שיפוט מהיר 13: אמיתות על זמנים שונים ומשונים

המהדורה ה-13 של מדורי 'שיפוט מהיר' מופיעה היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון. והפעם על 'האמת על הזמנים המשונים האלה' מאת אדם פולדס, 'מה שהזמן והעצב הותירו' מאת רומה נוטקביץ' בן-עטר ובנה דורון, ו'המחברת האדומה' מאת פול אוסטר.

מיהו מיץ פטל

האמת על הזמנים המשונים האלה

אדם פולדס; מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי; אחוזת בית, 356 עמ'

לא שצריך תירוץ כדי להוציא לאור ספרות קלה, או לקרוא אותה; אבל אם צריך היה תירוץ, אם צריך היה להרוויח בעמל את הזכות הזו להרוויח כסף קל בשוק הספרים הקשה, להוצאת 'אחוזת בית' יש כל הצידוק שבעולם. היא מרבה לטפח ספרות שלא נועדה להיות רבת-מכר, ואם אפשר לממן את הוצאתה בעזרת כמה ספרים שוברי שוק, למה לא.

וכך הנפיקה 'אחוזת' בשנה שעברה את 'פרויקט רוזי', והשנה, בעיצוב עטיפה דומה המבשר המשכיות, 'האמת על הזמנים המשונים האלה'. שתי יצירות מתורגמות (היטב) ומתוסרטות היטב, נוסחתיות משהו ונקראות בשטף ובהנאה, המַפנות מבט אוהב, וקומי במידה, אל אנשים בעלי חריגויות. כאז כן עתה, אני יכול לכתוב פה: זהו ספר קיץ מושלם שעושה טוב על הנשמה. וכאז כן עתה, אנשי יחסי הציבור של ההוצאה מוזמנים לגזור את המשפט ולהדביק.

במרכז הספר הנוכחי שתי דמויות, שנוצר ביניהן קשר עדין ומיוחד והן יוצאות יחד להרפתקה. הווארד מקנאמי הוא לא-יוצלח מסורבל למראה, שסבל בילדותו מהתעללות בבית ובכיתה שבעטיה נכלא במוסד לעבריינים צעירים. סול דוסון הוא ילד תמים ומרופד כאתרוג, שהוריו, בסוג אחר של התעללות, מגדלים אותו כאומן של שינוּן וזיכרון. ברקע נמצאת בריטניה בזמנים לא כל כך משונים אלה, ימים שמפת המעמדות מתעדכנת בהם בשל התעצמות ההגירה למדינה. הצירוף יוצר סיפור חביב, וקלישאתי משהו, שייהנו ממנו קוראים בגיל תיכון ומבוגרים כאחד.

על מה נלין? על הקנקן, לא על מיץ הפטל שיש בו. אדם פולדס הוא סופר צעיר ומעניין שעושה את מלאכתו נאמנה. לפי העטיפה הוא "מכוכביה הבולטים של סצנת הספרות והשירה בבריטניה ומי שספריו זכו בשנים האחרונות לפרסים ולשבחי הביקורת", ויש גם פירוט מעורר תיאבון. אולי זה נכון, אך הציפיות המופרזות שזה מעורר מתנפצות. ובעיקר מעוררת ציפיות סרק הכותרת הבומבסטית-בטעם-טוב של הספר, מז'אנר "החיים כמשל", "על מצבו של האדם" או "קיצור תולדות הזמן". אם ניגשתם לַספר כדי למצוא בו תובנה חדשנית על מהות זמננו, גשו הלאה.

אירופה הקלאסית

מה שהזמן והעצב הותירו: אם ובנה מתמודדים עם משא העבר

רומה נוטקביץ' בן-עטר עם דורון ש' בן-עטר; מאנגלית: סמדר מילוא; יד ושם, 206 עמ'

רוֹמה נוּטקביץ', נערה ורשאית ממשפחה יהודית אמידה, משכילה ומלוכדת, עברה את מה שאפשר לקרוא לו מסלול הליבה של השואה. ורשה המופצצת והנכבשת, גטו ורשה המצטמק מאקציה לאקציה, גיחות ממנו החוצה, שהות באומשלגפלאץ והינצלות ארעית ממנו, השתתפות פאסיבית במרד הגטו עד תומו, בית החרושת למוות מיידאנק, אושוויץ על מוראותיה לתקופה ארוכה של עבודת כפייה תוך שרשרת של היחלצויות מהשמדה, צעדת מוות, ולבסוף מחנה העבודה רוונסברוק בגרמניה ותקופה של הרפתקאות והתחזות לנוצרייה בפולין שאחרי המלחמה. אירופה הקלאסית.

כצפוי אצל מי ששרדה לכל אורכו של מסלול ביעותים כזה, יחידה במשפחתה וכמעט יחידה בין סובביה, סיפורה של רומה עשוי מן הבלתי צפוי. פעמים רבות הצילה אותה תושייתה, ופעמים אחרות ניצלה בזכות החלטה נמהרת ובלתי הגיונית לכאורה. דווקא מפני שהיא עברה במסלול-שואה מוכר כביכול, חוויותיה עשויות להפתיע את מי שכבר שמע הכול. זיכרונותיה מלמדים על תמימותם הנוראה של חלק מהנספים – ומנגד על הידיעה הברורה של היהודים בגטו ורשה בדבר גורלם של אלה הנלקחים משם. היא מתארת  מקרים של אובדן אנושיות וגם של גילויים נאצלים של גבורה וחסד, כגון של אחראית-הבלוק של רומה שסירבה למסור אסירות למיתה ושילמה את מלוא המחיר.

נוטקביץ', שהייתה בארץ ישראל לרומה בן-עטר, מדווחת דיווח חי מלבה הפועם של המאפליה – אך לא רק בכך מתאפיין הספר. העורך והכותב-שותף של סיפורה, שהוסיף לו פרקים קצרים מנקודת מבטו, הוא בנה דורון, היסטוריון ומחזאי. שלושת כובעיו אלה ניכרים היטב. כבן, הוא מספק נקודת מבט נוספת, חיצונית-קרובה, על אמו ששתקה עשרות שנים, אמו שלא נרדמה בלי פת לחם מתחת לכרית גם כשחיה פה חיים נוחים. כהיסטוריון, הוא בדק את הניתן לאימות, וערך את הסיפור על פי גישתו המקצועית המתנגדת לפסילת זיכרונות ניצולים כמקור היסטורי. וכמחזאי וכותב מיוּמן ידע ליצוק את הסיפור באיזון מיטבי בין ענייניות לשיתוף רגשי, ולצמצם את פרטי הרקע וסיפורי המשנֶה למינימום הכרחי.

יד המקרה

המחברת האדומה: סיפורים אמיתיים

פול אוסטר; מאנגלית: ברוריה בן-ברוך; עם עובד, 109 עמ'

כשהיה פול אוסטר בן שמונה זכה להיתקל בכוכב הבייסבול הנערץ עליו. הוא ניגש באומץ וביקש חתימה. השחקן נענה ברצון. אבל לא לילד ולא לשחקן היה עט, או עיפרון. מאותו יום והלאה נשא עמו אוסטר כלי כתיבה בכל אשר ילך. כך נעשה סופר; כלומר כך לפחות הוא מספר לילדיו.

כשהיה בן תשע או עשר משך ילדה שהחליקה בשלג מתחת לגלגליה של מכונית שהידרדרה לכיוונה; אחרי עשרים שנה פגש אותה, וגילה שהיא כלל אינה זוכרת את הדבר, כלומר מעולם לא הייתה מודעת לכך שניצלה ממוות; חוויה שהייתה מכוננת בשבילו, עברה מעל לראשה של הניצולה עצמה.

אלו הם שניים מהסיפורים האמיתיים בספרונו של הסופר הפופולרי. מעשים מוזרים או סתם יוצאי דופן, שלימדו אותו כיצד העולם מתנהל: ביחסיות, באופנים מקבילים התלויים בנקודות מבט, ובעיקר בצירופי מקרים. אלה הם רוב הסיפורים בספר: סיפורים על צירופים בלתי מסתברים. למשל, סיפור על טלפון משנה-חיים שאדם מקבל מאהובה ישנה באותו יום שחזר לחשוב עליה אחרי שלא עשה זאת עשרים שנה. או סיפור על כך שאוסטר, בלי שידע זאת, בילה חלק ניכר ורב חשיבות מילדותו באותו בניין ניו-יורקי שנכתב בו ספר אשר עתיד היה למלא תפקיד מעניין בעיצוב דמותו וקורותיו, הלא הוא 'הנסיך הקטן'.

קשה להכריע אם צירופי המקרים מתקבצים ובאים דווקא אל מעטים בני מזל, הצוברים על ידי כך שפע של זיכרונות ודמיונות ונעשים סופרים – או שמא דברים כאלה קורים כל הזמן לכולנו, אך רק אלה מאתנו שניחנו בכישרון הסופר, הכישרון לדוג סיפורים ומשמעויות מתוך הזרם השוטף של החיים, מבחינים בהם. כך או כך, ברור שרק מעטים יודעים לספר עליהם בחן התמציתי של אוסטר.

לא כל הסיפורים בספרון מסעירים או מוזרים במיוחד, וחלקם בנים חורגים בו. יתרה מכך, מי שמבקש להכיר את אירועי חייו של אוסטר כבר למד עליהם פה ושם כשתיבלו כמה מספריו, ובפרט הכירם באופן ממצה למדי, על שיאיהם ומשבריהם, בספרו הקודם שהופיע בעברית, 'יומן חורף'. ובכל זאת, המַחברת האדומה על אנקדוטותיה ומוזרויותיה מציעה נקודת מבט חדשה על מקורות ההשראה של מי שחיבר, לא במקרה, את 'ספר האשליות' ואת 'מוזיקת המקרה'.