יום חמישי, 13 בפברואר 2014

שיפוט מהיר 11: אירופה שלנו

על "הרי אתה נושא את שמי: המורשת המרה של ילדי הנאצים הבכירים", "הפרומושיקאים", "לרקוד עם השגריר".
הופיע בז' באדר א' תשע"ד, 7.2.2014, במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב.


מעשה אבות
הרי אתה נושא את שמי:
המורשת המרה של ילדי הנאצים הבכירים
מאת נוֹרבֶּרט ושטפן לֶבֶּרְט; מגרמנית: דן תמיר; עם עובד, 178 עמ'
השאלה בת השישים ומשהו, אם יש גרמניה אחרת, אינה מתיישנת. בעיני הגרמנים, ברובם, כנראה עבר זמנה. על פי הפרסומים האחרונים, גרמניה של מרקל סבורה שפג תוקפה של המחויבות המדינית המוסרית שלה כלפי ישראל. בסקרי דעת הקהל שם, התוקף פג כבר מזמן.
תווי השאלות הללו מתחדדים כשממקדים אותן אל גילומן האישי המועצם, כלומר בוחנים את דרכם של בניהם ובנותיהם של גדולי הפושעים הנאצים. מנגד, היות שמדובר ביחסי אבות-בנים ממש, מתערבות בדיון גם סוגיות פסיכולוגיות. אולי אין זה פלא שבגרמניה – לפחות לטענת הספר שלפנינו – מיעטו להתעניין בנושא. דומה הדבר להסתכלות במראה מגדילה, החושפת לעיני המתבונן את כיעורם של פצעוניו. לדברי שטפן לברט, ממחברי הספר, המחקר הרציני העיקרי על בניהם של נאצים נעשה דווקא על ידי הפסיכולוג הישראלי דן בר-און.
סמלית, וגם פורייה מאוד, היא זהותם של מחברי הספר. גם הם, כמרואייניהם, אב ובן, גרמנים. הדרמה של הנאציזם ומה שאחריו התחוללה כבר בתוך האב עצמו, נורברט לברט. בהיותו נער צעיר הלך שבי אחרי הפיתוי הנאצי. אחרי המלחמה נחשף לזוועה והפך את פניו. ביעתה אותו המחשבה מה היה יוצא ממנו אם היה נולד קצת קודם. סדרת הכתבות שפרסם ב-1959–1960 על בני הנאצים הייתה דרכו להתמודד. הספר שלפנינו אינו פרי עבודה משותפת של האב והבן, אלא קומה על קומה: הבן חזר אחרי פטירת אביו אל הכתבות ואל המרואיינים המזדקנים.
מהכתבות עולה כי חלק ניכר מילדיהם של בכירי המשטר הנאצי התקשו לנטוש את מוסַר-אביהם. איש מהם לא שינה את שמו, אף שהשם (לעתים גם השם הפרטי זהה לשם האב) היה להם לעתים כחטוטרת. בסך הכול הם קיבלו חיזוקים מסביבתם. בנו של רודולף הס סירב להתגייס לצבא גרמניה המערבית, לא מטעמי פציפיזם אלא כדי לא לבגוד באביו. בזקנתו, עמדותיו כלפי המורשת הנאצית נותרו תערובת דלוחה. בתו של הימלר היא פעילה ניאו-נאצית. מרטין בורמן, בנו של מרטין בורמן שהיה עוזרו הקרוב של היטלר, נעשה כומר של חסד באפריקה. בנו של מושל פולין הנס פרנק ביטא שנאה גסה לאביו – וספג גילויי גנאי. התמונה הכוללת רבת פנים וגוונים, ולכן הספר מעניין לכל אורכו. הטעם, בסופו של דבר, מר.

העיירה שלי
הפרומושיקאים
משה גרנות, ספרי עיתון 77,  178 עמ'
פרס אקו"ם על יצירה שהוגשה בעילום שם הוא מדד כמעט אובייקטיבי לאיכותה של יצירה, שהרי כותבה אינו ידוע לשופטים, ורק יופייה ידוע; מה עוד שהשופטים בפרס זה הם אנשים רציניים ובעלי טעם. משה גרנות זכה בו זו בפעם השנייה.
אמנם, לאור ספרו הזוכה הקודם של גרנות ולא רק לאורו, השופטים יכלו לנחש מיהו המחבר העלום. זהו ספרי השלישי של משה גרנות המתאר בריאליזם חי, חם וחומל את חייהם של יהודי עיירות וכפרים ברומניה בשנות השלושים, הארבעים והחמישים. המסגרת ההיסטורית קבועה: שתי רודנויות, פשיסטית ואחר כך קומוניסטית; בין לבין, תלאות וגירוש בשואה; התרוששות בימי הקומוניזם, והתרוששות סופית לקראת העלייה המאוחרת לישראל; התמודדות עם אוכלוסייה גויית אנטישמית ונבערת.
גם כששמו של המחבר נעדר מהספר, הוא עצמו לא נעדר ממנו. הילד מוני ברקוביץ' הוא קרוב לוודאי משה גרנות. הוא אינו הגיבור הראשי, כי בספר אין גיבור ראשי. בכל פרק גיבורים משלו, ואף מסַפר משלו המוסיף זווית חדשה למה שסיפר קודמו (ולעתים חוזר שלא לצורך). העלילה הגדולה מתרקמת ממסירות הכדור הללו. ובכל זאת, סיפורי שפע הדמויות מתנקזים לבסוף אל סיפורו של מוני הפעוט בימי הגירושים בשואה, מוני הילד הבונה מטוס מעץ לטוס בו לארץ ישראל, מוני הילד הגדול ההולך לסניף התנועה הציונית עד שסר חנה בעיני השלטון הקומוניסטי, מוני הנער הצומח בתנאים הקשים של המעברות בישראל.
הפרומושיקאים הם אנשי הכפר פְרוּמוּשׁיקה. בספרות העברית מתקיימת מסורת קטנה של מחרוזות סיפורים המציירות דמות של עיירה ושל תושביה. 'אנשי שקלוב' של זלמן שניאור, או קובצי כתריאליבקה של שלום עליכם. ספרו של גרנות ממשיך אותם גם במתחים העולים בו: עניים ועניים פחות, יהודים וגויים, גברים ונשים, מסורת וחילון, סוחרים וגנבים, תלאות הקיום. כמובן, רק אצל גרנות הכול מיטלטל בשואה. גרנות חובר לקודמיו גם בגישתו ההומנית, ואפילו בסוג ההומור. כמו שלום עליכם, הוא ממעט להתקשט במחלצות לשון ובתחבולות ספרותיות. שלא כמוהו, הוא אינו מחקה סגנונות דיבור. הוא פשוט מסַפר, ואולי דווקא את הענייניות הפשוטה אהבו השופטים.

תוציא את השטקר
לרקוד עם השגריר
מישל מזאל, אוריון, 346 עמ'
גרנות וגיבוריו חוו את תחילת השלטון הקומוניסטי ברומניה – ואילו צבי ומישל מזאל חוו את סופו הסוער. צבי מזאל היה שגריר ישראל בבוקרשט כשהודח הרודן ניקולאי צ'אושסקו. חוויות המהפכה – פגזים שורקים מעל הראש, ניהול השגרירות כמחנה פליטים זמני לישראלים, ושלל הרפתקאות מסוכנות – כמו גימדו את החוויות האפורות יותר שהוא ורעייתו הפעלתנית מישל חוו בשנים שקדמו להפיכה, כנציגי ישראל במדינה קומוניסטית: התפריט הידוע של האזנות סתר, רכישת מוצרי יסוד תמורת קופסאות סיגריות, וקיום קשר עם יהודים המסתירים את זהותם.
התמזל מזלם של המזאלים, והפיכות היו לחם יומם כמעט בכל מדינה ששירתו בה. במדגסקר (מלגשיה לשעבר) עברו הפיכה צבאית, במצרים את רצח הנשיא סאדאת, וברומניה אמרנו. בתפקידו האחרון של מזאל, בשוודיה, חשבו שבאו אל המנוחה והנחלה, אך מצאו עצמם בלבה של מדמנה אנטישמית פרו-אסלאמית, ששיאה במיני-הפיכה שביצע מזאל עצמו לפני עשר שנים בדיוק: מעשה הגבורה הלא דיפלומטי של ניתוק השטקר ממצג אמנותי שהאדיר פיגועי התאבדות פלשתיניים בחסותה ובמימונה של הממשלה המארחת.
פניו המגוונות של עולם הדיפלומטיה ויחסי החוץ של ישראל כמו התמצו בקריירה של מזאל: אפריקה בתקופת הזוהר של היחסים עם ישראל, מצרים (פעמיים) עם השלום הקר, האנטישמיות החמה והאבטחה המעיקה, שירות במדינה קומוניסטית, ולבסוף גם אירופה המערבית. ייצוגה של מדינת ישראל בעולם הוא חוויה דיפלומטית מיוחדת בכל מקרה: הזוהר והיוקרה נמהלים בעוינות מצד דיפלומטים עמיתים ומצד חלקים נרחבים בחברה המקומית, ובמאבק מדיני מתמיד.

כל זה מסופר בספר שלפנינו דווקא מנקודת מבטה של רעיית השגריר, והדבר לברכה. מישל מזאל היא כותבת כישרונית, היודעת לרתק בשפע אנקדוטות ותיאורי צבע. העניינים המדיניים שבעלה היה טרוד בהם לא נעלמו ממנה, אך מטבע הדברים התאפשר לה, יותר מלו, לחוות את הצד האנושי של החיים במדינות השירות. משטרת הפמיניזם אולי תרדוף את המחברת על שוויתרה על קריירה משלה כדי להיות לעזר לבעלה בשליחותו הלאומית, ועל שהסכינה לתפקידים נשיים מסורתיים כגון אירוח, ניהול משק הבית ולעתים גם בישול – ואף שיבצה בַּספר מתכונים. אבל אחרי הסקוריטטה ברומניה, קטן עליה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה