יום שישי, 6 ביולי 2012

האיש שצייר את הקו הירוק: על ראלף באנץ', המתווך שכולם אהבו לאהוב


מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 18. 

משה הוריד לנו את לוחות הברית, סטיב ג'ובס את האייפון, וראלף באנץ' את הקו הירוק. כל אחד מאיתנו ומה שקדוש לו, והקו הירוק קדוש כידוע לרבים וְקובעים, קדוש ואפילו פֶטיש; כמו מָשחה אותו מחיקתו במלחמת ששת הימים, 18 שנה לאחר הולדתו, בשמן עלומֵי נצח ובטללי נעורים עבריים-ערביים. מי שמחפש לקודש הקודשים הזה של השמאל הישראלי את משיחו האבוד – וגם מי שמבקש לדעת מי הצליח להוריד את צורריה של ישראל הצעירה מעץ הדרישות החסלניות הגבוה שטיפסו עליו – יגלה אותו בספרו החדש של אלעד בן-דרור בדמותו של ראלף באנץ': מדינאי אמריקני שחור עור ורכוב על סוס לבן של קסם אישי, שוחר מיעוטים ופתרונות מדיניים. מהדורה מוקדמת ומוצלחת יותר של ברק אובמה.
באנץ', כנראה גדול המתווכים שידע סכסוכנו, שרטט את קווי שביתת הנשק של 1949 כשיקוף ארעי של מצב החזיתות בתום מלחמת העצמאות, ושל היצירתיות הדיפלומטית שלו. הוא גם האיש שקודם לכן הוביל – וזאת, כפי שמתברר עתה, בניגוד לדעתו הפרטית – את מהלך חלוקת הארץ והכשרת השטח להקמת מדינה יהודית, במסגרת ועדת אונסקו"פ. בין לבין הוא היה האחראי מטעם האו"ם ליישום החלטת החלוקה, יד ימינו של מתווך האו"ם הרוזן פוֹלקה ברנדוט, ומחליפו לאחר שנרצח.
"לאו"ם, על מעשיו ועל מחדליו, הייתה השפעה מכרעת על מלחמת העצמאות", אומר בן-דרור, איש המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן. "חיפשתי, לצורך מיקוד המחקר שלי בנושא, מה יכול לשזור את כל המעורבות של האו"ם, מאז שקיבל לידיו את תיק ארץ ישראל ועד שביתת הנשק. וראלף באנץ' הוא בדיוק זה. הוא הבכיר בקבוצה של ארבעה-חמישה אנשי או"ם שעשו את כל המסלול. נוסף על כך הוא החלום של כל היסטוריון, כי הוא מתעד אובססיבי. ממש כל צעד שלו. יש לו יומן, שלא פורסם. בדוקטורט שלי על ועדת אונסקו"פ היומן עוד לא עמד לרשותי, והפעם כן".

יומנו של באנץ' מספק חלק נכבד מהגילויים בספרו של בן-דרור על פעילותו של באנץ' בשנים 1947–1949,  'המתווך', שהופיע עכשיו בהוצאת מכון בן-גוריון. הספר רב הפרטים והגילויים הוא פרי חפירה ממושכת של בן-דרור, בחסות אוניברסיטת קולומביה, בארכיונו הפרטי של באנץ' באוניברסיטת קליפורניה בלוס-אנג'לס, בארכיון האמריקני הלאומי בוושינגטון, ובייחוד בארכיון האו"ם בניו-יורק. לדבריו זהו המחקר הראשון הסוקר את כל מסמכי האו"ם לגבי ארץ ישראל באותן שנים מכריעות; ביניהם מסמכים שהסיווג שלהם הוסר לראשונה לכבוד מחקר זה.
ביומן מופיע כל מה שדיפלומט משופשף כבאנץ' יודע להסתיר: עקיצות ורטינות, לבטים ותהיות, והתייחסויות לנקודות אישיות רגישות. "כל הערבים מתייחסים אליי כאחיהם האובד – אינני יודע למה", כתב בו בהגיעו ארצה לראשונה בקיץ 47'. ומן הסתם דווקא כן ידע למה: הוא היה עוף לא-לבן נדיר בעולם הדיפלומטיה הבינלאומי שרק החל אז להשתחרר מהעליונות האירופית-לבנה. בהמשך היומן הוא מספר שעבדאללה מלך ירדן, סבא-רבא של העבדאללה הנוכחי, אמר לו בשיחה בארבע עיניים, "אתה בטוח שאתה אמריקני? יכול להיות שיש לך שורשים ערביים?"
אך גם היהודים סברו בדרך כלל שהוא ידידם. לאחר פגישתה של ועדת אונסקו"פ, שהוא כיהן אז כעוזר-המזכיר שלה (ובפועל, כפי שאלעד בן-דרור מראה, כמנהיגה ומתווה דרכה) אמר באנץ' שדברי ויצמן על הגורל היהודי עוררו בו "את הרגשותיו ככושי ואת חוויית ההזדהות". וכשפגש ביוזמתו את מפקד אצ"ל מנחם בגין, לאחר שהוברח אליו בחשאי בעזרת אנשי המחתרת, אף אמר לבגין "אני יכול להבין אותך, גם אני בן למיעוט נרדף". לשני הצדדים, היהודים והערבים, היו סיבות לחשוב שהכושי – המילה טרם הוכרזה אז כמעליבה – יעשה את שלהם. והוא אכן עשה, אפשר לומר. "הוא פעל כל הזמן כעורך דין של הצד החלש", אומר בן-דרור.
באנץ' צמח בצד החלש. בהינתן צבע עורו, רקעו המשפחתי והגזענות הממוסדת בארצות הברית של אז, נסיקת הקריירה שלו הייתה נס מסחרר. כשהיה בן 14 אמו נפטרה, אביו נטש, והוא עבר לגור אצל סבתו באזור לבן בלוס-אנג'לס. סבתו עודדה אותו להתמיד בלימודיו, עד שהיה האמריקני השחור הראשון שקיבל אי פעם תואר דוקטור במדע המדינה. התמחותו האקדמית הייתה הקולוניאליזם באפריקה וההשתחררות ממנו. הוא חש הזדהות מלאה עם הנושא: בעיניו מצב השחורים בארצות הברית דמה למצבם של העמים האפריקניים שתחת שלטון אירופי.
במלחמת העולם השנייה גויס לשירות החוץ האמריקני. הוא שובץ במשלחת ארצו לשיחות לקראת הקמת האו"ם, בעניין עתידם של האזורים בעולם השלישי הנתונים במשטרי מנדט של מעצמות. חזון האחווה בין העמים ושחרור עמי העולם השלישי של האו"ם שבה את לבו. הוא הצטרף למנגנון הארגון, והחל לעבוד כראש מחלקת הנאמנויות – החלופה האו"מית לשיטת המנדטים.
כשבריטניה הודיעה על משיכת ידיה מארץ ישראל הוטל על באנץ' לרכז ועדת מחקר של האו"ם שתאסוף חומר בנושא. כשקמה ועדת אונסקו"פ, ובה נציגי 11 מדינות שנשלחו לבקר בארץ ולהציע תוכנית, מונה כאמור לעוזר המזכיר שלה. בן-דרור כותב שבאנץ' לא הכיר עד אז את נושא ארץ ישראל, אבל הייתה לו עמדה בענייני יהדות ארצות הברית: היא הייתה בעיניו שותפה לגורלם ולמאבקם של האפרו-אמריקנים. ביומנו שכתב בארץ ציין באנץ' לרעה כל דיפלומט שנראה לו אנטישמי.
מסעות הוועדה בארץ הובילו את באנץ' למסקנה שהיישוב היהודי בָּשֵל להקמת מדינה – אך לא כן הערבים. מדינה ערבית לא תחזיק את עצמה, והערבים שיחיו במדינה יהודית יהוו בה את המעמד החברתי הנמוך. מתוך הדאגה הכפולה שלו – לעם היהודי הנרדף, ולערבים שישתרכו מאחור – נטה לדעת קבוצת המיעוט בוועדה, שצידדה בהקמת פדרציה יהודית-ערבית בארץ. בסופו של דבר, אגב, באנץ' חיבר בעצמו את דו"ח המיעוט שהציע תוכנית פדרציה וגם את דו"ח הרוב, שהציע חלוקה לשתי מדינות.
באנץ' ועוד שני אנשי או"ם, אנרי ויז'ייה הצרפתי וג'ון רידמן הדרום אפריקני, הפעילו בתוך הוועדה ומחוצה לה מסע לחצים שנועד לסכל את החלוקה. גם את אנשי הקשר מטעם הסוכנות היהודית ניסו לשכנע שהמדינה היהודית תהיה קטנטנה ושכדאי להם משום כך להסכים לפתרון פדרטיבי. משה שרתוק (שרת), ששמע על עמדתו של באנץ', העריך ש"פועל אצלו תסביך של כושי", כי הוא חושש ש"אם תקום מדינה יהודית תתעורר (בארצות הברית) שאלה של מדינה כושית", ויאמרו לשחורים ללכת למדינתם האפריקנית ליבריה.
גם בתפקידו הבא, מזכיר 'ועדת ארץ ישראל' של האו"ם – הוועדה שנשלחה לארץ כדי ליישם את תוכנית החלוקה ולהקים ממשלות ערביות ויהודיות זמניות – ניסה באנץ' למסמס את יישום החלוקה, בייחוד לאחר שארצות הברית נסוגה מתמיכתה בה. בן-דרור אף גילה שחששו של באנץ' לעתידם של ערביי הארץ קירב אותו למנהיג התנועה היהודית היונית 'איחוד', שהתנגדה להקמת המדינה, ד"ר יהודה לייב מאגנס. הוא ניסה להכניס את מאגנס ל'מועצת העם', הממשלה היהודית המוקמת.
"הוא פנה למאגנס, ומאגנס לא רצה להצטרף", אומר בן-דרור. "הוא כבר היה חולה מאוד. אבל אילו רצה, באנץ' היה מצליח להכניס אותו; אני יכול לומר את זה, כי באנץ' בהחלט התערב בהרכב. הוא שאל למשל אם יש ייצוג מספיק לעדות המזרח; עד כדי כך הכיר את החומר".
- אבל מאגנס התנגד לעצם החלוקה והקמת המדינה. מה לו ולישיבה בממשלה?
"באנץ' ציפה שמאגנס יהיה פרגמטי, כמוהו, וינסה לקדם את מטרותיו – הידברות עם הערבים והגעה לשיתוף איתם – בתוך התבנית המדינית הקיימת. כך באנץ' נהג תמיד, לאורך כל הדרך. היו לו לפעמים דעות ייחודיות ומוצקות, אבל הוא פעל על פי הכלל שהדיפלומטיה היא אמנות האפשר. הוא גם הכין בתקופה ההיא רשימות של אנשי השומר הצעיר למשל, אנשים שהיו בעלי קשרים עם ערבים. כשהוא ראה שהמצב מידרדר וזה לא על הפרק הוא ירד מזה.
"מאגנס הוזמן לארצות הברית במאי 1948 ונפגש בין היתר עם שר החוץ והנשיא; לחסד כזה ההנהגה הציונית כמעט לא זכתה בימים ההם. אני חושב שבאנץ' עמד מאחורי הפגישה הזאת. בשלב הבא, אחרי הקמת המדינה, כשבאנץ' שימש עוזרו של מתוך האו"ם הרוזן ברנדוט, מתברר שמאגנס ללא ידיעתו גם השפיע על יצירת תוכנית ברנדוט הראשונה".
תוכנית זו ביקשה להותיר בידי ישראל את הגליל, העמקים ומישור החוף בלבד, ולספח את כל היתר לירדן. "במסמכיו האישיים של באנץ'", כותב בן-דרור, "נמצא תזכיר ארוך שכתב מאגנס בתחילת יוני, ובו ניסיון להתאים את המציאות החדשה שבה מדינת ישראל כבר הוקמה לרעיונותיו משכבר הימים. המסמך הציע לכונן קונפדרציה רופפת בין עבדאללה (מלך ירדן) למדינת ישראל, ולמנות נציב או"ם שיעמוד בראש מועצה כלכלית שתהיה אחראית לכמה נושאים משותפים". רכיב זה, של המרת מתכונת שתי המדינות בתוכנית של קונפדרציה, נכלל בתוכנית ובאנץ' היה שושבינו הגדול.
הישראלים, כותב בן-דרור, ראו בתקופה זו את ירח הדבש בינם לבין באנץ', וכלל לא הבחינו בכך שפעל להטות לרעתם את תוכנית ברנדוט. נציגי ישראל בשיחות יוני 48' ברודוס, ראובן שילוח וליאו כהן, דיווחו לראש הממשלה בן-גוריון שבוויכוח הפנימי על עיצוב התוכנית באנץ' "עמד יותר לימיננו". באנץ' כתב ביומנו כי "העיתונאים היהודים אמרו לי שאני פופולרי מאוד בישראל". בחודשי ההתרוצצות הללו סבל באנץ' מתלונות של אשתו על שהוא מעדיף את הכבוד על פניה, ומדלקת פרקים. "חיי כלב – מאמץ בלתי פוסק של טיסות וניסוח טיוטות ומברקים, חוסר שינה ואוכל גרוע", כתב ביומנו השבוע לפני 64 שנה. "האימפריאליזם היהודי גואה", כתב בתסכולו כשישראל הקימה ממשל צבאי בירושלים, על אפה ועל חמתה של תוכנית בינאום העיר – הפיכתה לעיר בינלאומית בחסות האו"ם.
בחודשים הללו של קיץ 1948, חודשי השיא של מלחמת העצמאות וחודשי המהפך שלה, ידעה גם פעילותו של באנץ' מהפכים וטלטלות. אולם כל התפניות נועדו לשרת קו אחד, מטרה אחת עיקרית: הפסקת המלחמה. בן-דרור מאתר בפעילותו של עוזר-המתווך באנץ' בימים ההם את סימניו של מה שעתיד היה להיות סוד הצלחתו בעת שיחות שביתת הנשק, בשנה שלאחר מכן: באנץ' דחף להסכמים נפרדים בין ישראל לבין כל אחת ממדינות ערב. בכך מנע יצירה של חזית סרבנית אחת, ואפילו יצר מעין תחרות בין המדינות מי תגיע ראשונה להסדר ותקטוף הישגים.
מנגד, תפקודו של באנץ' בימי ההפוגה, כאשר עסק בהכנת תוכנית ברנדוט הראשונה, מתואר בספר כנִמְהָר ושגוי: מקרה נדיר, אולי יחיד, בקריירה שלו כאן. מה שאמור היה להיות הצעה בלבד, בסיס לדיון, הוצג בידיו לצדדים כאולטימטום, ולכן הללו השליכו אותה מכל המדרגות. בנקודה זו חלה בדרכו של באנץ' תפנית שבעיני טהרנים אידיאולוגיים הייתה נתפסת כבגידה שלו בערכיו. תוך שהוא זונח את העיקרון המקודש של עצמאות האו"ם, הוא פנה בחשאי אל המעצמות, ארצות הברית ובריטניה, ועירב אותן בהכנת תוכניתו הבאה של ברנדוט.
בינתיים נרצח הרוזן בידי לח"י, כשנסע במכוניתו בירושלים. האיש שישב ליד ברנדוט נורה ונהרג אף הוא, רק מפני שידו של היורה הוסטה בטעות.  באנץ' היה אמור לשבת שם. רק בגלל עיכוב של הרגע האחרון – התעכבות במחסום ישראלי, בגלל סמל ישראלי שלא ידע  אנגלית – לא הגיע באנץ' לנסיעה עם הבוס שלו ברנדוט, ואחר ישב במקומו. עד סוף ימיו סבר באנץ' שהמתנקשים כיוונו גם אליו. כשיהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים, שמע זאת לפני שנים ספורות מבן-דרור, הוא השתומם פעמיים: גם על כך שבאנץ' חשב שהוא היה יעד לחיסול, וגם על כך שבעצם, במבט לאחור, מבחינת לח"י דווקא היה מגיע לבאנץ' להיות יעד. באנץ' היה המנוע הרעיוני שמאחורי תוכנית ברנדוט, אבל פה המשיכו לחשוב שהוא אחד משלנו.
הרצח אף סיפק לבאנץ' הזדמנות להצהיר הצהרות תקיפות נגד ישראל. לדברי בן-דרור הדבר פוגג סופית את החשדנות הערבית כלפיו. לעומת זאת, האמון שנתנו בו הישראלים נותר על כנו. באנץ' אימץ את תוכנית ברנדוט השנייה, אף שלא הייתה לגמרי לרוחו, כצוואה של ברנדוט ההרוג. תוכנית זו סטתה מקודמתה בכמה דברים. בין היתר נוסף לה בינאום ירושלים, ונגרעה ממנה הדרישה לשותפות מדינית – קונפדרציה – בין ישראל וירדן. הנגב יועד להימסר לירדן. זו הייתה, לאורך כל הדרך, שאיפתם של הבריטים. פטרונים אלו של העולם הערבי בכלל ושל ירדן בפרט חפצו במאחז על ים סוף, וברצף יבשתי ערבי בין אסיה ואפריקה.
בכלל, הנגב הוא מגיבורי ספרו של בן-דרור, מעין ברומטר לזיג-זג הפרגמטי של באנץ'. כשהשתלטה ישראל על צפון הנגב במבצע יואב בסתיו 48' והמעצמות, חוץ מבריטניה, הגיבו בפיהוק, הבין באנץ' סופית שישראל היא המנצחת במלחמה, ושהכיוון היעיל מבחינתו איננו לחץ עָקָר לנסיגות ישראליות, אלא חתירה לשביתת נשק על בסיס הקווים בחזית. תפנית זו נראתה פרו-ישראלית, אך בעצם היה בה משום חבל הצלה לערבים מפני המשך ריסוקם הצבאי בידי ישראל.
"באנץ' הגיע לשיחות שביתת הנשק מתוך תסכול מהאיזון המשתק בין המעצמות ומחוסר האונים של האו"ם", אומר בן-דרור. "כל כך הרבה מרורים האכילה אותו שאלת ארץ ישראל. הוא ראה את זה מההתחלה; מאז שהאו"ם לא הצליח לעמוד מאחורי הפתרון שאישר בהחלטת החלוקה. ברגע שפרצה המלחמה הארגון התגלה כנמר של נייר. לא נשאר שום דבר לא מהתוכנית הזו, ולא מתוכניות ברנדוט שבאו אחריה. אפילו לא מתוכנית מצומצמת שברנדוט העלה באיזשהו שלב, של פירוז ירושלים. כל המערב היה מעוניין בפירוז הזה ומאוחד סביבו, וישראל לא יכלה להתנגד בגלוי כי זה היה חלק מהחלטת החלוקה של האו"ם שהיא הסכימה לה –  והנה אפילו זה לא יצא לפועל".
כל סבבי השיחות במשא ומתן לשביתת הנשק הושלמו בתוך כשמונה חודשים, מדינה מדינה בתורה. השיחות עם מצרים ועם ירדן התקיימו באי היווני רודוס, ואילו השיחות עם לבנון נערכו ליד ראש-הנקרה, והשיחות עם סוריה בקו החזית, בשטחי ההפקר שבין מחניים לבין המושבה שהחריבו הסורים משמר-הירדן, כשבאנץ' מנהל אותן מרודוס מרחוק. לבאנץ' המשא ומתן נראה אטי עד תסכול. "את לא מעלה על דעתך מה זה להחזיק את הקופים האלה ביחד וללחוץ עליהם להוציא מהם הסכם", כתב לאשתו. דווקא כיום, בעולם מהיר ומתוקשב, הישגו של באנץ' נראה מהיר להפליא.
המסלול המקביל, המדיני, של 'ועדת הפיוס', החל בוועידה בלוזאן שבשווייץ. הוא נועד להיות המסלול העיקרי: המסלול למציאת הסדר קבע מדיני. אבל הוא לא המריא. על פי בן-דרור נראה שאם באנץ' היה שם, אולי היה יוצא מזה משהו. בלוזאן לא היה מי שיידע להפריד בין מדינות ערב וליצור ביניהן תחרות בקטיפה מהירה של פירות השלום; להפך, התחרות שם הייתה מי יתקשח יותר. על הווי חברתי נוסח זה שיצר באנץ' ברודוס לא היה מה לדבר בלוזאן.
מנגד, בלוזאן גם לא היה מי שידאג לעמוד על משמר האינטרסים הערביים בשעה שהערבים עצמם הולכים לישון או לשחק פוקר, כפי שעשה באנץ' ברודוס ובמשמר-הירדן. בלוזאן לא היה מי שיארגן למשלחות ערבי ביליארד ומסיבות משותפות, מי שיזמין בעצמו צלחות-מזכרת חגיגיות מהשיחות ויאיים על הצדדים שינפץ אותן אם המשא ומתן ייכשל, שיפוצץ ישיבה כשהנציג הערבי מסרב ללחיצת יד כפי שעשה באנץ' כשהגנרל הירדני אחמד צדקי ג'ונדי סירב ללחוץ את ידו של ראובן שילוח בישיבת הפתיחה של שיחות ישראל-ירדן. בלוזאן לא היה מי שיגרום לערבים לדבר פנים אל פנים עם הישראלים, וישמור זאת בשבילם בסוד במהלך השיחות ועוד שנים רבות.
את כל זה עשה באנץ' בשיחות שביתת הנשק.. וכך הפך הזמני לקבוע: קווי שביתת הנשק הפתלתלים היו לגבולותיה דה-פקטו של ישראל: מדינה ששכנותיה חיות איתה ביחסים של לא שלום ולא מלחמה. קווים שעד היום, בתודעת האליטה הישראלית והבינלאומית, חזקים מכל מה שהִכתיבו ההיסטוריה והשטח בדורות שלאחר שרטוטם המקרי-למחצה. נראה שבאנץ' הרגיש שזה מה שיקרה. באופן חסר תקדים – ובעצם, רוב הדברים שעשה באנץ' בימי ינקות אלה של האו"ם, למשל יצירתו של כוח משקיפים בינלאומי, היה חסר תקדים – הוא לא כלל בהסכמי שביתת הנשק תאריך תפוגה, תאריך יעד להשגת שלום מדיני.
"אמנם באנץ' התבטא אחר כך הרבה פעמים שלא פילל שייקח זמן רב כל כך להגיע להסדר קבע", אומר בן-דרור, "אבל במחקר שלי מצאתי, במפתיע, מספר רב של אינדיקציות לכך שכבר בהסכמים ההם הוא העריך, בינו לבין עצמו, שיש סיכוי טוב מאוד שזה יהיה קו הגבול, בגלל עומק הפער שבין ישראל לערבים. לכן הוא התאמץ מאוד לעשות את הסכמי שביתת הנשק באופן כזה שהם יאפשרו למדינת ישראל להתבסס עליהם לאורך זמן. הוא בנה מסמך שהוא יצור כלאיים: קצת כמו הסכמי שביתת נשק רגילים, צבאיים גרידא, אבל קצת גם מעבר לזה".
מצרים הייתה הראשונה בתור. באנץ' הוריד אותה מתביעתה לבעלות על הנגב, תמורת הסכמה ישראלית לפירוז שטחים נרחבים משני עבריו של קו שביתת הנשק. סוריה הייתה האחרונה. באנץ' דחף אותה לשולחן רק על ידי איום שעכשיו, כשישראל פנויה בכל שאר החזיתות, היא תוכל לרכז את כל כוחותיה נגדה. לסורים לא היו אמורות להיות תביעות טריטוריאליות מישראל, שכן להבדיל ממצרים וירדן היא גבלה אך ורק בשטח שיועד למדינה היהודית גם על פי תוכנית החלוקה. ובכל זאת היא ניגשה למשא ומתן בתיאבון בריא, ודרשה תחילה נתחים מהגליל. בהמשך הסתפקה בדרישה לשבת על קו המים בכנרת – ולא מזרחה ממנו, על הגבול הבינלאומי. קלף המיקוח שלה היה שטחים קטנים שכבשה בתוך ישראל, כגון משמר-הירדן.
הפתרון של באנץ' היה בבסיסו כמו במצרים – נסיגה סורית משטחי הכיבוש, ופירוז צבאי נרחב משני עברי הקו, עמוק אל תוך הגליל ומנגד בעומק הגולן. על כך נוסף פתרון מקורי, "הדוגמה הבולטת ביותר להצעת פשרה שבאנץ' ייצר", כהגדרתו של בן-דרור: לפרז שטחים מסוימים לא רק מכוחות צבא אלא גם מריבונות מדינית. מעמדם המדויק של שטחים אלו, ביניהם החוף המזרחי של הכנרת, נותר מעורפל. בין ישראל וסוריה התחוללה בהם בשנות החמישים והשישים סדרה של מינִי-מלחמות. משה דיין, מהצוות הישראלי בשיחות ההן, סיפר בזיכרונותיו ששאל את באנץ' מדוע נשארו פרטים לא ברורים לגבי עין-גב ושכמותה, והלה השיב כי "יש נושאים שבהם אי אפשר להגיע להסכם. אחר כך אף אחד לא ילך בשביל עניין כזה לעשות מלחמה. עכשיו צריך לגמור את המלחמה".
בין מצרים החלוצה לסוריה המשתרכת לבין היו השיחות עם לבנון וירדן. עם לבנון העסק היה פשוט יחסית, כי לצדדים לא היו דרישות טריטוריאליות זה מזה. ישראל אמנם ישבה במעין רצועת ביטחון בדרום לבנון, והתנתה תחילה את נסיגתה משם בכך שסוריה תיסוג משטחי הכיבוש שלה בעמק הירדן; אך באנץ' שכנע אותה שלטובתה מוטב לה שלא ליצור זיקה בין המשאים והמתנים.
ירדן, לעומת זאת, החזיקה בנתח נכבד מארץ ישראל המערבית, ואף סיפחה אותו עוד לפני תחילת השיחות, ושינתה לרגל המאורע את שמה מ'עבר הירדן' ל'ירדן'. תחת כידוניה כונסו ביריחו מנהיגים של התושבים הערבים בשטחים שכבשה – אלה שלימים יקראו לעצמם פלשתינים – והללו הכריזו פה אחד כי עבדאללה הוא נציגם ובא-כוחם.
דווקא במשא ומתן הזה מעורבותו של באנץ' הייתה עקיפה יחסית. שכן ירדן וישראל קיימו לכל אורך הדרך, גם קודם לכן, ערוצי תקשורת חשאיים. המלך עבדאללה עצמו השתתף בחלקם. עיקרי המתווה של קו שביתת הנשק סוכמו בשיחות אלו בין הצדדים עצמם. תפקידן של השיחות ברודוס תחת שרביטו של באנץ' היה לכאורה רק לתת להסכמות הללו חותמת רשמית. אולם בן-דרור טוען שבלי המסגרת הזאת, ספק אם הצדדים היו מגיעים להסדר בלי סבב נוסף של לחימה: "באנץ' חשש, והיה בסיס עובדתי לחשש הזה, שישראל תכבוש את יהודה ושומרון, ויהיה עוד גל גדול של פליטים, ולכן הוא נתן לה להפעיל מסכת איומים על עבדאללה".
בייחוד איימה ישראל, בגלוי, לתקוף באזור המשולש, אזור טייבה, טול-כרם וקלקיליה, שהוחזק בידי צבא עיראק. איום זה נתן בידי עבדאללה את התירוץ לשלוח הביתה את העיראקים שצבאם החזיקו בו ושמיאנו להסתלק. "באנץ' לא ניסה לעצור את ישראל, אלא נתן לאיומים הללו להוביל את עבדאללה ואת ישראל לשולחן הדיונים. וזה בסופו של דבר מה שקרה".
עבדאללה קיווה לספח את הנגב, בפרט לאור ויתורה של מצרים עליו, וכן את אזור לוד-רמלה. גם המחשבה על נמל בעזה דגדגה לו בנועם. אך באנץ' פתח את המשא ומתן בהודעה שהמגעים יתבססו על קו הפסקת האש הקיים. מפות של החזית צוירו אפוא כשלב פותח לשיחות. הצדדים הגיעו בעצמם, בערוץ הלא-רשמי שפעל במקביל, להסכמות בעניין צורתו המדויקת של קו שביתת הנשק ביהודה ובשומרון.
לכך נלוו מבצעים צבאיים קטנים של ישראל ששיפרו את עמדותיה בשטח, למשל בדרום הר חברון. באנץ' נזף בה, בשביל הפרוטוקול, אך נמנע מלערב את מועצת הביטחון. כנראה הבין שמדובר באמצעי לחץ שיוביל לזירוז ההגעה להסדר. ואכן, עבדאללה ויתר בוואדי ערה ובמשולש, והקו הירוק שנועד להסתמן ממש במבואות חיפה ובעיבורי נתניה נסוג לתוואי נסבל קצת יותר (תארו לכם שביתם של בן-דרור, אשתו וחמשת ילדיהם בניר-עציון שעל הכרמל היה מוגדר היום קו התפר) – וישראל הגדילה בתמורה למלך ההאשמי את שטח הכיבוש שלו ביהודה. בשיחות רודוס של באנץ' טופל בעיקר האזור שדרש רזולוציה גבוהה, אזור ירושלים.
דרמה מוזרה התחוללה באשר לנגב. ערב הפתיחה המיועדת של השיחות עם ירדן, ישראל החליטה לקבוע עובדות בשטח, ויצאה למבצע עובדה לכיבוש דרום הנגב ולפילוס מוצא למפרץ אילת. תמרון ההטעיה הצבאי שנקטה ישראל, ושגרם לירדנים ואף לבריטים להימנע מהתנגדות של ממש, מוכר למדי; תמרון ההטעיה המדיני מוכר פחות. "ראובן שילוח, לימים ראש 'המוסד' הראשון, שהיה עם באנץ' ברודוס, ארג מסכת של לוחמה פסיכולוגית, הונאה. הוא העביר לבאנץ' את המסר שיש כאן קונספירציה ועבדאללה משתף פעולה; שעבדאללה עושה הצגה שלוקחים לו את הנגב בכוח.
"כי באמת תמוה לכאורה למה האו"ם שתק ונתן לישראל לקטוף לעצמה את דרום הנגב. אני מראה שדווקא כן, הייתה דרמה. באנץ' הבין שבמועצת הביטחון כל העיניים נשואות אליו, ומה שיעשה הוא שיהיה. והוא בחר להתעלם – לא להתפטר, כפי ששקל לעשות, ולא להזעיק את מועצת הביטחון – מתוך המחשבה שיש כאן הידברות חשאית".
התעוזה הזו של דוד בן-גוריון, לצאת למחטפים צבאיים ערב הכרעות מדיניות, מבצבצת שוב ושוב מדפי הספר. כך עשה גם במבצע חורב, ערב השיחות עם מצרים, כשצה"ל כבש שטח בסיני. "תפסתי את עצמי אומר באיזו הרצאה שרק שני אנשים הבינו את הסיטואציה לקראת סוף המלחמה: דוד בן-גוריון וראלף באנץ'. נכון, בן-גוריון בהחלטות הללו אמיץ ואפילו חצוף – אבל לא מדובר פה במהמר, אלא במנהיג בעל חושים פוליטיים מחודדים במיוחד. הוא הבין, בנקודות מסוימות, שאין גורם שיכול לכפות על ישראל נסיגה דרמטית או תוכנית מדינית מגבוה, ושיש פה מבוי סתום מדיני. הוא ניתח והעז; אבל עד גבול מסוים. ביו"ש למשל הוא נזהר לא לקרוע את החבל. לאורך כל שיחות שביתת הנשק הוא היה עם יד על הדופק; כל הזמן בירר אצל ראובן שילוח מה באנץ' חושב. שילוח נמצא עם באנץ' במלון ברודוס, אוכל איתו ארוחת בוקר בבוקר ומשחק איתו ביליארד בלילה, ובין לבין מדווח לבן-גוריון".
עם חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה זכה באנץ' סוף סוף למה שייחל לו במשך שנתיים: להיפרד מהמזרח התיכון. שנה לאחר מכן זכה בפרס נובל לשלום. בהמשך שימש תת מזכיר האו"ם – התפקיד הבכיר ביותר שאזרח של אחת המעצמות הגדולות, ארצות הברית במקרה שלו, יכול להגיע אליו בארגון.
 "באנץ' עסק בשנים ההן בתחום שהוא בעצם תחומו המקורי –  דה-קולוניזציה, שחרור מדינות אפריקה –  ונחל הצלחות רבות", אומר בן-דרור, "ובכל זאת ההצלחה הגדולה ביותר שלו, מנקודת המבט של האו"ם, היא לדעתי בארץ ישראל. מבחינתנו אולי מוטב היה שתימשך המלחמה; שתימשך תנופת הניצחונות שלנו ותיצור לנו גבולות סבירים יותר, ותקנה לנו למשל את ירושלים העתיקה. אבל מבחינת האו"ם, מלחמה אזורית שיכלה להתגלגל הלאה הגיעה לסיומה בזכות איש או"ם שעשה את מלאכתו נאמנה".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה