מהדורה 28 של מדורי "שיפוט מהיר" במוסף שבת של מקור ראשון מהיום. והפעם: החייל האחרון מאת ינון ניר, זיכרון כמעט מלא מאת גבי אשר, תפילות שלנו מס' 6 של משיב הרוח.
החייל האחרון
ינון ניר; אריה ניר ומודן, 223 עמ'
בתורנות מטבח בקורס צניחה שואלת חיילת את אליאב
קדוש, הגיבור והמסַפר של "החייל האחרון", אם יש לו חבֵרה. הוא עונה
שהייתה עד לא מזמן. היא משיבה שאולי הם יחזרו. ואליאב עונה, "אנחנו כבר לא נחזור".
בנקודה זו בשיחה צולל אליאב למחשבות על החברים שלו מהמחלקה שכבר עכשיו נמצאים
בלבנון, ועל איש מוזר מהמושב שלו בנגב שתמיד "ביקש ממני לעצור כדי שהוא יוכל
להסתכל עליי. זה היה כאילו שהוא משנן את תווי הפנים שלי. כדי לזכור אחרי שהוא כבר
לא יהיה כאן. הוא מת בהפתעה. (...) גם אני משנן את תווי הפנים של החברים
שלי". ואז הוא נוחת מההרהורים חזרה אל השיחה עם החיילת. "אנחנו כבר לא
נחזור", הוא אומר לה שוב.
הפרוזאיות של "חייל האחרון" פרוזאיות
תרתי משמע, פרוזה אפורה ואינפורמטיבית, מנומרת בכתמים הכמעט נסתרים הללו, בשוּרות
דוקרות שבקלות יכולות לחמוק מהעין. הבלחות של שנינה, של אירוניה, של רמזים
מטרימים. הן עומדות בניגוד קריר לרקע מִדְבָּרי-משהו: הרומן, ברובו, עשוי להיקרא
גם כיומן ריאליסטי ומדכא על ההוויה הצה"לית. או אולי מין מדריך גיוס חתרני,
המפרט את חוויות קורס הטיס, טירונות הצנחנים והשהייה בין ג'ובניקים בעיני חייל
מוכשר מרֶקע נחשל המשרת בצה"ל של שנות התשעים.
ההומור מאפיין, למשל, את האבחנות השזורות בספר
ביחס לָאֶתוס החַיילי ("למפקד המ"פ יש אם-16 מקוצר עם קת טרור. בצבא,
כדי שמשהו ייחשב לאיכותי באמת הוא חייב להיות אמריקאי או טרור. רצוי גם
וגם"). אך ככל שקדוש והקורא צוברים פז"ם, המסר הלא-סמוי של הספר מתחדד
והולך, וגורף אליו את רוב ההבלחות האירוניות. המסר הוא שרע להיות בצה"ל, ודי
מיותר, ובעיקר מיותר למות במלחמות – אבל בישראל קל לגייס אל מזבח העקידה דווקא את
בני השכבות החזקות ואת אלה הרוצים להסתפח אליהם. מלח הארץ מת למות בעד ארצנו, ואם
זה ביחידה יוקרתית מה טוב, כי "חיילים שהחברים שלהם נהרגו נהרגים יותר טוב.
זה ידוע".
בקריית ספר שלנו, רעיון זה הוא כמובן הרבה פחות
אמיץ וחתרני מכפי שהוא אולי מחשיב את עצמו. אבל "החייל האחרון" אמיץ מבחינות
אחרות. ראשית, משום בנושא-המשנה שלו, המתח העדתי-מעמדי בישראל, הוא מציג מציאות
שבה ה"מוחלש" דווקא מתקבל באהדה בקרב ה"הגמוניה" ומוצא דרך
להתקדם, ואפילו לא רק בצבא אלא גם בהיפוכו, בעולם הבליינות. ויותר מכך, אמיצה (ומתעתעת)
התעלמותו של הרומן ממוסכמות ספרותיות ומבניות. ברבע האחרון שלו הופך הספר את עורו,
והמציאותיות שלו מתמוססת לפנטזיה סוריאליסטית, שאפילו בתוכה מופָרים לעתים חוקיה
שלה.
המהפך מתאפשר בזכות מפנה בעלילה: קרב טראומטי
בלבנון. גם כאן שובר ינון ניר את ההרגל: האסון, ובכלל הפרק הלבנוני בשירותו של קדוש,
שאמור לשמש שיאו של ספר אנטי-מלחמתי זה, אינם מסופָּרים. ינון ניר החליט לכתוב ספר
"אחר" על נושא שָׁחוק. בכך בוודאי הצליח.
זיכרון כמעט מלא
גבי אשר, פרדס, 198 עמ'
הפרק הראשון ברומן התפרסם כסיפור קצר במוסף זה,
והוא מבשר על הפרקים הבאים אחריו בדרך לא אופיינית. הפרק מתאר מכירה פומבית של 'כל
נדרי' עם כניסת יום כיפור בבית כנסת של יוצאי טורקיה בעיירה קטנה בישראל. זהו יום
כיפור תשל"ד, וההפתעה הצבאית עוד לא הגיעה אך מתח ושמועות כבר יש. גיבור הפרק
הוא "אביו של אליהו", כלומר אביו של גיבור המשך הרומן. האב הזה קץ בחיזיון
השנתי הקבוע של קניית כל נדרי ביוקר בידי "הפרסי", עשיר שבא לבית הכנסת
רק ביום כיפור. הוא מחליט לנצח את הפרסי ולקנות את העמידה לכל נדרי בכל מחיר, ואז לתת
את הכבוד עצמו לגבאי המסור של בית הכנסת. הוא מצליח. אך ברגע הניצחון נכנסים לבית
הכנסת להודיע לגבאי שאשתו מתה.
מה יש לנו כאן? יום הכיפורים ההוא, בני אדם
בקטנותיהם, ומוות שבא בו, דווקא בו, בחטף ובלי קשר לכלום. המוות האחר הגונב את
ההצגה מהחיים הקטנים ומהמוות הגדול. ומהו הפרק הזה במבט שאחרי קריאת הרומן כולו:
הכנה נפשית יוצאת דופן, אירונית, של הקורא לבאות. כי הגבאי ואשתו נעלמים מיד מזירת
הסיפור, וחודשים ספורים נוספים משנת תשל"ד עוברים, ואסון אחר נופל, לא בערב
יום הכיפורים אלא בערב פורים, לא בחזית ולא בבית הגבאי. מתברר כי לפנינו בכלל רומן
על שני ילדים, בני דודים, אליהו ולאה, שאמו ואביה נהרגו בחטף בתאונת דרכים שהיא
ספיח של שלהי מלחמת יום הכיפורים; רומן שכולו עניינו מהו להיות ילד יתום. רומן קצר
המתאר, בעזרת תקריות כאובות, איך מתנהל בקרבו של הילד היתום (והילדה היתומה,
במקביל) המאבק בין הדחף לנורמליות לבין הדחף לביטוי חיצוני של רגש האין-אונים. איך
הילד היתום מעניש את עצמו כדי להעניש את חברת הילדים הלא-מבינה ואת חברת המבוגרים
רפת-הידיים, כמין חלופה להענשתם הבלתי אפשרית של הגורל והדין.
זהו גוף הספר. סיפורם-סיפוריהם של שני ילדים
לאחר אסון. הילד מתמודד עם החיים בבית יתומים, בחברת ילדים מסכנים-יותר-ממנו; הילדה
– עם החיים בבַית יתום. והוא מתמודד איתה והיא איתו. גבי אשר מספר את הדברים
מניסיונו האישי. סיפורם של הגיבורים דומה לסיפור חייו, אסונם הוא האסון שפקד אותו
בילדותו, ומשותף גם הרקע הלא שכיח בספרות הישראלית, הוויית חייהם של עולים חדשים דתיים
מטורקיה. ניכר כי חוויות היתמות הלא-בנאליות הַמִּתְחַיּוֹת בַּסיפור הן תוצר של
כור מצרף אישי. הסיפור נע בין קטעים מלוטשים לבין קטעים קצת גולמיים מדי,
פרוזאיים-טכניים באופן מצער מעט בהתחשב בכישרון שהמחבר מפגין בראשונים.
אי לעצמו, אורח-פורח דווקאי בַּסֵּפר ממש כמו
הפרק הראשון, הוא הפרק האחרון המפגיש בין בני הדודים לאחר שלושים שנות נתק. זהו
שוב פרק תלוש כביכול, אמנם בדרך אחרת, וגם הוא, כָּראשון, מנער לפתע את הקורא
וסוטר על לחיו השנייה, זו שנותרה בלתי סטורה. פצע היתמות שנפער בילדות, ועלבונות
ילדות שהתגלגלו ממנו, מגלידים אצל אחָדים, מבעבעים מוגלה אצל אחֵרים. יש מי שיום
יום הוא לו יום הכיפורים.
תפילות שלנו #6: שכנות
משיב הרוח, גיליון מ"ח: סתיו תשע"ו
עורכים: אלחנן טויטו (יוצר הפרויקט), יונתן
עמרני, צורית יעיר; 77 עמ'
"תפילות שלנו" בא בפורמט כיס, וטוב
שכך. לצותת לשיחות של זולתנו עם הקב"ה הוא חשק שעשוי לתכוף עלינו לאו דווקא
בזמנים מתוכננים. סידור-השירה הזה עוצב באופן שיוכל להיטלטל איתנו, ולהישלף ברגע רֵיק.
להתגנב איתנו לבית הכנסת בתיק הטלית, וכך לרומם בחשאי את הנפש בזמן הקטעים הפסיביים
שבתפילות הארוכות של הימים הנוראים. להיות נוסע סמוי בתיק היד הקטן, בארנק הגדול,
בכיס הדגמ"ח, נוסע האורב לעת-רצון של קשב.
זהו גיליון שישי במעין תת-סדרה של כתב העת
"משיב הרוח", המופיעה לקראת ראשי שנים. משולבים בו יוצרים מהמעגלים
הרחבים הסובבים אותו: בוגרי סדנאות השירה שלו; כותבים החשים קרבה כלשהי לרוח הרליגיוזית
המנשבת בו, ביניהם משוררים מוכּרים; וגם אנשי רוח שאינם ידועים כמשוררים – כגון
הרב דב זינגר, ראש ישיבת 'מקור חיים', בשיר מקורי במיוחד הפורט על המשמעויות
הסמויות, הרוחניות, שיש למילים הקשורות לזכייה בפיס: אראלה, להתקשר, זכו (שכינה
ביניהם), "אני (לא) מאמינה!".
בטוב טעם ודעת משובצים בספרון גם דימויים
חזותיים, קרי תצלומים אמנותיים. העורכים היטיבו לקובעם באופן שייצור דו-שיח עם
השירים שמולם. הנושא שנקבע לגיליון, "שכנות", הוא כזה שקל לקשר אליו
שירי תפילה, למשל באמצעות מושג השכינה; אך הוא גם פָתח לעורכים פֶתח להשכנת שירים שהם
יותר בין אדם לחברו מאשר בין אדם למקום.
השירים בגיליון הם במובהק שירים ליריים הכתובים על
פי מוסכמות זמננו (ורובם מתנבאים בסגנון אחד); אין מדובר בניסיונות עכשוויים לכתוב
תפילות. כנגזר מכך, יסודות של מאבק פנימי והתרסה מעודנת מופיעים בהם יותר מבתפילות
המסורתיות. אולם העורכים מנסים להנמיך אחת מן המחיצות החוצצות בין ליריקה לתפילה:
את הפער בין השיר המודרני, הסובייקטיבי, לבין התפילה שהיא נחלת הכלל. זאת באמצעות השמטת
שמות המחברים מן השירים. בגיליונות קודמים פורסמה בעמודים האחרונים רשימה אלפביתית
של שמות המשתתפים, בלי לשייך שיר למחברו. הפעם העורכים התפשרו מעט – וברשימה המרוכזת
מצוין מי כתב כל שיר.
הצורך לדפדף לסוף כדי לדעת מי כתב את השיר מאפשר
– אמנם, בניגוד לכוונת העורכים – להשתעשע במבחני פרה-עיוורת. האם למקרא שירים בלי
ידיעת זהות מחבריהם, יימצֵא בעינינו יתרון לשיריהם של משוררים מוכּרים שפרסמו
ספרים ונפרסו בפרסים? תוצאת המבחן: לא. השירים הנוקבים, המקוריים והמטלטלים בספרון
הם לעתים קרובות משל כותבים מוכרים פחות. למשל: עדי שרון, יותם בר-ששת, ללי
אלכסנדר, יפעת הרסט, אלחנן טויטו. אולי זה כך משום שחוש התפילה מפוזר באוכלוסייה
אחרת מחוש הליריקה, אבל אולי אפשר ללמוד מכך משהו על השירה העכשווית בכלל: בהצפה
הכמותית, כשרבים כל כך כותבים שירה, יש גם ברכה איכותית בדמות הזדמנות לחשיפת עוד
כישרונות. בולטים גם שיריו של שחר-מריו מרדכי, משורר מוכר: נהר שוצף של התעלות מיסטית.
אך אין צורך לדפדף לסוף כדי לדעת שהם שלו.
ועוד ממצא עיוור שמות וצבעים: כאשר
"המשוררת הבולטת והמשפיעה בישראל" (כמאמר שער מוסף הארץ) עדי קיסר לא
עסוקה בשנאה, אלא בתפילה, היא מסוגלת לחבר שירה שאינה גרועה, ואפילו דומה ברמתה
לשיריהם של יתר עשרות המשוררים האלמונים יותר ופחות שבספרון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה