מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בי"ח בסיוון תשע"ה, 5 ביוני 2015.
ארבע שנים, כך הורגלנו, הן משך הזמן הדרוש למאיה
ערד לפרסם שניים-שלושה ספרים. אך הנה חלפו ארבע שנים צחיחות מאז "חשד
לשיטיון", ורק באביב הזה הופיע, שוב ב'חרגול', החדש של ערד: "העלמה
מקזאן". עוביו, כ-500 עמודים, מספק הסבר מסוים להתנרמלות קצב העבודה של
הסופרת הפורה. ואולי גם מה שאפשר ללמוד מתוכנו: לגדל משפחה הוא עסק תובעני. גם
לסופרת כמובן.
הפעם עניין לנו עם עידית, רווקה עם ציפיות
גבוהות מן העולם וציפיות גבוהות קצת פחות מעצמה, המגלה שאם אין היא לה מי לה,
ושכשהיא לעצמה מה היא, ושאם לא עכשיו אימתי; או בקיצור, שאם היא חשבה פעם להיות
לרעיה ולאם, הדלתות נסגרות והולכות. והדלתות אצלה הן, איך לומר בלי להסגיר, שונות
ומשונות.
את המסגרת הזו, הטריוויאלית לכאורה, ממלאות
הסגולות המאפיינות את ספריה הקודמים של ערד: מלאכת אדריכל בבניית העלילה, עין חדה
לפרטים הקטנים של החיים, יחס אמפתי לדפקטים של הדמויות, קלילות עם שמץ ניחוח
אינטלקטואלי, ומיפוי חד ואותנטי של ההוויה הישראלית הנעשה בהיטל חדש, אלכסוני
משהו, של איזשהו הקשר תרבותי-ספרותי חוץ-ישראלי.
ערד, בת 44, משמשת זה כשבע שנים רצופות
סופרת-תושבת במרכז טאובה ללימודים יהודיים באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה. עוד
קודם לכן לימדה והתגוררה שם, עם בעלה המשורר רְוִיאֵל נֵץ; היא דוקטור לבלשנות, נץ
משמש בסטנפורד פרופסור לתולדות המדע, ובין היתר מהדיר את כתבי ארכימדס. היא גדלה
עם הוריה, רופא ופסיכולוגית, בקיבוץ נח"ל-עוז שליד עזה, ועברה איתם ועם שתי
אחיותיה לראשון-לציון.
עיקר שיחתנו הייתה לפני חודשיים וחצי – לפני גל
הגיליונות החגיגיים והמיוחדים של 'שבת', שהוליך אותנו היישר אל גיליון אמצע שבוע
הספר – וחשבנו שעניין מגוריה של ערד בחו"ל כבר מוצה בראיונות קודמים. אך ערב
שבוע הספר נמסר כי תקנון פרס ספיר משתנה, ומעתה סופרים שרוב זמנם אינם בארץ לא
יוכלו להשתתף בו. וערד – שכבר הייתה מועמדת לפרס, ברשימה הקצרה או הארוכה, שלוש
פעמים – גילתה שהנושא עדיין בוער.
"בנימוקי התומכים בשינוי התקנון אני שומעת
נימה חדשה", היא אומרת. "לא פוליטית-אידיאולוגית של 'נפולת של נמושות',
אלא מתוך פנטזיה על החיים הטובים בחו"ל. בפנטזיה הזאת אני משכשכת את רגליי
בבריכת השחייה הפרטית שלי ושולחת בינתיים את עוזרי האישי שיאסוף למעני את פרס ספיר
– ככה, בשביל עוד מילקי על הדרך. אז מה אני יכולה בכלל לעשות עם זה?
"אני מבינה את התחושות הללו. החיים באמת
נעשו בלתי אפשריים לאנשים שחיים מספרות ואמנות. העיתונות והמו"לות במצוקה, פרנסות
מסורתיות כמו עיתונאות, עריכה, הגהה, הוראה וכו' הולכות ומצטמצמות, ויוקר המחיה
עולה. זה כך בכל העולם, לא רק בישראל. במובן הזה, מפעל הפיס יוצא ידי חובת תמיכה
בסופרים בזול; פרס ספיר הוא פרס גדול, אבל פרס אחד בשנה הוא כסף קטן בהשוואה למה
שנחוץ באמת, מלגות קיום ליוצרים. כלומר, הפתרון לבעיה הכלכלית של הסופרים הוא תמיכה
בקנה מידה הרבה יותר משמעותי באמנים, לא הדרה של סופרים שחיים בחו"ל. כי אם
כבר, למה לא לבדוק את מצבו הכלכלי של הסופר שפונה לפרס? אולי יש לו דירה להשקעה
ברעננה?"
אבל מעבר לעניין הכספי, "אני רוצה לומר
משהו על המשמעות של פרס ספיר בשביל הספרות. וגם הוא מתחיל מזה שהעיתונות במצוקה.
לפני שנות דור, ספר היה יוצא לאור והיו מתפרסמים בעקבותיו מאמרים רחבי יריעה של
חוקרי ספרות. מאז המוספים הצטמצמו. בעשור או שניים האחרונים נשארו רק ביקורות
קצרות, של מבקרים פחות מקצועיים, ובשנים האחרונות אפילו אלו מתפרסמות במשורה. לחלל
הזה נכנס פרס ספיר. פשוט, זה מה שנשאר ממה שנקרא 'התקבלות': כבר אין חותמת בצורת
ביקורת של ברוך קורצווייל, אבל לפחות יש חותמת שהנה, נכנסת לרשימה הקצרה של ספיר.
לסופר זה חשוב. אני מתארת לעצמי שגם שחקני כדורגל, נניח, לא משחקים רק בשביל הכיף,
אפילו לא רק בשביל הכסף; משחקים בשביל הגביע. ואם מרחיקים את הגביע מהיד שלך אז
כן, ברור שזה כואב".
אכן: המגרש הספרותי של ערד נמצא בישראל, מכל
בחינה שהיא חוץ מהמיקום הפיזי שלה בעת הכתיבה. כאן הקוראים, כאן ההתקבלות, כאן
התרחשותן של רוב העלילות. היא אומרת שהיא גרה מחוץ לארץ בגלל המשרות האקדמיות שלה
ושל בעלה. אך היא מוסיפה שאלמלא הייתה כבר באמצע שנות התשעים פסימית באשר למתרחש בישראל
(מנקודת מבטה שבשמאל המפה), לא הייתה בוחנת מלכתחילה משׂרות בחו"ל.
היא מגיעה עם רויאל ושתי בנותיהם לארץ לכמה
שבועות מדי שנה, ובשאר הזמן, היא מספרת, היא "חיה מאוד בתוך הקהילה הישראלית
הגדולה בסטנפורד", קוראת הרבה ספרות ישראלית עכשווית באדיבות הספרייה האוניברסיטאית
הגדולה שם, ועוקבת באינטרנט אחר העיתונים ותכנית הטלוויזיה פה; "בגלל הפרשי
השעות", היא מחייכת, "יש לי אפילו יתרון: אני יכולה לקרוא את העיתון של
מחר כבר היום בערב". המשפחה הישראלית כיכבה כבר בספרים קודמים שלה – עוד
מהמחזה בחרוזים "צדיק נעזב", ספרה השני. הפעם היא מנסה לומר משהו חדש על
מה שהוא אולי לב העניין הזה. הכמיהה לאימהות נעשית לכוח המניע את עידית, גיבורת
הספר.
- בעינייך הכמיהה להורות כמעט בכל מחיר היא משהו
ישראלי או אוניברסלי?
"הכמיהה, אני משערת, אוניברסלית. הלחץ
שמוליך ל'כמעט בכל מחיר' הוא כנראה פטנט ישראלי. אבל חשוב לי להדגיש שהספר אינו על
הורות בכל מחיר, על אף שעידית אכן עוברת כמעט כל תחנה אפשרית בדרכה אל האימהות, אלא
על התהליך שעוברת עידית, מעמדה נפשית של 'אני מעל כל זה' ל'אני חלק מזה'. כחלק
מהעמדה הנפשית הזאת היא מתחילה את הספר בהתנשאות על חברותיה האמהות – כשלה יהיו
ילדים הכול יהיה אחרת! – וכחלק ממנה היא מתנסה באימהות עצמה, עם הקשיים והתסכולים
שלה".
- עידית מבינה בסוף שמאחורי הכמיהה הזאת שלה עומד
דחף להיות עיקר עולמו של מישהו – אם לא של אהוב, אז של ילד. אולי זה גם שורש
כמיהתן של נשים אחרות ולאימהות?
"אני חושדת שהמניעים מגוונים כמספר ההורים.
אבל המניע שרבים מזלזלים בו, וחושבים שהוא נחות, ה'להיות כמו כולם', שגלגול אחר
שלו הוא 'שגם לי יהיה מישהו קרוב, כמו לכולם', בעיניי אינו נחות כלל. במה הוא גרוע
מהמניע האלטרואיסטי, ששמעתי לא פעם, 'אני רוצה לתת לעולם ילד עם הגנים והכישרונות
שלי'? מובן שהרצון בהורות הוא מובנה חברתית, אבל זה שמשהו מובנה חברתית לא אומר
שהוא לא אמיתי. להפך".
- ילדת וגידלת שתי ילדות, ואני יודע שזה ממלא חלק
גדול מיומך. זה הִפרה באיזשהו אופן את הכתיבה שלך, או בעיקר הפריע לה?
"הִפרה, ודאי שהפרה. במקרה הפרטי שלי,
הכתיבה וההורות הגיעו יחד. ספרי הראשון יצא בסתיו 2003 ובתי הבכורה נולדה כמה
חודשים אחר כך. אז קשה לי להשוות 'לפני' ל'אחרי'. מובן שזמן הכתיבה שלי מצומצם
בהשוואה לסופרים שאין להם ילדים בבית, אבל למדתי להתמקד ולעבוד ביתר יעילות.
מבחינת נושאי כתיבה – אוהו! על מה הייתי כותבת בלי היכרות קרובה עם ילדיי וילדים
אחרים, הורים סביבי, מסגרות חינוכיות, אינטראקציות חברתיות?"
באופן לא כל כך בוהמייני מצדה, אבל משפחתי
בהחלט, היא נשואה כבר מגיל 23. אלה הם גם נישואים ספרותיים: רויאל מדען, אבל גם
משורר ומסאי ספרותי. יחד כתבו את ספר המסות על השירה הישראלית 'מקום הטעם'. "רויאל
מעורב מאוד בכתיבה שלי. הוא הקורא הראשון, יחד עם אלי הירש, העורך שלי ב'חרגול' שהולך
איתי מאז 'שבע מידות רעות', וקשה לי לדמיין את ספריי בלעדיהם. אני מעורבת הרבה
פחות בקריירה האקדמית של רויאל, אבל זה טבעי: ספרות זה דבר מעניין, והיסטוריה של
המתימטיקה – מ-ש-ע-מם! הוא זה שעושה לי את המוות עד רמת הפִּסקה והמילה ודואג שלא
אשאיר שום קצוות פרומים.
"מה שחדש בספר הזה הוא שזה לא רק רויאל. כיוון
שהעבודה על הספר הזה התמשכה, והבנות שלי גדולות מבעבר, זה היה הספר שבמהלך העבודה
עליו הן שמעו לראשונה את המילים 'שקט, אימא כותבת'. הן גם התעניינו ושאלו שאלות,
ודריה, הבכורה, היתה אפילו מעורבת בעריכה. היינו שתינו בבית כשערכתי את כתב היד,
והקראתי לה את הקטע שבו הפעוט המאומץ עושה מה שהוא עושה במסיבת יום ההולדת. היא
גלגלה עיניים ואמרה: 'זה כל כך obvious!'. חשבתי, אני בקושי מתמודדת עם ההערות של רויאל,
מה אני אעשה עם עוד עורכת בת משפחה? האמת היא שאני חייבת לה תודה גדולה על הצעה
שנתנה לי, שמעידה על חושים עריכתיים חדים. כששמעה שעידית רצתה בצעירותה להיות
פסנתרנית, היא אמרה, אני חושבת שצריך שיהיה לה פסנתר בבית בסוף הספר, ושהיא תנגן
לילד שלה. ברגע שהיא אמרה את זה הבנתי שהיא צודקת, כמובן. איך לא חשבתי על זה!"
- הייתם יחד גם ברוסיה. דומה שבכל ספר מספרייך
מובלט מקטע כלשהו מחייך, מבחינה ביוגרפית וגיאוגרפית. הפעם אנחנו נחשפים לחוויה
הרוסית שלך.
"למדתי רוסית בצורה אינטנסיבית במשך שלוש
שנים. רציתי לקרוא במקור ספרות רוסית. בשיאי קראתי יחד עם רוִיאל את אנה קרנינה,
עם מילון. ואכן גם חיינו ברוסיה שתי תקופות בנות כמה חודשים כל אחת, במסגרת תוכנית
לימודי חו"ל לתלמידי סטנפורד שהתלווינו אליה כאנשי סגל. שתי ערי השדה הרוסיות
המופיעות בספר, קזאן וירוסלבל, הן ערים שביקרתי בהן, ולכן בחרתי למקם בהן את
העלילה. הביקור בקזאן היה בחורף, ובירוסלבל באביב – זה מקביל לעונות שבהן הערים
האלה מתוארות בספר, עם השלג בקזאן ופריחת שיחי הלילך בירוסלבל. מה לעשות, אין לי
עד כדי כך דמיון. קיוויתי לחזור לרוסיה במהלך העבודה על הספר, ולא יצא. אני זוכרת
את הרגע שבו הבנתי שזהו, את הספר הזה אצטרך לכתוב על סמך זיכרונות.
"קשה קצת להיזכר בחוויה הרוסית ממרחק
השנים, אבל אני זוכרת תחושה דומה לזו שמטיילים בהודו מדווחים עליה. חוויה
'רוחנית', סליחה על המירכאות, תחושה שרוח וחומר מתהפכים. מקום דל בחומר ועשיר
בתרבות, שמילים ושפה עדיין חשובות בו, ועם תיאטרון ומוזיקה שלא ראינו כמותם בשום
מקום אחר. אני זוכרת טיול ליאסנאיה פוליאנה. אמרתי לרויאל שאנחנו הולכים להשתטח על
הקבר של טולסטוי. זה היה בסוף מאי, אביב ברוסיה. קוקיות השמיעו קול בכל מקום,
ועקצו אותי המון יתושים, אבל העלייה לרגל הצליחה, כי אחרי שבועיים הייתי בהיריון
עם הבת הגדולה. איך זה בתור חוויה רוסית?"
- כשהתפרסם הרומאן של צרויה שלו 'שארית החיים',
שגם בו אישה נוסעת לאמץ ילד ברוסיה, כבר היית בעיצומה של העבודה על הספר הזה. מה
זה עשה לך?
"אולי
לא תאמין לי, אבל שמחתי מאוד. זה מוֹתר הספרות מהאקדמיה. כשאתה כותב דוקטורט אתה
נתקף היסטריה כשאתה שומע על מישהו שכותב על אותו נושא כמוך. בספרות אתה יודע שכל
יצירה ייחודית ליוצרה; ולהפך, יצירה בנושא דומה ודאי מעלה את הנושא לתודעה וזה
כמובן לטובה. בהמשך נוצר קשר עם צרויה, שהיא סופרת מעולה בעיניי, והיא אף סייעה לי
קצת בתחקיר בעניינים הטכניים של האימוץ על אדמת רוסיה, ואני כמובן אסירת תודה
לה".
- בעלילה מתנגשים שני מודלים ספרותיים מהמאה
ה-19, הרומן האנגלי והרומן הרוסי. שניהם נזכרים במפורש, אבל נדמה לי שזה קורה
בעיקר ברובד הרעיוני של היחס לגורל ושאלת מקומו של האדם בחברה. אני צודק? ואולי גם
את עצמך, ככותבת רומאנים, מתחבטת בין שני הדגמים?
"אכן, יש שני מודלים של רומן בספר. הרומן
הוויקטוריאני, שבו, כמו שמגדירה אחת הדמויות, 'תמיד בסוף הגיבור מגיע ויש חתונה',
והרומן הרוסי, שהוא יותר רומן רעיונות ויש בו שאלות כמו מהם החיים ומהו הגורל.
עידית חיה בתוך המודל של הרומן הוויקטוריאני. היא מרשה לעצמה לחכות עשרים שנה מתוך
ידיעה שבסוף הגבר יגיע. באיזשהו שלב היא מגלה שהחיים לא עובדים ככה, ועולה השאלה –
מה עכשיו? זו שאלה שגם אני כסופרת התחבטתי בה. מה אפשר לכתוב כשברור שהדגם הקלאסי
שמסתיים בחתונה לא יעבוד במקרה הזה?
"מצד אחד, עידית לא תסטה מהתוכנית שלה על
הגבר המושלם. בטח לא אחרי עשרים שנות המתנה. הרי על פי תפיסת הגורל שלה, הגבר שלה
צריך להיות עוד יותר מוצלח, כפיצוי על כך שחיכתה כל כך הרבה. מצד שני, כסופרת
ריאליסטית, ברור לי שזה לא הולך לקרות. אז מה? במובן הזה, הרומן הרוסי התאים
לתהליך החניכה של עידית – והספר הוא בהחלט רומן חניכה, אף שעידית היא אדם בוגר, כי
רומן חניכה תמיד עוסק בפרט שלומד לקבל עליו את חוקי החברה – יותר מהרומן
הוויקטוריאני. ההשלמה עם הגורל, ולא החתונה, היא החִברות שלה".
- את מרפררת במפורש גם ל"צ'יק ליט",
הספרות הקלה לנשים. ופה ושם מתקרבת לזה בעצמך. זה משחק אירוני, או אולי גם התנסות
נוספת בשבילך? או שמא הרומן הוויקטוריאני הוא בעצם, לפעמים, הצ'יק ליט של פעם?
"כל התשובות נכונות. כשאומרים צ'יק ליט
מתכוונים לתערובת של תימטיקה (חיפוש בן זוג בעיקר) וסגנון (לרוב קליל, לא גבוה).
מבחינת התימטיקה בהחלט, הספר מתחיל משם – וממשיך הלאה. צ'יק ליט הוא אכן הגלגול
המודרני של רומן החניכה. ולמרות שהיו ניסיונות לכתוב צ'יק ליט ברוח זמננו, שבהם
הגיבורה לא מתחתנת אלא כותבת ספר ומרוויחה מיליונים, בסופו של דבר צ'יק ליט קלאסי
הוא זה שבו יש בסוף קשר זוגי. ועל כן גם הספר הזה לא יכול ליפול למסגרת הזו, אם כי
הוא מרפרר אליה, אירונית; כי מה לעשות, יש ברצינות התהומית של עידית משהו שמזמין
את זה".
ומנגד, שאלת הגורל. היא נידונה בספר לא מעט. עידית
איכשהו מאמינה בו. בעלילה הבדיונית את אכן מאפשרת לגורל לצחוק כמה וכמה פעמים.
ליצור אירוניות, מידה כנגד מידה, צדק פואטי. זה דבר שמתאפשר יותר בעלילה מתוכננת
של ספר מאשר בחיים. אז מה בעצם את חושבת על הגורל?
"בוא
נגדיר קודם מה הגורל שעידית מאמינה בו. עידית מתחילה את הספר מתוך תחושה שהגורל
הוא מעין סבא כול-יכול, טוב לב ולבן זקן, שעובד בשבילה, כלומר ידאג לזמן לפניה את
הגבר המיוחד שנועד לה בעגלא ובזמן קריב. אני קרובה יותר בהשקפותיי לתחושת הגורל
שעידית מגיעה אליה בסוף הספר: קבלת המציאות, השלמה עם חלקך, ויחד עם זה תחושה שיש
משהו גדול ממך שאתה חלק ממנו; אפילו אם המשהו הגדול הזה הוא פרוזאי כמו, נניח,
מוסד הנישואים, או במקרה של עידית הורות. ולקבל את המציאות, אגב, לא אומר שאסור
להתלונן, לקטר, להתבכיין ולהיות מרשעת. תשאל את בני משפחתי".
- נראה שאחרי מסע ארוך בין ז'אנרים הכית שורש
ברומאן ה"קלאסי". אולי בהשפעת אחת המסות שלכם ב'מקום הטעם' את נזהרת
יותר ויותר מפרוזה שיש בה יסודות המזוהים עם שירה; לא רק החרוז, אלא גם
פיגורטיביות, שפה מסוגננת, או אפילו שפה "שמנה". זה מין "נגמרו
המשחקים והניסויים, אני עכשיו פשוט מספרת לכם סיפור עם דמויות, עלילה
ורעיונות"?
"הספר הזה הוא באמת על החיים, ולא התאימה
לו שפה גבוהה כמו ב'שבע מידות רעות' – שהיה קומדיית מידות מודרנית, מעוצבת – אלא
שפה בגובה העיניים. אבל מה פתאום נגמרו המשחקים והניסיונות? חכה לספרים הבאים".
- יש לך ביקורת עקרונית על ספרים ריאליסטיים "על
החיים" שכתובים בשפה עמוסה, פיגורטיבית, היפר-ריאליסטית?
"אין לי ביקורת עקרונית על אף אחד. אם לצטט
את טריגורין מ'השחף' של צ'כוב, כל אחד כותב כמו שהוא רוצה וכמו שהוא יכול".
- אירוני מצדך.
"האירוניה היא במקור".
- בכל זאת מעניין שהתחלת ממשהו מאוד צורני, ולא
מיהרת לעזוב את זה. כשכתבת את 'מקום אחר ועיר זרה' המחורז בסונטות אונייגיניות,
וגם את 'צדיק נעזב', ידעת שזה זמני ושאת חותרת לקראת סיפורת יותר קונוונציונלית עם
דגש יותר פסיכולוגי, נקרא לזה?
"התשובה הקצרה היא, לא, לא ידעתי. אבל
ידעתי שלא אעשה קריירה מחרוזים או מעיבודים רוסיים. שני הספרים הראשונים היו 'במערכת'
והיו צריכים לצאת החוצה, ואז זה נגמר. הגיע הזמן למשהו אחר. בדרך כלל אני רואה
שניים-שלושה צעדים קדימה. כש'מקום אחר' יצא לאור, 'צדיק נעזב' כבר היה בשלבי כתיבה,
ו'שבע מידות רעות' היה בתכנון. כש'צדיק נעזב' יצא לאור כבר היו לי רעיונות לחלק
מהנובלות ב'תמונות משפחה'. וכך הלאה".
- מה שמעלה את השאלה מה הלאה.
"יש לי כתב יד של שתי נובלות שעוסקות
בישראלים שחיים בקליפורניה, ועוד משהו שאני עובדת עליו עכשיו ושיהיה בו אלמנט
ז'אנרי-משחקי נכבד".
- את שוקלת לכתוב גם באנגלית? בכל זאת, השוק גדול
בכמה סדרי גודל.
"והאנגלית שלי קטנה בכמה סדרי גודל".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה