שורף הגופות
לדיסלב פוקס
מצ'כית: פאר פרידמן, מחברות לספרות, 205 עמ'
סקירה: צור ארליך. מופיעה היום (י"ג באלול תשע"ה, 28.8.2015) במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 19 ("הקלישאה, האסתטיקה והמוות")
נוהַג
שבעולם, או לפחות נוהג הוא לי, לשקלל את ההערכה לספרים על פי היומרה המו"לית
והיחצנית המלווה אותם; משמע, לשפוט ספר לגופו, אבל גם בהשוואה לציפיות המוטענות
בו. שורת הִתְמַחְמְאוּת על העטיפה הקדמית, גודש הילולים על העטיפה האחורית,
סופרלטיבים מפוצצים בהודעה לעיתונות, מסע מחץ מצד היחץ, וגם עצם הופעתו של ספר
בהוצאת חזקה ומכובדת – כל אחד מהם מעלה את רף הדרישות שהספר נדרש להצדיק. כאשר,
כמו שקורה ב'שורף הגופות', מתואר הספר בחזית עטיפתו כ"אחת מיצירות המופת של
המאה ה-20", ובהודעה לעיתונות מוצג צאתו לאור כ"אירוע ספרותי בכל קנה
מידה" – הוצאת הספרים מניחה מבחינתי
את ספרה על קרן הצבי. אם תתגלה בינוניות, היא תידון ברותחין.
אבל כשמגיע –
מגיע. 'שורף הגופות' מצדיק את ההחצנה המיוחצנת. הוא מאותם ספרים המזכירים לך למה
אתה אוהב לקרוא, ומה ספרות יודעת לעשות, ומה פרוזה יכולה להיות, וכמה רבים
ובלתי-צפויים הם הכיוונים שרומן יכול ללכת אליהם אם המחבר מספיק יצירתי ומקורי,
מצחיק ומופרע, הזוי ומציאותי, אוהב-אדם ומיזנתרופ, בקיצור, אם הוא צ'כי.
ברית
לא-רשמית ולא כל כך מדוברת, ברית דה-פקטו של חיבה ושל דמיון הדדי, כרותה זה עשורים
רבים בינינו לבין העם הצ'כי: אומה קטנה ורודפת חופש, תוססת תרבות ולימוד, יצירה
ומדע, כבשה בין שבעים זאבים בטבורה של אירופה, שהייתה נתונה רוב שנותיה למרמס
אימפריות – האימפריה האוסטרו-הונגרית המיטיבה, ואחר כך הקלגסים של הרייך השלישי והטנקים
של ברית המועצות. צ'כיה היא אומה פילושמית ככל שאומה ביבשת האנטישמית אירופה יכולה
להיות; ספקית הרובה הצ'כי הזכור לטוב בצה"ל הצעיר, אשר יצירתה הספרותית מעידה
עליה כי נשקה העיקרי הוא ההומור, ונשק יום הדין שלה הוא ההומור השחור.
לדיסלב פוּקס הוא סופר צ'כי מאוד. עד כה לא
פורסמו בעברית כתביו. גם לא 'שורף הגופות', העוסק
בכיבוש הנאצי של צ'כיה ובציד היהודים בידי הגרמנים מבחוץ, הגרמנים מבפנים וכמה מן
הצ'כים עצמם, ונחשב ליהלום שבכתר יצירתו. ועל כן פרסומה של יצירת מופת זו בלשוננו,
לשונם אומתם של שרוּפי הגופות, הוא אכן אירוע ספרותי גדול.
כדי להבין
מהו הרומן הזה ובמה גדולתו נדרשת מוכנות לפרדוקס. 'שורף הגופות' הוא עולם ייחודי
ואחדותי של מחשבה והֶקשר וסגנון ושפה. מין חדר מראות מוזר המשקף את עצמו לאין סוף,
עם חזרתיות-בְּשינויים שדַי במעקב אחרי נפתוליה ואחר דקויותיה ההופכות דברים על
פניהם כדי למלאנו צחוק ועונג ויראה. חדר מראות שכמו מסמל רק את עצמו ואת טירופו.
אולם חומרי הבניין שלו נלקחו מן המוכן ומכל הבא ליד: החל במסורת ספרות הערפדים, דרך
דרך-המלך הריאליסטית, ועד מסורת האיגיון בנוסחה המרכז-אירופי וספרות האבסורד
המערב-אירופית. זַווגו את 'האדונית והרוכל' של עגנון עם 'החייל האמיץ שוויק' של
ירוסלב האשק הצ'כי, ותקבלו שמץ מ'שורף הגופות'. הכול מוכר בספר הזה, והכול חדש.
כך באשר
לז'אנר ולסגנון, וכך מבחינה רעיונית ועלילתית. זהו לכאורה עוד רומן המתאר תהליך
התקרנפות שבו אדם תרבותי וסימפטי הופך לרוצח נאצי. מה גם שהגיבור הוא מין כלי ריק
השואב אליו בלי הכרה את שלל מאפייניה של החברה שסביבו, וכמו מייצג אותה. אך כמו
הספר, גם הגיבור, הוא אדם כה חריג, כה מופרע, כה שונה מכל טיפוס שהכרנו – עד שאינו
מייצג אלא את עצמו. אפילו שריפת-הגופות, מקצועו, לכאורה סמל השמדת היהודים, איננה
ממלאת את התפקיד התפור לה: כמעט עד הסוף מדובר בבית-לוויות המציע לנפטרים מהוגנים
פתרון אלגנטי, נקי ואקולוגי, שאין בו רע. הגופות אפילו אינן נשרפות באופן ישיר,
אלא מלוהטות באלף מעלות צלזיוס. ועוד זאת: את אובססיית המוות של הגיבור הזה מפרנסת
דווקא האובססיה שלו לתרבות האי-אלימות הטיבטית.
התבניות
פרוסות לנו, אם כן, בספרו של פוקס, המגירות פתוחות, המלכודות כרויות, אבל שום דבר
אינו נכנס לשום מקום שיועד לו. וכאן בדיוק הנקודה: צריך לכאורה להיות מופרע באופן
פרטי מאוד, לטפח רוח עוועים בעלת סגנון ייחודי, כדי שיקרה לך מה שקרה לאירופה;
הצרה היא שאיכשהו זה קרה לאירופה כולה. היא מתגלה כאן, לפיכך, כאוסף של
מופרעים-באופן-פרטי-מאוד, כחדר מראות ענק של ציטוטים, כבדיחה ענקית ואפלה של שר
ההיסטוריה.
מתרגם הספר,
פאר פרידמן, יוֹרשָהּ של רות בונדי כמיסטר-ספרות-צ'כיה בישראל, יזם את הופעתו ודחף
לה; מראיון ישן איתו שמצאתי אני למד שעד שמצא לספר הזה, האהוב עליו מכל הספרים, את
חסותה של 'מחברות לספרות' (מותג ותיק ויוקרתי השייך היום לכנרת-זמורה-ביתן), ספג
סירובים וחששות מצד הוצאות בישראל. פרידמן הוסיף לספר הערות, וגם אחרית דבר ידענית
על אודות המחבר ועל אודות הספר, המפרשת אותו היטב, מצביעה על התופעות הראויות
לתשומת לב, ואינה מותירה לסוקרים כמוני הרבה מקום להתגדר בו. ההדגמות שהוא מספק
מתוך פרטים המוכמנים בספר הן אמנם על קצה המזלג, ונחמד להוסיף עליהן כהנה וכהנה, אך
מוטב לא לגזול מהקורא את העונג המצמרר שבגילוי עוד מוקשים המוטמנים בספר ועוד
מראות-מהפכות המוסתרות בו.
הגיבור שלנו,
שורף הגופות קארל/רומן קופפרקינגל, היה ודאי מתאר את מפעלו זה של פרידמן כשַׂגיב,
שמיימי, ענוג ושובֶה-לִבּוֹ. הוי קופפרקינגל קופפרקינגל, איש הסופרלטיבים
והקלישאות והדקלומים, מי ייתן לנו תמורתך. הקלישאה הרווחת מכנה "בלתי
נשכח" כל גיבור ספרותי שתשכחו אחרי שבוע. את קופפרקינגל תזכרו אולי אפילו שנה
וחצי. על שלושה דברים מר קופפרקינגל עומד. על הקלישאה ועל האסתטיקה ועל המוות.
קלישאות – הן
מהותו של האיש, מכונת דיבור וקשקוש, הממלל בלי הרף את העולה על רוחו, חוזר כהד על
תיאוריו של המחבר, מדקלם סיסמאות בנאליות כאילו הן משנה פילוסופית מקורית; ועל כן,
עם כל כמה שהגיבור מתחיל כמין הבורגני-האמיץ-שוויק וגומר כדרקולה ואינו חדל להיות תימהוני
מעורר גיחוך, דמות אזוטרית שעלייתה לגדולה היא בדיחה שחורה – הנה נטייתו של האיש למַחזֵר
כל אֲמִתה רווחת המתגלגלת בחלל האוויר, לצד נטייתו המצחיקה למחזר כל דבר שאומר
המסַפֵּר, הופכת אותו לתיבת-תהודה של החברה בת-הזמן כולה; והזמן והמקום הם פראג של
1938 ו-1939.
אסתטיקה - האיש מצוי
במרוץ בלתי פוסק, קאמפי-דיליטנטי-נובורישי, אחרי היוי. ביסודה, זו אולי מחווה
למוטיב לעוס למדי – חיבתם של הנאצים לתרבות ולמוזיקה טובה, קוצר ידה של האמנות
המעודנת לעדן את יצר לב האדם, "התזמורת בדרך לתאי הגזים". אבל במסגרת המיוחדת של
הרומן הזה, שהוא לעצמו מין משחק אסתטי מחריד, מין תעלול בלהות בתוך קליידוסקופ
צבעוני, ההנכחה הבלתי פוסקת של האמנות ותכניה משמשת ראי-מכפיל נוסף, מין
העלאה-בריבוע של החיקוי-על-חיקוי, וגם מכשיר להצפת הקורא בעוד ועוד משמעויות וסמלים.
והמוות. קופפרפינגל
הוא מין מלאך-המוות. המוות מלאכי בעיניו. רק מוות של אחרים, מתברר באיחור. המוות
משלים את המשולש. קופפרפינגל הוא איש האסתטיקה של המוות; פועל הניקיון של החידלון.
מיטב קלישאותיו הן דקלומים על האסתטיקה של המוות. אוסף אינסופי של הגיגים חגיגיים
על התואם והתום שבמיתה – שהמסכה מוסרת ממנו באחת. הקלישאות על יופיו של המוות
מוגחכות לצד סיסמאותיהם המיתממות של הנאצים על המלחמה-למען-השלום.
קצת מאכזב
ללמוד כי פוקס עצמו, המגלה תעצומות אירוניות בחשיפת שקרי ה"מלחמה היא
שלום" של הנאצים ובהתחקות אחר המנגנון הגורם לאדם להזדהות עם משטר
אנטי-אנושי, התמסר בעצמו למשטר הקומוניסטי בארצו ושימש את אשפי השימוש הציני
בקלישאות השלום. גם לאנשים בעלי הכרה לא תמיד יש הכוח להיות דיסידנטים ולהסתכן
בנידוי, במאסר ואולי גם במוות. השערה לא פרועה: הסופר המפוכח הזה, האירוני, שוחר
הטוב, המודע לעצמו עד לקצות ציפורניו, הצפין ב'שורף הגופות' שלו גם וידוי מוקצן על
מה שחשש כי יקרה לו עצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה