שיפוט מהיר 11: אירופה שלנו

על "הרי אתה נושא את שמי: המורשת המרה של ילדי הנאצים הבכירים", "הפרומושיקאים", "לרקוד עם השגריר".

הופיע בז' באדר א' תשע"ד, 7.2.2014, במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב.

מתקפת מילים: עם שמואל שניידר על שמאל ועל ספרות באמריקה ובישראל

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון בכ"ג בשבט תשע"ד, 24.1.2014

למי ייללו התנים, שואל שמואל שניידר בכותרת ספרו. כלומר למי צלצלו הפעמונים, השאלה הקלאסית שהתרבות האנגלית-אמריקנית מפנה לנמעניה (והתשובה: הם צלצלו לך) – שנשאלת פה בעיבוד לצַבּרית, לשפת ארצות התן העמוס-עוזיות שלנו. שניידר חי במקביל את שתי התרבויות הללו. גולֶה בעל כורחו בניו-יורק, מגדַל בבל שעל נהרות בבל. איש עברי המביט כה וכה אל ישראל ואל אמריקה, בעיניים של חוקר ספרות המכיר את שתיהן מבפנים; של מי ששחה גם פה גם שם במסלול הנגדי, הקר, הימני; של מי שראה כיצד הזעזועים המטלטלים את התרבות האחת מטלטלים לימים את השנייה.

לא ככה כותבים פה, פרופ' שניידר. לא בעזות המצח הדיסידנטית הזו. לא בצפצוף ארוך כל כך על משטרת המחשבות. 'למי ייללו התנים' (הוצאת כרמל) מכיל מסות חריפות ומפולפלות על מה שבין שמאל לימין בישראל, וגם בארצות הברית. הספרות, תחום התמחותו של שניידר, משמשת לו שם כר לאיתור תהליכי עומק. ישראל שהוא זוכר מבחרותו היא מדינה הנדרסת תחת סנדליו של השמאלן, הסוציאליסט, הבז למי שאינו כמוהו ובפרט אם הוא מזרחי, דתי או ניצול השואה. זו המציאות שהוא המשיך לחוות גם מן הגולה, במעקב צמוד אחרי עוז ויהושע, ידיעות אחרונות והארץ.

הוא לא עושה שם חשבון לא לתקינות הפוליטית ולא לכיתת היורים התקשורתית שהייתה מעמידה אותו אל הקיר לו היה ישראלי. כותב על הצדקנות המשיחית של השמאל הישראלי, ועל התמסרותו של השמאל האמריקני לסובייטים. על העבדות הרוחנית של הציונות הדתית לתנועת העבודה, ועל הצורך שהימין ישיב לשמאל במלחמת השמצות ולא בהרכנת ראש; על הצדק המסוים שהיה במניעיו של הסנאטור המושמץ מקארתי, ושבארצות הברית, להבדיל מישראל, כבר מכירים בו היום, ועל האנטישמיות השחורה בארצות הברית. שיקפצו לו.