל אמן דומה בעיניי לכורה פחם שיש לו פנס בקסדה; לאן שלא יסתכל הוא מאיר פינות אפלות שאף אחד לא ביקש ממנו להסתכל אליהן. מה לעשות, הפנס מובנֶה אצלו. גם אני לפעמים לא רוצה לראות את הדברים, אבל יש לי פנס כזה על הראש".

בתערוכות קודמות שלה, כשנגעה בנושאים מטרידים זה היה הכי מפורש שיכול להיות. הפעם, מי שרק רואה את התמונות ואיננו קורא את ההסבר אין לו מושג על מה התערוכה בכלל. הוא רואה רק דיוקנאות של אנשים מבוגרים. האם גולדברג בחרה, לראשונה בקריירה האמנותית שלה, להתמודד בגישה עקיפה? "כנראה כן", היא עונה. "זה מה שאִפשֵר את התערוכה. גם ככה לא ישנתי בלילות שלפניה, וגם בלילות הנוכחיים לא ממש. יומיים לפני הפתיחה הבנתי שבמשפחה יש סערה גדולה סביב זה, מה שכמובן לא הוסיף לרוגע שלי. התקשרתי למנהלת בית האמנים להודיע שאני מבטלת. ומה שהיא ענתה הוא בדיוק מה שאמרת: שבשביל מי שבא מבחוץ, זו תערוכה של פורטרטים. הסיפור שמאחוריה נפרד ממנה".

הרכיב הישיר יותר בתערוכה הוא קוֹלי דווקא: באוזניות המותקנות שם אפשר לשמוע הקלטה של תפילות יום כיפור בקולו של הסב, הקלטה שהוא הכין לחזן מתלמד. "מי במים ומי באש", נישא קולו הכאוב והצלול של מי שהיו בקהילה שרצו לסלקו מבימת החזן בימים נוראים.

"זה לא שחיפשתי במתכוון איך ליצור תערוכה שתתמודד בעקיפין", היא מבהירה. "למעשה, הציורים הללו התחילו בכלל אגב התחקיר, כתירוץ למרואיינים; שהראיון לא יהיה עימות חזיתי, אלא פגישה לשם ציור. לראשונה בחיי הרגשתי שהציור מגן עליי. אפילו פיזית. ביני לבין המרואיין היה חיץ מגן: הקרש עם הנייר הגדול של הרישום. המרואיין דיבר, ואני כאילו עסוקה בציור. בכלל לא חשבתי שתצא מזה תערוכה. יש לי חברה, ציירת מעולה, שאומרת לסטודנטיות שלה, 'הנושא הוא רק תירוץ'. אצלי זה הפוך. הציור הוא רק תירוץ. הוא הכלי שאני מגיעה דרכו לאנשים, לסיפור, לנושא שיושב עליי. קשה לי מאוד לצייר סתם, כי 'מן הראוי לצייר'. אולי כי לא למדתי בצורה מסודרת".

ואכן, לימודיה האקדמיים של חנה גולדברג היו בתחום הספרות, ולא הציור. שני תארים. היא אף שימשה מורה לספרות בתיכון. ואולי זו סיבה לטרוח להבהיר שגיבורתנו כאן היא הציירת חנה גולדברג (ילידת שעלבים, 1959) ולא הפזמונאית והסופרת חנה גולדברג (חיפה, 1954).

לציֵיר לימדה את עצמה; בהצלחה עצומה, כפי שאפשר להיווכח מהתמונות המופיעות בעמודים אלה. "אני בוגרת 'בית יעקב' ו'חורב', וללמוד ציור פשוט לא היה אז אופציה בשביל אחת כמוני". כשבאה בכל זאת, צעירה דתית כסוּיַת ראש ותינוקת בת חודשיים בזרועותיה, להיבחן ל'בצלאל', לדבריה כלל לא פתחו את תיק העבודות שהביאה. רק הסבירו לה לא ממש בעדינות שזה לא מקום לדתיות. בכל זאת למדה באופן חלקי בבית ספר לאמנות בארצות הברית, כששהתה שם עם בעלה הרופא וילדיהם. כיום היא מלמדת אמנות ב'מכללת אמונה' בירושלים. גולדברג היא אחת הדמויות הבולטות בדור החלוצי, מדולדל השורות, של אמנים דתיים-מבטן הפועלים בסצנת האמנות המרכזית בישראל.

לא רק התערוכה התהוותה אגב סערת הראיונות, היא ממשיכה, אלא גם אופן הציור. "בציורים הראשונים ציירתי את כל הפנים. בהדרגה אמרתי – הרקע לא מעניין אותי. השיער לא מעניין אותי. האוזניים לא. לאט לאט אתה חותר אל העיקר. יש גם תמונות שמחקתי בהם את המִסָּביב. זו כפירה בעיקר של חוקי דת האמנות. כך גם העובדה שההדפסים שלי בלי שוליים, ושכל תמונות הנייר תלויות בלי מסגרות. היה סביב זה מאבק. אמרו שאי אפשר לבטֵחַ. אמרתי, אז אל תבטחו. ולא ביטחו. היה לי חשוב שהפרצופים האלה, שכמעט יוצאים מהנייר, שלא תהיה להם מסגרת. שלא יהיו בתוך הריבוע האסתטי".

ועוד משמעות נסתרת, מָשל אפילו, גנוזים בבחירות הטכניות. משל לדור השני לשואה כמתעד וכיוצר. "את ההדפסים האלה יצרתי בטכניקת מונוטייפ: מציירים בצבע במהירות על משטח זכוכית, מתכת או פרספקס ולפני שהצבע מתייבש מטביעים את המשטח על נייר לח. התחלתי להתעניין בזה רק בשנה האחרונה, ופתאום העניין הזה תפס אותי. ומה שגיליתי הוא שבטכניקה הזאת הנייר קולט ניואנסים דקים יותר מהמשטח המקורי. דברים שבשעה שציירתי בכלל לא ידעתי שעשיתי. פתאום חשבתי שזו טכניקה של דור שני. הדור הראשון חווה את הדברים על בשרו, בעוצמה נוראה. אבל לא תמיד יכול להרשות לעצמו להרגיש, לבכות, לדבר. כמוהו גם משטח הזכוכית. ואילו אני, בת הדור השני, אני כבר יכולה להרשות לעצמי לבטא ניואנסים. אני הדף שמקבל את ההתרשמות השנייה, שאמנם חווה הרבה פחות אבל הוא מראה קצת יותר. בעֵין המתבונן הוא הסוער יותר, הרָגיש יותר".

הסערה הזאת שלה, הריצה הנכפית והעיקשת אל שדות מוקשים, גם היא בעיניה "אנרגיה של דור שני. תמיד להיות מוטרדת בשאלה מה אני הייתי עושה אם הייתי רואה עוול. אני לא יודעת לשתוק. כשמשהו נראה לי לא בסדר אני מתערבת. ואני מסתבכת. חטפתי לאחרונה מכות משוטר; זה כל כך מטומטם שאני כמעט מתביישת. חזרנו מסרט, וראיתי שוטר דופק דו"חות לאנשים בעשר בלילה. אמרתי לו 'באמת כל הכבוד למשטרת ישראל'. הוא תפס אותי, התפתח שם עימות, הגעתי אזוקה לתחנת המשטרה תלפיות. זו בושה בגילי. אבל זאת ההשקפה שלי, שמי ששותק שותף.

"בחול המועד האחרון הלכנו לנחל זרקא (נטוף) ליד נווה-צוף. מהמקומות היפים האלה שרק מתנחלים או מתנחלים בנשמה או מתנחלים לשעבר כמוני הולכים אליהם. ובפתח הוואדי עמדה חבורה של בני 18 מנערינו הטובים שמנעו מנערים ערבים שגרים שם לעבור. אמרו, 'הוואדי סגור'. במין אדנות כזו. לי ישר הייתה אסוציאציה של אתה יודע מה, למרות כל ההבדלים העצומים. עודי מתחממת ניגשה בתי השלישית, בת גילם, ואמרה להם, 'למה אתם לא נותנים להם לעבור, זה הבית שלהם פה'. הם לא ידעו מאיפה זה בא להם. היא אחת כזאת שעברה את כל המסלול הדוסי, בחורה שקטה, ראתה עוול ולמרות שזה היה הבון טון שם התערבה. אמרתי לעצמי, הילדים שלי כנראה שמעו יותר מדי בבית את המשפט 'מי ששותק שותף'. אתה מסתבך עם זה בחיים, כי הרבה פעמים עדיף לשתוק. לפעמים אני אומרת לעצמי 'יאללה, תרפי, תתפטרי'.

"זה אולי המשותף לכל התערוכות שלי. כשאני מסתכלת אחורה, בכל תערוכה כזאת היה איזה צעקה של משהו שהושתק. איזה משהו? – תלוי בשלב שלי בחיים. יש לי המסלול הביוגרפי הכי מיינסטרים שיש, התחתנתי-ילדתי-גידלתי, ולידו נמצא כל הזמן המסלול שחותך אותו.

"למשל, בתערוכה על האימהות, תערוכת היחיד הראשונה שלי ב-1995. תוך שאני מגדלת משפחה אני מציגה תערוכה שמבקרת את הפיכת האישה הדתית לפס ייצור של לידה והנקה. בספר המבקרים כתב לי מישהו 'מִסכנים ילדייך'. זה היה עלבון נורא. אנשים לא מבינים שהצעקה הזאת היא לא שאני לא רוצה ילדים, אלא ביטוי לקושי. לא סימן קריאה, אלא סימן שאלה. אנשים רוצים מניפסט, וזה לא מניפסט. לא מבינים את העולם של גם וגם. לא הכול או-או. אני גם אמנית וגם רוצה ילדים וגם רוצה לצעוק וגם רוצה שיהיה לי שקט. אמנות נוצרת על קו תפר שמערער לך איזושהי זהות. אני רואה מבחינה זו יתרון לסטודנטיות הדתיות שלי במכללת אמונה על פני סטודנטים בבצלאל שכביכול כל כולם שרויים באמנות. כשיש שוני וחיכוך, כשיש מחויבויות ורצונות סותרים, יש מקום ליצירה".

- מדברים על פריחת המוזיקה הדתית והשירה הדתית והקולנוע הדתי, ואיכשהו ההתרחשות באמנות הפלסטית נשארת בצל. למה זה קורה?

"ראשית, יש משהו בטענת החוקרים שהעולם הפלסטי זר ליהדות המסורתית. זה לא לגמרי נכון, אבל כן, יש לנו נהייָה ברורה אל המילוליוּת. אנחנו רגילים לדבֵּר, לא לעמוד מול עבודה ולשתוק. גם כשכבר יש התעניינות באמנות הפלסטית בעולם הדתי, הנטייה היא לעבודות שיש בהן משהו מילולי: עבודות שאפשר להגיד עליהן משהו, ובייחוד עבודות שמתעסקות בטקסטים. 

"אבל מעבר לזה, ישנה הבעיה של ההתמודדות עם התכנים. ככל שאתה ברור יותר, קשה יותר להתמודד איתך. לכן השירה הדתית קדמה לפרוזה. כי בפרוזה קשה יותר להתערפל ולהתחבא. ובציור הלא מופשט קשה עוד יותר. הכול גלוי. כשאני מסתכלת על העבודות הראשונות שלי שיצאו לציבור, 'הסעודה האחרונה' (נראה בה שולחן המאוכלס כולו בשמונה דדים צבעוניים גדושי חלב של אישה ענקית אחת, עם  תינוקות. צ"א), אני אומרת 'איך העזת?' ובאמת כמעט פיטרו אותי אז מהאולפנה לאמנויות, לדרישת המפקחת על בתי הספר הדתיים. אמרו, או שתפסיקי עם זה או שתתפטרי. היה ברור להם שאפסיק, אבל התפטרתי – אז לא נתנו לי להתפטר באמת".

- אז אולי נוחה לך המודעות הציבורית הנמוכה לאמנות פלסטית, כולל זו שלך?

"לא. זה מתסכל. הרגשה שאני מתווכחת עם עצמי. החילונים, שהתערוכות הן בדרך כלל בחלל שלהם, לא מבינים על מה אני מדברת, מה זה נניח כיסוי הראש שאני כל כך נגדו, מה כל המהומה. לא חשים ולא מבינים. והעולם הדתי ברובו או שלא נחשף לזה או שמתעצבן. נשאר לי לדבר עם עצמי".

והיא מספרת על תקופה ארוכה בת כשש שנים, עד לפני כשנתיים, שהיא סירבה לדבר בפומבי על יצירתה. זו הייתה טראומה מצעקות ואיומים שחטפה, לדבריה, מאחת מראשי תנועת נשים דתית מן הזרם המרכזי לאחר שבהרצאה ביום עיון בכנסת בחסות הארגון דיברה גולדברג בגנות נורמת ריבוי הילדים, ואמרה שבחברה הדתית מספר הילדים תואם את גודל כיפתו של הבעל יותר מאת היכולת של המשפחה לגדל אותם.

"ולא שהצגתי שם יצירות בעייתיות", היא מדגישה, שכן באמות המידה הדתיות הנפוצות יש לה בהחלט גם יצירות כאלו. "שמואל בעלי התנדב לצנזר מראש כל מה שעלול להפריע למישהו. אחרי ההרצאה היו נשים שניגשו וחיבקו אותי, ובהמשך דמות מרכזית אחרת בתנועה כתבה מאמר תמיכה בי, אבל אז כבר נאטמתי לזה; כל כך הייתי המומה מהגילוי שאני לא במיינסטרים שחשבתי שאני עמוק בתוכו. החלטתי שאני פשוט לא בנויה לעימותים. בתקופה הזו באה גם תערוכת הפרחים המתים שלי, 'בשיא פריחתי'. רק עכשיו אני רואה את הקשר".

התערוכה הבאה שלה תהיה נספח של זו הנוכחית, ותוצג בגרמניה. גולדברג נסעה לבתיהם של גרמנים קשישים, ראיינה אותם על קורותיהם במלחמת העולם השנייה ותוך כך ציירה אותם. ממש כמו אצל יוצאי אוטרכט בישראל. זוג גרמנים אוהבי ישראל מהעיר בילפלד הזמין אותה אליו וארגן לה לבקשתה את הפגישות.

"זו הייתה חוויה אחרת לגמרי מהמפגש עם הניצולים. מבחינה פיזית. אצל הניצולים, בכל פעם מחדש אתה נדהם מהסיפור. אתה חושב ששמעת הכול – ועוד פעם אגרוף בבטן. אתה לא יכול לבכות להם בפרצוף כשהם מספרים; הם אלה שעברו את זה, לא אתה, אז מי אתה שתבכה. אז אחרי הראיון הייתי נכנסת לאוטו, נוסעת לחורשה הכי קרובה, ובוכה ובוכה כמו מפגרת. כל פעם מחדש. ובגרמניה היה משהו אחר. ואחרי כל פגישה, גם אם הייתה בבוקר, הייתי מסטולה מעייפות והלכתי לישון. זה התיש אותי. אני לא יודעת להסביר את זה".

אחת המרואיינות הייתה אחות של הצבא הגרמני בוורשה. כשהייתה שם לא ידעה, לדבריה, שיש בעיר גטו. אחר, בן 101, "הסכים להיפגש איתי רק ביום האחרון. להבדיל מהאחרים הוא כבר היה במלחמה אדם מבוגר. התחיל להתווכח ולומר שאנחנו בישראל עושים לפלשתינים כמו שעשו הנאצים. הוא כל כך עצבן אותי, שהרב כהנא היה שמאלני לידי שם. הוא התמצא מאוד בעיתונים, באקטואליה, אבל פתאום אמר לי, את יודעת שאת היהודייה הראשונה שאני פוגש מאז מלחמת העולם השנייה?

"בילפלד עיר קטנה יחסית, מרוחקת, בלי יהודים; כולם הושמדו. אתה מסתובב ורואה שלט 'פה היה בית כנסת שנשרף ב-1938', ובתחנת הרכבת כתובים מאות שמות של אנשים שיצאו משם. והם 'לא ידעו ולא ראו'. האיש הזה בן ה-101 אמר לי, 'שאף גרמני לא יגיד לך שלא ידענו. אולי לא על ההשמדה, אבל ידענו על מחנות הריכוז ועל מחנות העבודה ושתקנו'. אבל הוא הדגיש, 'הדור שאחרינו לא אשם בכלום'.

"בסוף כל פגישה איתם שאלתי למה אתם חושבים ששונאים יהודים. לא אתם ששונאים, כמובן; למה שונאים. התשובות היו מעניינות. היה משהו משותף, כי כולם היו שייכים לקהילה נוצרית בעיר: כולם דיברו בכל מיני וריאציות  על שנאה לעם הנבחר. בכוונה שמרתי את זה לסוף, כי זה יוצר הגנות. היו לי גם מפגשים עם קבוצות, ותמיד השחלתי את השאלה הזאת. אגב, כולם מודים שזה עדיין קיים".

- והתערוכה הזו תיראה כמו התערוכה של הניצולים שאת מציגה עכשיו?

"כשאני רואה פנים של אדם מעניין אותי כיצד ההיסטוריה האישית שלו מעצבת אותו. כשפגשתי את המרואיינים הישראלים והגרמנים, בני אותו גיל, תהיתי אם יש משהו בפנים שמבטא את ההבדל בין הגרמנים לקורבנות; כשאתה מוריד את כל הסממנים התרבותיים, תסרוקות, כיסויי ראש, בגדים. עיתונאי בגרמניה שאל אותי אם אני רואה הבדל בין המראה של הגרמנים והניצולים. פלטתי, 'הגרמנים יותר ורודים'. הרי אני רגישה לצבע. נבהלתי מעצמי אחר כך. זה מה שחסר לי עכשיו, ציטוט כזה בכותרת.  אבל זה עבר בשלום, לא נתפסו לזה. על כל פנים, כשציירתי הרגשתי שהם נראים אחרת. אני לא יודעת אם רואים את זה בציורים. התערוכה נקבעה לספטמבר הקרוב, אבל דחיתי אותה. זה קרוב לי מדי".

- מה את מציירת עכשיו?

"אני עדיין ממשיכה לצייר את התמונות על פי הרישומים מהראיונות. יש כמה מהדמויות שעוד לא יצאו לי מהוורידים. זה זכור לי גם מתערוכות קודמות; עובר זמן עד שנושא עוזב אותי. אבל הסיפור הזה במיוחד. זה דיבוק שנכנס בי. אולי כי קיבלתי את השם של אימא של אבא שלי, שמתה ברכבת מברגן-בלזן למחנה אחר. לא גלגול, אבל דיבוק".