לקרוא את שירי בורחס עם המתרגם: על 'עקבות בים' ליורם מלצר

עקבות בים

יורם מלצר

אפיק, 245 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיעה במדור 'שיפוט מהיר' במוסף 'שבת' של מקור ראשון בי' בשבט תשע"ח, 26.1.2018.

חורחה לואיס בּוֹרְחֶס (1899–1986) מוכר בישראל בעיקר בסיפוריו הפילוסופיים, בייחוד אלה שבספרו 'גן השבילים המתפצלים'. סיפור טיפוסי של הסופר הארגנטיני הגדול הוא בחינה של שאלה תיאורטית על אודות גבולות התודעה והשפה. 'פונס הזכרן', למשל, מספר על אדם עם זיכרון מוחלט. האם אדם שזוכר כמה עלים היו בעץ שראה לפני שנה הוא אדם המסוגל לחלץ מהעולם משמעויות? בורחס היה בעל זיקה גם לפילוסופיה היהודית ולעמֵנו, והמפגש בין הגאון מבואנוס-איירס שבקצה-דרום-מערב לבין מסורתנו על נגיעותיה הספרדיות יוצר ניצוצות.

יורם מלצר מפגיש אותנו עתה עם שירתו של בורחס – והנה היא הגותית כמעט כסיפוריו, אך באורח דחוס ומרומז. הזמן הוא גיבור רבים משיריו. בורחס רואה אותו כמרחב של קפיצות-דרך המזמֵן חזרות על מצבים, אך גם כציר של השתנות מתמדת. בשירה הוא יכול לומר זאת על דרך הכזב הפיוטי, וכך הוא מצייר למשל את הירח כהצטברות מתמשכת של המבטים והבכיות שאנו נושאים אליו. שם ספרו של מלצר, "עקבות בים", ממחיש את הדו-פרצופיות הזו. בְּיַם המַיִם, וגם בים הזמן, הרי אי אפשר להשאיר עקבות. והנה – עקבות בים.

הספר מציע דרך מקורית ונהדרת להיכרות עם משורר לועזי. כל פרק מפרקיו הרבים (תוכן עניינים היה יכול לעזור פה) פותח בשיר של בורחס בתרגומו של מלצר לעברית, וממשיך בשיחה. מלצר מציג, בכתיבה מסאית-אישית נעימה, את השיר ואת המפגש שלו איתו: מפגש בין שפות, ובין שני אנשים בעלי תמהילים שונים של זיקה לתרבות דרום אמריקה ולתרבות היהודית. מלצר כותב כחניך רוחני של בורחס, כפרשן, כילד סקרן שגדל בהונדורס ועודנו חי את ילדותו, ויותר מכול כמתרגם. בכובע זה הוא מספר על התחבטויות ואפשרויות תרגומיות, וכך עומד על דקויותיו של השיר. מה עושים למשל עם 'אדם', שבספרדית הוא שמו הפרטי של אדם הראשון אך אין פירושו אדם?

הפרקים שזורים היטב במחרוזת אך מותאמים גם לקריאה כפרקים יחידים; ומחיר העצמאות הוא חזרתיות-מה בין הפרקים. גם בתוך הפרקים אפשר היה לגזום כמה התלפפויות מילוליות הנחוות כהתפלספות במובן המעיק של המילה.

ונקודה בעייתית באמת: חלק ניכר מהשירים כתוב במקור בחרוז ובמשקל. מלצר ויתר בתרגומו על הפן הזה. זו בחירה תרגומית לגיטימית, ובמקרה שלנו אולי הכרחית – שכן העניין כאן הוא משמעותה המדויקת של כל מילה, דבר שבתרגום מחורז-שקול צריך לפעמים להתפשר עליו. אבל ראוי היה שיצהיר על בחירה זו וידון במה שאובד בה. הרי יופיו של השיר מצוי גם בצורתו, ויתרה מכך: ענייני הצורה הם מן השיקולים המדריכים את המשורר בבחירת המילים. פעם יחידה רומז מלצר ביעף כי אולי היו למשורר שיקולי משקל – וזהו.

מתרגמנו הדייקן אף מרחיב את החופש הצורני שנטל לכדי כפייה על המקור. הוא חותך את השורות באופן לא סימטרי, כנראה כי כך יפה ופיוטי בעיניו, ויוצר אגב כך קיטועים תחביריים שאינם נחוצים ואינם מצויים במקור, כאילו בלית ברירה. באחד המקרים הוא אף מדביק את כל בתיה של סונטה לאחד. בין הפרטים המרתקים על דילמות התרגום שמלצר מכביר על הקורא, היה מקום שידבר גם על כך.