עוד שני שירים של קיפלינג: 'אם' ו'חידת הסדנאות'

תרגומיי לשני שירים חשובים של רודיארד קיפלינג מופיעים בגיליון החדש של כתב העת 'דחק', גיליון י', הרואה אור השבוע. השיר 'אִם' (If) והשיר 'חידת הסדנאות' (The Conundrum of the Workshops). הנה הם לפניכם, תרגום ומקור. הערה על תרגום 'אם' מופיעה אחרי המקור שלו. תודה עמוקה לעורך יהודה ויזן על הערותיו והצעותיו הפוריות.

אִם

רודיארד קיפלינג

נוסח עברי: צור ארליך

אִם כְּשֶׁכֻּלָּם מִסְּבִיבְךָ מְאַבְּדִים אֶת רֹאשָׁם,

וּמְבַקְּשִׁים אֶת רֹאשְׁךָ וְתוֹלִים בּוֹ אָשָׁם,

עוֹד עַל כְּתֵפֶיךָ זָקוּף רֹאשׁ אֵיתָן וּפָקוּחַ:

גַּם מִתְחַבֵּט וּמַסְכִּית, גַּם סָמוּךְ וּבָטוּחַ;

אִם הַמְתָּנָה אֲרֻכָּה הִיא לְךָ מַתָּנָה,

אִם תִּמָּנַע מִשִּׂנְאָה גַּם מוּל גַּל שֶׁל שִׂטְנָה,

אִם שַׁחְצָנוּת וּלְשׁוֹן-שֶׁקֶר אֵינָן בֵּין כֵּלֶיךָ

גַּם כְּשֶׁדַּרְכָּם שֶׁל דּוֹבְרֵי דִּבָּתְךָ שׁוּב צָלֵחָה;

אִם בְּרֹאשְׁךָ חֲלוֹמוֹת – אַךְ אַתָּה בָּם שַׁלִּיט,

אִם בְּרֹאשְׁךָ מַחְשָׁבוֹת – הַכְּפוּפוֹת לְתַכְלִית,

אִם בְּאוֹתוֹ זוּג יָדַיִם בּוֹטֵחַ תִּתְפֹּס אֶת

צֶמֶד הַפִּיד וְהַפְּדוּת – הֲפָכִים בְּתַחְפֹּשֶׂת;

אִם רוּחֲךָ עוֹד נוֹשֶׁבֶת רָמָה לְמִשְׁמַע

נֶתַח אֱמֶת שֶׁאָמַרְתָּ בְּפִיו שֶׁל רַמַּאי,

אִם נֹכַח שֶׁבֶר אֵינְךָ נַעֲשֶׂה כְּגוּשׁ אֶבֶן

אֶלָּא נִבְנֶה בַּשֵּׁנִית מֵרֵאשִׁית קַו הַשֶּׁבֶר;

אִם בְּעֵת צֹרֶךְ תִּצְבֹּר וְתַצִּיב לְלֹא רֶתַע

אֶת זְכִיּוֹתֶיךָ כֻּלָּן עַל גַּלְגַּל הָרוֹלֶטָה,

וּכְשֶׁתַּפְסִיד, בְּלִי תְּלוּנָה לְעוֹלָם וּבְלִי חִיל

שׁוּב תִּכָּנֵס לַמִּשְׂחָק וּמֵאֶפֶס תַּתְחִיל;

אִם גַּם אַחְרֵי שֶׁלִּבְּךָ וּבְשָׂרְךָ נְטָשׁוּךָ

עוֹד רְתוּמִים הֵם לַיַּעַד שֶׁלְּךָ הַקָּשׁוּחַ

וּמַמְשִׁיכִים בְּאֵין אוֹן גַּם אַחְרֵי שֶׁמַּחְשִׁיךְ

רַק כִּי נוֹתָר הָרָצוֹן הַמְּצַוֶּה "לְהַמְשִׁיךְ!",

אִם עִם הָעָם בָּרְחוֹב שִׂיחָתְךָ תִּיצַק גֹּבַהּ

אַךְ שִׂיחָתְךָ עִם הַמֶּלֶךְ תִּפְזֹל הָרְחוֹבָה,

אִם יוֹתִירוּךָ שְׁוֵה נֶפֶשׁ מַכּוֹת מִיָּדִיד וּמִזֵּד,

אִם כָּל אָדָם הוּא שָׁוֶה בְּעֵינֶיךָ, לֹא יֶתֶר מִזֶּה,

אִם אֶצְלְךָ מְכִילָה הַדַּקָּה הַדּוֹחֶקֶת

סָמֶ"ךְ שְׁנִיּוֹת עֲמוּסוֹת מַעֲשֶׂה עַד אֵין חֵקֶר –

אֶרֶץ רַבָּה וּמְלוֹאָהּ לָךְ, הָרִים, עִיר וָנִיר,

זֹאת וּלְמַעְלָה מִמֶּנָּה: אָדָם אַתָּה, בְּנִי!

If

If you can keep your head when all about you
Are losing theirs and blaming it on you;
If you can trust yourself when all men doubt you,
But make allowance for their doubting too:
If you can wait and not be tired by waiting,
Or being lied about, don’t deal in lies,
Or being hated, don’t give way to hating,
And yet don’t look too good, nor talk too wise;

If you can dream—and not make dreams your master;
If you can think—and not make thoughts your aim,
If you can meet with Triumph and Disaster
And treat those two imposters just the same:
If you can bear to hear the truth you’ve spoken
Twisted by knaves to make a trap for fools,
Or watch the things you gave your life to, broken,
And stoop and build ’em up with worn-out tools;

If you can make one heap of all your winnings
And risk it on one turn of pitch-and-toss,
And lose, and start again at your beginnings
And never breathe a word about your loss:
If you can force your heart and nerve and sinew
To serve your turn long after they are gone,
And so hold on when there is nothing in you
Except the Will which says to them: “Hold on!”

If you can talk with crowds and keep your virtue,
Or walk with Kings—nor lose the common touch,
If neither foes nor loving friends can hurt you,
If all men count with you, but none too much:
If you can fill the unforgiving minute
With sixty seconds’ worth of distance run,
Yours is the Earth and everything that’s in it,
And—which is more—you’ll be a Man, my son!

מילה על התרגום הזה. 'אם' זכה לתרגומים רבים מאוד לעברית, מקצועניים וחובבניים. עשרות מהם התפרסמו. לעניות טעמי, גם המקצועניים שבהם לוקים בחסר - וזאת דווקא בשל הקפדתם המקצוענית לדבוק במשקל המקורי; נראה לי כי במקרה של השיר הזה, היצמדות לפנטמטר הימבי של המקור היא למעשה חוסר נאמנות לרוחו. משקל זה, שרגליו דו-הברתיות, הוא המשקל השכיח בשירה האנגלית, והוא קרוב לניגונו הטבעי של הדיבור בשפה הזו. טבעיות זו חשובה בשיר שלנו ולכן נראה לי שבעברית ראוי לשיר הזה משקל בעל רגליים משולשות-הברות, כי פעימה זו היא הקרובה לדיבור העברי הטבעי.

המעבר מרגל דו-הברתית לרגל תלת-הברתית, תוך שמירה על מספר הרגליים בשורה (חמש), מכפיל את מספר ההברות בשורה פי אחד וחצי, כיאה לעברית הזקוקה ליותר הברות כדי לומר אותו דבר. מבין המשקלים התלת-הברתיים, נראה לי נכון לשיר הזה דווקא הדקטיל, המקובל פחות, המשדר רחבות אפית, חגיגיות-מה ושטף - ובייחוד מאפשר להטעים את המילה 'אם' שבתחילתן של רבות מן השורות. 
בשל אריכות השורה העברית שיצרתי, עברתי מחריזה מסורגת לחריזה צמודה; אך שמרתי על סירוגי סיומות המלעיל-והמלרע (החרוז הנשי והחרוז הגברי) שבמקור, על ידי הקפדה על חריזה נשית וגברית לסירוגין. 

בקיצור, הגרסה שלי ל'אם' באה על רקע הרבה גרסאות קיימות ומנסה לתת טעם חדש, שיקלע לרוחו של השיר באמצעות תרגום-תרבותי מחודש של תבניתו. לא חריגה לשם חריגה ולא שינוי לשם שינוי, אלא חריגה ושינוי הנדרשים בשל חוסר הצלחתם של התרגומים הקיימים להעביר את מלוא העזוז ומלוא הרעיונות בשירו של קיפלינג.

את השיר הבא תרגמתי במשקל המקורי - שהקיפלינגיות שלו עוברת היטב גם בעברית.

רודיארד קיפלינג

חידת הסדנאות

מאנגלית: צור ארליך

כְּשֶׁאוֹרוֹ הַתִּינוֹק שֶׁל יוֹם הַבְּרִיאָה

  עַל גַּן עֵדֶן שָׁפַךְ עִנְבָּר

אָבִינוּ אָדָם יָשַׁב תַּחַת עֵץ

  וְגֵרֵד בְּמַקְּלוֹ בֶּעָפָר.

הִתְרוֹנֵן אָדָם: זֶהוּ הַשִּׂרְטוּט

  הָרִאשׁוֹן שֶׁיָּצַר מָאן-דְּהוּ,

עַד הֵצִיץ הַשָּׂטָן מֵעָלִים וְלָחַשׁ:

  "זֶה יָפֶה; אֲבָל זֹאת אָמָּנוּת?"

הוּא קָרָא לְאִשְׁתּוֹ וְיָשַׁב לְעַצֵּב

  מֵחָדָשׁ יְצִירָה שׁוֹנָה –

הָאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּשְׁמַע לְאֵימַת

  הַבִּקֹּרֶת הָרִאשׁוֹנָה –

וְהוֹתִיר תּוֹרָתוֹ לְשִׁמּוּשׁ בָּנָיו

  וְהַלָּלוּ עָשׂוּ פְּלָאוֹת

עֵת גִּחֵךְ הַשָּׂטָן "הֲזֹאת אָמָּנוּת?"

  כְּלַפֵּי קַיִן בַּעַל הָאוֹת. 

הֵם דִּבְּרוּ וְרָבוּ כְּבָר בַּדָּרוֹם,

  בַּצָּפוֹן וּבַמַּעֲרָב,

עַד הֻצַּף בַּמַּבּוּל הַחֵמָר הָאָדֹם

  שֶׁל הָאָרֶץ; וּכְשֶׁחָרַב,

וְשַׁחַר שֶׁל קַנְבַס לָבָן עָלָה,

  וּמִטַּחַב יוֹנִים עָנוּ,

פָּטַט הַשָּׂטָן מִתַּחְתִּית הַתֵּבָה:

 "אֱנוֹשִׁי, כֵּן. אֲבָל אָמָּנוּת?"

אָז בָּנוּ מִגְדָּל לְהַרְעִיד שְׁחָקִים,

  מֵעָלָיו כּוֹכָבִים מָנוּ,

עַד מִלְּבֵנִים רֹאשׁ שָׂטָן הֵצִיץ:  

  "זֶה מַדְהִים, אֲבָל אָמָּנוּת?"

נִשְׁמְטָה הָאֶבֶן לַמַּחְצָבָה,

  עֲגוּרָן מֻשְׁבָּת הֶחְלִיד,

וּבִשְׁלַל לְשׁוֹנוֹת הִתְלַהֵט דִּיּוּן:

  "אָמָּנוּת: תֹּכֶן וְתַכְלִית".

הַסִּפּוּר עַתִּיק כָּאִילָן בַּגָּן

  וְחָדָשׁ כְּשִׁנֵּי יַנְקוּת:

אָמָּנוּת וֶאֱמֶת, חוֹשֵׁב כָּל דַּרְדַּק,

  נִמְצָאוֹת אֶצְלוֹ בַּיַּלְקוּט;

אַךְ אָזְנוֹ תִּשְׁמַע בַּעֲרֹב יוֹמָהּ,

  בְּדֹפֶק מֵאֵט מֵאֵט,

אֵיךְ שָׂטָן עַל תֹּף סָח: "עָשִׂיתָ זֹאת!

  אֲבָל זֹאת אָמָּנוּת? בֶּאֱמֶת?"

לָמַדְנוּ כַּתֵּת אֶת עֵץ הַדַּעַת

  לְוָו שֶׁל גְּלִימַת כְּמוּרָה,

לָמַדְנוּ בַּקְבֵּק אֶת הוֹרֵינוּ הַשְּׁנַיִם

  בְּחֶלְמוֹן שֶׁל בֵּיצָה קְמוּרָה,

לָמַדְנוּ: זָנָב מְכַשְׁכֵּשׁ בַּכֶּלֶב,

  כִּי אֶת הַמַּפְתֵּחַ סוֹגֵר הַמַּנְעוּל,

אֲבָל הַשָּׂטָן מְכַעְכֵּעַ כְּקֶדֶם:

  "זֶה חָכָם, אֲבָל זֹאת אָמָּנוּת?"

שֶׁמֶשׁ לוֹנְדּוֹנִית רָפָה שׁוֹפֶכֶת

  עִנְבָּר עַל אוּלָם מְפֹאָר

שֶׁבָּנָיו שֶׁל אָדָם יוֹשְׁבִים בּוֹ לִגְרֹד

  בָּעֵטִים שֶׁלָּהֶם בֶּעָפָר –

הֵם גּוֹרְדִים עֵטָם בַּעֲפַר קִבְרָם,

  וּדְיוֹ בִּדְוַי יִטְמְנוּ

לְמִשְׁמַע הַשָּׂטָן מְמַלְמֵל בֵּין עָלִים:

  "זֶה יָפֶה; אֲבָל זֹאת אָמָּנוּת?" 

לוּ יָכֹלְנוּ לָשׁוּב אֶל הָעֵץ שֶׁבַַּגָּן,

  לַנָּהָר עַל אַרְבַּעַת רָאשָׁיו,

אֶל מְקוֹם שָׁם זֵרָהּ שֶׁל חַוָּה עוֹד זוֹהֵר

  כְּפִי שֶׁהוּנַח כְּשֶׁגֹּרְשָׁה,

לוּ חָמַקְנוּ לַגָּן בְּרֶגֶל קַלָּה

  עַל פְּנֵי כְּרוּב-שׁוֹמֵר שֶׁנִּרְדַּם –

אָז יָדַעְנוּ, אֵלִי, בְּדִיּוּק אֶת מָה

  שֶׁיָּדַע אָבִינוּ אָדָם.

The Conundrum of the Workshops

When the flush of a new-born sun fell first on Eden's green and gold, Our father Adam sat under the Tree and scratched with a stick in the mould; And the first rude sketch that the world had seen was joy to his mighty heart, Till the Devil whispered behind the leaves, "It's pretty, but is it Art ?" Wherefore he called to his wife, and fled to fashion his work anew - The first of his race who cared a fig for the first, most dread review; And he left his lore to the use of his sons -- and that was a glorious gain When the Devil chuckled "Is it Art ?" in the ear of the branded Cain. They fought and they talked in the North and the South, they talked and they fought in the West, Till the waters rose on the pitiful land, and the poor Red Clay had rest - Had rest till that dank blank-canvas dawn when the dove was preened to start, And the Devil bubbled below the keel: "It's human, but is it Art ?" They builded a tower to shiver the sky and wrench the stars apart, Till the Devil grunted behind the bricks: "It's striking, but is it Art ?" The stone was dropped at the quarry-side and the idle derrick swung, While each man talked of the aims of Art, and each in an alien tongue. The tale is as old as the Eden Tree - and new as the new-cut tooth - For each man knows ere his lip-thatch grows he is master of Art and Truth; And each man hears as the twilight nears, to the beat of his dying heart, The Devil drum on the darkened pane: "You did it, but was it Art ?" We have learned to whittle the Eden Tree to the shape of a surplice-peg, We have learned to bottle our parents twain in the yolk of an addled egg, We know that the tail must wag the dog, for the horse is drawn by the cart; But the Devil whoops, as he whooped of old: "It's clever, but is it Art ?" When the flicker of London sun falls faint on the Club-room's green and gold, The sons of Adam sit them down and scratch with their pens in the mould - They scratch with their pens in the mould of their graves, and the ink and the anguish start, For the Devil mutters behind the leaves: "It's pretty, but is it Art ?" Now, if we could win to the Eden Tree where the Four Great Rivers flow, And the Wreath of Eve is red on the turf as she left it long ago, And if we could come when the sentry slept and softly scurry through, By the favour of God we might know as much - as our father Adam knew!