שיפוט מהיר 5: הספר הכי, השיר הכי

מדורִי שיפוט מהיר שהתפרסם שלשום במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב סקר בקצרה את הספרים 'מעקב' מאת עופרה עופר-אורן, פרויקט רוזי מאת גרהם סימסיון, ו'הליקון 100: מאה שירים'.

פפריקה חריפה

מעקב, מאת עופרה עופר-אורן, כנרת זמורה ביתן, 233 עמ'

מדוע נשלחים צוערי הסי-איי-איי לעקוב, כמשימת מבחן, דווקא אחר בני משפחת פאר מתל-אביב? אם זה לא היה הסי-איי-איי, אפשר היה לנקוב בכמה וכמה סיבות. לו עקבה למשל גב' פאר אחרי בעלה ודאי הייתה מגלה דברים שהיו עושים את חייה העגומים עגומים עוד יותר. גם אנחנו, הקוראים, עוקבים אחרי ההורים ניצולי שואת יהודי הונגריה ואחר ילדיהם הצברים לתפארה, ויוצאים נשכרים בידע היסטורי, בנוסטלגיה ישראלית, בפנינים פסיכולוגיים ובעלילה מפולפלת קלות. אבל סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית?

עד שהפתרון לתעלומה הזו מבצבץ מן העלילה, עלול הקורא לחשוב שהפתרון לא יגיע לעולם; שלפניו גרסה קלילה ומושכת עין לספרי אין-מוצא ואבסורד מדכדכים, קריאת קיץ לא מזיקה, עוד ספר על קוד הישראליות וכיוצא בזה, עם קפיצות קלות לפרשיות היסטוריות כגון פרשת קסטנר או מלחמת ששת הימים – הנתלה, בתחבולה ספרותית קלושה, בתירוצי ריגול. וכשהפתרון צץ לפתע לנגד עיניו, במוקדם או במאוחר, נקבצים באחת נידחי הסיפור כהיאסף סיכות מתכת פזורות אל מגנט האיסוף; ויותר מכך, הפתרון עושה את עורו של הקורא חידודין חידודין.

אבל גם בדרך לשם מצליחה עופרה עופר-אורן לגעת ולהפתיע – וזאת דווקא כשהיא מגיעה לנושאים שקל ליפול בהם לקיטש: מוות, פחד המוות, אהבה, מימוש האהבה. עופר-אורן לא כתבה פה את האפוס החדש של השואה והתקומה, לא מתחה את גבולות העברית לשום מקום, ותתפלאו לשמוע, אפילו לא הטילה פצצת זמן בחללה של הספרות הישראלית. רחוק מכך. אולם במגרש הצנוע שהיא בחרה לשחק בו, היא יצאה מנצחת.

פרויקט הספר המושלם

פרויקט רוזי, מאת גרהם סימסיוֹן, מאנגלית: סיון בסקין, אחוזת בית, 303 עמ'

פרופ' דון טילמן חי חיים מושלמים. באמת. יש לו לוח זמנים מחיק, שהוא קובע בו מה לעשות כל יום, על הדקה. יש לו תפריט שבועי קבוע והמוכרים בשוק מכינים לו מראש את החבילה. שום גרם לא הולך אחר כך לפח. גופו בנוי לתלפיות שכן הוא מתעמל, מתאמן, ישן וניזון על פי ידע מדעי. הזיכרון שלו פנומנלי, ויכולת הלימוד שלו מאפשרת לו להפוך בתוך כמה ימים, כשהנסיבות דורשות, ממומחה לגנטיקה למוזג הקוקטיילים הכי משגע בעיר. הוא מצוין במתמטיקה, מחשב אנושי. הוא אומר תמיד את האמת, את כל מה שהוא יודע, ומקפיד על הפרטים. הוא מחשב מהו מדד מסת הגוף של כל אדם שהוא רואה, וכך הוא יכול להעריך את מצבו הבריאותי. הוא מחפש רעיה מושלמת בעזרת שאלון. רגשות לעולם אינם משתלטים עליו (עד שיום אחד...).

אדם מושלם על פי נוסחאות – אבל במציאות, איש אומלל שאין לו חיים ואין לו אהבה; בעל כוונות טובות המביך את עצמו ואת כולם בשל היעדר מוחלט של הבנת מצבים חברתיים; אוסף מוקצן של כל מיני חולשות ועיקשויות שחלקן, כך אנו חושדים לפתע, נמצאות גם אצלנו במינון נמוך; גיבור אידיאלי לקומדיה משעשעת, חומלת ומלמדת, המעוררת פרצי צחוק וגם מחשבות. טילמן לוקה כנראה בתסמונת אספרגר, אי שם בצד הקל של הקשת האוטיסטית.

דון טילמן הוא גיבורו של 'פרויקט רוזי'. ספר מושלם. באמת. כתוב על פי כל הכללים התסריטאיים. מצחיק לתלפיות. התגלמותו של רעיון ספר הקיץ האינטליגנטי. מחושב עד אחרון הפרטים. בסוף יש חתונה. באמצע – התאהבות. התאהבות נגד כל הכללים, כמובן. הרי כך קובעים הכללים. יש מתח, יש דמויות מסיחות, יש הפתעות. שום מילה איננה הולכת לפח. לכל משפט יש שיניים, לכל שורה יש שליחות. המחבר מספר באחרית דבר על שרשרת הייצור של הספר, על גלגוליו ופיתוחיו, על צוות אנשי המקצוע הנהדרים שגידלוני והביאוני עד הלום. על גב העטיפה יש נתונים יפים בדבר מספר המדינות שרכשו את זכויות התרגום וגובהן הפנומנלי של ההכנסות מהספר. הגב מצוין במתמטיקה. מחשב אנושי. מסקנה: אפשר להיות מושלם עד סף רובוטיות ומקסים גם יחד. בין אם אתה איש ובין אם אתה ספר.

השירים הכי הכי

הליקון 100: מאה שירים, עורך: דרור בורשטיין

גיליון המאה החגיגי של כתב העת לשירה 'הליקון' מופיע כספר בכריכה קשה. זוהי אנתולוגיה של שירה בעברית – מקור וגם תרגום – ובה מאה שירים שבחרו מאה אנשי ספרות; איש איש ושירו האחד שבחר. חלקם צירפו נימוקים.  

המשימה שהוטלה על המשתתפים, לבחור שיר אחד ויחיד, היא כמובן בעייתית. הבוחר לכוד בסבך של אהבות והשפעות, של לא-נָעִימִים ושל מה-יגידוּאים. ובכל זאת, ההצטברות של מאה בחירות אישיות יוצרת קורפוס שאפשר ללמוד ממנו משהו על הטעם של קובעי הטעם – או לפחות על טעמם הפומבי.

למשל, המשוררים ששירים משלהם נבחרו בידי בוחרים רבים במיוחד הם יונה וולך, דן פגיס ואורי צבי גרינברג (3 שירים משל כל אחד), חיים נחמן ביאליק ויאיר הורביץ (4), ומעל כולם אבות ישורון (6). אז אבות ישורון הוא גדול משוררינו? ויאיר הורביץ סגנו? או שמא מלמדת אותנו האנתולוגיה שמשוררים אזוטריים ולא ממש חשובים אלה הם גדולי משוררי השופוני-אני-אנין-טעם שלנו?

לא הכול אסתטיקה. חלק מהבחירות משקפות קרבה נפשית; אהרן אפלפלד בחר בשירו של דן פגיס 'אירופה, מאוחר', שבו "בַּשמיים פורחים כינורות" ומישהו שואל "סלחי לי, מה השנה" ונענה "שלושים ותשע וחצי בערך". לעתים ניכר שהבחירה נועדה להעביר מסר. יחיל צבן בחר ב"למי אני עמל" של יל"ג, המקונן על מיעוט קוראי השירה העברית, ודורי מנור בחר בשיר של שמואל הנגיד המוכיח לדעתו ששירתו ההומו-ארוטית של משורר זה אינה קונוונציה תקופתית אלא "ביטוי לחוויה אישית עזה". בין המעטים שבחרו שירים עם השתמעויות פוליטיות, מעניין הפער בין בחירתו המעודנת והמקורית של חנן חבר בשיר נבואי של אברהם רגלסון, המטיף להאיר פנים לשכנינו-לארץ, לבין בחירתה של אורית גידלי בשיר תועבה מאת יצחק לאור, המתאר את חיילי צה"ל רוצחים את מוחמד א-דורה לשם התענגות.

סידור השירים הוא מעשה אמנות, ההופך את האנתולוגיה מאוסף מקרי למסע. אחרי שני שירים של יונה וולך על איילה בא 'איילה אשלח אותך' של אמיר גלבֹע, ועליה קופץ פנתר משיר של רילקה; שיר יפני קצרצר על בדידות מוליך ל"מן החלון פרח עציץ" של ביאליק; ו'זוהר' של ביאליק מובילנו אל קטע מספר הזוהר שבחר דוד וינפלד, וממנו לשיר של זביגנייב הרברט שווינפלד עצמו תרגם. כך יוצר הספר שרשרת שירים עשויה אבני חן.