מהדורה 27 של המדור 'שיפוט מהיר' הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכ' באלול תשע"ה, 4.9.2015. והפעם: השלישי מאת ישי שריד, רגשות מאת אלה מושקוביץ-וייס, קיש קיש קריא מאת חגית בנזימן.
השלישי
ישי שריד, עם עובד, 259 עמ'
"השלישי" הוא אחד הרומנים המרהיבים
ביותר שנכתבו פה בזמן האחרון. בכליו המדודים והקליטים הוא מכיל עושר לשוני, תרבותי
ועלילתי רב. שוחרי המקדש לא יאהבו את מסריו של ספר זה, המזהיר מפני בניין המקדש
בימינו, אך הם יכולים לציין לעצמם בגאווה את העובדה כי שוב, זמן לא רב לאחר "הבית
אשר נחרב" של ראובן נמדר, מספק המִקדש לסופר עברי דֵי ריגוש והתפעמות אסתטית
להעמיד יצירה גדולה וכאמור מרהיבה במיוחד. מבחינה אמנותית, מבחינה חווייתית, "השלישי"
מומלץ מאוד; בייחוד לקורא הדתי המוכן לאתגר את ערכיו.
במאמר במדור לענייני הר הבית בעיתון זה עמד
ארנון סגל על צדו השני של המשפט האחרון: הוא הראה, חוששני שבצדק, כי את ערכיו של
הקורא החילוני-שמאלני הרומן של ישי שריד אינו מאתגר אלא מאשרר לעייפה; אותם, ואת
הסטריאוטיפים השליליים המוכרים על המקדש ועל הדתיים-הלאומיים. כי אכן, בספר הזה המִקדש
הוא בעיקר בית-מטבחיים, והדתיים-הלאומיים סוגדים לכוח וסולדים מדמוקרטיה, ממדעים
ומגויים. במכתב תגובה טען הסופר כי ספרו דווקא לעורר דיאלוג בין-מגזרי בנושא. וגם
הוא צודק. ניכר כי אם היה כובש עוד קצת את יצרו, ולא נשבר באמצע, היה עשוי להותיר
את לבם של הקורא הדתי והקוראת הלאומית פתוח לשיחה איתו.
לאורך חלק נכבד מהרומן מצליח שריד ליצור דיאלוג
שכזה, מפני שהוא מתאר תרחיש סביר. אמנם, סביר לאחר נקודת פתיחה לא-סבירה: שמדינות
ערב משמידות את ערי החוף של ישראל בהפצצה אטומית, ושארית-ישראל, בזכות מנהיג
כריזמטי שחווה התגלות, מצליחה לקום מעפר, להדוף את האויב ולבנות את בית המקדש.
באופן פרדוקסלי, דווקא הבסיס הפנטסטי הזה הוא הסָביר, מפני שבלי טראומה בסדר גודל
גרעיני קשה להאמין שמיזם הקמת המקדש יחזיק מעמד אפילו יום אחד במחלוקות הפנימיות
המאפיינות את המחנה הדתי בישראל.
לאורך עמודים רבים הסיפור משכנע, והפרטים
הממלאים אותו אמינים, משום ששריד יוצק לתנאֵי ימֵינוּ תופעות שאכן אפיינו לפרקים
את תקופות המקדשים, ועל כן ראוי שיעוררו מחשבה שנייה על התשוקה למקדש: התנוונות
הכוהנים על מריבותיה והפוליטיזציה שלה, המתח בין נביאים למלכים בבית ראשון ובין
כוהנים לחכמים בבית שני, חשש הגשמת האל הטמון בעצם מציאות המקדש, ההשפעות
הפסיכולוגיות המטהרות והמשחיתות של הקרבת הקרבנות. מתוך הריאליזם הזה, המעוגן
בהיסטוריה, הוא מצליח להפליג גם אל הלא-ריאלי ולשלב באופן משכנע התגלויות נבואיות.
מתי נהרס הדיאלוג? כששריד שוכח את חוקי המסתבר
וההכרחי גם ברובד הריאליסטי של סיפורו. זה קורה לו מתוך אוטומטיות מחשבתית מסוימת
כלפי הציבור הדתי-לאומי וכלפי עמדות ימניות, ומתוך להיטות להעביר את המסר – אך לא
פחות מכך, כי הוא רוצה להדהיר את העלילה ולהגביר את העניין. וכך הוא מוליך את
ממלכת יהודה השלישית למחוזות מסעירים אך הזויים של ייזום מלחמות אכזריות, משטר
טוטליטרי ואפילו הקרבת קרבנות אדם. שריד בכישרונו לופת את הקורא בגרונו – אבל כמעט
עד חנק.
רגשות
אלה מושקוביץ-וייס, ידיעות ספרים, 315 עמ'
"רגשות" הוא דוגמה לספרות איכות
הנקראת בכיף; לשילוב בוננות פסיכולוגית, חשיבה ארס-פואטית ואפילו שירה טובה בעלילה
סוחפת. זה העיקר. את יתרת העמודה הזו נמלא בכמה הרהורי עבירה.
רגשות ענווה כיוונו כנראה את הסופרת אלה
מושקוביץ-וייס להבליט היבט שמדורנו מחבב תמיד: מקומו של העורך הספרותי – ובהרחבה,
תפקיד המעטפת התומכת של היוצר. היא מקדישה את הספר לעורך: "סופר זקוק לדבר
אחד: לעורך שמאמין בו". זהו חיים פסח, מהוותיקים והבכירים באנשי הספרות
בישראל. בדברי התודה שבסוף הספר היא מציגה אותו גם כחבר, מדריך ומלווה. פסח חתום
על הטקסט שבגב, ושמו מוזכר שלוש פעמים נוספות בעמודים הסמוכים לכריכה, כעורך הספר
ועורך הסדרה 'קראתי'. בעלילה עצמה חוזר, בגלוי ובסמוי, מוטיב הקשר שבין אמן לעורכו.
אולי משום כך, הקורא ב"רגשות" עשוי למעֵן
בדמיונו כל תמיהה אל העורך המסכן ולא למחברת. תחילה, כמובן, הכותר "רגשות". למה
מכוונים העורך והוצאת הספרים כשהם מאשרים שם כזה ליצירה בתחום הספרות היפה,
הקנונית? תמונת העטיפה, רגליה של ילדה מבית-טוב המחכה על רציף רכבת, מחזקת את החשד
שמעוררת הכותרת: שהאמונים על הספר מַפנים אותו אל הקוראת האישה הסטריאוטיפית,
הסנטימנטלית. אמנם, עצם המותג חיים פסח אמור לנטרל חשד זה.
הספר, אכן, אינו כזה. הוא עוסק בעומק, אם גם
בעסיסיות, בעניינים כגון הזדקנות, נשיות, תיאטרון ואפילו משמעות החיים. שמו הולם
אותו באשר הכוחות המניעים את גיבוריו הם רגשות, באופן הרומז כי כולנו כאלה. מנת-השף
שלו היא תיאור מקורי, חשוף ומפורט של מצבים רגשיים. המספרת-הגיבורה, אדל, שחקנית
מוערכת שהוצאה לגמלאות, התמחתה בכניסה לעורן של דמויות – ועל כן יכולתה לתאר את
דקויות רגשותיה, ונטייתה לתשאל אחרים על רגשותיהם, מסתברות ומשכנעות. אם לָעורך יד
בליטוש הצד הזה של הספר, יש להסיר גם בפניו את הכובע.
ואם כבר שמות – איך נתן העורך שלגיבורה, צברית
שורשית ילידת תש"ח, יקראו אדל? תהייה עריכתית חמורה יותר מעורר מבנה הספר. השליש
האמצעי שלו חורג מזירת ההתרחשות התל-אביבית, ומטיס את אדל למוסקבה, להרפתקה מוזרה
הסובלת מפרטנות יתר. והקורא חושד: יד עורך בקשר הזה. בטח אמר למחברת שהספר קצר מדי,
והמליץ על חטיבת-ביניים שתשקף בדרכים מתוחכמות כלשהן את העלילה הראשית. החטיבה
נדמית ללב מלאכותי שהושתל בספר. נכון, ראשית התיאטרון העברי הייתה במוסקבה, ואדל
חוזרת אפוא לשורשים; אך נקודה זו אינה זוכה לפיתוח. רק בעמודי הסיום המעולים של
הרומן ניתנת הצדקה מאוחרת לקיומה של החטיבה.
בכלל, דומה שרק בפרקי הסיום התעורר העורך, או
העורכת-הפנימית שבתוך הסופרת. לאורך רוב הספר צורם הניגוד בין כישרון-הסיפור המרשים
לבין ליקויים רבים בניסוח, בבניית המשפט ובפיסוק המעמעמים את החוויה. שמא העורך
עסק במאקרו, ואת הטיפול במיקרו השאיר לעורך סגנון – שלא בא? לקראת הסוף הסוחף נעלמים
הליקויים. וזו סיבה נוספת להציע לקוראים, גם לגברים קרים ולאיסטניסי פיסוק, להישאר
עד הסוף.
קיש קיש קַריָא
פתגמים לילדים
חגית בנזימן; אייר: מנחם הלברשטט; כנרת, 64 עמ'
אנו, שמשלח ידנו כתיבה, אינטרסנטים בעניין הזה:
הַכשירו לנו דור של מביני-נקרא, של קולטי-אירוניה, של יודעי-פתגמים – כי אחרת, אם
יגדל פה דור של בולי-עץ ובטטות-צ'אטים שאינו מכיר מקורות ואינו מבין ניבים, לא
יהיה לנו הכותבים דורש, ולמה זה לנו חיים. לַמדו אותם פתגמים! בקליפים, בשליפים,
בפייסוש, באינסטוש, איך שרק אפשר. אפילו בספרים, אם זה יכול לעזור.
אז הפסיכולוג עמירם רביב הגה ויעץ, וסופרת
הילדים (והמרצה לפסיכולוגיה) חגית בנזימן כתבה וחרזה ושקלה עלילות משעשעות,
ומיודענו מנחם הלברשטט אייר והוסיף רובד להומור – ולדרך יצא אלבום נעים לעין
ומַחְכּים לאוזן, שירביץ ידיעת פתגמים בילדינו. כלומר, בפלח הלא גדול של הילדים
בכיתות הלא-מאוד-נמוכות, המסוגלים להבין עוקץ קל, ובכל זאת מוכנים לקרוא ספר מאויר
הנראה כספר ילדים ואשר מטרתו הלימודית אינה מוצנעת; ובעצם, בכלל, מוכנים עדיין לאחוז
בידם ספר; ולא זו אף זו, אפילו לקרוא בו; ונוסף על כל אלה, עדיין לא מסרבים לקרוא
סיפורים בחרוזים; ושעם כל האידיאליות החלומית הזו שלהם, בכל זאת עדיין אינם יודעים
מה פירוש "איזהו עשיר? השמח בחלקו", או "לא הביישן למד", או
"על טעם ועל ריח אין להתווכח".
בקיצור, למיזם חשוב וחמוד להנחלת תרבותנו
ומקורותינו לילדינו דרושים ילדים מתאימים. חזקה על פרופ' בנזימן, שהרי היא חזקה
בפסיכולוגיה התפתחותית, שווידאה שאכן ישנם, ונקווה שהיא צודקת.
אותה קבוצה מוצלחת של ילדים, שבלי ספק ילדיכם
המושלמים נמנים עמה, ודאי תיהנה מהסיפורים המחורזים. כגון זה על הילדה רות שהודיעה
ביהירות כי אין כמוה באנטומיה ואסטרונומיה וספרות, וסיפרה ברוב פירוט כמה היא
שונאת בורות – אך הנה בשעת מבחן התברר שחשבה שהחצב הוא סוג נדיר של צב ושמאדים הוא
כוכב מלא אדים, ובשלב המחץ התברר שאותה "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא",
הלא היא רות, אינה מכירה את זו המימרה אשר כאילו עליה נאמרה, מה שמוכיח לתפארה
שהיא באמת בורה.
הסיפורים מדגימים תמיד בגופם את משמעותו של
הפתגם ואת השימוש בו – אך באופן תמוה במקצת, אולי מתוך רצון מכוון לרחק מהדידקטיות
ומההכבדה, רובם אינם מסבירים את הקשר בין מילותיו של הפתגם, או הדימוי שהוא מעלה,
לבין משמעותו. למשל, בשיר-סיפור על "אל תלבין פני חברך ברבים" מסופר
כיצד ילד מעליב את בן דודו בשולחן ליל הסדר – "וְאָמְרוּ הַמְּסֻבִּים: / פָּנָיו
הִלְבַּנְתָּ בָּרַבִּים. / תְּבַקֵּשׁ מַהֵר סְלִיחָה / עוֹד לִפְנֵי הָאֲרוּחָה".
הקורא מבין מההקשר שהלבנת פנים פירושה בִּיוש, אך לא נרמז לו בשום דרך מדוע, מה
עניין פנים לבנות לכאן. אפילו בָּאיור פניו של הנעלב בעלי גוון טבעי. כך גם
בפתגמים ציוריים אחרים. אבל נו, הרי כבר אמרנו שזה ספר לנבונים במיוחד.
