מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בט"ו באב תשע"ב, 3.8.2012.
בקפה במדרחוב נחלת בנימין בתל-אביב, בעיצומו של מחזור ב' של קייטנת המחאה השנתית, יושב יונתן ברג, צעיר יפה בן 31 עם מחלפות בלונדיניות, תושב האזור ואזרח הסצנה אך יליד נחלת בנימין האמיתית שבהרים, ואומר לי: "אני בן בלי בית". ואף על פי שכל הנתונים הוויזואליים שמסביב הופכים אותו לחשוד המיידי, הוא בכלל לא מתכוון לסוגיות דיור להמונים בלב עיר החשקים הנחשקת, ולא לשום נרגנות הרת-גורל אחרת מרחוב צדק-חברתי פינת מגיע-לי. המשפט הזה שנפלט לו פעמיים נסוב על שאלת השתייכותו, כלומר חוסר השתייכותו, כלומר מולטי השתייכותו, כמשורר. וגם כאדם. "אני בן בלי בית. כל פעם הולך למקום אחר".
ברג הוא העורך והמגיש והמראיין של מפגשי השירה 'שלישירה' של תאגיד השירה 'הליקון', ובהודעות-לעיתונות המגיעות אליי לקראת כל ערב שכזה היחצנית טורחת לציין שהוא "גדל בהתנחלות פסגות" (תוך שהיא מחמיצה את האקזוטיקה הגדולה אף יותר, הגלומה בכך שיונתן ברג הוא בנו של אחד מחלוצי טיולי השטח בשומרון באינתיפאדה הראשונה, ואחיו של בעל יקב פסגות הנודע). והליקון היא בהחלט צד בעל עמדה במלחמות השירה המסעירות את שתי גדות הירקון. היא בית, ואפילו בית מכובד.
וחוץ מזה הוא מפרסם עכשיו את ספר ביכורי שירתו, הנפתל כגזע הזית שבעטיפתו, 'מִפרשׂים קשים', בהוצאת קשב לשירה. והוא מבקר-שירה פעיל המתארח לפרקים בוויי-נט (שם הוכיח לאחרונה במיטב האותות והמופתים של משוררי תבל שמסתנני העבודה הם פליטים אומללים), וכן במוסף-האח שלנו, 'שבת'. ואת שורות שירתו היוקדות אפשר למצוא גם ב'משיב הרוח' האמוני.
אבל הוא בן בלי בית. "אני לא משחק את המשחק של סיעות-השירה. אני לא חושב שזה שייך. אני נהנה מהרבה מאוד השפעות כיוונים פואטיים ותפיסות עולם. זה מתקשר למומנט הכי בסיסי באישיות שלי, שהוא חופש. ואני מסתובב בעולם, בשדרה היפהפייה והארוכה הזו, ובוחר לעצמי מה נכון לי. זה נכון תיאולוגית, פואטית, כמעט בכל אספקט שלי".
- יש לך שורות של שמחה על העולם שיצרת לך מכל העולמות, נניח "ובִשביל לעבור ברחוב הריק / נצעד לבית הכנסת". אבל לפעמים עושה רושם שאתה אבוד. "היכן נשמט ממני האל, וכיצד זה שעד עתה הוא / צר עליי כצבא, מנגן לפניי את הרוח הרעה".
"זה תלוי בשעה. יש שעות שאני בהודיה על שאני נמצא בכמה מקומות. אני זוכר למשל ראש-שנה אחד של תפילה בבית כנסת כאן, של השתפכות נפש ושותפות עמוקה בהתרגשות הגדולה של המתפללים. משם נסעתי למסיבת טרנס. אולי אפילו לקחתי שם סמים. היום לא אעשה את זה. אבל הייתה לי תחושה שיש במתח הזה דבר מפרה, אנושי, לא מסוכסך. הנפש שלי יכולה להיות חלק מהנביעה העצומה של התפילה וההגות והיחד, ואז ללכת למקום המופקר של הריקוד.
"בעיניי דתות הן פועל יוצא של הפחד האנושי לעמוד מול האלוהות עצמה, ניסיון להציל אותך מהבלתי-אפשריות של הדיאלוג איתה, של העמידה מול האין; ואולי המקום שחשתי בו יותר מכול את העמידה הישירה מול האין הזה הוא מסיבות טרנס. הייתי רוקד שם 12 שעות רצוף. אולי סמים עזרו לזה. בגואה ובברזיל וגם הרבה בארץ. דווקא בתוך כל הרעש והתוקפנות הזו אתה מגיע למקום נקי בגוף, למקום חופשי של התפעמות.
"אבל כן, יש רגעים שאני מרגיש שקשה לי עם החופש הזה. שאיבדתי מקום מוגן, חם, משפחתי מאוד, נקי, צלול. איבדתי אותו ואני לא יכול לחזור להיות אותו חסיד תמים שמתמסר כל כולו לַכינור מעורר הגעגועים של חיי האמונה. החוזר בשאלה נכנס לאזור הפקר. עקרתָ את האלוהים האורתודוכסי מלבך, אבל נשאר חור שחייב להתמלא. אתה לא יכול פתאום למחוק את הדיאלוג שיש לך עם האלוהים. אתה צריך כל הזמן לעבוד על זה. ולחוזר בשאלה, העבודה הזאת היא עבודה קיצונית".
כאמור בשיר 'חוזר בשאלה': "כך עובד חוזר בשאלה. תמיד מאחֵר אל הבית / ונותר לעמוד פועם מתחת לָהיעדר".
- אז אתה כמו המשוררים האמוניים, כל הזמן בדיאלוג עם אלוהים? האמת היא שבדיוק מהסיבה הזאת קשה לי לפעמים להאמין לשירה האמונית. בטח גם לך קשה למכור את זה. הרי אתה ואני שנינו מאותו הכפר כמעט, וגם מאותה ישיבה תיכונית.
"כן, גם בעיניי לא סביר שמשורר ירגיש כל הזמן שיח עם אלוהים. הדיבור בשפה האמונית המובהקת הוא הרבה פעמים ביטוי של פחד מהיטלטלות, פחד מלתת את עצמך. ההתרגלות לזה שכל דיבור נפשי הוא בהכרח דיבור רוחני ובהכרח דיבור עם האל היא בעיניי מסרסת. היא חוסמת הסתכלות מזוויות נוספות, והופכת לאינסטינקט. זו כניעה למוכָּר: אני מכיר את הדיבור עם האל, קראתי אותו ולמדתי אותו, אז תמיד אעשה זאת. ומשורר צריך לפקפק במה שקל לו. אם קל לך לכתוב משהו, תעשה איזו פנייה. יש יותר מדי שירה מתוך הרגל: אלה תקועים עם הכיבוש, אלה עם הדה-קונסטרוקציה, אלה עם תרבות הפופ ואלה עם החוויה האמונית. כל התרגלות סופה קיפאון ועיקור האותנטיות. שירה לא יכולה לסבול מה שאינו אותנטי. קוראים לזה סיסמאות. קוראים לזה פוליטיקה".
- וכל עושי המלחמות וכותבי המנשרים בזירת השירה העכשווית, לכל הכיוונים האלה ולאחרים, משכנעים לפחות את עצמם? זה באמת כל כך גורלי בעיניהם, הבדלי הטעם?
"הכרוזים האידיאולוגיים האלה הם משהו תלוש. הם נמצאים כי בעולם השירה יש תחושה שבלי הגדרה של הפוזיציה שלך אתה תיבָּלע. וזה לא נכון. אם תיצמד לקריטריונים מהותיים של שירה, תבנה מרכז שיהיה נגיש לקהל. ולזה דווקא יש חשיבות: להצבעה מנומקת מהי השירה הנכונה להיום והטובה היום. קריטי שתהיה היררכיה. אלא שהשכבה המתווכת של התרבות והאמנות, שעוזרת לקהל למצוא את ההיררכיה הזו, קרסה.
"וזה מה שגרם לירידת הערך הגדולה של השירה. כי במעט הזמן שאנשים יכולים בתוך כל המרוץ הכלכלי של היומיום להפנות קשב לאמנות, ובפרט לשירה, הם מוכרחים עזרה למצוא מה מכל הגוש המאיים הזה, השירה העברית העכשווית, עם גופות שנעות על גופות וידיים שנעות על ידיים וגודש אינסופי של קולות, יכול לעשות עבודה בחיים שלהם. והעזרה לא מגיעה".
- השירה העכשווית עצמה איננה אשמה בירידת הערך של השירה?
"היא האשמה הראשונה, בוודאי. קודם כול, חוסר רצינות של הרבה מאוד משוררים שאינם מבינים ששירה היא מקצוע. לא גחמת לב. נכון שהשירה היא תנועה אל עבר הנשגב, אבל היא גם חלק ממסורת, חלק מגוף ידע. הרבה משוררים טרודים כל כך בשירה של עצמם, שאינם מתפנים לקרוא משוררים אחרים. ומשורר שלא קורא הוא לא משורר. וחולי שני: אמנם יש שכבה של אינטליגנציה שמושקעת בספרות ויוצרת ספרות, אבל לעתים קרובות האינטליגנציה שלה כל כך צינית ומלאת אינטרס וארס ורוע, שהיא עושה יותר נזק מתועלת".
- זה אולי הרוב, אבל מה עם איזה מיעוט? איך זה שאין לנו לפחות שניים או שלושה מגדלורים בודדים שמזדקרים ושאפשר לומר עליהם הנה הביאליק של דורנו?
"מגדלור כזה הוא מי שגם יש לו שירה מספיק משמעותית וטובה ומתקשרת, וגם מספיק כריזמה ואומץ לגבש פוזיציה ותפיסת עולם ועומק הגותי. בעשורים האחרונים, גם בין המשוררים הטובים ביותר, כנראה לא קם מי שעונה על שני התנאים האלה".
- תחייתה של סצנת השירה בעשור האחרון עשויה לקדם אותנו לקראת זה?
"בהחלט. יש שינוי עמוק בחברה ובתרבות שזז לכיוון השירה. יש איזו תזזיתיות של דימויים באוויר, איזו התקפה שדווקא יותר מתאימה לשירה. הפרוזה עובדת יותר בתקופת אידיאולוגיות. בגלל הפוסט-מודרניזם, ואולי יותר מכך בגלל ההתפרצות של האינטרנט והמדיה החברתית, תקופתנו מתאימה יותר לשירה. עם האישי, עם הגיוון, עם ההתקפה האינסופית, עם הרצון למצוא רגע של השתהות.
"וקרה עוד דבר חשוב. גם אם זה יישמע מוזר. התפתחה שכבה של משוררים שהבריאות הנפשית שלהם סבירה. מה שלא היה. וזה חיובי מאוד. כי אנחנו צריכים לשקם את האנושי בשירה; צריכים את המשוררים ואת עמדתם בעולם כדבר אמפתי. לא את הדבר המנוכר והמעומעם והפגום שצמח מהמודרניזם, שמאחוריו מסתתר המשורר בלי צורך להעמיד את עצמו כאדם הומני, רגיש, בעל עוצמות אנושיות".
- נתת שני הסברים ולא נגעת בפריחה המדוברת של כתבי העת.
"כי זה לא העניין. אני לא רואה שום כתב עת מספיק משמעותי. רבים מהם עושים עבודה ראויה להערכה, אבל בין אלה שמבקשים גם לקדם איזה כיוון, אף אחד לא מייצג עמדה שמתאימה לכאן-ועכשיו הישראלי. כל אחד ארכאי מכיוון אחר. מה שבאמת מדהים, ואני פוגש את זה גם כתרפיסט (ברג הוא תלמיד לתואר שני בביבליותרפיה, צ"א) וגם כמשורר, הוא כמויות הנאשים שכותבים. כמות בלתי נתפסת של אנשים שהשירה מפעמת בהם".
- ואם כל אחד מהם היה גם קונה ספרי שירה של אחרים...
"זה מה שעוד יותר מדהים. שכל האלפים הללו לא מוכנים להיכנס לעניין ברצינות. לבוא לערבי שירה, לקנות ספרי שירה. ערבי שירה הם דבר דל ביותר. אנשים לא באים. אנשים שמעבר לכתיבת השורה שלהם בבוקר אין להם מעורבות בדבר הזה. אני מדבר גם על משוררים מבוגרים שעסוקים באופן אינסופי במשלוח ספריהם לכל העולם ולא עושים דבר בעולם השירה. כתוֹב על משורר צעיר, תתרגם, תארח, תגיד משהו. משהו! אני ואפסי עוד".
את ברג אי אפשר להאשים שאינו עושה דבר בעולם השירה. פעילות התיווך שלו, כאמור, קדחתנית. אבל שירתו שלו היא בהחלט חלק מהמגמה השכיחה בעשורים האחרונים, של שירה ביוגרפית, יומנית, לפעמים אפילו בצפנים אישיים. שירה המשקפת את חיי הכותב, על הקשריהם הייחודיים לו, ולא בהכרח את חייו של הקורא. ומשום כך אחראית אולי אף היא לנתק שנוצר בין השירה העכשווית והקהל.
- יש דברים שעליהם תאמר "על זה לא אכתוב שיר כי זה עניין פרטי מדי, מקרי מדי"?
"משוררים גדולים אף פעם לא יגידו דבר כזה. הם יגידו, ארגז הכלים שלי יכול לטפל בכל דבר. אני רוצה ללכת בעקבותיהם. לא כל דבר יוליד אצלי שיר, אבל כל דבר יכול. ואם יש בשיר איזה מושג 'מהחיים' שלא מתפענח מתוך השיר עצמו, אני בהחלט לא נגד הוספת הערות שוליים לשיר. זה לא מוזיל אותו. עשיתי את זה קצת בספר, ואפשר לעשות יותר. חלק ממה שאני עושה באירוח המשוררים בהליקון נוגע בזה. אצלי זה חוק: לא יקריא משורר שיר בלי לתת גם את עצמו. שיאמר משהו על הולדת השיר, על הנוף שהשיר מטייל בו, הנוף הביוגרפי".
- ואולי השירה הביוגרפית הזו היא אחת הסיבות לירידת ההתעניינות בשירה?
"מה שצריך היום לדעתי הוא לכתוב את האוניברסלי והאידיאולוגי דרך האישי. זה היחס הנכון ביניהם. בתחילת הדרך השירה שלי הייתה לחלוטין מוצפנת ואישית. אבל אתה יכול למצוא בספר שירים מאוחרים יותר שאינם כאלה. כנראה הייתי צריך לתת קודם כול את הנושאים הכי אקוטיים שלי, לתת אוטוביוגרפיה שירית של חיי. וזה הספר הזה. על המקום שגדלתי בו, המפגש האישי מאוד עם היהדות, עם האורתודוכסיה, עם הצבא, הנדודים בעולם".
אלה הם המִפרשים הקשים שבכותרת הספר שלו. הם נזכרים בשיר 'נתיב מאיר', שמה של הישיבה התיכונית הירושלמית שלמד בה. אחרי הרבה ממה שהוא מכנה "שיטוטים" ו"גילויי סקרנות" ו"חיכוכים עם המערכת הדתית, הישיבתית, האורתודוכסית", העיפו אותו משם סופית. שם, כלשונו בשיר, "כשהייתי מונח קשה / בפתח בית המדרש ונִכְסַס בי / חֶלקי, / שאלות פרחו / כעונה עצובה". ושם "הייתי לוחש את הַלֶּךְ-לְךָ, מֵפר חבלֵי / מצוות, משולח, מִפְרָשַׂי קשים, / מפגין יחיד של שלכת ונדודים".
"היה משהו שקרה לי בשישית", הוא מבאר. "תקופה של התפרצות דתית, שבגרעינה הספר 'מסילת ישרים'. תנועה של התקדשות, של רצון לטהרה. הייתי נשאר בתפילות ובסדרי-הלימוד אחרי שנגמרו, מחמיר במצוות, ציציות בחוץ. שלושה חודשים, ואז זה התפוגג. במבט לאחור, זה היה ניסיון לא מודע של הנפש שלי לתת הזדמנות אחרונה ליהדות האורתודוכסית. לתחושת ההתעלות והטהרה הפנימית. בדיעבד נראה לי שכך התאפשר לי אחר כך הוויתור על החיים בתוך מערכת הוליסטית מוחלטת ומקיפה כל כך".
- עשית כאב לב לאבא ואימא?
"להורים שלי היה קשה איתי. אבל חלק מהעניין הוא שאבא הוא מהגר. הוא עלה מברית המועצות בשנות השבעים. ומהגרים הם תמיד מורכבים יותר. 'כאֵב שתי המולדות' מונֵע את המבט הצר, הפרובינציאלי, שנפוץ כל כך בישראל. זה מבט שניכר גם במחאה הנוכחית: כל אחד שבוי בנתוני החיים שלו, במקומות שנולד והתעצב בהם, ודרכם הוא רואה את העולם. גם לי הייתה הגירה קטנה, שתי מולדות, פסגות ותל-אביב. אולי הבנתי מאבי שזה איכשהו עושה את החיים לנכונים יותר, לערניים יותר. החברים הכי טובים שלי הם אנשים שהיגרו. חוזר בתשובה, חוזר בשאלה, אחד שהיגר לדתות המזרח. זה לא שאדם צריך לחתוך חבלים ולעזוב הכול. מי שגר בהתנחלות לא צריך לעזוב אותה בשביל ההגירה הזאת. אבל שיעשה איזושהי תנועה, מעבר, בדיקה של תנאי החיים הראשוניים שלו".
אז הייתה פסגות. ארץ שבנה האובד כותב לה פסוקים של יופי. ארץ תאנים וענבים, ארץ הסירה הקוצנית, ארץ שבה "עצי הדובדבן מכוסים שלג ורוד", אבל גם ארץ "המואזין והירח והנביחות". "אני מסתכל על חיי בפסגות קודם כול כתקופה מאושרת", הוא אומר. "זה הדבר הבסיסי שאני מנסה להעביר לקוראים שלי. התנחלות היא קודם כול דבר מאושר. התרוצצנו יחפים בין עצי התאנה, היינו בחוץ שעות ולהורים שלנו לא הייתה סיבה לדאגה, הייתה תחושת חיים נורמליים. ואני רוצה לספר את זה.
"הנוף שאני מציג בספר אינו שונה בבסיסו מזה שמחמוד דרוויש מציג. אותם תאנה, גפן, זית, בוסתנים. אותם הרי השומרון. במובן זה הספר קרוב לדרוויש יותר ממה שקרובים לדרוויש כל בלבולי המוח האידיאולוגיים שמשוררים מסוימים כותבים. אני והוא חולקים אותו נוף, וזה הדבר הכי בסיסי באנושיות. ובגלל זה אנחנו קרובים. בסוף השיר 'התנחלות' אני אומר, 'ולא היה אפשר להבין איך הורינו / מַפנים את מבטם מהרעש שטיפס / מהוואדי, מוכה מאותו זיכרון: / הזית הכבד רוקד את פירותיו לאדמה'. זה מה שמעניין אותי. להבין שגם לאדם בפסגות וגם לאדם ברמאללה יכול להיות מכנה משותף, שהוא הזית שרוקד את פירותיו לאדמה. החיבור למקום שלך בעולם, לאקלים, לאוויר, לריחות, עם זה אפשר לעבוד.
"המכנה המשותף לשלום חייב להיות תרבותי. הוא חייב לעבוד על הקואורדינטות הכי בסיסיות של תפיסת העולם. הדת, הייצוגים, האמנות – במובן הזה גם השירה חשובה. אם בבתי הספר שלנו יקראו מחמוד דרוויש ובבתי הספר ברמאללה יקראו שירה עברית יהיה בסיס סביר להגיע לדיאלוג ולפתרון. אתה חושב שזה תמים?"
- לא תמים אבל כנראה גם לא יעבוד.
"אני לא רואה דרך אחרת לגשר. צריך להביט זה בזה. אנחנו כל הזמן מביטים בדימויים. המתנחל עם עוזי ודובון מתרוצץ על גבעה, הפלשתיני תאב הדם שרק מחנך את ילדיו להתפוצץ בקו 25. כל הדימויים האלה לא יובילו אותנו לשום מקום".
- בשירים על ההתנחלות הביקורת שלך היא לא על מעשה ההתנחלות או על דרך גידול הילדים, כפי שאולי יש שמצפים ממך, אלא על איזה חוסר מודעות עצמית.
"יש לי תחושה שגוש אמונים נמצא בנעורים נצחיים של גאולת הארץ, התרוצצות מלאה תחושת עשייה וגאולה, בלי רצון להתבגר. אין מעבר למבט מבוגר, רב-ממדי. יש גם קושי לקלוט את המשמעות של הפער בין איכות החיים שלהם ושל השכנים הערבים. בשיר 'מבטו של שכן ילדותי מרמאללה' אני מבטא את זה למשל במילים שאני שם בפיו, 'משולשי הרעפים של הגבעה השכנה מסודרים כמו מהלומה'. לחשוב שאדם יכול לקום ברמאללה כל יום ולראות את גגות הרעפים, את השלווה הבורגנית, את איכות החיים של פסגות, ולעמוד בזה מבחינה נפשית זו אשליה".
- לי אתה לא יכול לספר סיפורים. שנינו מכירים את טירות הפאר הערביות באזור רמאללה, שמיטב בתי ההתנחלויות הם חושות לעומתן.
"אז יש ברמאללה כמה אנשים עשירים. אבל תהיה רציני, רוב האוכלוסייה שם חיה בתנאים מחפירים. לא משנה אשמתם לא אשמתם. ואם אתה ואני היינו צריכים לעבור במחסומים כמוהם היינו מרגישים מושפלים. עם הבעיה האנושית הזאת צריך להתמודד בעיניים פקוחות. ויש גם המימד שלי כלוחם, חייל שראה בחברון ובשומרון ובעוד מקומות אנשים שהם בפירוש בעייתיים. אנשים שאינם שונים מבריונים שיש בכל מקום אחר. הצרה היא שיש בציבור הדתי-לאומי פחד עצום לדבר על אנשים שצריכים להיות מנודים מהחברה הזו. גם אם הם רבנים".
אבל חוויותיו של ברג מהצבא נוכחות בספר, במרכזו של הספר, בדמות מחזור שירים על נפילתו של חבר לפלוגה. דוד מרכוס נהרג בקרב בציר המתפללים בחברון, שבו נפל גם המח"ט דרור וינברג. "הייתי בשירות הצבאי שלי בתוך קרבות קשים ומדממים, בג'נין בחומת מגן למשל – ודווקא בקרב הזה בחברון בכלל הייתי בחמ"ל, עסוק במערכת הקשר. כשנגמר האירוע נסעתי לזהות את הגופה שלו יחד עם עוד חבר מהפלוגה. הגעתי, הסירו את הטלית מפניו ושאלו אותי אם אני מזהה אותו. לקח לי איזה רגע, ואמרתי 'כן, זה הוא', וכיסו שוב את פניו ויצאתי. דווקא הסטריליות, דווקא היעדרם של האדרנלין והפגזים הרועמים ותחושת הסכנה, גרמה לזה להיות הרבה יותר חזק. להיות אגרוף".
"לחשתי נשימות, בואו נשימות. / לא באו, / באו לילות – אתה מופיע בנהרה / עשוי רגבים ובכי הורים", הוא כותב על כך בשיר 'זיהוי'. דוִד בשיר הזה "אדמוני מִתָּמיד". "חשבתי שיש לי הרבה מה לומר לך על הצבא", יאמר ברג, "אבל בעצם זה רק זה. שהמוות שלו לא יהיה סתמי. שיהיה לו טעם. שדרכו אוכל לדבר על הדור שלי. על העובדה שאנחנו חברה שיש בה אלפי אנשים שעברו חוויות קשות מאוד. אני רואה את זה אצל חברים שלי מהפלוגה: כל אחד זרוק בניסיון בריחה אחר. ברור שזה יביא לאלימות רבה יותר בכבישים, ברחובות, בבתים. לאו דווקא בידי האנשים האלה עצמם; הסביבה כולה מושפעת מהפעימה האינסופית של הטראומה.
"אני רוצה שהמוות שלו יוליד דיבור חי. כל מסורת שירי הזיכרון עומדת על זה. על הרצון לומר 'תראו את המוות, את הבזבוז הנורא של חיים צעירים, תסתכלו עליו מספיק זמן כך שיהיה נורא מכדי שימשיך להתקיים'. ברור שאנחנו לא יכולים להפסיק את זה מחר בבוקר. אבל לפחות שיהיה הרצון להגיע לשם".
מתוך כך הוא מבקש להעמיד בספרו את השירה, לפחות את שירתו שלו, כמשקל נגד לדורסנות העיוורת של המלחמות. של ההיסטוריה, בעצם. "כמה קצר כוח השכנוע של הלהבה, / באגביות היא נשמטת, / מותירה את קינת הפחם", הוא כותב בשיר ששמו 'אימפריות'. "הדבר היחיד שיכול לנצח את בריון ההיסטוריה", הוא אומר, "הוא היומיומי שלנו, האינטימי. בספר, אלה הם למשל שירי האהבה לבנות הזוג שהיו לי. הם תמיד מתרחשים בתוך הבית. בתוך הדיאלוג בין שני אנשים שמצליחים ליצור סביבם חומר בידוד שמאפשר להם להיות קרובים ולהפנות עורף לבריון הזה.
"זה מה שהשירה צריכה לעשות. זאת הכוונה שלה, גם אם היא אידיאולוגית או הגותית: לאפשר לאדם את המקום האינטימי. הרי קריאת שירה היא רגע שדומה לזוגיות. אישי, קרוב, לוחש. השירה מנסה לאמן את האדם בזה. אומרת לו שהֵה עוד ועוד במקום הזה, הגן על עצמך מהעולם, מהבלבול שלו, מהמרוץ האכזרי שלו אחרי האש. למַד להפנות את הראש לפעמים. להתכנס, להרהר, להשתהות. זה מה שאני רוצה לתת לקורא שלי. את היכולת לשוב לכמיהה ולגעגוע. זה מה שיכול לתת לו רווחה נפשית אמיתית. אין ספק שהשירה שלי רומנטית, במובן הזה".
אולי משום כך כמעט כל השירים קורים בערב, בין הערביים. "אינני אדם שמח ברבים, / אבל בכוּך הזמן, סמוך / לחשכה – / נִקְהָל בי העולם לצַחֵק", הוא כותב באחד מהם. "הערב הוא הנוף המובהק של המומנט הרומנטי", הוא מסכים. "המרחק אל מחוזות הגעגועים מיטשטש כשהחשכה יורדת. מבחינה זו הכתיבה שלי מאוד יהודית. מהי גאולה אם לא רומנטיקה? מהו הגעגוע למקדש אם לא רומנטיות? לכן המהלך הגדול לחילון השירה העברית, של נתן זך ואחריו, נעשה באמצעות ניסיון לעקר את הבסיס הרומנטי של השירה העברית. ולכן הוא גם לא הצליח. כי הרומנטיות, הכמיהה, היא הפעולה הנפשית הבסיסית ביותר של האדם".
או לפחות הפעולה הנפשית הבסיסית ביותר של היהדות של ברג. "אני הולך בעולם, וכשאני פוגש משהו ביהדות שמדבר איתי אני הולך אליו בכל הכוח. אין ליל שבת שאני לא בא לבית הכנסת. אני חייב את זה. השירה, השתפכות הנפש, תחושת הקהילה. ומצד שני אין כמעט יום שאני לא עושה את הפעולה ההפוכה כמעט, של ריק והיעדר – מדיטציה. אני יכול לקרוא דברים שקשורים לזֶן, לסוּפיות, לנצרות, ואם יהיה בזה משהו שיהדהד בי אלך איתו. אנסה להבין מה הוא אומר עליי, איך אני יכול לעבוד איתו, איך הוא יכול לעורר אותי.
"זה יקר לי מאוד, העובדה שההתמודדות שלי היא מתוך מקום מופקר", הוא מסכם. "מופקר במובן זה שאני כל הזמן צריך לקבל הכרעות מוסריות ערכיות. שום דבר לא מובן מאליו. להחליט כל בוקר מוסרית מה נחשב לחטא ומה למצווה, מה למעשה רוחני ומה לא. העמדה הזאת מכריחה אינספור כישלונות. ואכן היו לי. כשלא הצלחתי להחזיק את עצמי עשיתי דברים שלא לפי הערכים שלי. אבל מצדו השני של המתרס בחרתי אינספור פעמים במצווה, במעשה הנכון המתוקן. בחרתי, לא עשיתי. עשיתי זה לא מעניין. בחרתי. ובעיניי במובן הזה אני מקבל את ההתנסויות שהיו לי. עם הסמים, עם היחס הגס לעצמי, עם החיים ההדוניסטיים-משהו שקיימתי בתקופות מסוימות.
"עשיתי את כל הסיבוב, ועכשיו יש בי רצון עז להקים משפחה. הייתה לי תקופה ארוכה של תנועה נפשית החוצה, של נדודים, סערה נפשית, רוחנית, תזוזה, חוויות קיצון. זה היה משמעותי וזה דועך ומתפנה מהשטח. עכשיו באה איזו תנועה פנימה, התכנסות, רצון לבנות משהו אינטימי, מוגן קצת. לבנות פינה של דין וחשבון פחות מופשט ויותר יומיומי, פחות חסר גבולות ויותר מציאותי, פחות מוחלט ויותר משותף. ההחלטות הגדולות של איך לחנך את הילדים ואיפה לגור יבואו מתוך דיאלוג. קודם כול הנפש תיפתח לבת הזוג, מאיזה זרם שלא תהיה, ואז נלך ונחליט ביחד".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה