קוסמוס לובש כלולות: קריאה יומית בשיר "לבדך" לנתן אלתרמן

בשלהי אב-אוגוסט תשע"ט-2019 קראנו מדי יום, במסגרת מבצע פייסבוק "כפית אלתרמן ביום", את שירו של נתן אלתרמן "לבדךְ" מתוך פרק ב של ספרו 'כוכבים בחוץ'. בכל יום "כפית" של קטע קצרצר עוקב מתוך השיר ודברי עיון שלי בו. לפניכם רצף הכפיות לכל השיר, ומבחר מן התגובות בעלות האופי הפרשני.

שׁוֹקַיִךְ תְּהִלָּה לְלוֹטְשֵׁי הַמַּתֶּכֶת.

הגענו לשיר "לבדֵך". "לבדֵך" כי אין כמוך ואת נישאת מעל כולם, מושא פולחן של האנושות והטבע כולו כביכול. אבל מי שרוצה ישמע פה גם שיחה עם "לבדי" של ביאליק שבו אני נשאר לבד מאחור.

זהו שיר סגידה קצר לדמות נשית או שמא ללבנה שבשמיים (כך מפרשת זיוה שמיר); יחליט הקורא אם האהובה האנושית היא מטפורה לירח או להפך. בשורה שלנו נראה שזו אישה, אבל האופי הכלל עולמי כבר מופיע. השוקיים שלך חטובים וחלקים כל כך, אולי אפילו מבריקים, שלוטשי המתכת המתמחים ביצירת פני שטח שכאלה היו מתהללים בהם. הם להם מופת, אם הם שוקי בשר ודם, ושבח אם הם מעשה ידיהם.

המילה "ללוטשי" היא תרכיז צלילים שהשורה כולה מגישה בדילול-מה. כך כל עיצוריה: ל הכפולה מופיעה גם ב"תהילה", ט נשמעת כ-ת ב"תהילה" וב"מתכת", ש הוא העיצור הפותח את השורה, י יש ב"שוקייך". וכך גם כל תנועותיה. האפקט הכולל של השורה הוא ליטוש מתכתי מבריק ואחיד.

אבל המעניין הוא שסדרת צלילים זו עצמה מנוגנת גם בשורה הקודמת בספר, שהיא השורה האחרונה בשיר שגם הוא שיר של סגידה קוסמית ורומנטית, 'בהר הדומיות':

מַשִּׁיקוֹת אֶת יֵינָן הַלּוֹהֵט לְחַיַּיִךְ.

שׁוֹקַיִךְ תְּהִלָּה לְלוֹטְשֵׁי הַמַּתֶּכֶת.

ראו ובעיקר שמעו:

"משיקות את" - כמו "שוקייך תְ". כולל ה-ק של שוקייך שלא הזכרנו קודם.

יֵי של "יינן" מופיע אצלנו ב"שוקייך" ו"לוטשי".

"הלוהט" מקביל כמעט בדיוק ל"תהילה" וגם ל"לוט, של "ללוטשי".

ואפילו "לחיַיך" נותן לנו את ל הדומיננטית ואת ך של "המתכת".

ואכן, שתי השורות הללו עוסקות גם בתוכנן בהערצה שמֵחה של רבים ליחידה. שהיא, כפי שתואר בשיר הקודם ויתחוור בשיר שלנו, יחידה שהכול נעים סביבה במעגלים.

> אבי שויקה: ברור שזה אישה. שוקיים של הלבנה?
>> צור ארליך: בשורה הזאת זה ברור. בשורות האחרות לכאורה ברור ההפך.
>> אבי: גם בשורה השנייה ברור. לעומת זאת אין שורה - גם לא "אורך הלבן" - שלחלוטין אי אפשר להסב לאשה. ברור שבשלב כלשהו הוא קצת מדמה את האשה לירח. אבל נושא השיר הוא אשה.
>> צור: זה אכן הכי סביר. אבל הוא לוקח את זה לקצה, אל תגיד שלא.
>> אופיר בן-יאיר: אני חושב ששלל הדימויים הקוסמיים האלה הופכים אותה קצת לבלתי מושגת, למרות ההכרות האינטימית שלו איתה ועם גזרתה המפונקת שהוא לא יכול להפסיק להסתכל עליה.
>> נדב שבות: ובאמת מה הם השוקיים והגזרה של הלבנה?
>> צור: הקרניים וקווי המתאר. זיוה שמיר היא שמפרשת כך את השיר. מזמן לא קראתי את מאמרה, אבל יש לה שרשרת ראיות.
>> נדב: אם נשים שנייה בסוגריים את השורות הראשונות, הלבנה נכנסת בקלות ובפשטות יפה לחליפה הפרשנית...  ואם הלבנה נמשלה לאישה אז אולי..
במידה ונשייך את השיר לאישה מהשורה השלישית והלאה השיר יהפך להיות מעט גנרי וקצת פחות אלגנטי. כלומר השדות והעצים נושאים את שובל שמלתה הלבן? היקום סוגד לה? זהו מצב שבו המשורר יכל לכתוב כל מה שהוא רוצה.
האנטואיציה האלתרמנית שלי דווקא מושכת ללבנה.
לטעמי כשאלתרמן מדמה נדמה כאילו היתה מציאות והוא נאלץ לתאר אותה. הדימויים גורמים לך להביט בלילה מואר ולומר "זה בדיוק מה שקורה עכשיו"! הלבנה אכן נצבה לבדד והיא מלכתם של הכוכבים האם לא כך? האם לא נושאים העצמים בלילות את הקרום הדק והלבן של הלבנה?
וכי לא נראה כי אליה נושאים עיניהם היצורים.

> משה מלין: הלבנה נראית הנמען הטבעי (ובוודאי האלתרמני), גם אם יש שורות המתאימות לאשה. לא נאסרו דימויים בשיר..
תינח השמיימיים, אך למי יכולים לנהום דובי הציר הארציים?
מירוץ גזרת [הדרך של] הלבנה מהיר, 24 שעות, בהשוואה לזה של כדור הארץ סביב השמש, ומפונק - קרוב לבית ונגזר ממנו; לא דומה לנתיב בחלל שכובש לו כדור הארץ.
שוקי הלבנה הן כנראה קרניה.
הכל שרוי בחייורון ובלובן (בהיפוך חינני של סיבה ומסובב).
וכולה כולה - לבדה.

> דן גן-צבי: שיר סגידה לאשה. אולי לעיר? השוקיים שהם תהילה ללוטשי המתכת העלו בראשי את רחובות הברזל הריקים והארוכים, כאשר הפעם הם מחוטבים ומלוטשים. הגזרה המפונקת והמהירה היא של עיר, רציתי לומר ללא ספק. והבית השני בכלל מתאר עיר בלילה לאור הירח והתאורה הבהירים אך החיוורים.

*

מֵרוֹץ גִּזְרָתֵךְ מְפֻנָּק וּמָהִיר.

יפה יותר מלומר "את חתיכה". אבל אותו מובן. קווי המתאר שלך שוטפים כמרוץ, והמרוץ, כלומר גזרתך, כלומר גופך, הוא חלק, כלומר מהיר, והוא מפונק – תואר שמובנו הבסיסי במקרא וגם בימי כתיבת השיר הוא "עדִין". מרוץ ועדינות, הילכו יחדיו? ביפי הגוף כן.

אחרי צלילי ל-ט-ש המנצנצים של השורה הקודמת, כאן שוררים רוך ושטף. השורה נפתחת ונסגרת בצלילי מ-ר; והמילים האמצעיות מקבלות אף הן כל אחת ר או מ. ב"מרוץ גזרתך" עוד יש צ ו-ז חדות ונמרצות, אך המילה "מפונק" בעצם צליליה מתפנקת בעד עצמה.

*

בָּךְ מִסְתַּכְּלִים כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת,

לָךְ נוֹהֲמִים דֻּבֵּי הַצִּיר.

לוטשי המתכת המעריצים מהשורות הקודמות הם עוד כלום: השמיים וכל צבאם נושאים אלייך עיניים! אלו הן השורות שבהן הקורא מתחיל לשאול את עצמו אם לפניו שיר אהבה לאישה בהגזמה פראית, או שמא המושא הוא אכן אחד מגרמי השמיים והאהבה האנושית היא הדימוי.

המילים "בך" ו"לך" בתחילת השורות מובלטות. דווקא בך מסתכלים, דווקא לך נוהמים, כיאה למי שכותרת השיר מכריזה עליה "לבדך". הנה לנו משמעותה המפתיעה של הכותרת: לבדך לא במובן הבדידות אלא במובן היחידוּת, הבלעדיות, העליונות.

הבלטת "בך" ו"לך" מתחילה בעצם מיקומן בראש המשפט ולא במקומן הרגיל, כמושא, אחרי הנושא והנשוא. אבל ממש לא רק. המילים הללו יוצרות מעין חרוז זו עם זו, באותו מקום בשורה. בָּךְ! לָךְ!. ויתרה מכך, הקורא מוצא את עצמו מבליט אותן ואת יחידותן גם בשל החריגה המשקלית שיש בצמד השורות הזה. בהשוואה לתבנית המשקלית של כל יתר שורות השיר, חסרה כאן ההברה הפותחת, וכן הברה נוספת אחרי הפועל ועוד הברה בין שני חלקי הנושא. "צריך" היה להיות כך (ה"השלמות" - מילים שהוספתי רק לצורך הדגמת המשקל הסדיר שאיננו - בסוגריים):

שוקייך תהילה ללוטשי המתכת.

מרוץ גזרתך מפונק ומהיר.

(הן) בך מסתכלים (כל) כוכבי (הוֹפְּס) הלֶכת,

(הן) לך נוהמים (כל) דובי (הֵיי) הציר.

בבית השני שוב לא "חסרה" שום הברה. החוסרים הם רק בצמד השורות שלנו. הקורא האָץ מתנגש כך במצחו ב"בך" וב"לך", ושותק לרגע אחרי ה"מסתכלים" וה"נוהמים", כמו נכפה לתהות: מי?

כוכבי הלכת דווקא, מתוך כל הכוכבים שבחוץ; מן הסתם גם בשביל החרוז, אבל שוב, לא רק. כוכבי הלכת הם קבוצה מוגדרת, קרובה יחסית, ובעיקר כזו שתנועתה המחזורית מגדירה אותה. כוכבי הלכת הם ה"פליאדה", מין חבורה, דימוי מקובל לחבורת מעריצים המקיפים מישהו (כך למשל כונו המשוררים תלמידי ביאליק). אפשר לשער שאם כוכבי הלכת מסתכלים דווקא בך, אַת השמש שהם מקיפים.

מעניין גם שהביטוי "כוכבי הלכת" כורך בין שם הספר, "כוכבים בחוץ", לבין גיבורו הראשי, ההלך. כוכבי הלכת "מסתכלים" דווקא, גם משום הצלילים כּ-ל-ת הנמצאים גם ב"כוכבי הלכת" וגם ב"מסתכלים".

דובי הציר הם סיפור מעניין אפילו יותר. כי הם שני דברים ביחד. אלה הם, במובנם הבסיסי, דובי הקוטב. דובים לבנים, כיאה לצבע הלבן השולט בכל הבית השני: שדות שחוורו, אור לבן, יונים, פריחת הדובדבן. הדובים רחוקים, בודדים בעינינו, גדולים וחזקים אך נוהמים בקול הנשמע לנו כערגה. במילה דוב נמצא משהו מה"לבד" וה"בדד"; ויתרה מכך, "לך... דובי" = "לבדך"!

ויחד עם זאת, "דובי הציר" מופיעים בשיר כמקבילים ל"כוכבי הלכת", ועל כן אנו חושבים עליהם במובן אחר: "הדובה הקטנה" ו"הדובה הגדולה", המכונות גם "העגלה הקטנה" וה"העגלה הגדולה" - שתי קונסטלציות הכוכבים הנראות בשמיים כמעט בכל הלילות הבהירים וכמעט לכל אורכם שכן הן נראות סמוכות לכוכב הצפון (שבקצה הדובה הקטנה), שהוא ציר (!) התנועה המדומה של השמיים.

כוכבים אלו, ובמשתמע כוכבי השֶבֶת כולם, המצטרפים עתה בהמוניהם אל כוכבי הלכת, "נוהמים" לך נהמת דוב שהיא עתה הנהמה הדמיונית של גרמי השמיים, שעל פי אמונת היוונים הקדמונים היא מצטרפת יחדיו להרמוניה המקבילה להרמוניה הקוסמית.

העולם, אם כן, ממש סובב סביבך. שורותינו ממשיכות כך את השיר הקודם בספר, 'בהר הדומיות', שזה עניינו. "זריחה ושקיעה לָךְ יורדות ועולות". "העולם לרגלייך הביא את דרכיו" (ועכשיו שוקייך תהילה!). "מסביבֵך, מסביבך נסתחרר עיגולִי".

> צפריר קולת: דווקא הפליאדות היא קבוצת כוכבי שבת, חבורה שכזאת.  כוכבי הלכת, עם הלבנה, נודדים בשמים (פלנטה = נודדת).  אלא שהלבנה רצה וחוצה את השמיים מדי ירח (ר"ח טוב לכולם) וכוכבי הלכת, אנחנו (?), ההלך(?) הולכים לאט, לפעמים אפילו נסוגים, ומביטים בעלמה במחלפות הלובן.
והדובים? זורקים הערות סקסיסטיות מהציר.

> אבי שויקה: אין דבר כזה "הגזמה פראית" באהבה.

*

שָׂדוֹת שֶׁחָוְרוּ וְעֵצִים נוֹשְׂאֵי שֹׁבֶל

עָמְדוּ בְּאוֹרֵךְ הַלָּבָן.

התמונה חוזרת כאן להתמקד בנוף הארצי, אחרי המסע אל הכוכבים ואל הקוטב. אבל הרושם שאַת היא הלבנה שבשמיים גובר. השדות והעצים מוארים באור הלבן שלך. השדות חיוורים; מתי אם לא לאור הירח? והעצים נושאי שובל - ככלה, ועל כן השובל מן הסתם לבן: אם בשל החיוורון הלילי, אם מפני שהוא שובל של פריחה לבנה כפי שיצויר בשורות הבאות על פריחת הדובדבן.

כמובן, זה עוד לא אומר שהשיר הוא על הלבנה. כל זה יכול להיות דימוי לשמיימיות של האהובה, לטוהר שלה ולמרכזיות שלה בעולם. השובל והלובן אף מעלים על הדעת כלולות. מפציע כאן אפוא רובד נוסף בשיר: שמא זה שיר התפעמות של חתן מכלתו. בעיניו העולם כולו סובב סביבה ונושא אליה עיניים: כמוהו. וכמו בחופה, כולם עומדים.

בכיוון אחר, חיוורון הרי אינו סתם לובן אלא ביטוי גופני לחולשה או לתדהמה. השדות מתפעמים ממך עד סף עילפון. בזה הם מצטרפים לדובי הקוטב הנוהמים. החיוורון אף מחזיר אותנו למילים הראשונות של הפרק הנוכחי ב"כוכבים בחוץ", "אז חיוורון גדול האיר את הרחובות והשווקים". כאן יצאנו מהעיר אל השדות, וגם הם מוארים בחיוורון גדול - שכבר בשיר ההוא הפותח היה רומנטי.

השיר כולו כתוב בלשון הווה, אך שתי שורות אלו, רבע מהשיר - בלשון עבר. את העבר של "שדות שחוורו" עדיין קל להבין כהווה: הם חוורו, כלומר החווירו, ועכשיו כתוצאה מכך הם חיוורים. אך הפועל "עמדו" הוא עבר מובהק (אם כי בעברית תמיד אפשר להיתלות בנזילות הזמנים שבלשון המקרא). נראה ש"עמדו" הולך אחר "חוורו", והדבר נוסך על המשפט איזו אחדות אסתטית. ובעיקר, אף כי אולי בדיעבד, הוספת תמונה בלשון עבר לתיאור בלשון הווה מדגישה את התמידיות של ההווה הזה. כך היה וכך הווה וכך סביר שגם יהיה.

יש פה גם משחק צלילים עדין. ש שמאלית וימנית מופיעות לסירוגין במילות השורה הראשונה, בדרך כלל בראשן. שׂדות שׁחוורו ... נושׂאי שׁובל. בסופי השורות "שובל" משחק עם "לבן", אף שלכל אחד מהם חרוז אחר בבית. צלילי "באורך הלבן" חוזרים על צלילי "חוורו", ר-ך-בֿ, במקביל לכך שהם חוזרים על עניינו.

*

הַלַּיְלָה, סְחַרְחַר מִיּוֹנִים עַל הַשֹּׁבֶךְ,

ההכללה לקראת סוף השיר מתבקשת: אם הכוכבים מסתכלים בך והשדות והעצים עומדים באורך הלבן, אפשר כבר לומר שהלילה כולו סוגד לך.

הלילה סחרחר, קצת שיכור. היונים מתעופפות להן ומבלבלות אותו, מה שלמעשה לא ממש קורה בלילות כמדומני, אם כי מתאים לערב, עת שבות היונים אל משכנן. ובכל זאת, אנו לכאורה בלילה ממש ויש להבין למה בכל זאת יונים.

היונים לבנות (באידיאל הספרותי), והן מצטרפות לכל הלובן המלווה את השיר. "סחרחר מיונים" נשמע קצת כמו "סחרחר מיין". היונים הן דימוי אהבה נפוץ, כגון זוג יונים וכגון עינייך יונים. ו"שובך", בניקוד הייחודי הזה הסגולי-מלעילי, התחרז עם שובֶל. ידידנו אקי להב כתב רבות על השובך, כאן.  אקי ייתן לנו תקציר של דבריו בתגובה להלן.

"סחרחר מיונים על השובך" הוא הסגר תחבירי, תיאור מצב. מה עושה הלילה במשפט העיקרי? נראה מחר, בשורה האחרונה של השיר.

> אקי להב: יצאתי שם מסוגיית ה"שוֹבֶךְ" (שהפך לסגולי אצל אלתרמן) והגעתי (בעזרת הנותן לַיָּעֵף כוח), לשכבה תמטית חדשה בספרו של מאיר שלו ("יונה ונער"), שספק רב לדעתי אם הוא עצמו ידע עליה...  האם הלילה הוא ממשי בשיר זה? יש פנים לכאן ולכאן.
בקריאתי, אלתרמן בשום אופן לא רצה שכך יחשוב הקורא. להפך, אחרי שפרק א' של כוכבים בחוץ כבר מונח בכרסו, עליו לראות בלילה "נפש פועלת" מרכזית במחזה הכוכבים בחוצי. זוהי הסביבה התמטית שבה מתרחש החיזיון ההגיגי שאותו מתאר השיר.
עוד אגב קטן (מתוך המאמר) מזכרוני: היונים (בשיר!) אינן מסתחררות מעל השובך. הן נמצאות "על השובך". בהחלט יתכן שהן פשוט עומדות עליו.  מאיר שלו בספרו, מתפלמס עם אלתרמן, ומתחכם, ואץ להביא לנו מידע אורניתולוגי הסותר אפשרות שהיונים מתעופפות בלילה. זאת כמובן שטות גמורה.  אין כמעט עובדה אחת המתוארת בשיר זה, שהיא "מדעית". נראה שההיפך הוא הנכון. אלתרמן עושה כל מאמץ כדי להביא לנו תמונה "מוזרה". וברור שיש לכך תפקיד חשוב בשיר. הזרות נועדה לייצר אצל הקורא הלך רוח מסויים. נדמה לי שזה עובד ביג-טיים.

 > אקי: עוד "אגב" קטן: אחת ההוראות של המילה "יונה" היא: "יין". אלתרמן עושה לא פעם שימוש בהוראה זאת. אחת מהן לפחות היא במשוב לשיר היין (מתוך: שיר עשרה אחים, עיר היונה):  ""את שירו דיבר אחינו  / ובלב שירו יונה". הואיל וזהו המשוב של האחים לשיר היין, ברור שלפחות כאן "יונה" = "יין".  אם אינני טועה, גם את זה הזכרתי במאמר.  מדוע שלא יכתוב פשוט יין? התשובה ברורה. מלבד הטשטוש הערפול והחידתיות (שהם ערכים בפני עצמם בפואטיקה מסוג זה) המילה "יונה" מוסיפה ענן שלם של משמעויות לתוכן השיר. הן קונוטטיביות, והן תמטיות.
>> יונתן שלונסקי:  וגם שורש ינה = עיר היונה.

> אסף אלרום: האם יכול להיות שהלילה הסובב סביבך סחרחר (יותר מאשר) יונים שחגות על השובך, וזה תיאור מצב ולא תיאור סיבה? ואז הוא מדליק עצי דובדבן?
>> אקי להב:  בהחלט אפשרי. דרך הקריאה החביבה עליי.

*

מַדְלִיק לָךְ עֲצֵי דֻּבְדְּבָן.

הוא - הלילה הסחרחר מיוֹנים. אַתְּ – האהובה, או אולי הלבנה בשמיים, או אולי האהובה המדומה ללבנה בשמיים. שורה זו משלימה את חג הכלולות הקוסמי הלבן שיוצר האור הלילי החיוור. עצי הדובדבן פורחים בלבן.

הלילה מדליק לכבוד את העצים בפריחה זוהרת, כנרות על עוגת חג. אפשר לומר אפילו שהוא מצית אותם - אבל בשלהבת לבנה, אנטי-אש, על משקל אותה "שלהבת ירוקה" שבה מדליקים את האדמה בשיר "שורו הביטו וראו".

הדובדבן רוקד פה על כל החתונה. הוא מתחרז עם "לבן" (כשם שפריחתו לבנה) אך הוא עצמו סמוק. הוא זה שיושב על הקצפת, על העוגה, הוא העילית – כמוך.

ד-ב הכפולות במילה דובדבן מצטרפות ל-ל הכפולה ב"מדליק לך" ועונות לכותרת השיר "לבדך". אכן, לבד-לבד, רק את. לבד – פעמיים. לגמרי לבד, ולגמרי בזוג. איתי, הלוואי.

בהדהוד זה של שמו תם השיר "לבדך". השיר הבא בפרק אף הוא שיר של סגידה לאהובה המלווה באימה מפני השגתה. זה השיר בעל שני החלקים שאין לו כותרת, המתחיל במילים "על קביים אלייך שיריי מדדים". מרוב שהוא יפה, כבר כתבתי עליו רצף כפיות מלא עוד לפני שהתחלנו בקריאה על פי סדר הספר. לכפיות בודדות חפשו בפייסבוק את התגית #על_קביים, או שורות בודדות בשיר; את הרצף המלא תמצאו בבלוג שלי.