הלשון שלא דבקה לחך

עוון תפילה

מאת צור ארליך. מופיע היום ב'יומן' של 'מקור ראשון'.

סוֹרְס אוֹ קְרוֹקְס אוֹ סְתָם גַּרְבַּיִם:

אִישׁ עָלָה אֶל הַר הַבַּיִת.

הוּא עָלָה לְשָׁם בָּרֶגֶל

וְהָרֶגֶל הוּא הֶחָג.

בְּחַגּוֹ הָיָה שָׂמֵחַ

וְהָעִיר קָסְמָה קְסָמֶיהָ.

אִישׁ שָׂמֵחַ אַךְ עוֹרֵג אֶל

מָה שֶׁאֵין לוֹ וְנִמְחָק.

מֶה חָשַׁב? שֶׁאֵין מִזְבֵּחַ.

שֶׁעָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ.

שֶׁסָּבִיב יֵהֹם הַסַּהַר.

שֶׁרֹאשֵׁנוּ שָׁח רָחוֹק.

שֶׁחוֹלֵף דִּגְדּוּג פָטָלִי

בַּבִּרְכַּיִם, בַּשְּׂפָתַיִם.

שֶׁכְּתֵפָיו עוֹמְסוֹת מַשָּׂא הַר.

שֶׁאָסוּר, אַךְ לֹא בְּחֹק.  

אָז כָּרַע וְהִשְׁתַּטֵּחַ

עַל הַסֶּלַע הָרוֹתֵחַ

כִּי הַהִשְׁתַּטְּחוּת אַפַּיִם

מַשְׁמָעָהּ הֱיוֹת זָקוּף.

הוּא שָׁחָה וְהִשְׁתַּטֵּחַ

כִּי אָבַד לוֹ הַמַּפְתֵּחַ,

הַמַּפְתֵּחַ שֶׁל הַבַּיִת,

הַמַּפְתֵּחַ הַשָּׁקוּף.

אוֹ – מִלְמֵל כִּבְקַדַּחַת

קְצֵה תְּפִלַּת יָחִיד נִדַּחַת,

מִתְנַשֶּׁפֶת, מְכֻשֶּׁפֶת,

כְּנָבִיא נוֹפֵל עָרֹם,

כִּמְשֻׁגָּע, כְּאִישׁ הָרוּחַ,

כְּסַהֲרוּרִי יָרוּחַ,

מֵהָהָר, פִּסְגַּת הַשֵּׁפֶל,

אֶל הָעֹמֶק שֶׁבָּרוֹם.

אוֹ – פָּשׁוּט סָפַק כַּפַּיִם

בִּרְאוֹתוֹ אַחֲרֵי אַלְפַּיִם

לְחֻרְבָּן שֵׁנִי עוֹד הֶרֶס

שֶׁמַּדְבִּיק לָשׁוֹן לַחֵךְ,

אַךְ הַחֵלֶק שֶׁנִּשְׁאַר לוֹ

לֹא דָּבוּק בְּפִיהוּ שָׁר לוֹ

בַּחֲרוֹן נִחָר כַּחֶרֶס

אֶת שְׁבוּעַת אִם אֶשְׁכָּחֵךְ.

אוֹ – וְאוֹ – כָּךְ נָע הַסֶּרֶט;

כָּךְ לִקְרַאת שְׁמִינִי עֲצֶרֶת

נֶעֶצְרוּ שְׁמוֹנָה בַּנְדִּיטִים

בַּעֲווֹן תְּפִלָּה פְּלִילִית.

לֹא, קוֹרְאִי מִן הַיָּרֵחַ,

אֶת תֻּמְּךָ אֵינִי מוֹרֵחַ:

שׁוּם דָּבָר פֹּה לֹא בָּדִיתִי.

לֹא נִתְפָּס? סְתָם לֹא קָלִיט.