אדיבותה הייתה מופרזת: שלוש סונטות מאת סמואל באטלר

שני סמואל באטלר היו בעירנו, שניהם משוררים וסופרים מן האיים הבריטיים, אחד בן המאה הי"ז וחברו בן המאה הי"ט.  ישב סמואל באטלר השני, הוויקטוריאני, וחיבר את שלישיית הסונטות שלפניכם. ובה סיפר כיצד הוא, או גיבורו המדומיין, חוזַר על ידי גברת שמה לעשות, לא הציתה את דמיונו. ישבו בישראל ובקליפורניה שלושה לצים, כלומר לץ אחד שהוא אני ושני אנשי ספר נשואים זה לזו ושמם רויאל נץ ומאיה ערד, ואמרו: יתרגם נא לץ-לץ את שלישייתו זו , ונראה מה יקרה. ומה שקרה הוא שבגיליון החדש של כתב העת 'הו!', שמספרו 13 וכולו מוקדש לתרגומים משירת העולם, מופיעים שלושת התרגומים כפול שלוש הסונטות. הנה שלי. ואת של עמיתיי תקראו אם תקנו את הו, הקליקו כאן ותראו איך.

 אדיבותה הייתה מופרזת / סמואל באטלר (נוסח עברי: צור ארליך)

א

אֲדִיבוּתָהּ הָיְתָה מֻפְרֶזֶת. כָּךְ גַּם חִזּוּרֶיהָ.

יוֹם יוֹם שִׁגְּרָה אֵלַי אִגְּרוֹת רוֹגְשׁוֹת לַאֲנָחוֹת.

כְּכָל שֶׁהִיא שִׁגְּרָה הִרְגַּשְׁתִּי: הַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ.

כְּכָל שֶׁהִיא נָתְנָה יָכֹלְתִּי לְהַחְזִיר פָּחוֹת.

אָכֵן, מָה נֶאֱהַבְתִּי – אַךְ בְּכָל זֹאת מָה דָּאַבְתִּי,

כִּי אַהֲבָה קִבַּלְתִּי וְהָרֶגֶשׁ לֹא הוּשַׁב.

חִבַּבְתִּי, כֵּן, אַךְ מָה רָחוֹק "חִבַּבְתִּי" מֵ"אָהַבְתִּי".

נִסִּיתִי לֶאֱהֹב, הֵיטֵב נִסִּיתִי, אַךְ לַשָּׁוְא.

כִּי הִיא הָיְתָה פְּשׁוּטָה, שְׁמַנְמֹנֶת, נְמוּכָה, צוֹלַעַת,

בַּת אַרְבָּעִים וַאֲדִיבָה-מִדַּי. לָכֵן קָרָה

שֶׁגַּם אִם אֲהַבְתִּיהָ (סוּג שֶׁל) זֶה הָיָה בְּלִי לַהַט,

מִין אַהֲבָה פִּקְּחִית אֲבָל חִוֶּרֶת וְקָרָה.

אָח, לוּ יָפְתָה הַגְּבֶרֶת עַל חֶשְׁבּוֹן הָאֲדִיבוּת,

אוּלַי הָיְתָה מוֹצֵאת אוֹתִי מְעַט יוֹתֵר אָבוּד.

ב

וְגַם עַכְשָׁו פָּנֶיהָ שֶׁל הַגְּבֶרֶת הַחִגֶּרֶת

עוֹדָם אִתִּי, עַל אַף שֶׁכָּ"ף שָׁנִים כְּבָר הִתְאַדּוּ.

לֹא דַּרְנוּ יַחַד יוֹם אֶחָד – אַךְ הִיא הָיְתָה דַּיֶּרֶת

כָּל יוֹם וָיוֹם בְּמַחְשַׁבְתִּי, וּלְעוֹלָם תָּדוּר.

הִיא פַּעַם כָּךְ אָמְרָה לִי: "מִי יִתֵּן וְלֹא יָדַעְתָּ

לִבְחֹר בֵּין טוֹב וְרַע". אֲבָל לְהֶפֶךְ: לוּ בְּחִירָה

חָפְשִׁית נִתְּנָה לִי – בְּיוֹדְעִין הוֹלֵךְ הָיִיתִי מַטָּה,

אַךְ בְּעוֹרְקַי קָפָא הָאֹמֶץ לִבְחִירָה בָּרַע.

אוֹמְרִים שֶׁאִם קוֹרֶה שֶׁגְּבֶרֶת הִיא הַמְּחַזֶּרֶת,

לַגֶּבֶר דִּין אֶחָד תָּמִיד: לְהִכָּבֵשׁ בַּסּוֹף.

זֹאת הָאֱמֶת. כָּל גֶּבֶר יִכָּנַע מִזִּיף עַד זֶרֶת –

אַךְ אִם הַגּוּף מוֹרֵד, מָה הוּא יָכוֹל כְּבָר לַעֲשׂוֹת?

וְלֹא יָכֹלְתִּי. וּמֵאָז חַיַּי הֵם תְּהִיָּה

דּוֹאֶבֶת עַל אוֹתָהּ טָעוּת שֶׁל אִי-הַטְּעִיָּה.

ג

לוּ נַעַר מַלָּחִים הָיִיתִי, שֶׁעַל פְּנֵי יַבֶּשֶׁת

שׁוֹהֶה שְׁבוּעַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה וּמִסְתַּלֵּק הַרְחֵק,

אוּלַי-אוּלַי הָיִיתִי נַעֲנֶה לַמְשֻׁבֶּשֶׁת,

אוּלַי כִּמְעַט הָיִיתִי מְאַמֵּץ אוֹתָהּ אֶל חֵיק.

אוֹ אִם אֶפְשָׁר הָיָה, בֵּין עַל יַבֶּשֶׁת בֵּין עַל מַיִם,

לְהֵעָתֵר אַחַת, וְאָז תֵּלֵךְ לָהּ לְדַרְכָּהּ;

אַךְ פַּעַם בּוֹדֵדָה וַדַּאי הָיְתָה לְפַעֲמַיִם,

וּמִשֶּׁכָּךְ הָיִיתִי לָהּ עַד נֶצַח פְּלוּס דַּקָּה.

אוֹ אִילּוּ הִסְתַּפְּקָה הַמַּשְׂכִּילָה הַמְאֹהֶבֶת

בְּנִשּׂוּאֵי מוֹחוֹת, כִּי אָז שָׁמַעְתִּי עֲצָתָהּ:

מוֹחִי הָיָה שֶׁלָּהּ וּמֵרָצוֹן הָיִיתִי עֶבֶד

לְכָל דָּבָר לָהּ, חוּץ מֵהַדָּבָר שֶׁהִיא רָצְתָה.

אַךְ בַּמִּקְרֶה שֶׁלִּי, אֲבוֹי! מֵעַל לְכָל תַּסְרִיט

עוֹמֶדֶת הִיא, הַהִיא עַצְמָהּ, הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית.

i

She was too kind, wooed too persistently,

Wrote moving letters to me day by day;

The more she wrote, the more unmoved was I,

The more she gave, the less could I repay.

Therefore I grieve, not that I was not loved,

But that, being loved, I could not love again.

I liked, but like and love are far removed;

Hard though I tried to love I tried in vain.

For she was plain and lame and fat and short,

Forty and over-kind. Hence it befell

That though I loved her in a certain sort,

Yet did I love too wisely but not well.

Ah! had she been more beauteous or less kind

She might have found me of another mind.

ii

And now, though twenty years are come and gone,

That little lame lady's face is with me still;

Never a day but what, on every one,

She dwells with me, as dwell she ever will.

She said she wished I knew not wrong from right;

It was not that; I knew, and would have chosen

Wrong if I could, but, in my own despite,

Power to choose wrong in my chilled veins was frozen.

'Tis said that if a woman woo, no man

Should leave her till she have prevailed; and, true,

A man will yield for pity, if he can,

But if the flesh rebels what can he do?

I could not. Hence I grieve my whole life long

The wrong I did, in that I did no wrong.

iii

Had I been some young sailor, continent

Perforce three weeks and then well plied with wine,

I might in time have tried to yield consent

And almost (though I doubt it) made her mine.

Or had it been but once and never again,

Come what come might, she should have had her way;

But yielding once were yielding twice, and then

I had been hers for ever and a day.

Or had she only been content to crave

A marriage of true minds, her wish was granted;

My mind was hers, I was her willing slave

In all things else except the one she wanted:

And here, alas! at any rate to me

She was an all too, too impossible she.