בשבוע שלפני פרשת בוא, השבוע הראשון של שבט (בין 29 בינואר ל-3 בפברואר), הצעתי במסגרת מבצע #כפית_אלתרמן_ביום בפייסבוק קריאה בשיר "ארבה" מתוך "שירי מכות מצרים" לנתן אלתרמן. הנה כל הכפיות ברצף.
אַךְ עוֹד לֹא קֵץ, אָמוֹן. עֵירֹם כְּמוֹ קָנִים
תֻּצְּגִי לָעַד. רוֹאַיִךְ יְכַסּוּ פָנִים.
בַּלַּיְלָה הַשְּׁמִינִי מֵאָז לֵילוֹ שֶׁל דָּם
יָסִיר מִמֵּךְ אַרְבֶּה אֶת צֶלֶם הָאָדָם.
מתוך 'שירי מכות מצרים' של אלתרמן נתחיל הבוקר בקריאה רצופה של 'ארבה'. שיר זה אינו ייצוגי יותר, חשוב יותר או יפה יותר מיתר תשעת שירי המכות שבחלק המרכזי של הפואמה. הבחירה בו אקראית למדי - פשוט כי זו המכה הראשונה בפרשת השבוע הנוכחית. כהרגלנו, אנחנו בקריאת מיקרו. דברים על היצירה בכללותה תמצאו במקומות אחרים.
הבית הראשון ב'ארבה', הבית שלפנינו, מציג את המכה בהכללה, ברמת הכותרת והתוצאה. חיסול הצומח בנוא-אמון, בירת מצרים הקדומה, מובא אל קצה משמעותו: חיסול הנוכחות האנושית בעיר - לָנצח. העיר מופשטת מכל מה שאיננו תשתית פיזית דוממת. צלם האדם, כלומר התבנית האנושית המולבשת על התשתית העירונית. היא מדומה כאן לכיסוי, לבגד. בגד הנותן לעירום את משמעותו: מהי עיר בלי צלם אדם?
הסרת הכיסוי מהעיר מעוררת את כיסוי פני רואיה. במקום עיר מכוסה יהיו פנים מכוסות באבל, בתדהמה ובאי-אמון. עירומה של העיר מחי ומצומח מדומה דווקא לקנים, באווירה מצרית - קני גומא הפפירוס המגולחים מעליהם. "קנים" מהדהד בצליליו (מ, נ) את "אמון", כי זה מה שיישאר ממנה; ובהרחבה, בתוספת ק ו-צ, "קץ אמון" מתהדהד ב"קנים תוצגי".
ואכן - מן התרבות המצרית החרבה נותרו לדורות הבאים קנים, פפירוסים כתובים. אם תרצו, נחמה כתובה זו, הישארות הנפש, נפשם של הדברים, היא בשיר שלנו נציגתה המרומזת של ה"איילת" משיר הסיום של היצירה, הלא היא "עמוד השחר", "תקוות דורות", "חידת הכוח", ש"סנדלה הקט והנוצץ" חולף "בליל נפול בכורות - בין הבהובי הקַין".
*
כָּל הַיָּרֹק יֶחֱרַד וּכְבֶגֶד יִתָּלֵשׁ.
כִּי עַם זָעִיר וָחַד שׂוֹרְפֵךְ, אָמוֹן, בְּלִי אֵשׁ.
וּבְמוֹת עָלֶה אַחֲרוֹן בְּרוּחַ הַקָּדִים,
קֵיצֵךְ וְגַם סְתָוֵךְ יִשָּׁאֲרוּ אוּדִים.
הבית הזה הוא היחיד בששת בתי 'ארבה' המתאר את פעולתם של החרקים הללו. דימוי הבגד לתכסית הצומחת של העיר שנרמזנו לו בבית הקודם נאמר פה במפורש. הארבה הוא עם זעיר וחד - שיניו חדות. תוצאת מעשהו דומה לשרֵפה. אולי יותר מתיאור מכת ארבה בספר שמות, מקור ההשראה המקראי כאן הוא ספר יואל, העוסק באירוע ארבה קיצוני שפקד את הארץ ומנבא עוד שכמותו. שם מדומה הארבה ללהבה שוב ושוב. למשל, "לְפָנָיו אָכְלָה אֵשׁ וְאַחֲרָיו תְּלַהֵט לֶהָבָה כְּגַן עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה וְגַם פְּלֵיטָה לֹא הָיְתָה לּוֹ" (ה, ב).
ועוד, בנבואת יואל מדומה פלישת הארבה לפלישת עַם. למשל, "עַם רַב וְעָצוּם כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף עַד שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר" (ב, ב). כך גם כאן, "עם זעיר וחד". אצל אלתרמן, ששירו הוא קומה שנייה על גבי התשתית המקראית, אפשר למצוא את ההדהוד הדומה-שונה לביטויי המקרא, למשל כאן "עם זעיר וחד" על משקל "עם עצום ורב". מבחינה צלילית, "זעיר וחד" נחרז עם מה שבא במקום המקביל באמצע השורה הקודמת, "יחרד", תוך שחזור משוכל של צלילי ר-ח-ד.
הארבה מגיע ברוח קדים, כפי שאכן מתואר בספר שמות במכת הארבה של מצרים (ב, יג). בשורה השלישית מוטלת לרגע אשמת הכילוי על הרוח המביאה את הארבה, לא עליו עצמו - הרוח החמה כמו ייבשה את כל העלים. אבל זה לא סתם, זה לא סתיו, זה אפילו לא קיץ חם - מסתווה ומקיצה של העיר, ממעגל חייה הנורמלי, יישארו רק תשתיות הבוץ והאבן, אודים מוצלים מאש. חזרנו אפוא מהדימוי הכמעט מרגיע של רוח לדימוי הנורא של האש.
חורבן עיר בשרפה גדולה, בייחוד בידי אויביה, נפוץ כמדומה בהיסטוריה יותר מחורבן בידי ארבה, או לפחות מתועד יותר. במערכת ההיסטוריוסופית של שירי מכות מצרים, מכת ארבה מסמלת אפוא גם את סוג החורבן הזה.
*
וְקַמְתְּ בְּאֵין בִּינוֹת, וּכְמוֹ נִשְׁכָּח וָזָר
עַד רְקִיעִים, עַד כְּלוֹת, יִזְעַק בָּךְ הַצְּרָצַר,
שֶׁרַק אוֹתָךְ הָזָה שִׁירוֹ יְחִיד הַתָּו...
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.
מכת ארבה, בית שלישי. הארבה כבר אכל, ומהעיר נשאר שלד כאוד משרֵפה, והנה העיר מתעוררת מסיוט - כאותו איש שחלם שבלילה הוא מת, ובבוקר הוא קם וראה: זו אמת. הנה העיר המגולחת, החרבה, במפגשה עם הצרצר: אולי הארבה השבֵע שנשאר בזירת הפשע, אולי הצרצר משורר הדלות המנסר את שירת השממה.
העיר איבדה את צלם האדם שלה, כאמור בבית הראשון, את תכסיתה האנושית - ועל כן את בינתה. היא מתוודעת למציאות המוטרפת החדשה. הצרצר מנסר בתוך הלא-כלום שנשאר. זעקתו - אֵבל על החורבן? תוגת בדידות? זעקתה של העיר שלא נשאר מי שיזעקנה לבד מן הצרצר - זעקתו נשלחת אל המרחק, אל הסוף. זעקה עד רקיעים (שוב משחק מצלול של צלילי ע-ק), שיכולה להיות גם קריאה לאלוהים או לאינסוף - וזעקה עד כלות, עד שאין עוד מה לזעוק או מי שיזעק.
הצרצור אינו מנגינה: הוא תו אחד שחוזר. מפתיע לראות בשורה השלישית שהצרצור הזֶה הזָה את העיר. כל השיר עד כה נאמר בלשון עתיד, כחזון. עכשיו אנחנו בלשון עבר, מדברים על הזיה שהייתה; אולי הזיה שעוד לפני החורבן, שהנה התממשה. צרצור חדגוני שליווה את חיי העיר בבניינה, ונראָה אולי כשירת חייה, מתגלה עתה בדיעבד, בשעמומו הקודר, כמי שבישר את עתידה נטול הגוונים, הצלם והירק. כל זאת, אם מבינים "צרצר" כפשוטו ולא, כאפשרות הנוספת שהצענו, כנציגו של הארבה. לשיטה זו, הארבה אולי הזָה בזמנו את העיר על עלי המאכל הדשנים שלה - ובכך הזה את חיסולה הנגזר ממימוש תיאבונו.
היות שאנחנו מדברים על שיר, ולא זו אף זו שיר אלתרמני במיטב המסורת הסימבוליסטית של הסמל המשתמע לכמה פנים, נראה שהתשובה היא גם וגם: הצרצר הוא צרצר, החרק המצרצר שאיננו ארבה; אבל הוא גם פן נוסף, אסוציאטיבי, של הארבה.
השורה הרביעית, הקדמה לדו שיח בין האב המצרי ובנו, נמצאת בדיוק במקום הזה בכל עשרת שירי מכות מצרים: בסיום מחציתו הראשונה. מבנה השירים קבוע: שלושה בתים ראשונים על המכה ועל ההתרחשות בעיר, שבסופם תמיד הנוסחה הקבועה "אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב". ואז בית מפי הבן המבוהל, בית תשובה מפי האב בעל המבט ההיסטורי והמוסרי הרחב, ובית אחרון שבו הבן והאב מדברים לסירוגין, שורה-שורה. מחר נתחיל את בתי הדו-שיח.
[אקי להב:
שורה ג' - חשובה מאד.
אם רואים את כל הפואמה כיצירה היסטוריוסופית בעיקרה, העוסקת במחזוריות בהיסטוריה האנושית, הבית הזה מתבהר לכיוון הבא:
השורה הראשונה, אכן מתארת את החורבן הכללי.
השנייה, אכן, את תאור הצרצר שנשאר יחידי בין החורבות (מטאפורה חזקה מאד)
השורה שלישית, וכאן לאט לאט, רומזת לפוטנציאל שיש בשירו "יחיד התו" של הצרצר. התו היחידי הזה כולל בתוכו את כל הציביליזציה המפוארת שהתפתחה ממנו בעבר, ותתפתח ממנו מחדש (ראו בשיר המסיים: איילת:..פלא הִוָּלֵד פרפר מן התולעת).
למעמיקים עוד יותר, ואני בטוח שאלתרמן חשב על זה (לפחות עבר לו במוח לרגע אחד) - ה"רק" במילים "רק אותך", מסתיר הרהור על אינספור העולמות האפשריים ששירו יחיד התו של הצרצר - לא הזה.
כלומר: עד כמה המחשבה האנושית מנוונת בסופו של דבר, צרת ערוץ. בונה והורסת תמיד את אותו מגדל קלפים. חוזרת על שגיאותיה וכו'
אפשר להוכיח שאלתרמן חשב גם על זה. אבל זה יהיה מאד טרחני.]
*
אָבִי, אָבִי, אַיֶּהָ עִיר מָטָר וָעֵץ?
מִתּוֹךְ בָּרָד וָדָם צַלְמָהּ אֵלַי נִצְנֵץ.
מִתּוֹךְ בָּרָד וָדָם הִבִּיטוּ בִּי פְּנֵי אֵם...
וַיַּעֲבֹר אַרְבֶּה עִם רוּחַ וַיִּמְחֵם.
סהדי במרומים, לא תכננתי לתזמן את 'ארבה' עם חדשות השבוע אלא עם פרשת השבוע. ואלפי השוטרים המסכנים שנאלצים לפשוט על יישוב ועל מטעיו, למחות אותו ולהפוך אותו לשממה, הם בשום פנים ואופן לא ארבה. הם, וגם הממשלה שנאלצת על פי פסק דין נטול ראיות לשלוח אותם, הם כלים בידי... לא אגיד מה, הכפיות לא פוליטיות ו'שירי מכות מצרים' הם מעל לכל ספציפיוּת. אבל ההסתנכרנות מתחילה כנראה הבוקר, ומסתמן שהיא תמשיך בכפיות של מחר ומחרתיים, ואני אחוז צמרמורת. זה קרה לי אגב גם בסדרה הקודמת של שירי מכות מצרים שהעליתי פה, לפני כשנה.
הבן שהתעורר אל העיר המחוקה אחוז בעתה. בכל המכות הקודמות, הוא אומר, עדיין נותר צלמה של העיר. מכת ארבה היא, כפי שראינו בבתים הקודמים, זו שהסירה מהעיר את "צלם האדם", את כל פירות המגע החי והאנושי. "מתוך ברד ודם" - ברד היא המכה האחרונה עד ארבה, ודם היא הראשונה, וביטוי זה מצביע על כל סדרת המכות הקודמות, שבע המכות של פרשת וארא. "ברד ודם", צירוף שכמו נברא שלם; צלצול של "בשר ודם", אך במקום שׂ סוררת באה ד המתחברת אל ה-ד של הדם.
גם "פני אם" שרדו, מתברר, בכל המכות הקודמות, ניבטו אל הבן, כשארית של אנושיות וחסד - אך לא בפעם הזאת. אין צלם אדם, אין פני אם. זו הפעם היחידה בכל שירי מכות מצרים, בכל עשר השיחות הדרמטיות בין האב לבנו, שהאם נזכרת. המילה אֵם הופיעה עד כה בצירוף "עיר ואם" (מכת כינים) וכמטאפורה - היללה כאמה של הקללה שנחתה על העיר (מכת דבר). לא כאפשרות לאמו של הבן, אשתו של האב. והנה מתברר בדיעבד, או לפחות נדמה לבן בדיעבד, שעד כה, כשהעיר המוכה עוד הייתה חיה, היה בה משהו אימהי, הייתה איזו מעטפת משפחתית, ולו רק כזכר וניחומים, סביב בדידותו עם אביו. ולא עוד. כל זה חלף עם הרוח הנושאת את הארבה.
*
בְּכוֹרִי, מָחָה אַרְבֶּה פְּנֵי מְכוֹרָה וָצֶלֶם,
לְמַעַן נֹאהֲבֶנָּה אַהֲבָה בְּלִי צֶלֶם.
עֵת לְעֵינֵינוּ הִיא כְּמוֹ אוּדִים שְׁחוֹרָה,
שׁוּב בְּלִבֵּנוּ הִיא כְּמוֹ יוֹנָה צְחוֹרָה.
אנחנו ממשיכים ב'ארבה' מתוך 'שירי מכות מצרים' - השיר שהתחלנו בקריאתו הרצופה בתחילת השבוע לכבוד פרשת 'בוא', ולקראת אמצע השבוע התמזג עם המציאות ועמונה הייתה כנוא-אמון. את הבית הזה, החמישי בשיר, כבר העליתי ככפית לפני כשנה: אז קראנו קטע אחד מכל מכה. תחילה, הנה הפִסקה האחת שכתבתי אז:
מכת הארבה מתוארת בשיר הזה כשקוּלה לשריפת ענק המכלה את פני הארץ. הארץ מגולחת מכל אשר עליה, ו"צלמה", כלומר דמותה, מראה פניה, נמחה ממנה. היא נותרה חסרת ייחוד. האב, שתפקידו ביצירה הזו למצוא באסונות את הפשר, את החוקיות, ולפעמים גם את המוצא הרוחני מהם, רואה באסון הארבה הזדמנות להיאחז במהות, בשורש. האוהב הנאמן יוסיף לאהוב את אהובתו גם אם פניה הושחתו כליל. כזו היא אהבת המולדת. אהבה גם בלי צֶלֶם.
השנה ארחיב מעט. החריזה צלם-צלם היא אפיפורה - מעין חרוז, של מילה עם עצמה. בשירי מכות מצרים היא מופיעה במקום קבוע בכל שיר, בבית החמישי, בתחילת דברי האב. המילה חוזרת בהקשר הנותן לה משמעות אחרת, לפעמים אפילו שולל אותה. בכל השירים, אלו הן השורות היחידות הנגמרות במלעיל, בחרוז נשי כפי שזה מכונה - והדבר מבליט אותן עוד. בדרך כלל המילה המלעילית החוזרת הזו היא אכן ממילות המפתח של השיר, של המכה.
כאן הדבר בולט במיוחד: "צלם" היא המילה המנחה של השיר כולו, וכבר פגשנו אותה פעמיים בבתים קודמים. מכת ארבה היא המכה המחריבה לראשונה את העיר, המסירה ממנה את צלם האדם שבה (בבית הראשון), את צלם העיר שבה (בבית הרביעי), ובמשתמע את צלם האלוהים שלה, שהרי האדם נברא בצלם אלוהים. בבית שלנו נתפס האסון כהסרת צלם המכורה: המולדת איבדה את פרצופה, את סימן ההיכר שלה. אבל האהבה יכולה להיות מופשטת, אהבה לא לגוף ולמראה אלא למהות.
ואכן, ל"צלם" יש בתורה שני הקשרים בולטים ומנוגדים. צלם אלוהים שהאדם נברא בו - וצלם כל תמונה, שהקשרו אלילי, גס ופסול. בצמד השורות שלנו נעשה שימוש בשני אלה, ומכאן יופיו. המכה מחתה מהעיר את צלם אלוהים שלה - אך זו ההזדמנות לאהוב אותה אהבה טהורה כאהבת ה', נשגבת מן המוחשי.
"מכורה" מתהדהדת במילים המשתתפות בחרוז השני בשיר: הרצף 'כורה' חוזר כ'חורה' במילים שחורה וצחורה. גם מילים אלו הן חרוז שעל גבול האפיפורה: צמד מילים הפוכות הנמצאות באותו שדה סמנטי ממש, ועל כן אלתרמן, ככל חורז טוב, משתדל בדרך כלל לא לחרוז ביניהן: זה מתבקש וצפוי מדי. כאן זה משהו אחר: אנו בחדר-המראות של שירי מכות מצרים - בהיכל המראות הקבוע שלהם, מדי שיר ושיר, הבית של האב.
הצימוד שחורה-צחורה מבליט, כמו קודמו צלם-צלם, את הניגוד שעמד גם ביסוד צמד השורות בבית הראשון: המציאות ההרוסה לעומת המהות הרוחנית שנשארת. צלם האדם של העיר אבד מן העין - אך אהבתהבלב דומה בזכות זאת לאמונה באל שאין לו דמות הגוף. העיר שלנגד עינינו נמחקה כאילו עברה עליה שריפה והשחירה אותה - אך בלבנו ההפך הוא הנכון: היא צחורה, לבנה, טהורה, כיונה שהיא סמל של טוהר, תקווה ושלום.
[אלון ברנד: מכורה מתהדהד גם ב'בכורי' הפותח את הבית.]
*
אָבִי, עַד כְּלוֹת אוֹנִים אַבִּיט בָּהּ מֵחַלּוֹן.
כְּמוֹ קָנִים, בְּכוֹרִי, נֶחְשֶׂפֶת עִיר אָמוֹן.
אַחְרוֹן עָלִים, אָבִי, נִצְמַד אֶל חוֹל דּוּמָם.
אֶת אַדְמָתוֹ, בְּכוֹרִי, נוֹשֵׁק הוּא עַד עוֹלָם.
הבית האחרון ב'ארבה', בית הדו-שיח המהיר, נחתם בתמונה סמלית: עלה אחרון שהארבה הותיר נושר או מתכופף באין לו מקור מחייה ונצמד בשקט אל החול - ובעיני האב, הרואה באסון פתח תקווה של אהבת מולדת בטהרתה, הדבר מצטייר כנשיקת נצח בין הצומח והחי לבין הדומם המצמיח אותו.
המתכונת הקבועה של שירי המכות, שחריזתם צמודה (שורה עם השורה הצמודה לה), גורמת לכך שבבתים האלה האב לא רק עונה לבנו, אלא גם מהדהד אותו, את מילותיו ואת צליליו, במשמעות חדשה. הבן רואה את הרגע, ואילו האב בפסוק-התשובה שלו משכלל את דבריו ומקנה להם ראייה נצחית ומאופקת. חלון-אמון ודומָם-עולם הם חרוזים דלים, מה שנקרא חרוזי שור-חמור, אך מעניין שהצליל הנוסף, העיצור השני מן הסוף, החסר להשלמת חרוז עשיר, דווקא נמצא בתוך הבית הזה - אם תופסים את מחציתו השנייה, שתי השורות האחרונות, כמשלימה ומהדהדת למחצית הראשונה. הנה כך: חלון, שהתחרז עם אמון, מקבל את הל' החסרה מהמילה המקבילה לאמון במחצית השנייה של הבית: עולם. ו"דומם" שנחרז ב"עולם" במקום, נניח, ב"עומָם", מקבל את המ' החסרה מ"אמון". נוסף על כך, גם בעומק השורות פנימה רבות ההקבלות הצליליות והסמנטיות בין דברי האב והבן. וישנם גם חוטי צליל מקשרים בין שני פסוקי הבן: הוא מביט בחלון ורואה חול. לעומת זאת, בעיני אביו העונה לו, זה לא חול עקר הקובר את העבר: זו אדמה פורייה, אדמתו של הצומח.
נקרא אפוא, לפרידה מ'ארבה', את השיר כולו, על ששת בתיו שקראנו בששת ימי השבוע, ובבניין הארץ ננוחם.
אַךְ עוֹד לֹא קֵץ, אָמוֹן. עֵירֹם כְּמוֹ קָנִים
תֻּצְּגִי לָעַד. רוֹאַיִךְ יְכַסּוּ פָנִים.
בַּלַּיְלָה הַשְּׁמִינִי מֵאָז לֵילוֹ שֶׁל דָּם
יָסִיר מִמֵּךְ אַרְבֶּה אֶת צֶלֶם הָאָדָם.
כָּל הַיָּרֹק יֶחֱרַד וּכְבֶגֶד יִתָּלֵשׁ.
כִּי עַם זָעִיר וָחַד שׂוֹרְפֵךְ, אָמוֹן, בְּלִי אֵשׁ.
וּבְמוֹת עָלֶה אַחֲרוֹן בְּרוּחַ הַקָּדִים,
קֵיצֵךְ וְגַם סְתָוֵךְ יִשָּׁאֲרוּ אוּדִים.
וְקַמְתְּ בְּאֵין בִּינוֹת, וּכְמוֹ נִשְׁכָּח וָזָר
עַד רְקִיעִים, עַד כְּלוֹת, יִזְעַק בָּךְ הַצְּרָצַר,
שֶׁרַק אוֹתָךְ הָזָה שִׁירוֹ יְחִיד הַתָּו...
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן. בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.
אָבִי, אָבִי, אַיֶּהָ עִיר מָטָר וָעֵץ?
מִתּוֹךְ בָּרָד וָדָם צַלְמָהּ אֵלַי נִצְנֵץ.
מִתּוֹךְ בָּרָד וָדָם הִבִּיטוּ בִּי פְּנֵי אֵם...
וַיַּעֲבֹר אַרְבֶּה עִם רוּחַ וַיִּמְחֵם.
בְּכוֹרִי, מָחָה אַרְבֶּה פְּנֵי מְכוֹרָה וָצֶלֶם,
לְמַעַן נֹאהֲבֶנָּה אַהֲבָה בְּלִי צֶלֶם.
עֵת לְעֵינֵינוּ הִיא כְּמוֹ אוּדִים שְׁחוֹרָה,
שׁוּב בְּלִבֵּנוּ הִיא כְּמוֹ יוֹנָה צְחוֹרָה.
אָבִי, עַד כְּלוֹת אוֹנִים אַבִּיט בָּהּ מֵחַלּוֹן.
כְּמוֹ קָנִים, בְּכוֹרִי, נֶחְשֶׂפֶת עִיר אָמוֹן.
אַחְרוֹן עָלִים, אָבִי, נִצְמַד אֶל חוֹל דּוּמָם.
אֶת אַדְמָתוֹ, בְּכוֹרִי, נוֹשֵׁק הוּא עַד עוֹלָם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה