"יש רבנים שמתייחסים על הגאון מווילנה. אני מתייחס על ראש שבט אינדיאני". עם סבתא נוצרייה, דעות מהפכניות ומעמד של חצי גורו בקרב
קהלים גדלים והולכים, ד"ר מיכה גודמן הוא אחד האנשים הכי מעניינים לשבת איתם לשיחת עומק
מאת רחלי
מלק-בודה וצור ארליך. הופיע במגזין 'מוצש' מבית מקור ראשון, א' בטבת תשע"ג, 14.12.2012, עמ' 26-18.
לד"ר מיכה גודמן יש צחוק מהסוג שקשה לפספס. צחוק מתגלגל כזה, שמזין את עצמו
וגורם לכל מי שמסביבו להצטרף, גם אם הוא לא בדיוק הבין את הבדיחה. אבל בזמן האחרון
יש לו סיבה טובה לצחוק. ספרו החדש, "חלומו של הכוזרי" (הוצאת דביר),
מככב זה כמה שבועות ברשימת רבי המכר. לא עניין של מה בכך בימים שספרים כגון "50
גוונים של אפור" נערמים לראווה בכניסה לכל חנות ספרים. "יכול להיות שיצא
לי בטעות ספר חשוב?" הוא שואל אותנו בפתיחת הראיון, כמצטנע. לטעמנו התשובה
חיובית.
תמהיל נכון של חומריות ורוחניות
זה אינו ספרו הראשון של גודמן. לפני שלוש שנים הופיע "סודותיו של מורה נבוכים",
ספר עיון שביקש לעמוד על עקרונות הפילוסופיה של הרמב"ם, והיה אף הוא לרב מכר.
גודמן ראה כי טוב ומיד החל לעבוד על מתכונת דומה לספר הכוזרי לר' יהודה הלוי. מלך
הכוזרים המתגייר דן בו על עקרונות היהדות עם "החבר", חכם יהודי שמקובל
לזהותו אחד לאחד עם הלוי. גודמן, לעומת זאת, מראה באופן משכנע שהוויכוח בין המלך
לחבר הוא ויכוח שר' יהודה הלוי מנהל עם עצמו: הוא קצת המלך וקצת החבר. יתרה מכך,
החבר הוא לאו דווקא המנצח בוויכוח.
"האמת היא שבעבר לא השתגעתי על הכוזרי", מודה גודמן. "חשבתי שזה
ספר אפולוגטי, ילדותי ומכור מראש, שמראה איך כולם טועים ורק אנחנו צודקים. אבל תוך
כדי לימוד ראיתי שיש בו הרבה רעיונות שהחבר הודף בהתחלה – דברי הפילוסוף, וגם
יסודות מהמוסלמים ומהקראים – והנה הם מחלחלים אל דבריו בהמשך, נכנסים לסיפור שלו.
פתאום הבנתי שזה בעצם ספר שמלמד אותנו איך להקשיב".
- ומתוך ההבנה הזאת של הספר, אתה מנסה לחלץ אותו מהתווית שהודבקה בו בעשורים
האחרונים כספר "גזעני" ו"ימני קיצוני". למשל, אתה מראה שדווקא
הגוי, המלך, הוא שזוכה שם לנבואת חלום, ושבהשפעתו החבר בעצם נסוג מהקביעות ה"גזעניות".
"הכוזרי נכתב בתקופה שבה הדת היהודית הייתה מושפלת ומבוזה. זו הייתה שיחת
מוטיבציה מצוינת ליהודים, להגיד להם שהם העם הכי קדוש והכי טוב. בזמן שכזה, להגיד
ליהודים שכנראה גם גויים יכולים להגיע לנבואה פירושו לרפות את רוחם. לא סתם
ריה"ל משאיל את מלך כוזר והחבר. ההשערה היא שסיפור ההתגיירות של ממלכת כוזר
הסתובב בין היהודים וריה"ל אימץ אותו לצורך המתודה והצגת הפרדוקס הפילוסופי
שהעסיק אותו באותם ימים, כי במה שנוגע לנבואה ולגויים, הסיפור חותר תחת התיאולוגיה:
חלום המלך והנבואה שזכה לה, החרטות של החבר, ועוד ועוד – הכול חותר תחת ההצהרות
המפורשות של החבר".
- אתה רומז שאולי הוא הצפין בספר מסר לימים רחוקים יותר?
"הוא כנראה שיער שבעתיד היהודים יתחזקו. אבל אני חושב שהוא פשוט רצה שרק
מיעוט קטן מבני זמנו יקלוט את האמת של הספר – לכן הוא גם טרח לרמוז בהקדמה
'והמשכילים יבינו' – והרוב יקבל ממנו את האפקט המהפנט החיובי שלו. גם אני כמרצה
נמצא לפעמים במתח דומה, בין הצורך לומר את האמת של הטקסט לבין הרצון להעצים את
הקהל. כי מה אם האמת מייבשת, או לא מספיק מעניינת?"
- איך אתה מתמודד עם העובדה שהרבה מהטענות המהותיות בספר הכוזרי, כמו גם במורה
נבוכים, מתבססות על הנחות מדעיות שהופרכו מזמן?
"זה דבר שמאפיין כל פילוסוף גדול: השאלות יותר חשובות ורלבנטיות מהתשובות.
תורת האידיאות של אפלטון, למשל, היא לא מאוד חכמה בעיניי, אבל השאלות שמובילות
אליה כן. הלוי עונה לשאלה שהוא לא אומר מהי, והאתגר הגדול הוא לזהות אותה. כמו
לשמוע מישהו מדבר בטלפון ולהבין מדבריו מה הצד השני לשיחה אומר. זו שאלה גדולה
ורלבנטית, והיא, בניסוח פשטני, מה קורה למי שחוֹוה ורטיגו זהותי? מה קורה כשבחוויה
שלך אלוהים נוכח מאוד, אבל השכל שלך מכחיש אותו; או להפך, כשאתה מבין שכלית שיש
אלוהים אבל לא חווה זאת. תופעה שאולי מאפיינת אותי לפעמים. למבוכה הזאת, ספר
הכוזרי הוא מעין מורה נבוכים".
- מורה נבוכים – אבל ממש לא רמב"מיסט.
"הוא נותן הרבה יותר כבוד לאינטואיציה ולחושים, למרות שהוא יודע שהם יכולים
להטעות. תראו, אני עדיין חווה באופן שונה את מורה נבוכים ואת הכוזרי. עם הכוזרי
אני מרגיש מאוהב, כמו אדם שהיה בהודו ומתגעגע. ואילו במורה נבוכים אני מרגיש בבית.
הכוזרי מדבר על חוויות רוחניות, מיסטיות, דברים שבעולם הלא עשיר שהוא אני הם אינם,
ושאני מקנא במי שיש לו. ועם זאת, הכוזרי הוא ספר מתוחכם מאוד. הלוי כתב אותו במשך
כעשרים שנה, כפי שמוכיחה איגרת שבה סיפר עליו חמש עשרה שנה לפני השלמתו. זו יצירת
המופת של חייו. עשרים שנה הוא יושב וכותב אותה, ומדובר ברבי יהודה הלוי, הכותב הכי
מהיר באנדלוסיה. זה שיושב בפאבים מקומיים ומשרבט שירים להנאתו".
- רגע, אתה רומז שרבי יהודה הלוי היה, איך לומר את זה בעדינות, נהנתן?
"היה לו פרק כזה בחייו. אם הוא התחרט על כך כשהתבגר או לא, זו שאלה. כידוע,
הוא כתב גם שירי חשק על בחורות ויין".
- במושגים של היום היינו אומרים שהלוי הצעיר חווה פרק דתל"שי?
"לא. הוא תמיד היה ירא אלוהים ואיש הלכה, גם בתקופה שבה כתב שירים ארוטיים.
היום אנחנו חושבים שאדם דתי הוא בעל עולם מצומק, אבל זה לא היה כך. הלוי היה אדם
דתי עם עולם רחב ושובבי. הוא האמין שעבודת האלוהים היא להביא את כל הצדדים שבך
לידי ביטוי מלא ומאוזן. כעס, קנאה, אהבה – הכול צריך להתבטא. האתיקה שלו הייתה נגד
סגפנות, והִטיפה לתמהיל נכון של חומריות ורוחניות. אלכוהול, ארוטיקה, תורה – הכול
טוב, כל עוד הם נוכחים בחייך במינונים הנכונים. זאת תפיסת ה'חסיד' שלו".
כשסבתא מאמינה בישו
כמו הכוזרי, גם גודמן עצמו הוא מפגש בין-דתי ובין-תרבותי. אפילו ברמת הגֶנים.
אביו, גרי, הוא בן למשפחה יהודית שהיגרה מרוסיה לארצות הברית, ואמו, מגי, היא
גיורת, בת למשפחה קתולית אדוקה ושופעת כמרים בכירים, שמוצאה בצ'יף אינדיאני. דודהּ
של מגי היה יועצו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני לענייני תפילה.
הוריו עלו לארץ באמצע שנות השישים, ומיכה נולד בירושלים, בסתיו תשל"ה (1974).
הוא למד במוסדות "של ירושלים הדתית-ליברלית" כהגדרתו, ושירת בפלס"ר
500 של חיל השריון. לכל תאריו למד באוניברסיטה העברית, שם הוא מלמד כיום בחוג
למחשבת ישראל.
"בנעוריי התכחשתי למוצא האמריקני שלי", הוא מספר. "ישראלים מזהים
התלהבות אמריקנית כקיטש, ונימוס אמריקני כחוסר אותנטיות – אז ההכרעה שלי כמתבגר
הייתה להפנות את הגב לעבר. פיתחתי אנטי אמריקניות, סיגלתי לעצמי מבטא ישראלי. אני
זוכר שהייתי מסתיר אותו מההורים שלי, שאני מת עליהם. אבל כשבגרתי ולמדתי
באוניברסיטה קלטתי שיש משהו מאוד מעניין באמריקה. התחלתי ללמוד פילוסופיה
והיסטוריה אמריקנית, והבנתי שהצד האמריקני שבי לא הופך אותי לפלקָטי וקיטשי, כפי
שחשבתי כנער מתבגר, אלא מעשיר אותי".
- הייתה אווירה טעונה בין המשפחה הנוצרית והמשפחה היהודית שלך?
"בהתחלה כן. כשאמי התחתנה עם יהודי, משפחתה החרימה אותה. היא אמרה 'תלכו
לעזאזל' והתגיירה, והוריי התחתנו שוב בחתונה יהודית – ואז החרם עליה נעשה מוחלט.
אבל עם השנים הוא התפוגג. אני כבר באתי לעולם עם משפחה נוצרית אוהבת מאוד. סבתי הקתולית
הייתה מגיעה לירושלים מדי שנה למשך חודש, ואנחנו היינו נוסעים לאוקלהומה וגרים
אצלה. העובדה שיש לי בני דודים שמתפללים לישו נראתה לי טבעית לגמרי. להפך: היה לי
מוזר שיש אנשים שסבתא שלהם לא נוצרייה. כלומר, אם היא לא נוצרייה איך היא יכולה
להיות סבתא?"
- איך נראו היחסים שלך עם בני הדודים הנוצריים?
"בגיל ההתבגרות הייתי די בלתי נסבל. נהגתי להטיף להם. הייתי מספר להם שישו
אמר שהיהודים הם העם הנבחר, ושרק פאולוס שינה את פני הדברים. עד כדי כך שדודי,
כומר שהכשיר פרחי כמורה, נהג לשלוח אליי את תלמידיו כחלק מאתגר ההכשרה. פעם אחת
כנראה עשיתי עבודה טובה מדי, כי אחריה הוא הפסיק לשלוח אלי אנשים...".
"אני זוכר את עצמי יושב עם דוד נוצרי במטבח ושואל אותו: 'מפריע לך שאימא שלי
התגיירה?' והוא אומר לי 'כן'. – למה? – 'כי אני אוהב אתכם, ואוכל לי את הלב שאתם
הולכים להישרף בגיהינום'".
להרוויח את שני העולמות
לעומק הממד האינדיאני של זהותו התוודע גודמן השנה בזכות אחיו הצעיר המנוח, שהספר
מוקדש לו. תָני גודמן נהרג באסון כשהיה בן 17, לאחר שנתפס בשער החשמלי של קיבוץ
מעלה גלבוע ונמחץ למוות. הוריו גילו שחתם על כרטיס אדי, ואיבריו הצילו כך שישה
אנשים. מאז, מדי שנה, מתקיים מרוץ לזכרו שמטרתו להעלות את המודעות לתרומת איברים.
"קודם אמרתי שאין בי צד מיסטי, אבל אני מעריץ את מי שיש לו. זה היה תָני.
נראה לי שהכוזרי היה יושב עליו מצוין. בכל שנה ממנים אותי לדבר ביום השנה שלו,
ומשנה לשנה זה נהיה יותר קשה, כי מה אפשר לחדש על אדם שלמרבה הצער כבר לא משתנה?
אז השנה החלטתי לעשות מחקר שורשים קטן, והתברר לי שסבא של סבא שלי היה הצ'יף של
שבט הצֶ'קאסאווה. מדובר בשבט אינדיאני שחי בג'ורג'יה, גורש משם בידי הלבנים ונדד
לאוקלהומה. יש אנשים שגאים בייחוס שלהם לגאון מווילנה – אז אני גאה בייחוס שלי
לצ'יף של שבט הצ'קאסאווה. אגב, הצ'יפים של השבט היו מתחתנים רק עם נשים לבנות; משתכנזים.
המפגש בין הוריי הוא למעשה מפגש בין שני עמים נודדים".
- מזכיר קצת את המפגש בין הכוזרי לחבר.
"יש בזה משהו. כי גם בספר מתקיים דיאלוג שכל אחד ממשתתפיו נכנס אליו באופן
אחד ויוצא ממנו אחרת. המלך נעשה יהודי; החבר משנה את דעתו על הגויים ומחליט לעלות
לארץ, ובכך למעשה מהדהד את תחילת הספר, את חלומו של המלך. המלאך בא למלך בחלום
ואומר לו ש'כוונתו רצויה אך מעשיו אינם רצויים'. תוך כדי השיח המלך מעמת את החבר
עם אותה טענה בדיוק. הוא שואל אותו מדוע הוא מתפלל לירושלים ולא עושה מעשה ועולה
לארץ. זו סגירה יפה לספר: אותו חלום שינה את שניהם".
- מורה נבוכים נתפס בעיניך כספר משחרר מדוֹגמות, וספר הכוזרי כספר של דיאלוג
ואמת רבת פנים. יהיו שיגידו שאתה קורא את חכמי ימי הביניים בצלם דעותיך הליברליות
הפרטיות.
"אני מניח שכמו כל כותב, משהו ממני נשפך לספר אם אני רוצה ואם לא. ובכל זאת,
נראה לי שעליתי שם גם על כמה נקודות אמיתיות. לכן אני ממליץ למבקרים לבחון את
הראיות הטקסטואליות שאני מביא. לאנשים שגדלו על ספר הכוזרי בישיבות יהיה קשה לקבל
את הספר הזה, כי הוא באמת מאתגר את מה שהם למדו. אני מציע לקוראים שלי לנשום עמוק
ולהשאיר את עולמם מחוץ לקריאה. אני עצמי ניסיתי לעשות זאת, בלימוד ובכתיבה, וישפוט
הקורא אם הצלחתי. לא מזמן ראיתי שבאתר 'מאקו' כתבו ביקורת על הספר והאשימו אותי
מכיוון הפוך: שאני כופה את הדתיות שלי על ספר הכוזרי. אז גם את מי שכתב את זה אני
רוצה לשאול: קראת את הספר והטענות לא מספיק חזקות, או שפשוט ראית רק את הכיפה
שלי?"
- ב"סודותיו של מורה נבוכים" העלית טענות חתרניות אפילו יותר, דברים
שדתיים אולי חושבים בפנים אבל מפחדים לומר. למשל שהרמב"ם סבר שמשה כתב את
התורה, ושההשגחה הפרטית היא הישג של האדם ולא בדיוק דבר שבא מאלוהים. לא שרפו את
הספר כמו ששרפו בזמנו את מורה נבוכים?
"כשמנסים להראות לשני קהלים תמונה אחת, עלולים להישרף אצל שניהם. נראה לי
שבאופן פלאי הצלחתי להרוויח את שני העולמות. אני מניח שאני מדבר קצת יותר לחילונים
ולדתיים המודרניים; אבל אני לא יעד למתקפה או אנטגוניזם גדול מהצד החרדי או הדתי שמרני.
אולי כי לא כתבתי נגד מי שלא חושב כמוני. גם כשאני כותב על העמדה של 'סגולת ישראל',
שלדעתי הלוי עצמו לא החזיק בה וכמובן גם אני לא, אני כותב עליה באהדה. עולמנו נעשה
עשיר יותר כשאנחנו מבינים שבכל אדם יש יסוד אמיתי".
גורו? אני?
אף
שאינו רב, שפת הגוף של גודמן עשירה במניירות בני"שיות. הוא מרבה לסובב את
הכיפה על הקרקפת ("יש לי נטייה כרונית לאבד אותה, אז אני מוודא שהיא
במקום"), מפלפל מפעם לפעם באגודלו, וכשהוא מנסה להתרכז הפעולה מלווה בתנועת
יד סיבובית כבהחלפת נורה. אבל התלמידים שלו במדרשה למנהיגות עין פרת שביישוב אלון
קוראים לו "מיכה", והוא סולד מגינוני כבוד כמעט כמו שהוא סולד מהחליפה
שנאלץ ללבוש באמצע יום שטוף שמש לצורך הצילומים.
את המדרשה הקים יחד עם דני סגל, רב היישוב אלון, ונועם אדוריאן, איש חינוך מכפר אדומים
הסמוך, מקום מגוריו של גודמן. מדי שנה נוהרים למדרשה, לתוכניות הנמשכות כמה שבועות
עד כמה חודשים, מאות צעירים וצעירות, בוגרי צבא, שירות לאומי וסטודנטים מכל גוני
החברה. הם נחשפים שם ליצירות הגדולות של התרבות היהודית והמערבית, ומנסים לגבש
ביחד סדר יום ישראלי חדש.
- קראתם למקום "המדרשה למנהיגות חברתית". יש לכם שאיפה להוליד דור
חדש של מנהיגים?
"האמת היא שאני אלרגי למילה 'מנהיגות'. היא סובלת משימוש יתר לאחרונה. המדרשה
נותנת למי שמגיע אליה שלושה דברים: ידיעות ורעיונות, השראה, וחברים. הרבה פעמים,
כשאלה מצטרפים יחד נוצרת יוזמה שמובילה למנהיגות; אבל לא הייתי אומר שזה מה
שמאפיין את האנשים כאן. המאפיין אותם, ואני לא יודע אפילו להגיד למה, הוא שהם פשוט
חבר'ה טובים. יש כאן אווירה מאוד מפרגנת, וקבלת פרגון מוציאה מהאדם את הטוב
שבו".
- בקיץ לפני שנתיים, הרבה מהם הגיעו לכאן ישר מהאוהלים של המחאה החברתית.
"יש קשר מעניין בין אכפתיות לסקרנות. שתיהן ביטויים של אישיות בריאה שיודעת
להשתחרר מהעצמי. ומה שמגניב בחבר'ה פה הוא שהם צעירים ומוכשרים, אבל מאוד לא
אגוצנטריים. הם לא מודעים בכלל לעוצמות שלהם".
- קשה להתעלם מכך שהחבר'ה פה קצת מעריצים אותך. גם בחוץ, בעיקר בקרב צעירים שלא
נוח להם עם הקופסאות של דתי וחילוני, נדמה שרבים רואים בך מישהו ללכת אחריו.
"זה מבהיל אותי אבל גם מתמרץ אותי. אני מאוד מקווה שלא רואים בי איזה גורו,
אלא יותר מנחֶה אינטלקטואלי. אגיד לכם מתי זה הבהיל אותי. להרצאות שלי במרכז בגין
היו מגיעים מאות אנשים. פעם ניגשה אלי בחורה בתום ההרצאה, סיפרה על מצב העניינים
בינה לבין החבר שלה ושאלה אותי אם להתחתן איתו. נלחצתי מזה. הבנתי שיש פער אדיר
בין מה שאני בא לעשות לבין מה שרואים בי. ממתי הפכתי ליועץ אישי? על סמך מה? בגלל
כמה מקרים כאלה הפסקתי להרצות שם".
הערבוב המסוכן בין דת ומדינה
מי
ששמע את גודמן בשיחה או שתיים יתקשה לפספס את החזון האקלקטי שבוקע ממנו בכל פעם
שמדברים על היחסים בין דתיים וחילונים, ואת הדיבורים על "זרם שלישי"
וכגון דא.
"דתיים וחילונים זה מה-זה אייטיז", הוא צוחק. "ובמדרשה יש הרבה
אנשים שאלרגיים לכל ההגדרות האלה ומעדיפים לומר שהם 'על הרצף'. יש בין עמיתיי כאלה
שתופסים את המדרשה כמפגש בין דתיים וחילונים, אבל אני תופס אותה קודם כול כמפגש
בין הדתי והחילוני שבתוך כל אחד מאיתנו".
- היו לך תקופות לא דתיות בחיים?
"אפיזודות כאלו. בעיקר בצבא. מתוך סקרנות, לגלות 'מה-קורה-אם', אבל אף פעם לא
בווליום גבוה. מעולם לא אכלתי לא כשר, למשל".
- מתוך ההיכרות שלך עם שתי התרבויות, הישראלית והאמריקנית, מה בחברה הישראלית
הכי מרגיז אותך?
"הדיכוטומיות הישראלית. הציונות החילונית הִצמיחה אידיאולוגיה חילונית שבה כל
מגע עם דת ריטואלית מזוהה כחטא. ולעומתה, באורתודוקסיה הישראלית מזהים כל היפתחות
לעולם כמשהו מסוכן.
"חזרתי עכשיו מביקור בצפון אמריקה; הרציתי בבוסטון ובמונטריאול. מה שמעניין
שם הוא שיש ספקטרום מאוד עשיר ורחב באמצע, ואני חושב שמתחיל להיווצר ספקטרום כזה
גם בישראל. הבעיה היא שיש בארץ ערבוב מסוכן בין דת למדינה. קחו לדוגמא את ארצות
הברית – מדובר במדינה דתית מאוד, שרוב תושביה מעידים על עצמם שהם הולכים לכנסיה
ביום א'. אלכסיס דה טוקוויל כתב על כך במאה ה-19 וקישר את הדתיות האמריקאית לעובדה
שמי שנאבק להפרדת דת ומדינה היו דווקא הכמרים. הם זיהו שהערבוב בין דת למדינה מזיק
לדת. גם בישראל זה נכון, משום שלתושבים יש אגרסיה בסיסית כלפי המדינה שלהם – היא
גובה מהם מיסים, היא אוכפת חוקים. וכשהמדינה מחוברת לדת האגרסיה מחלחלת גם
לשם".
- אתה מציע להפריד בין דת ומדינה?
"לא להפריד, אלא לארגן את היחסים ביניהן מחדש: יותר חינוך יהודי בבתי הספר,
פחות חוקים דתיים. הנוסחה הנכונה היא מסוג מה שהוצע באמנת גביזון ומדן: עסקת חבילה
שבה כל צד מוותר על משהו. והאמת היא שזה לא ויתור אלא רווח. הדת תצא נשכרת מכך שלא
תיכָפה, ואילו החילונים ברובם ישמחו ליותר ידע יהודי. רוב החילונים לא באמת נחשפו
ליהדות
האינטלקטואלית. אני זוכר שהרציתי ביישוב חילוני ואנשים לא ידעו מיהו רש"י.
חשבו שהרמב"ם היה רק רופא, כי יש בית חולים על שמו".
בנינו מקלט בטוח מהתבוללות
- קיימת ביקורת על אנשים כמותך, שמנסים ליצור גישה הגותית של יהדות מתחדשת
המשלבת בין אסכולות דתיות וחילוניות, והביקורת אומרת שברגע שפותחים את היהדות היא
לא שורדת.
"מי שטוען כך הפנים את המציאות שיצרה הציונות. בארצות הברית, כשהרפורמים פתחו
את היהדות זה אכן הוביל להתבוללות. ברור שהסתגרות היא דחף הישרדותי שעובד נגד
התבוללות. אבל בישראל אין סכנת התבוללות. יש משהו מעניין בפחד: הוא לא מתעדכן. פעם
נבח עליך כלב, תפחד מכלבים כל החיים. צריך לעדכן את הפחדים שלנו. יהדות ציונית
משמעה הפנמה של המציאות החדשה: שאין מה לפחד פה מהתבוללות. בארץ אתה לא הולך
לקולג' ופוגש גויה ומתאהב בה, מקסימום אתה הולך לסמינר הקיבוצים ופוגש חילונית.
הציונות לא יצרה מקלט בטוח מהשמדה, ובמובן זה לא פתרה את 'בעיית היהודים', אבל היא
כן יצרה מקלט בטוח מהתבוללות. מרחב בטוח שבו אפשר לקחת סיכונים, כשניגשים לאתגר
הבא של הציונות, לאחר בעיית היהודים – בעיית היהדות, ובמרחב בטוח אפשר לקחת
סיכונים".
- חלק מבעיית היהדות הוא אולי התמודדות עם האתגרים שההלכה מציבה בפני אנשים
שמרגישים אבודים בתוכה. זה נושא שקצת חסר בספר שלך.
"אני חושב שההומניסט המודרני מאותגר ביהדות בשלושה דברים עיקריים: היחס שלה
לנשים, להומוסקסואלים ולגויים. הכוזרי מטפל באחד מהשלושה, היחס לגויים. שני
הנושאים האחרים הם בהחלט כאלו שזקוקים לדיוק מעמיק".
- ואיך אתה, כאורתודוקס מודרני, מתמודד עם הקשיים ההלכתיים האלה?
"אמר
לי פעם מורי, פרופ' אבי רביצקי, שלהשתייך לדת ולמסורת זה כמו לחיות בזוגיות; אם
אתה אוהב את בת זוגך, אתה לומד להיות סלחן כלפי אותם דברים מעטים שאינך אוהב
בה".
- לא מפריעה לך המוחלטות של ההלכה גם בנושאים אחרים, נניח שבת?
"יש בחיים זירות מסוימות של שחור לבן. למשל, או שאתה חי או שאתה מת. בהלכה יש
נטייה לזה – אסור וזהו, לא משנה כמה סבל הדבר גורם במקרה ספציפי זה או אחר. צריך
שתהיה גם אופציה לשבור את המוחלטות. למשל, שתהיה האופציה בחברה לשמור חלק משבת.
הלכתית אין לזה מקום, אבל ראוי שזהותית יהיה לזה מקום. ככל שיהיו יותר חילונים
כאלה, שרעבים למסורת, גם הדת תשתנה. כשיהיו צרכנים חדשים של יהדות, גם היהדות
תשתנה קצת. ייכתבו ספרים אחרים ותהיה גם הלכה אחרת. אני תולה הרבה תקווה ליהדות
עשירה ופתוחה בהצטרפות של חילונים למשחק היהודי. זה לא יבוא מלמעלה, מרבנים.
השינויים יהיו אורגניים. הייתה עסקה לא כשרה בין הציונות החילונית לממסד הדתי:
'אתם תעסקו ביהדות ואנחנו נטפח את הישראליות'. כך נוצר פיצול לא בריא. החילונים לא
אוהבים את היהדות כי הם ויתרו עליה, וכל אחד לא אוהב את מה שלא הוא מייצר. היום יש
שיבה של החילונים ליהדות כאנשים בעלי טענה אליה, ולא כצרכנים פסיביים".
אני והאתאיסטים
- נשחק משחק שליפות קטן?
"יאללה".
- חרדים.
"אחים שלי, אוהב אותם, לא מבין אותם והם לא מבינים אותי".
חילונים.
"אחים שלי, אוהב אותם, מבין אותם והם מבינים אותי".
- נוצרים אוונגליסטים.
"עמוד השדרה של המפלגה הרפובליקנית באמריקה.
במידה רבה מאיימים על הרוח הליברלית של ארצות הברית, ובו בזמן הם דֵי העורף
האסטרטגי של ישראל".
רפורמים.
- "הביקורת המרכזית שלי היא שהם לא מצליחים להצמיח תלמידי חכמים".
הרבנות הראשית.
- "עוד לא החלטתי אם צריך להציל את הרבנות, או שצריך
להציל אותנו מפניה".
אתאיסטים.
- "מכבד אותם כל עוד הם מבינים שהאתיאיזם שלהם גם הוא סוג של
אמונה. כי הטענה שאין אלוהים היא טענה שצריך לעמוד מאחוריה; זו אמונה הנוגדת הרבה
ראיות לכך שהוא קיים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה