מדורי 'שיפוט מהיר' שהתפרסם בכ"ח באדר א' תשע"ד, 28.2.2014, במוסף 'ערב שבת' של מעריב ובמוסף 'שבת' של מקור ראשון - והפעם על 'להעיר אריות' מאת איילת גונדר-גושן, 'דוד טוויזר אזרח למופת' מאת אודי אבן, ו'ישראל: שבילי צילום' מאת חנן גטריידה.
להעיר אריות
איילת גונדר-גושן, כנרת זמורה ביתן, 317 עמ'
אולי כי גונדר וגושן הם שני אזורים בצפון מזרח
אפריקה, אחד ליד אריתריאה ואחד במצרים, לקראת סוף מסלולם הרגלי של המסתננים האריתריאים
ותחילת מסלול העלילה; ואולי כי איילת גונדר-גושן היא לא רק סופרת ותסריטאית אלא גם
עיתונאית-לשעבר ופסיכולוגית; ואולי מסיבות אחרות כגון כישרון והתמדה והתבוננות
ועמקות מחשבה. כך או כך או כך, 'להעיר אריות' הוא אחד מספרי המקור הטובים ביותר
שהופיעו לאחרונה.
וידוי. לאחרונה התחלתי לקרוא הרבה ספרי פרוזה
חדשים. סיימתי הרבה פחות. כתבתי על עוד הרבה פחות. מתוך חיבה לכותבים. אינני
ממרימי האף, אני בעד ספרות מהנה, אבל אפילו לי נדמה לאחרונה שיותר מדי אנשים
שוכחים שלא מספיק לדעת איך לכתוב, צריך גם שיהיה מה לומר. ובורחים. זה בורח אל
התסריט השדוף וזו נמלטת אל הפנטזיה הריקה, זה ממיר פרוזה בפוזה וזו מחליפה בין
רומאן ליומן.
והנה איילת גונדר-גושן. לא יחידה בדורה, אבל
במרחב שבחרה להתהלך בו, בעולם הסיפורת הפופולרית הפונה לרבים, ספרה הוא מופת ונחמה.
זהו ספר מתח עתיר תפניות וגילויים המפכים ברמיזה או קופצים מהמארב, אף שזהות
ה'פושע' ידועה לכאורה מההתחלה. זהו רומאן חברתי אולטרה אקטואלי, החושף בלי מורא את
החצר האחורית שלנו בנגב, את עולמם של מסתננים, בדווים ועבריינים מכל הצווארונים, אך
הוא איננו מטיף לרגע. זו יצירה על שחורים ועל לבנים, אבל שום דבר בה אינו
שחור-לבן.
בתוך עלילה מותחת, גועשת ובנויה לתפארה, ובכתיבה
עניינית ומדודה, המחברת מצליחה לטפל בשלל נושאים שעצם אזכור שמם עלול להישמע
קלישאה – זוגיות, גבריות, התאהבות, יחסי שליטה, חטא ועונש, פערים חברתיים בישראל,
שכול ועוד – ולפצח כל אחד מהם בעמקות, בחדשנות ובאמפתיה שאינה מתיפייפת.
פטור בלא כלום אי אפשר. הרומאן, שהוא גם חגיגה
של עברית, זרוי בטעויות כתיב ולשון במקומות שאינם מייצגים דיבור של דמות אלא
כתובים בשפה ספרותית. 'מן' במקום 'מין' (אף שהספר יודע מצוין מהו מין), 'ממקודם', 'יש
לו את', 'יכל'. הסיבה לחיפוף בהגהה נרמזת על הגב: הספר הופיע בינואר 2014. מהר
מהר, לפני שחוק הספרים נכנס לתוקף.
דוד טוויזר אזרח למופת
אודי אבן, גוונים, 158 עמ'
גיבורים הניצבים על הקשת האוטיסטית התרבו
לאחרונה בסיפורת הקלה. כבר נדרשנו כאן לתופעה. טלו מגיבורכם כושר אבחנה רגשי
ובין-אישי, והוא יפשיט לכם את החברה שסביבו עירום ועריה. לא בטוח שהנער דוד
טוויזר, גיבור ספרנו, הוא אכן אזרח למופת של הקשת האוטיסטית כטענתו – אבל
המוזרויות שלו והישירות שלו עושות את שלהן.
כיף לקרוא את הרומן הקצר הזה, וניכר שלמחבר היה
כיף לכתוב אותו. הוא חוגג את שנות השמונים המוקדמות של המאה הקודמת, שניכר שהן ארץ
נעוריו ומחוז חפצו. הוא מצחיק. הוא בוטה. עלילתו שוצפת. הוא מצייר בחן אך גם בכאב,
דרך פיו חסר-המסננים של הנער המשונה, את החיים בשכונת מצוקה. הנער הרָגיש מספר
כמשׂיח לפי תומו על סביבתו האלימה, על פערים עדתיים וחברתיים, על גל התחזקות דתית
בציבור המזרחי שאירע כביכול בתקופה ההיא, וגם על רצח שביצע לתומו בהשראת סרטי
טלוויזיה ושאיש אינו מאמין לו כשהוא מייחס אותו לעצמו.
אולם המחבר לקח את הכתיבה בקצת יותר מדי כיף.
הספר נראה כאילו נזל לו מהשרוול. הגיבור-המספר שאמור להיות אוטיסט, לפחות קצת,
מגלה תכופות אינטליגנציה רגשית וחברתית גבוהה. העלילה החברתית, הטובעת בפרטי הווי
ונוסטלגיה, מתגלגלת למחוזות מטורללים אף שֶקַל היה לקשרם יותר למציאות (מי הכריח
אותו שדווקא השב"כ ירדוף אחרי בלדרי סמים מאור-יהודה?). אירועים היסטוריים
שהתרחשו בכל אחת מהשנים 1980–1986, ובכלל זה שתי מערכות בחירות מובחנות, מתערבבים
כאילו התרחשו בשנה אחת.
תמיהה רבתי מעורר ציון שמותיהם של עורך ויועצת
לשונית לספר. לשונו של המספר מנסה להיות הלשון המדוברת בת הזמן והמקום, עם שיבושי
הגייה ולשון מכוונים – אך היא רחוקה מאותנטיות. יש בה למשל סלנג משנות האלפיים
("בקטנה"), ודרכי ביטוי גבוהות וכמעט ספרותיות שאינן הולמות שום נער.
הכתיב והפיסוק מנסים להיות תקינים כל עוד אינם משקפים שיבושי דיבור, ולכן ברור
שחלק משגיאות הכתיב בספר (שוב 'מן' במקום 'מין', ועוד הרבה) הן של המחבר או עורכיו
ולא של דוד טוויזר. בכתיבה, גם כדי ליצור בלגן צריך יד מארגנת ומלטשת. קוראים
שיגלו סלחנות, פשוט ייהנו.
ישראל: שבילי צילום
חנן גטריידה, קורדינטה, 403 עמ'
"ומתוק האור וטוב לעיניים", אומר
המוטו שעל העטיפה הקדמית, מעל לתמונה שבה השמש עומדת בשיפולי הרקיע, שולחת אלומות
אור משולי הענן, וסוחטת מאחו ומחורשה את בני-גוני הירוק שלהם. הפסוק ממגילת קהלת,
וכמוהו התמונה, ממצים את האני-מאמין האמנותי של חנן גטריידה. חותמו האישי מובהק,
בעיקר בצילומי הנוף והארץ שלו. נשבינו בקסמו באלבום תצלומי ישראל הקטן שהוציא
בשלהי האלף הקודם עם יורם טהרלב, 'אקח אותך לשם'. זהו חותם אור השמש, שכמו סר
לפקודתו של הצלם ומאציל על העולם ברכת זהב.
הוא צַייר. עדשתו – מִכְחול. הדרמה הנופית
בצילומיו מזכירה את ציורי רובנס ושכמותו. התואם והדייקנות הבררנית של קרני האור –
את הבארוק הפלמי וההולנדי. וחסד השמש שעל הפנים, העלים וחלקות השדה המוארות – את
אבקת הזהב של איקוני המאה ה-13. האלבום העב מסכם שלושה עשורי פעילות אמנותית של
הצלם הנושק לגיל שבעים. גטריידה מוליך אותנו, בתמונות ובטקסטים, בשבילי אמנותו
ובשבילי נופיה הטבעיים, האנושיים והתעשייתיים של הארץ.
גטריידה מבקש לתפוס את העולם ברגעיו היפים. כמו
שהוא, אבל הכי טוב שהוא יכול להיות. אמנות המחפשת את היופי, ועדיין שואפת אל
המקוריות וסולדת מהקיטש, היא כמעט לא אופנתית. יש המחפשים את הכיעור. יש המוצאים
את היופי שבכיעור. גטריידה מבקש את היופי שביופי. את היפעה, ליתר דיוק. אפילו
כשהוא מצלם את בתי הזיקוק במפרץ חיפה נראה שהלבּניות נועדו להיות יפהפיות עוד
מבריאתן.
כשהוא מצלם אנשים הוא לעתים מביים אותם. הוא
אפילו מצרף שני מראות יחדיו, לא בעזרת מחשב אלא על ידי חשיפה כפולה. כשהוא מצלם את
הנוף, הוא מחכה לדברים שיקרו, לאורות שיבואו. כשיגיע רגע גדול של גְליק, יבוא
קליק. אך גם כאן יש לא פעם חשיפה כפולה; חלקים בתמונה צולמו בזמנים שונים, כדי
להשיג את אפקט התאורה המהמם. הקולאז'ים הללו חוצים לעתים את הגבול שבין טבע-בשיאו
לבין מלאכותיות, ומזכירים לנו שגם בתצלומים ה'טבעיים' יש מניפולציה טכנית. זו
תזכורת צובטת לב. רצינו להאמין שהעולם יפה כפי שגטריידה מצלם אותו. שצריך רק
להתבונן. עכשיו אנו מאמינים בכך קצת פחות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה