קירות נותנים לה תחושת חופש, הגירושין האהיבו עליה את הנישואין, החשק לחזור בשאלה עיצב את זהותה החרד"לית, וניהול פורום פמיניסטי לוחמני גרם לה להעריך את הגבריות. בַּכֹּל סרלואי, משוררת ופרדוקס, מתפלאת איך מצפים מצעירים שלא לומדים ספרות להאמין באלוהים
מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בט' בתשרי תשע"ד, 13.9.2013, עמ' 32-28, בכותרת "כשהבית תמיד רועד".
"את
השם בַּכֹּל נתנו לי שני ההורים שלי. שנתיים וחצי אחר כך הם התגרשו. אמי ההרה קמה
בוקר אחד ואמרה לאבי, אם זו תהיה בת נקרא לה בכל. על פי מדרש חז"ל על הפסוק
'וה' בֵרַך את אברהם בַּכֹּל' – בכול, כלומר בכל הברכות, ועל פי אחת הדעות 'בת
הייתה לו ובַכֹּל שְׁמָהּ'. ואבי אמר וואלה. קרה לי רק פעם אחת בחיים ששמעתי
שקוראים 'בכל' ולא התכוונו אליי אלא לאחרת. פעם אחת. אני תמיד מחכה לתחיית המתים:
לפגוש את אברהם אבינו ולומר לו אהה, הייתה לך בת, והוא ישתומם, 'מה
פתאום?'"
- השם הזה שלח אותך עוד מלידה להיות... להיות מה?
לגשת לדברים בשכבה השנייה שלהם, הספרותית, המדומיינת?
"לתחום שבין ממשות ללא ממשות. בַכֹּל הייתה
קיימת או לא הייתה קיימת, מי יודע. ויש גם הקטע הפמיניסטי, שֶבת היא הברָכה
המוחלטת; בחז"ל יש גם דעה שיוצאת בשצף קצף, מה פתאום לבזבז ברכה כזאת על בת.
וזה גם הרצון להיות כוללת הרבה דברים בתוכי. זה שם גדול מאוד. אני אוהבת אותו.
כשהייתי ילדה לא אהבתי. רציתי שיקראו לי ורד. תמיד היה מצחיק בכיתה, כשקראו שמות.
את שם המשפחה סרלואי לא הצליחו אף פעם לבטא, ובכל קראו בַּכַל. היה איזה מקום
עבודה שראו את השם, חשבו שתבוא איזו פאם פאטאל צרפתייה, איזו לורן באקול, בסוף באה
סתם דוֹסית. השם הזה יותר טוב מפסבדונים, משם ספרותי בדוי שהייתי ממציאה לעצמי".
- וסֶרְלוּאִי?
"זה מקום באלזס שהמשפחה שלי ישבה בו בדרכה
מגירוש פורטוגל לאמסטרדם. שני הוריי הולנדים".
- אז חוכמה גדולה שאת כזאת דוסית, כמו שהקוראים
ישמעו בהמשך. להולנדים קל, רק שעה בין בשר לחלב.
"טוב, אבל הייתי נשואה חמש שנים וחצי
להונגרי, עם שורשים משפחתיים בעדה החרדית. ההולנדיות השתרבבה אפילו לשמו של ספר
השירים שלי, 'בית בחיק הלילה'. חֵיק בהולנדית (gek) זה שיגעון. יש משפט בהולנדית
של סבתא רבה שלי הי"ד, שאמרו לי הרבה
כשהייתי ילדה: 'כשאתה נורמלי זה מספיק משוגע'. אָש יוּ נוֹרמָל הָנדֶלֶן
אִיז חֶק חֶנוּך.
"היה לי חשוב צייר הולנדי על העטיפה. רציתי
תחילה ון-גוך, אבל בהוצאת אבן חושן לא הסכימו. כך הגעתי לחנה גולדברג, שכתבתָ על
התערוכה המשפחתית ההולנדית שלה; לציור של פנס הרחוב העירוני. יש בהולנדיוּת משהו נורא
נוקשה, ברמות פסיכיות. מצד שני ההולנדים הם אנשים חרוצים שמגיעים להישגים, וששמים
את האצבע בסכר. אני מרגישה כזו. לפעמים אני האצבע, לפעמים אני הסכר, לפעמים אני החור
ולפעמים המים".
*
ובכן, סיכום ביניים: בכל סרלואי, משוררת בלי
הנחות, אדוקה בלי פטורים, פרועה בלי מצָרים, מסרבת לכתוב "בכול" עם ו'
ולפתור בכך את בעיותיה בחיים, חובקת ספר שירה ראשון ושמו 'בית בחיק הלילה' וגם מהותו
כזו, בוגרת בתים שמתפרקים. ביתה כיום, שלה ושל בתה, אשקובית דקת קירות אך מאירת
פנים בכוכב-השחר שבמזרח בנימין. מלמדת ספרות באולפנה וכתיבה בסדנאות. מפרסמת
ביקורות ספרים, גם בעיתון זה. אדם רגיש מאוד. "הַלַּיְלָה הָיִיתִי אִשָּׁה
מְטֹרֶפֶת בַּחֹשֶׁךְ", מַתְחִיל הספר; ובהמשך אותו שיר, "וְרַק אַתָּה
אָמַרְתָּ / אִשָּׁה מְטֹרֶפֶת אֲבָל שֶׁלִּי [...] אֵיפֹה הַיָּדַיִם שֶׁלָּךְ
לְהַחֲזִיק אוֹתִי // שֶׁאֲנִי שָׁפוּי".
מהו הבית, מהו הלילה, מהו החיק, מהו ה-gek –
הנה שיר לדוגמה, שיר לאמיצים, סונטה מספר 5.
אֵין חֵקֶר לָאוּר הַנּוֹלַד
מִן הַגַּעַשׁ.
יֵשׁ חֵקֶר לַבַּיִת. חַלּוֹן וְקִירוֹת
וּגְבוּל לַתְּהוֹם
בֵּין רִצְפָּה לְקוֹרוֹת
וּבֵין חֲרַכִּים, בַּלַּיְלָה בְּלַחַשׁ
עוֹלֶה
עֲרָפֶל. וְהַס מִלִּרְאוֹת
אֵיךְ תַּמְרִיא מִן הַפַּחַד
פְּצוּעָה
וְדוֹמֶמֶת הַנֶּפֶשׁ מֻנַּחַת
וּמָוֶת נוֹטֵף בָּהּ בִּבְכִי וְשִׁירוֹת.
הַיְשִׁירִי מַבָּט. הַבִּיטִי בְּאֹמֶץ
סוֹפֵךְ הָאוֹרֵב מִשָּׁעָה לְשָׁעָה.
גַּלִּי צֵל פָּנָיו, אִמְרִי לַחֹמֶץ
וְיִדְלֹק: בֵּין הַמַּר לַמַּרְאָה
רְדִי
אֶת הַדְּבָשׁ, שִׁלְפִי אֶת הָעֹקֶץ
מִצְאִי אֶת הַצִּיר בַּצִּרְעָה.
תחילה רצתה לקרוא לספר 'סף האפשר', כשם אחד
השירים. בשיר ההוא היא אומרת למשל, "עוֹד מְעַט נִפְדֶּה חֲשֵׁכוֹת
לְמִלִּים". "הרגשתי שאני כל הזמן בכמעט-אי-אפשר, כמו שאומרת המשוררת
אלחנדרה פיסרניק. אבל לא: יש לי בחירה. יכולתי לחיות כמו המשוררות הגדולות הללו,
תרצה אתר, אלחנדרה פיסרניק, על הסף – ואני כל הזמן בוחרת בבית. בלעשות את החיים
יציבים. כל יום לבחור מחדש לחיות, ויותר מכך, כל יום לבחור מחדש איך לחיות. זה
קשה. אני חושבת שזה מתגמל יותר. העיקר הוא בחיים ולא במוות.
"אבל זה הרבה יותר מִסף. זה גם סף שבמובן
מסוים חציתי אותו. אז כדי לבחור שם אחר לספר הלכתי לישון, ומתוך שינה עברתי על כל
הספר בראש. כשהגעתי לשורות 'אני כּוֹרָה לִי בַּיִת בְּחֵיק הַלַּיְלָה וְאֵין
בַּיִת אַחֵר' הרגשתי שמצאתי את הדבר הנכון, והתעוררתי. כך נבחר השם. אני לא בטוחה
שאפילו אז הייתי מודעת למרכזיות של הבית והלילה בספר. מה שכן, הבית הוא הדבר הכי
חשוב בעיניי. ואצלי הוא תמיד רועד".
- הספר
הוא וריאציות על הנושא הזה. על הפגיעוּת.
"מצחיק, כי ברמה הפרקטית התפקוד שלי מעולה.
אני ממש מומחית למס הכנסה ודברים כאלה. אבל זו הרגשה כזו, שתמיד רואים את התפר. את
נקודות ההבדלה, החושך, האור. אולי זה קיצוני, אבל באמת דברים נוגעים בי חזק מאוד.
נראה לי שאם זה לא עבר לי עד גיל שלושים זה כבר לא יעבור לי".
יומיים אחרי שמלאו לה שלושים, בתחילת הקיץ, שטפו
אותה פתאום טלפונים וברכות דוא"ל. היא לא ידעה, מכורת פייסבוק לשעבר בגמילה
חמורה, שזה כמה ימים ששמה נישא על גלי הלייקים והשיתופים. השיר 'ביוגרפיה', ששובץ
בגב ספרה שאך זה הופיע, צוטט בדף השירה של אילן ברקוביץ', והקהל השפריץ אותה בשלל
שיתופים אל מרכז שיח השירה המקוון. "האמת, זה קצת
ביאס אותי. כי זה השיר הפחות אהוב עליי, והכי נגיש בו. מעין גשר לספר הבא שלי,
שיהיה נגיש יותר. אנשים אהבו את הבחורה הדוֹסית מהשיר ששוטפת כלים וכותבת שירים
מהמטבח".
- למה? ציטטו דווקא שורות כמו "אֵם הדרך
שולחת יד בנפשי", ופחות את ענייני הכביסה והכלים והקילופים והמחשבות הדומות
לציפורים מתות על רצפת המטבח.
"אז אני שמחה. כנראה לא את הכול ראיתי. יש
אצלי כל הזמן דואליות בין היומיומי והחדגוני והשגרתי – אני מקדישה את חיי לשטיפת
כלים, משחקת עם הבת ומספרת לה סיפורים – לבין ההרגשה שפה באמצע המטבח יכול פתאום
הגג להיבקע ואעוף עד לשמיים, או שהוא ייפול עליי. וכך אני חיה כל הזמן.
"דווקא במה שסביב הספר, כולל כל החוויות
שאחרי, אני מרגישה את הלבַד. לא קשה לי בפרנסה, לא קשה לי בגידול של אורה-מעיין,
אבל להוציא ספר קשה בבדידות. ילדתי והוצאתי ספר – והדבר השני קשה יותר, נפשית.
בגלל הלבד".
*
- מה אנשים גילו לך על הספר שלא ידעת? כלומר על
עצמך?
"תמיד תהיתי איך יגיבו אנשים שלא מתוך הכלא
המגזרי. שירה טובה פורצת החוצה גם לאנשים במגזרים אחרים ובארצות אחרות. אנחנו
בשירה הישראלית בתוך צ'ולנט, כל אחד מקבל קצת מהטעם של השני. אז מה גילו לי? הגיבו
הרבה על שירי האימהות שבספר. גילו לי שיש לי דרישת אלוקים גדולה ממה שחשבתי. וגילו
לי שיש הרבה טירוף בשירים".
- על אף שמכרייך יודעים שאת ממש לא משוגעת. זה
משהו אותנטי, המשחק השירי הזה עם טירוף, או פרי תפיסה מודעת ששירה חייבת לנבוע
מאיזה פצע וסערה?
"זה אותנטי לחלוטין. אני אדם סוער, והחיים
המסודרים, המסגרת, העבודה, מס הכנסה, ההגשה לבגרות, כל החובות – זה נותן לי המון
ביטחון. זה ממשי ואמיתי ונחוץ לא פחות מהשירה. אני אוחזת בחיים והם אוחזים
בי".
- זה הכרחי לשירה, הסער הזה? את מסתובבת בין
משוררים – יכולה להיות שירה טובה של אדם שגרתי עם מקצוע משעמם?
"בוודאי. אני לא חושבת שיש כלל. אבל כן
צריך איזו כנות ומסירות נפש. לגבי עצמי, אענה לך ככה: אני לא מתפקדת בשתי שבתות
בשנה: 'כי תִשָּׂא', עם חטא העגל, ושבת חזון, של סף החורבן. השנה בשבת כי תשא היו
לי לחצים בחזה כשקראתי את הפרשה. הרגשתי שאינני יכולה לעמוד בפחד הזה של אין פנים,
של 'אם אין פניך עולים אל תעלֵנו מזה'. היכולת של בני אדם להיפגש זה עם זה, לגעת
זה בזה, או היכולת של האדם לעמוד מול הקב"ה בתפילה ולהגיע למצב של היענות, היא
הגאולה בחיינו בעולם הזה. אחרת אני לא מבינה מה הטעם להמשיך לסבול סתם.
"ושלא יישמע, אני אדם שמח, וחיי שמחים
וטובים, וטוב לי באמת. שמחה וכאב אינם סותרים. כמו בלידה. זה נורא כואב לִפנֵי
ותוך כדי ואחרי, אבל זה הדבר הכי שמח בעולם. כשילדתי הרגשתי שאני לא יכולה יותר, שעוד
שנייה אני מתה. אבל אמרתי הנה אני חיה, הרי 'חיה' פירושו גם 'יולדת'".
- בכלל, את אוהבת סתירות, היפוכים, פרדוקסים.
שורות כמו "לתלות התהומות על בלימה".
"אני תמיד מסתכלת על המציאות כדבר פָּריק.
אולי מאחר שהמציאות שלי התפרקה בגיל צעיר מאוד, אני כל הזמן מרכיבה אותה מחדש. גם
בעולם הדתי אני חיה בתוך פרדוקס גדול. מצד אחד הרגשה של חיפוש אלוהים לא מתפשר,
ומצד שני הרגשה שיש תשובה גדולה ועבודת ה' דווקא בחילוניות. בחופש, ביחס הבריא
יותר לגוף. משהו מהקלילות החילונית תמיד קוסם לי. אני לא אדם קליל. אני חרד"לית
חילונית. שניהם יחד. אמרה לי מישהי שהכירה אותי מקרוב, את כזאת חילונית. אמרתי לה
שהרב קוק היה חילוני, מבחינת החופש.
"בנעוריי, באחת הפעמים שהחלטתי לחזור בשאלה
(תמיד רק החלטה בדמיון, בלי לחרוג מילימטר מההלכה) ודמיינתי את עצמי גרה בתל-אביב
והולכת במכנסיים עם שיער פזור, לא פחות ולא יותר – חשבתי, ומה אעשה אז? אתחיל באמת
לעבוד את ה'. הבנתי שהרצון שלי בחילוניות הוא לדעת אלוהים בצורה יותר חופשית,
רחבה, ממה שהכרתי. וגיליתי שזה נמצא בתוך המסגרת הדתית. זה גם המקום של הבית אצלי.
בתוך הבית אין סוף למה שאפשר לעשות. במטבח שלי אפשר לכתוב את כל השירים. ורובם
באמת נכתבו בו".
*
היא מתעקשת שהחופש נמצא במסגרת. שכאשר הקירות
לוחצים נדחפים להעמיק אל המרתף. ש"הכתיבה
מעוררת את המקומות הקשים ואת הקצוות, וזו אחת הסיבות שבחלק מהשירים בחרתי
לכתוב בצורה שקולה ומחורזת". השיא מבחינה זו הוא כליל סונטות: צורה תובענית
במיוחד, שבה 14 סונטות, בעלות חוקיות נוקשה לכשעצמן, משרשרות זו את זו ואף יוצרות
מחיבור שורות הפתיחה שלהן אחת חדשה, ה-15 והאחרונה. ציטטנו אחת מהן, עמוסות המטען
והיפעה.
"כתבתי אותן כשהרגשתי שהגעתי לפרשת דרכים
בחיי מכל בחינה שהיא, דתית ומקצועית וזוגית, ושבידיים שלי או להפסיד הכול או
להחזיק הכול. ובחרתי בצורה של כליל סונטות, כדי לאפשר לעצמי להביע. ככל שהצורה
חמורה יותר, יכולת החופש בתוכה גדולה יותר. אני יכולה לומר זאת גם על העולם הדתי
שלי: הוא מאוד הִלכָתי, ודווקא מתוך כך אני מרגישה שאני חיה בתוך חופש מוחלט. ככל
שיש לי גבול יותר מסודר ומוצק, אני יכולה יותר".
לא שכל השירים בספר כתובים בצורות קלאסיות. רחוק
מכך. ואפילו הסונטות חמורות-המבנה חורגות מהחוקים בסבבה שלהן לטובת איזה ניגון
דיבורי שבכל מצאה בו את קולה. "אני מושפעת מחבורת 'משיב הרוח', מהכנות והעומק
שלה. ובלי שום סתירה, למדתי הרבה מאוד מדורי מנור. הוא לימד אותי את החשיבות של
האוּמנות באמנות השירה. היום כולם כותבים שירים, וזה נהדר, כי זה מראה על התעוררות
רוחנית אמיתית, על התגשמות חזון 'אשפוך רוחי על כל בשר'. אבל מה שמבדיל בין אמן
לחובב הוא המלאכה. עבודה סיזיפית וקשה ושוחקת של ליטוש. זה דורש מסירות נפש והמון
עבודת מידות. כי כשאתה מלטש שיר אתה מלטש פיסות בנפש שלך". במשפטים דומים
תאפיין את מטרת העבודה שלה עם תלמידותיה בסדנאות הכתיבה.
"דורי מנור לימד אותי את הליטוש. וגם סוג
של אחריות תרבותית. אני לא מסכימה עם חלק גדול של הדברים שהוא עושה, אבל הוא מגדיר
לעצמו חזון תרבותי ופועל לפיו ובגדול. בשיריי אני מתכתבת איתו; וגם מתווכחת בהם עם
הצד המגעיל שלו, עם כל העיסוק ב'בשר' שהוא מתבוסס בו. תראה את אסופת שיריו, 'אמצע
הבשר'. איזו תמונת שער דוחה. יש פה שירים פורנוגרפיים לגמרי. אני נאבקת איתו הרבה
בנפשי, לטוב ולרע. אני יודעת שירים שלו בעל פה, אבל היו מהם שבפירוש גרמו לי להיות
חולה, פיזית".
מטבע הדברים שלחה למנור, אשף הצורות הקלאסיות,
נוסח מוקדם של כליל הסונטות שלה, שיָעיר. אבל כמו שמה הפרטי, גם יצירתה הפרטית הזו
נולדה ממדרש חז"ל על המקרא. על דוד המלך מסופר שחפר את היסודות למקדש; לִבנות
אותו נאסר עליו, כי היה איש מלחמה, "אבל מעניינת חלוקת העבודה בינו לבין
שלמה: הבונה הוא זה שלא נלחם, אבל חופר היסודות – כן". דוד העמיק לחפור והגיע
עד לַשִּׁתִּים, ומי התהום עמדו לעלות ולהציף את כל הארץ. לכן זרק לתהום קלף עם שם
ה', והמים ירדו, אך איתם כל מימי העולם, והייתה סכנה שהעולם יישאר צחיח. ואז הוא שורר
אז את חמישה-עשר שירי המעלות שלו – והעלה את המים לנקודה המאוזנת.
"פתאום הגעתי לקרקעית שלי, והדברים התחילו לעלות,
והייתה סכנה גדולה של הצפה. כתבתי את הסונטה הראשונה; בדרך כלל אחרי שאני כותבת
שירים שהם חזקים לי עולה לי החום. אחרי שכתבתי את השיר הזה פשוט נפל לי הראש על
השולחן והראש שלי היה רותח. הייתי מפורקת מזה, פיזית".
כשהוסיפה וכתבה, קלטה שזה מתקדם לכיוון של כליל
סונטות – שבו, מהגדרתו, 15 שירים, מספר
הפלא. "דוד המלך מחזיר את העולם לחיים על ידי השיר. זה מה שאני מרגישה
שהצורות הקלאסיות, בנוקשותן, עוזרות לי לעושות לעצמי. עשיתי את הכליל למעין 15
שירי המעלות הפרטיים שלי. הם חפירה בתהום שלי. כל אחת מהסונטות עוסקת בנושא נפשי אחר שאני עוסקת
בו בחיי; אלה החומרים הכי קשים של החיים שלי".
*
"לֹא אֵרְעוּ דְּבָרִים מְיֻחָדִים",
פותח שירה הפופולרי 'ביוגרפיה'. "דָּבָר מִלְּבַד חֲרָטוֹת גְּדוֹלוֹת
וּמַעֲשִׂים קְטַנִּים". לחתונה שלה עצמה, ממש כמו בערבים של כתיבת שירים
חזקים, היא הופיעה עם חום גבוה. מֵאושר והתרגשות, אפשר לשער. אך הנישואים לא עלו
יפה. הבית היטלטל. ההערכה ההדדית נשארה. "זו פעם ראשונה שאני מעשנת בבית",
היא מתנצלת כשמגיע הזמן לדבר על זה. "לכן אין לי מאפרה בבית. לא נורא, זאת סיגריה
דקה של בנות, פחות מסריחה.
"הסיוט שלי היה שאתגרש בעצמי. ולפעמים
סיוטים מתגשמים, מה לעשות. כשהחלטתי להתגרש אמרתי לעצמי, או-קיי, את מבינה שקורה
לך הדבר שהכי פחדת שיקרה לך; עכשיו זה תלוי בך, מה את עושה עם זה. מוֹתר האדם מן
הבהמה הוא לא רק הדיבור אלא גם הבחירה. ויצאתי מהתקופה הקשה הזו, ברוך ה', הרבה
יותר שְׂמֵחה וחיה ממה שהייתי קודם".
- תרצי להתחתן שוב?
"אם לא הייתי מאמינה בנישואין לא הייתי
מתגרשת. כי אני מאמינה שהנישואין באים מכך שה' רוצה שיהיה לנו טוב באמת. זה דבר
שקלטתי דווקא בתוך התהליך של הגירושין: שעיקר התיקון באדם הוא על ידי הנישואין. זה
שורש המציאות, וזה הדבר הכי קשה והדבר הכי טוב".
- והגירושין הם לפעמים תיקון התיקון?
"כמה שגירושין הם דבר נורא, זה חסד גדול
שהתורה מאפשרת אותם. כשהייתי מחנכת, תלמידה באה אליי פעם בוכה: היא מרגישה שהוריה
הולכים להתגרש. אמרתי לה, שלא נדע מצרות אבל גם גירושין היא מצוות עשה בתורה; לא
מצווה להתגרש, אבל כשאדם מרגיש שהוא סובל זה הופך להיות מצווה. הקב"ה רוצה
שנחיה חיים של שמחה, של מיצוי. יש תיקון שנעשה דווקא תוך שבר. זה מה שאמרתי לעצמי
בכל תהליך הגירושין: שכמו במושגים מהלכות מלאכות שבת, אני לא 'משברת בחמתי' אלא 'קורעת
על מנת לתקן'".
ועוד נקודת אור, מניסיונה כילדת-גירושין: "הרגשתי
שאני לומדת הרבה מזה שאני גדלה בשני בתים. אם כי שני הוריי גידלו אותי באופן דומה,
הרי שניהם הולנדים ושניהם מחוגי 'מרכז הרב'. למדתי שעל מציאות אחת תמיד אפשר לראות
שני מבטים שונים". בשל הרקע של הוריה והסביבה התורנית-לאומית שגדלה בה,
"היינו המשפחה היחידה הגרושה, ובכיתה גם הייתי תמיד היחידה ממשפחה של שני
ילדים, והרגשתי מאוד שונה. אבל מה שעזר הוא שגרנו בשדרות הרצל, בין בית-הכרם החילונית
לקריית-משה של מרכז הרב. כשהיה לי צפוף מדי בקריית-משה הלכתי לבית-הכרם. לראות נוף
אחר. ולחנות הספרים, שביליתי בה המון שעות קריאה ובסוף גם עבדתי בה".
גם בבית, בשני הבתים, שום דבר תרבותי לא נחסך
ממנה. שני ההורים, היא מספרת, העתירו עליהם סרטים, מוזיקה מניגוני חסידים אותנטיים
דרך המוזיקה הקלאסית עד ביטלס, גמרא עם אבא, שיחות על כל נושא בעולם, ובעיקר
ספרות. "כשהייתי בת ארבע וחצי וידעתי לקרוא אמי עשתה לי מינוי בספריית בית
העם. אבי נתן לי למשל לקרוא את 'עיין ערך אהבה' כשהייתי בת 12. זו הרגשה שהעולם
נמצא בכף היד, רק תפתח ותקרא".
ילדותה בקסבה הדתית-לאומית של קריית-משה בימי
ממשלת רבין דחפה אותה, על פי סיפוריה, לריחוק נפשי מהמחנה המשוכנע-בצדקתו שגדלה
בתוכו. תחילה ברחה לחב"ד בגלל אהבת ישראל שלה. אחר כך, ברצח רבין, החליטה
בפעם הראשונה שכשתגדל תהיה חילונית.
"אבל בתיכון חבֵרה טובה הכירה לי את ברסלב,
ומורה טובה את תורת העומק של חב"ד. וזה תפס אותי: ההרגשה שה' מבקש את הפנים
של האדם לא פחות משהאדם מבקש אותו, שיכול להיווצר קשר אמיתי וכן, והאמונה שבאמת
אדם יכול לחזור בתשובה – במובן של תיקון
מתמיד של החיים. אני מגדירה עצמי כבעלת תשובה על אף שתמיד הייתי מאוד דוסית, כי בכל
יום אני יכולה לבחור את הקשר שלי עם ה', ולתקן אותו, ולתקן גם את עצמי. לכן הזמן
שאני הכי אוהבת בשנה הוא ימים נוראים".
והם, בעיקר ראש השנה ויום כיפור ומה שביניהם,
תופסים חטיבה שלמה בספר. למשל, כדרכה לשנות אות במונח שגור, "כֻּלָּנוּ
נוֹלַדְנוּ שָׁבִים". או למשל, "אֵינִי מַשְׁלִיכָה דָּבָר / מַה
יַּעֲשׂוּ הַמַּיִם / בְּיָמַי שֶׁכָּבְדוּ מִמֶּנִּי / אֲנִי מְבִיאָה דּוּמִיּוֹת
שֶׁלִּי / יָדַיִם רֵיקוֹת/ עָפָר"; שורות שהולידה אותן חוויה: "שנה אחת
אמרתי: אני לא עושה תשליך. אני לא יכולה להיפרד מהחטאים שלי, הם חלק ממני".
*
הספר ירושלמי מאוד, אבל היא מאוהבת במקום מגוריה
יפה הנוף, שאליו הגיעה עם בעלה לשעבר כמעט במקרה. "אני אוהבת את כוכב-השחר.
הוא מקום של תורה. מקום עם אנשים טובים שאכפת להם זה מזה. אני מרגישה גם שהוא עושה
לי טוב מבחינה רוחנית. משרה עליי שקט. אני לא אישיו פה, וטוב לי עם זה".
והיית מצפה שהיא כן תהיה נושא לשיחה, גרושה
בוהמיינית שכמותה, ביישוב התורני. ולא. "יש פה עוד גרושות, ויש לי פה חברות
נפש כמו שכמעט לא היו לי מעולם". גם בחצי השנה הסוערת שניהלה בה את קבוצת
הפייסבוק המדוברת "אני פמיניסטית דתייה ואין לי חוש הומור", סַמן
ליברלי-מהפכני במפה הדתית-ציונית, לא ריכלו עליה בשבילים.
"הייתי בין מנהלי הקבוצה, עד שפרשתי מהפייסבוק. ההתמכרות שלי לפייסבוק הייתה גם קודם. כשהייתי
אומללה ברחתי לשם. עד שהרגשתי שאני מעצבת שם לעצמי פרסונה שאני לא באמת. שזו בריחה
מהכאב האמיתי. אמרתי לעצמי, אם את בודדה, תהיי בודדה עד הסוף. יש לך עבודה. הרגשתי
גם שהפייסבוק הרס אותי כמשוררת".
אך נראה שהפרישה מניהול הקבוצה באה לא רק בגלל עזיבת
הרשת החברתית. "לפני עשר שנים הייתי פמיניסטית רדיקלית מאוד. הרצתי שורות של
'מניפסט החלאה' האנטי-גברי, ולפעמים הרגשתי שיכולתי לכתוב את הדברים הללו בעצמי. מצחיק,
אבל דווקא כשהייתי מנהלת הקבוצה התבררו לי הדברים יותר: שעיקר התיקונים בעולם הם
מתוך עבודה משותפת של גברים ונשים, כל מגדר מתוך המהות הייחודית שלו. אני מהותנית,
אני מאמינה שיש מהויות לגברים ולנשים וצריך להעמיק אותן ולא לפרק. הטשטוש שלהן הוא
עוול לגברים ולנשים; אני רואה מה זה עושה לגברים פמיניסטים ולנשים פמיניסטיות.
"אני לא מוכנה לזהות את הגבר כאויב, במודע
או שלא במודע. אני אומרת את זה דווקא אחרי שהתגרשתי. מה שיש בין גברים ונשים הוא
פלא וסוד. מצד שני, הפמיניזם הוא תיקון עולם. תיקון של עוול מתמשך בכל הרמות:
גופני, תרבותי, חברתי, כלכלי, הכול. אבל התיקון לא ייעשה על ידי כלים של דיכוי –
אלימות, תוקפנות, שנאה".
- שלוש מילים שמגדירות לא רע את היחס של קבוצת
הפייסבוק שניהלת כלפי כל מי שמערער על הנחה פמיניסטית רדיקלית כלשהי.
"מה שהפריע לי בקבוצה היה שהרגשתי שזה
מערער לי את האמון בקשר הזוגי, שאני באמת חושבת שהוא תיקון עולם. ברור לי שזו לא
הכוונה של הקבוצה, אני מדברת רק על עצמי".
- כמנהלת ויסתת דיונים?
"המדיניות ליברלית. מחקנו רק תגובות של תוקפנות
או הסגברה. מחרפן אותי עד היום שגברים מסבירים לי מה טוב בשבילי".
- השאלה היא על מה מחילים את המונח הזה. נדמה שכל
גבר שאומר משהו על מגדר מושתק בתואנת "הסגברה". ניסו ליצור מונח
שמשמעותו "הסברה גברית", ובמקרה או לא הוא נשמע יותר כהשתקת גברים:
"הס, גבר".
"נכון. יש מתקפה על הבית ועל האינטימיות
ועל הרומנטיקה גם מהכיוון הזה, הפוסט-מודרני, וגם מהכיוון ההפוך, של הפורנוגרפיה.
הפוסט-מודרניזם מפרק את הרומנטיקה ומבטל אותה, והפורנוגרפיה מפשיטה אותה עד גירום
עצמות. ואילו אני מרגישה שהתיקון של הבית הוא תיקון העולם.
"זו גם אחת הסיבות שעזבתי את האוניברסיטה
העברית. התחלתי השלמות לקראת תואר שני בחוג לספרות עברית. אבל הורסת אותי התפיסה
של הכול כיחסי כובש ונכבש, בעל-קול ומושתק. הרגשתי שאם אתפוס את כל העולם רק בצורה
הזו, לא יישאר כלום. אז לא המשכתי אחרי ההשלמות.
"במכללה לבנות בבית וגן למדנו ספרות לתואר
ראשון ברמה גבוהה מאוד; אני אומרת זאת בוודאות, כי בקורסים באוניברסיטה העברית כבר
ידעתי כמעט הכול. ובקורסים הללו, בהשלמות, הרגשתי שכופים את האג'נדה על הספרות. מתקיים
אונס פוסט-מודרניסטי. כבר לא מסתכלים על הספרות אלא כייצוג. המרצים נהדרים
והסטודנטים טובים ונחמדים זה לזה, אבל זה בלתי נסבל. רציתי ללמוד ספרות, לגעת
בטקסט, לא ללמוד אג'נדות".
- את מורה לספרות. עכשיו מדברים על ביטול הבגרות
במקצוע.
"בעיניי, זו הצהרה שאין שום דבר בעולם חוץ
ממציאויות פרקטיות, כמותיות, מדידות".
- להפך, מבטלים בגרויות מתוך מחשבה שהבגרות
משניאה את המקצוע.
"אז גם נגיד לילדים שלא חייבים לצחצח
שיניים כדי לא להשניא עליהם פעולה חשובה זו? אני רואה עצמי מאוהבת שמאהיבה: אני
משוגעת על ספרות, בכל יום היא בעיניי כחדשה, אני נהנית מזה, ואני חושבת שבלי זה
אנחנו מגדלים דור של מטומטמים ואוטומטים.
"כנ"ל לגבי הנוהג הרווח בחינוך הדתי להחליף
את הספרות בלימודי מחשבת ישראל. כיום אני עובדת בבית ספר שמציג איזון בריא מאוד
בעומק התרבותי והדתי, 'אור תורה' ברמות, אבל הוא במיעוט. בבית ספר אחר שעבדתי בו
אמרתי שאמונה היא דבר חשוב, אבל היא צריכה שיהיה לה על מה לָחוּל. ואם לאדם אין
נפש רגישה ומפותחת, האמונה לא תחול עליו. מכאן באה תופעת ההתחלנות אצל בוגרי
החינוך הדתי. כמו שתינוק שלא מקבל סידן ילקק מהקירות, מי שלא מקבל עומקים רוחניים
אמיתיים בתוך עולם של תורה יחפש בחוץ. והלוואי שימצא".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה