בת השוחט משספת שודדים: על 'תיקון אחר חצות' ליניב איצקוביץ'

תיקון אחר חצות

יניב איצקוביץ', כתר, 2015, 485 עמ'

סקירה: צור ארליך. מופיעה היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 19.

המקום והזמן והזירות שבחר יניב איצקוביץ' להעמיד בהם את הרומן הגדול שלו הם מעין הצהרה: באתי לעשות ספרות. באתי אל ערש ההולדת, אל כור המחצבה, אל יורת הניסיונות הרותחת, אל מגרשם של הענקים המתים. באתי מתחילת המאה ה-21 לבקר אתכם, שלהי המאה ה-19. באתי מישראל, מרכז הספרות העברית דהאידנא, אל רוסיה הלבנה של מינסק ופינסק, סלונים וגרודנה, הצומת הומֶה-היהודים שבין פולין וליטא ורוסיה, בין השכלה וחסידות ומתנגדות. באתי אל ימי דמדומיו של הצאר, אל ימי הפוגרומים הגסים ותאי המחתרת הרדיקליים, אל זמנם ומושאי-השראתם של רומני המופת הרוסיים הגדולים, אל מכורתם התרבותית של המתרגמים העבריים הקלסיקונים מרוסית ומיידיש, אל פרשת הדרכים בין מסורת יהודית גלותית-רבנית למהפכנות קומוניסטית שכבר נטו בה אהליהם הספרותיים חיים הזז וי"ח ברנר ושלום עליכם. באתי לדובב אתכם שוב, הדברנים הגדולים, אלופי המונולוגים. באתי לצקת מחדש את עולמכם, היצוק זה מכבר באנדרטאות הברונזה של הספרות הגדולה. 

החוצפה הזו, לפרוץ אל הקודש, יכולה להיגמר רע. או לפחות בינוני, ובמקרה כזה של טיפוס דווקא על גבי המונומנטים הידועים של הספרות העברית והרוסית, גם בינוני הוא רע. כפסע בין כתיבת רומן עכשווי על מכורת ספרותנו לבין מופע חקיינות מטעם מי שלא מבין שהזמנים השתנו, או לחלופין רהבתנות של חדשן מטעם עצמו שאינו מבין על כתפי אילו ענקים הוא עומד. יניב איצקוביץ' נכנס לפרדס ויצא בשלום מפני שידע לסנתז חדש בישן; לדובב את המדובבים ההם בשפתם, אך איכשהו לעשות זאת אחרת מ'הנוסח' המוכר; לכתוב בעברית ספרותית עכשווית, טבעית, את טעמה של היידיש העיירתית ואת גלגולה של הרוסית; למסור ד"ש לכל אביזרי הבמה של הספרות העברית בימי תחייתה, בסיפור הנע בסערה חדשה על ציר עגלונים ידוע וישן. הרי לנו, למשל, צמד הסוסים המובילים את עגלתם של גיבורי "תיקון אחר חצות" במסע הרפתקאותיהם העגום, ומשוחחים ביניהם על עתידות ועל נושנות: זוהי הצדעה משוכללת לצמד הסוסים מושכֵני ונרוצה ב'הכנסת כלה' לעגנון, ולסוסה מ'לסוסתי' של סופר העיירה הגדול, מנדלי מוכר ספרים. הנה אני כאן, כמו אומר איצקוביץ' הישראלי. באתי אל הגולה אשר על נהר כבר-היו-דברים-מעולם, ואין עִמי כלֵי גולה. באתי בסנדליי אל הר האולימפוס הספרותי הזה. מן העיסה הזו אלוש את בצקי. הנני, ואתם הקוראים עשו בי כהבנתכם.

איצקוביץ' עמד בזה בכבוד, ויצר רומאן מהנה ותוסס ומחכים ביותר שייהנו ממנו גם אוהבי מנדלי ושלום עליכם, עגנון והזז, וגם הנרתעים מהם ומהאבק שעליהם, אבק לשון הטוב אבל עדיין אבק. ההצלחה של איצקוביץ' היא במכלול שיצר, יותר מאשר בממד מסוים. בממדים מסוימים, היא כמעט מנקרת עיניים. בממדים אחרים, הברק מבליט את הפגמים.

העלילה, למשל, כה סוערת ומרתקת, שלפעמים הקורא חושד שקונים אותו באמצעים בידוריים. ואשר לאסכולה הסיפורית – התערובת המהנה, הקצת מאיר-שלוית או אמיר-גוטפרוינדית, בין ריאליזם היסטורי וחברתי לבין סיפורי-חיים גדולים-מהחיים ואירועים על גבול הנס והפנטזיה, היא אולי התיבול העכשווי הבולט ביותר שאיצקוביץ' מספק לעיסת החומרים המוכרים של השטעטל ושל רוסיה-הגדולה – אך מנקר בך איזה רגש-אשם שאתה נהנה מתבלין זול. מבחינה מבנית, המארג הסיפורי רב הדמויות ועלילות-המשנה כה ברור וטבעי וקולח, שאתה חושד שמקילים עליך שלא כדין, בלי ששילמת את מס שבירת-הראש המקובל במקומותינו. אשר לממד ההגותי, ההרהורים הפילוסופיים וההיסטוריוסופיים המשובצים בספר מתיישבים יפה כל כך בפיהם של המהרהרים, ובאופן כה לא מכביד, שאתה אומר – לעזאזל, הרי כל גיגול של יניב איצקוביץ' מלמד שהוא סרבן שטחים גאה, איש עם אידיאולוגיה ומן הסתם עם פיתוי להכניס את האקטואליה הישראלית-ערבית לתמונת היחסים שבין הצאר ומשטרתו החשאית לבין יהודי מלכותו; איך האיצקוביץ' הזה מתאפק, ונותן לדמויות שלו ולקוראים שלו לחשוב לבד? לשון הסיפור, ליתר דיוק לשונותיו וסגנונותיו, מצליחה כאמור להעביר את 'הנוסח' ואת האותנטיות בכור המצרף של העברית הכתובה העוברת כיום לסוחר; ובכל זאת יש במהלכו נסיגה הדרגתית, ממחווה עכשווית לנוסח הקלאסי לכדי עכשוויות כמעט גמורה, ולאורך הדרך יש החלקות טיפוסיות כגון "שישי" במקום "ליל שבת", או השגיאה הנפוצה "יש את" התופסת את "יש" כפועל יוצא. הלשון היא לעתים פיגורטיבית עד להתפקע, וההנאה ממנה ומעזות צבעיה נמתחת לעתים אל מעבר לעונג. והגיבורים הראשיים – הם מטופלים כדבעי, מתפתחים ומשתנים ומגלים את עצמם ומתפכחים אל עברם, וחשבון-עולמם נסוך להפליא אל תוך ההתרחשויות. אולם גם פה, יתלונן המתלונן, אליה וקוץ בה: המוזרויות שלהם, האזוטריות, החד-פעמיות, מחייבות אותם להישאר גם קצת 'טיפוסים' ועל כן גם מושטחים קלות ולא מפוענחים עד הסוף. לך תבין את פאני, בת השוחט, שהייתה בילדותה שוחטת נלהבת, יחידה במינה תרתי משמע, נעשתה צמחונית דווקא כשנחשפה לתוקפנותם של בעלי חיים, ועתה מסתובבת עם חלף שוחטי עופות על ירכה, ועוזבת באישון לילה את בעלה ואת חמשת אפרוחיה למסע מסוכן לאיתור גיסה התימהוני שברח ועיגן את אחותה. היא טיפוס-טיפוס, פאני קייזמן זו, וזה מה שמניע את העלילה; והקפדתה לשסף על פי ה'סימנים' ההלכתיים גם את צווארם של השודדים הקמים עליה לאונסה היא אשר מטילה אותה ואת מלוויה ואת חצי רוסיה למערבולת המעסיקה את מאות עמודיו הבאים של הרומן, עמודים מוצדקים שבמוצדקים וחולפים-ביעף. אבל – הנה הגענו למתלונן המתאונן – מה יכול אני ללמוד מפאני זו על עצמי? ומה מלמדני שליימל קנטור השוטה האומלל? ומה אוניברסלי בדמות החריגה המלווה אותה במסע, יושקה-ז'יז'ק השתקן פצוע-הפֶּה ששוחרר מצבא הצאר לאחר שהיה שם לאגדה?

התשובה היא שהדמויות הללו וקורותיהן מלמדות אותנו שיעור אחר. לא על עצמן או על עצמנו כאינדיבידואלים, אלא על מה שמחוץ לנו ולהן. הן מלמדות אותנו פרק בתולדות התקופה המעצבת ההיא, ויותר מכך הן שיעור חי בכמה סוגיות – שהבולטת בהן, השוזרת את הספר, היא שאלת הכוח והיהודים. או ליתר דיוק, השאלה ההיסטורית של הכוח והיהודים בגלות.

היהודים ברומן הזה, כולם שומרי מצוות קלאסיים של השטעטל והשטיבל, חיים כולם על פי אתוס הישרדותי של פסיביות וכפיפות קומה. הנה אחד מכמה וכמה קטעים מן הרומן שבהם דמות מבחוץ מהרהרת בכך. זהו קצין רוסי, שהיה אף הוא מהילדים שנחטפו לצבא הצאר ניקולאי הראשון והתנצר, ועתה הוא צופה בפליטים יהודים יוצאים מעירם שנחרבה במלחמה. "ולפתע הבין ... שלאמתו של דבר לא ציפו לאסון אלא מראש דרו בו, ומתוך השהות בתוכו הציצו בעולם. הפורענות לא הייתה אפשרות אלא כורח, וזרעי הפורענות לא שכנו בקרב מיעוט ברברי אלא היו טמונים בכול. לפיכך האסון, במין איפכא מסתברא, גונן עליהם, משום שלא רצו דבר וחצי דבר עם מחולליו" (עמ' 225).

את אופציית הכוח היהודי מייצגים הגיבורים היהודים הראשיים של הרומן – שהם כאמור אנשי שוליים עם סיפורים יוצאי דופן. פאני, האלימה, החזקה, היוזמת, החותרת לשנות את המציאות, הכמעט-גיבורת-על, היא טיפוס חריג. והיא כמובן אישה. במובן זה, היא יהודי בריבוע, שכן בטקסולוגיה בת הזמן היהודים בחולשתם ובעדינותם מזוהים בעיני הגויים כנשיים. דווקא בה נובט גרעין הפעולה האלימה בספר. ז'יז'ק, אף הוא איש זרוֹע כשצריך, הוא יהודי שבעיני יתר היהודים הוא חצי גוי. את שני החריגים הללו הקהילה מכילה איכשהו, אך בעבר היא הסגירה לשלטונות דמות אחרת מן הספר, עוד יהודי אלים שאיים בכוחנותו על צביון הכבשים הצייתני שלה.

אלימות נקודתית, של מכות ותגרות, מנקדת את הרומן לכל אורכו עד שאתה תוהה כיצד יש לדמות זו או אחרת די שיניים לשבור בכל ההתנגשויות העוברות עליה. אך האלימות הגדולה, הכוח המנוגד כל כך לקיום היהודי הסביל, הוא משטר הצאר, האימפריה הרוסית שבלעה יותר מכפי יכולתה ובקרוב תכרע תחתיה במהפכה. הסימנים בשטח. "הרי לך סוף של אומה: אנשים אינם סבורים עוד שהחוק זהה לצדק", מסכם, במשפט הגותי אופייני, המפקד מן האוכראנה, המשטרה החשאית, אולי הדמות המרתקת ביותר בספר (עמ' 437). צורת הפעולה של האוכראנה, נחש האוכל את זנבו, ארגון מעקב היוצר את נעקביו, ואורחותיו של הצבא, עמוד התווך הגדול והמסורבל וההתאבדותי של הכוחנות הרוסית, מבוארות ברומן הזה בעסיסיות משובבת נפש. בשיא העלילה, שתי הזרועות הללו הולמות זו בזו – פרי ההילולים של חוקי משחקי הכוח הרוסיים בני התקופה, ותוצאת תאונת השרשרת העלילתית שהחלה ביציאתה הלילית של פאני.

הנה כי כן, פעם אחת יוצאים יהודים מדיר הכבשים – ומחצית האימפריה נסחפת במערבולת של חשד ורדיפה ומוות. האם זו אלגוריה? האם גלומה בתבנית הזו טענה היסטוריוסופית? האם יש כאן רמיזה אקטואלית? ולאיזה כיוון? נגד כוח, או בעד ריבונות? לאושרנו, "תיקון אחר חצות" גדול על זה. ממטעמיו הסיפוריים ילעיט את קוראיו עד להתפקע, בכפית ובמזלג ובקלשון. אך לקחים ומסקנות ומחשבות לקחת-הביתה יעמיד לקורא בדמות מגוון רב-ברירתי של ערכות עשה-זאת-בעצמך.