הכיכרות עושות שמח: על מיצגים פיסוליים במעגלי תנועה

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ו בתשרי תשע"ג, 12.10.2012, בכותרת 'סובב ישראל'.

כיכר התזמורת של ראובן גפני בקריית-מוצקין

מעיל לובשים כי קר. כיכר בונים כי מסוכן. משום שצומת הוא מקום מועָד להתנגשויות, והסבתו למעגל תנועה – להלן כיכר – מפחיתה את מספרן עד מאוד. זה כעשור או שניים שצמתים מרומזרים בערים נדחקים בהדרגה בידי הכיכרות. אבל רק בשלוש השנים האחרונות הכיכרות פתאום עושים שמח. בעיקר בערי השדה. נמאס להן להיות אפורות. משעמם להן להיות ירוקות. הן רוצות להצחיק. הן רוצות להפתיע. הן רוצות לקבל אופי. אישיות. וכך, בלי ששמנו לב, עוד ועוד נהגים עושים הקפות לא רק סביב גינות או סביב עזובה, אלא גם סביב מיצגים עירוניים. אתה נקלע לחדֵרה, ומוצא את עצמך במוזיאון פרדסנות דרייב-אין. לא היית שנתיים באשקלון, ופתאום כשאַת שם את משייטת במכוניתך בין גלים, סירות ולוויתן. עוד לא חניתָ בחניתה, אתה בקושי בכניסה, וכבר אתה מקיף דגם מסוגנן של מגדל א-לה חומה ומגדל. העיר רוצה לומר לך משהו, ותרצה או לא תרצה, אתה תראה אותו מלפנים ומאחור, מימין ומשמאל, וגם באלכסון. וזה אולי עושה את מעגלי התנועה לקצת פחות מעצבנים.

חדרה

הלשון שלא דבקה לחך

עוון תפילה

מאת צור ארליך. מופיע היום ב'יומן' של 'מקור ראשון'.

סוֹרְס אוֹ קְרוֹקְס אוֹ סְתָם גַּרְבַּיִם:

אִישׁ עָלָה אֶל הַר הַבַּיִת.

הוּא עָלָה לְשָׁם בָּרֶגֶל

וְהָרֶגֶל הוּא הֶחָג.

בְּחַגּוֹ הָיָה שָׂמֵחַ

וְהָעִיר קָסְמָה קְסָמֶיהָ.

אִישׁ שָׂמֵחַ אַךְ עוֹרֵג אֶל

מָה שֶׁאֵין לוֹ וְנִמְחָק.

מֶה חָשַׁב? שֶׁאֵין מִזְבֵּחַ.

שֶׁעָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ.

שֶׁסָּבִיב יֵהֹם הַסַּהַר.

שֶׁרֹאשֵׁנוּ שָׁח רָחוֹק.

שֶׁחוֹלֵף דִּגְדּוּג פָטָלִי

בַּבִּרְכַּיִם, בַּשְּׂפָתַיִם.

שֶׁכְּתֵפָיו עוֹמְסוֹת מַשָּׂא הַר.

שֶׁאָסוּר, אַךְ לֹא בְּחֹק.  

אָז כָּרַע וְהִשְׁתַּטֵּחַ

עַל הַסֶּלַע הָרוֹתֵחַ

כִּי הַהִשְׁתַּטְּחוּת אַפַּיִם

מַשְׁמָעָהּ הֱיוֹת זָקוּף.

הוּא שָׁחָה וְהִשְׁתַּטֵּחַ

כִּי אָבַד לוֹ הַמַּפְתֵּחַ,

הַמַּפְתֵּחַ שֶׁל הַבַּיִת,

הַמַּפְתֵּחַ הַשָּׁקוּף.

אוֹ – מִלְמֵל כִּבְקַדַּחַת

קְצֵה תְּפִלַּת יָחִיד נִדַּחַת,

מִתְנַשֶּׁפֶת, מְכֻשֶּׁפֶת,

כְּנָבִיא נוֹפֵל עָרֹם,

כִּמְשֻׁגָּע, כְּאִישׁ הָרוּחַ,

כְּסַהֲרוּרִי יָרוּחַ,

מֵהָהָר, פִּסְגַּת הַשֵּׁפֶל,

אֶל הָעֹמֶק שֶׁבָּרוֹם.

אוֹ – פָּשׁוּט סָפַק כַּפַּיִם

בִּרְאוֹתוֹ אַחֲרֵי אַלְפַּיִם

לְחֻרְבָּן שֵׁנִי עוֹד הֶרֶס

שֶׁמַּדְבִּיק לָשׁוֹן לַחֵךְ,

אַךְ הַחֵלֶק שֶׁנִּשְׁאַר לוֹ

לֹא דָּבוּק בְּפִיהוּ שָׁר לוֹ

בַּחֲרוֹן נִחָר כַּחֶרֶס

אֶת שְׁבוּעַת אִם אֶשְׁכָּחֵךְ.

אוֹ – וְאוֹ – כָּךְ נָע הַסֶּרֶט;

כָּךְ לִקְרַאת שְׁמִינִי עֲצֶרֶת

נֶעֶצְרוּ שְׁמוֹנָה בַּנְדִּיטִים

בַּעֲווֹן תְּפִלָּה פְּלִילִית.

לֹא, קוֹרְאִי מִן הַיָּרֵחַ,

אֶת תֻּמְּךָ אֵינִי מוֹרֵחַ:

שׁוּם דָּבָר פֹּה לֹא בָּדִיתִי.

לֹא נִתְפָּס? סְתָם לֹא קָלִיט.