יום שלישי, 29 בדצמבר 2020

לגובה, לרוחב ולאור: בדרך אל לב השיר "הנה העצים" לנתן אלתרמן

במסגרת מבצע פייסבוק 'כפית אלתרמן ביום' קראנו, שורה שורה, יום יום, את השיר חסר הכותרת הפותח את חטיבה ד בספרו של נתן אלתרמן 'כוכבים בחוץ'. הדבר היה בטבת תשפ"א, דצמבר 2020. לפניכם רצף "כפיות" השיר כולו: קטעי השיר, עיון שלי בכל אחד מהם, ומבחר חלקי מהתגובות בעלות האופי הפרשני של הקוראים.

 

*

הִנֵּה הָעֵצִים בְּמִלְמוּל עֲלֵיהֶם.

שיר קצר ונטול שם פותח את חטיבה ד, האחרונה, של שירי 'כוכבים בחוץ'. האווירה הלוהטת מתחלפת מעתה באווירה מתונה ומהורהרת יותר, של התכוננות לפרדה מהעולם.

מרגישים זאת כבר עכשיו, במפגש עם העצים. לאורך חטיבה ג העצים היו לוחמים. הם שאגו ובכו. עכשיו הם ממלמלים להם. לאורך חטיבה ג העצים היו מעטים וצדדיים. אומנם אחד מהם זכה לשיר, עץ הזית, אך עץ זה בדידותו אומנותו. עכשיו, בחטיבה ד, יציפו אותנו "העצים" שיר אחרי שיר.

מה עושים העצים? ממלמלים. הרי הם רוחשים ברוח. וגם, שפתיהם דובבות: צורתו השכיחה ביותר של עלה היא צורת פֶּה. בשיר אחר בהמשך ימזג אלתרמן בין העלים למלמול, במילה אחת, ויזכיר במפורש את השפתיים: "באלף שפתותיו העץ עוד מעלעל את שמֵנו".

המילה מלמול היא מלמול בעצמה. צלילים שקטים ועדינים, מ-ל, צלילי המילה "מילה", החוזרים בקרקוש רצוף. מלמל. אם לא די בכך, המלמול נמשך אל המילה הבאה. "מלמול עליהם". מלמללם. וישנה גם מ של סוף "העצים" שבאה אף היא כמעט בצמוד לרצף זה.

מלמול זה אפילו מחבר אותנו לסוף השיר הוקדם והחטיבה הקודמת, לשורה שקראנו אתמול: החזרה על "מול" במילים "מול ראשה המוֹלֵך" בשורה שלפני-האחרונה שם.

לקראת סוף המלמול, במילה "עליהם", מתערבים בו שני צלילים, ע ו-ה, המחברים למלמול זה גם את שתי המילים שקדמו לו, "הנה העצים", ואת השורה הבאה המלאה בהגה ה, "הִנֵּה הָאֲוִיר הַסְּחַרְחַר מִגֹּבַהּ".

> סלעית לזר: לדעתי יש פה רפרנס לפיוניות על העלים שנראות ממש כשפתיים.

> עפר לרינמן: נדמה שהמילה הפותחת, הִנֵּה, אינה מקרית ואינה סתמית. ההיתקלות הראשונה בה היא בפרק הראשון לבראשית, בהקשר דומה, עצים:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב... וְאֶת-כָּל-הָעֵץ.

> צפריר קולת: עוד המון פנים למלמול הזה: "מי ימלל גבורות העצים / ומי ימולל מילים בבוהן" ("ואתם רוקדים", דורי בן זאב). מיד יתחוור שהמלמול שלהם חזק מהמילים הכתובות.
נוגע ללב. מתעורר חשד שהמלמול הזה הוא לא אחר מאשר הד של רשרוש עלי התרזה (למשל) אצל שוברט ומילר.


*

הִנֵּה הָאֲוִיר הַסְּחַרְחַר מִגֹּבַהּ.

האוויר גבוה כאשר תגביה העין לראות, וגובהו זה גורם לו כביכול להסתחרר, כאילו היה אדם העומד שם. למעשה, גובהו של האוויר מסחרר את המתבונן, את המשורר; אך אלתרמן כדרכו מעביר תכונות מן המתבונן אל המראה, כמו בשורה השנייה בספר "והדרך עודנה נפקחת לאורך". משל היה ילד שקרא לאוויר, אוויר אוויר, אתה כל כך גבוה, אין לך סחרחורת?

בסחרחרות הזאת יש גם מן השיכרון, מן החדווה הכבירה התוקפת את המתהלך בעולם ושואף אותו מלוא ראותיו האוהבות. גם מבחינה זאת, הסחרחר באמת הוא הנושם את האוויר, לא האוויר עצמו.

דומה לשורתנו השורה על ה"לילה שלך" ש"עמד על דלתייך סחרחר משיאים" (בשיר בחטיבה ב של הספר). גם שם הלילה אנו סחרחר בעצמו אלא הוא מגלם את החוויה המסחררת "שלך". הזמן, הלילה, הוא כביכול זה שסחרחר מהגובה (בל נשכח ששיא הוא פסגה). אצלנו, אפשר לומר, זה מחודד יותר, קולע יותר, ודאי ממשי יותר: האוויר באמת נמצא בגובה רב.

ההגה האוורירי ביותר בעברית, ה עיצורית, נושפת, ממלא את השורה באוויר. זה הצליל הראשון או האחרון בכל אחת מהמילים (ה שבסוף 'גובה' נאמרת בנשיפה, יש בה מפיק). המילה "סחרחר", לעומת זאת, מחוככת, ניחרת באין אוויר. מאפיינת אותה הכפלת צמד העיצורים חר, כמו הכפלת הצמד מל בשורה הקודמת. גם הפעם יש בחזרתיות משום המחשה: הסחרחורת הרי מעגלית.


*

אֵינֶנִּי רוֹצֶה
לִכְתֹּב אֲלֵיהֶם.
רוֹצֶה בְּלִבָּם לִנְגֹּעַ.

חשוב כאן הדיוק: "אליהם", לא "עליהם". כלומר, זה לא רק העניין של "לשיר לא על, כי אֶת", כפי שניסח זאת אלתרמן בשיר מאוחר יותר, אלא גם תפיסה של השירה כדיבור ישיר אל הדברים שהיא עוסקת בהם. ברירת המחדל של המשורר היא לכתוב אל הדברים, אל העצים והאוויר, אך כאן המשורר רוצה, כביכול, לבוא אל הדברים בגופו, ברגשותיו-העירומים, במעשיו.

"עליהם", לעומת זאת, הייתה המילה החורזת: העלים של העצים. "הִנֵּה הָעֵצִים בְּמִלְמוּל עֲלֵיהֶם". ועכשיו, כשמדברים על כתיבה, אפשר גם לדרוש את העלים הממלמלים הללו במובן הנוסף של "עלים": דפים. דפים עם מילים. העצים כספר מדובב.

ברור שבפועל המגע עם לב הדברים נעשה בשיר שלנו בכתיבה. ויתרה מכך, בעל כורחה זו כתיבה על ולא אל. הרי העצים והאוויר לא קוראים את השיר הזה.

ההכרה בעובדה זאת תסביר לנו את העומק הפרדוקסלי של עמדת המשורר בשיר שלנו. בעצם, כשאנו משקללים את הרטוריקה של השיר עם העובדות המוכרות לנו, אנו מבינים שהכוונה היא שכאשר אני כותב על הדברים, כגון עכשיו, אני עושה זאת מתוך רצון לעשות את הבלתי אפשרי, שהוא לכתוב אליהם; רצון שנועד לשרת את הבלתי אפשרי עוד יותר, לנגוע בלב הדברים.

בחשבון אחרון, בכתיבה על הדברים נגע אלתרמן בליבם ובליבנו יותר ממה שהיה עושה לו הקדיש את כל ימיו רק לטיולים בטבע או להובלת מזון בשבילים. ושמא הוא מתווה כאן דרך לרבים, לשאינם-משוררים: פתחו לבבכם אל המראות, לכו אליהם, געו בליבם; לא חייבים לשורר בשביל זה.

אלתרמן נוקט כאן ג'סטה של לשון דיבור, לשון קלוקלת מעט: במשפט "רוצה בליבם לנגוע" חסרה מילת הגוף "אני". זה לא אופייני כלל לשיריו הספרותיים. וזה לא מתוך כניעה לאילוץ משקלי, לצורך בשורה מקוצרת שלא הותיר מקום למילה "אני": הוא יכול היה לכתוב באותו משקל "אינני רוצה לכתוב אליהם, כי אם בליבם לנגוע". דומה שדיבוריות זו היא המחשה מכוונת של הרעיון: הרצון לנגוע בדברים הוא הערך העיקרי, והמילים רק משרתות אותו, וגם אנשים כבדי-שפה יכולים לעשות זאת בדרכם.

ההצהרה שלנו כאן דומה לזו שהשמיע המשורר בשלהי השיר הקודם, על אודות העיר. "לֹא אֲנִי אֲחַבֵּר לָהּ דִּבְרֵי אַהֲבָה, / לֹא מָצָאתִי מִִלִּים / גְּדוֹלוֹת כָּמוֹהָ. // אֶל לִבָּהּ הַכָּבֵד / לְבַדִּי אֵלֵךְ". גם שם המשורר לא יכתוב אל (!) העיר את דבריו, אלא יילך לנגוע בליבה (!).

ולבסוף, הזכרנו את החרוז אליהם-עליהם, ומעניין ממנו החרוז השני שאנו משלימים פה, מִגּוֹבַהּ-לִנְגּוֹעַ (שורתנו חורזת עם השורה "הִנֵּה הָאֲוִיר הַסְּחַרְחַר מִגֹּבַהּ"). הרצון לגעת בלב צריך לגשר על הגובה, על המרחק המסחרר. החרוז, הקושר יחדיו מילים כה שונות מבחינה לשונית ומנוגדות מבחינת הרעיון, מושתת על כל התנועות במילים, מִגּוֹבַהּ-לִנְגּוֹעַ (לכן נתתי אותן פה בכתיב מנוקד ומלא גם יחד, שתראו) ו"מדלג" על העיצור ב ב"מגובה".

> חיה משב: "אֶל לִבָּהּ הַכָּבֵד / לְבַדִּי אֵלֵךְ", בדיוק חשבתי גם על מעשה כתיבה שהוא בודד, ואין בו להתלות על הקורא. אל הלב הכבד, הינך הולך לבד.

*

לָשֵׂאת פַּת בַּמֶּלַח וּמַיִם בִּדְלִי

ממשות, פשטות ושירות. שלוש אלו מבטאת השורה שלנו, שהיא תחילת הפירוט מה מבקש המשורר לעשות כדי לגעת בלב הטבע ולא רק לכתוב אליו. ללכת בדרכים עם צידה לאחיו שבשדות.

ממשות של מזון ומשקה ונשיאה פיזית, להבדיל ממילים וכתיבתן.

פשטות של המזונות הבסיסיים ביותר, לחם ומים, ברמיזה לסגפנות המצופה מלומד התורה במסכת אבות (ו, ד): "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה"; את הפשטות ממחיש המשקל בַּשורה, שלראשונה אחרי שלוש שורות הוא קולח ואינו מדלג על שום הברה.

ושירות של נשיאה, ואפילו נשיאה לא קלה ולא נוחה של דלי, המיועדת לאחרים.

אות-היחס ב משמשת בשני מובנים שונים. פת במלח היא פת מתובלת במלח, פת עם מלח. ואילו מים בדלי הם מים בתוך דלי. "פת במלח" הוא צירוף מן המוכן (והוא עוקף משחק מילים מתבקש, "לחם במלח"), וכאן הדבר עוזר למשורר לחדד את תשומת ליבנו לביטוי הבא, מים בדלי, הנראה לרגע משונה בגלל המובן השונה של ב.

ועדיין, במלח ובדלי כאחד יש ל באמצע, מכנה משותף שאיכשהו קושר אותם יחדיו למרות הפונקציות השונות שהם ממלאים (האחד מלווה, השני מכיל), וקושר אותם גם עם "לשאת". מילות ה-ל יוצרות בשורה משהו מעין זה שיוצרת במוזיקה שכבת הבס העקבית. עליה נישאים הפת והמים.

> עפר לרינמן: "שאת לעוללייך, מעוניי הרב שקדים וצימוקים".

> עמית עסיס: דחף הקרבת הקרבן מאוד חזק בכוכבים בחוץ. לשורה שעפר לרינמן הזכיר כאן, אפשר לצרף את 'מושטת כפות לברזל הלוהט'. אחרות אני לא זוכר כרגע. אבל נראה לי שזה יסוד חשוב במבנה הנפש של כוכבים בחוץ.


*

וְעֵת הַדְּרָכִים יַלְבִּינוּ

אפשר להניח ש"ילבינו" נבחר כדי לחרוז עם "אבינו", המילה החותמת את השיר. ובכל זאת, מה פירוש דרכים מלבינות? מדוע הלבנת הדרכים היא העת לצאת אליהן עם צידה לאחים שבשדות?

ברור שאין הכוונה לשלג, כי כאמור זה דווקא הזמן שאנשים עובדים בו בשדות, כנראה רועים. ברור גם, מאותה סיבה, שאין הכוונה לאור הירח שבשירים אחרים בספר מוצג כלבן ("שָׂדוֹת לְאוֹר יָרֵחַ בְּמַסְווֹת הַגֶּבֶס", 'מזכרת לדרכים'; ובמשתמע "בָּךְ מִסְתַּכְּלִים כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת, / לָךְ נוֹהֲמִים דֻּבֵּי הַצִּיר. // שָׂדוֹת שֶׁחָוְרוּ וְעֵצִים נוֹשְׂאֵי שֹׁבֶל / עָמְדוּ בְּאוֹרֵךְ הַלָּבָן. / הַלַּיְלָה, ..." בשיר 'לבדך').

אך הנה דרכים מלבינות באור השמש יש לנו ב'מזכרת לדרכים', מיד לאחר השורה שציטטתי על מסוות הגבס לאור הירח: "כָּרֵי מִרְעֶה וָשֶׁמֶשׁ וּשְׁרִיקָה. / דְּרָכִים, / אֶל מֶרְחָבָן /  הַשָּׁר וְהַלָּבָן / בַּחֶבֶל הוֹבִילַתְנִי הַתְּשׁוּקָה!". וזה העניין גם אצלנו כאן.

> סלעית לזר: חשבתי שהוא מתייחס ללבן (בגלל יוסף ואחיו נזרקתי לספר בראשית), ומכאן שמתייחס לדרכי ערמה ושקר, כמו לבן בן בתואל. אולי, כמו יוסף, הוא בכלל לא רוצה ללכת לשם. הוא רוצה להישאר בגבולות העצים ועליהם. אבל הדרכים מלבינות, נכנסת חובה משפחתית/לאומית. והוא עושה זאת בלב ולב.

> יצחק גווילי: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו"... קדימה, הדרך הוכשרה. כך רמז פה לדעתי.

> נדב שבות: דמיינתי לילה סהור. אחי הגדולים אלה הכוכבים כמו בחלום יוסף. איש החלומות מביא צידה לאחיו העובדים בשדות (בעמק); חיבור בין חיי הרוח (מהעיר) לחיי המעשה לפועל.
זה מדרש יפה אבל באמת נדמה לי שאחיו הגדולים הם האור והרוחב (כבר ראינו שהאור הוא חבר) והשיר פשוט ומופשט יותר.

> צפריר קולת: אני קורא "ילבינו" במובן של שֵׂיבה. ואז "אחי הגדולים" עם רמיזה ליוסף אבל גם לדורות הקודמים. מכאן גם ה"אבינו" החותם.

> צביה בר-לב: "ילבינו" בעיני מאבק, בקיץ, בעונה שבה העדרים בשדות.


*

צֵידָה לְהָבִיא לְאַחַי הַגְּדוֹלִים,

הפת-במלח והמים-בדלי, שמתחשק למשורר לשאת בדרכים לכשילבינו, מתגלים בשורה הזאת כצידה לאחיו הגדולים. כלומר, רצונו הוא לשרת את מי שיקרים לו, דומים לו ובכירים ממנו.

מיהם האחים? אולי העצים והאוויר, אולי האור והרוחב מהשורה הבאה, אולי בני האדם האחרים, אולי בני ישראל האחרים, אולי שאר המשוררים הגדולים והוותיקים, אולי אנשי הכפיים והמעשה, אולי ואולי ואולי. ולא ולא ולא. אני חושב ששום תשובה ספציפית לא תהיה נכונה. לכל היותר היא תהיה דוגמה לַתשובה.

כי האחים הם מה שאמרתי לפני שנכנסנו לשאלה: הם כל המהויות היקרות למשורר, הדומות לו והבכירות ממנו בעיניו. העניין פה הוא הכרת הקטנוּת והוקרת הגדוּלה. הוא רוצה להתמזג בהוויה, בטבע, ביופי, ולמלא את שליחותו. לתת. לציֵיד.

לרבים קופץ פה כידוע ההקשר של יוסף ואחיו. יעקב, האב המשותף (בשורה הבאה ייאמר שהשליחות נעשית "בשדות אבינו"), שלח את יוסף לראות את שלום אחיו הרועים באזור שכם. מה נותן לנו ההקשר הזה? את מכירת יוסף? תיקון למכירת יוסף? אלמנט של קנאה ושנאה? כל מיני דברים לא רלבנטיים שמוציאים את שירנו מעניינו ומלבישים עליו כתונת כפייה עשויה פסים. בתורה כלל לא מצוין שיוסף הביא לאחיו צידה.

במקרא מופיעה סצנה דומה יותר: ישי שולח את בנו הצעיר דוד להביא לאחיו הגדולים, במחנה צבא ישראל, איפת קליא (דגן קלוי) ועשרה לֶחֶם. זו תחילתו של סיפור דוד וגליָת. מתאים לנו? קצת יותר, בגלל הצידה, שכמו אצלנו היא גם לֶחם, ומפני שדוד ואחיו הגדולים ביחסים טובים ככל הידוע, ומשום שדוד עצמו מתגלה בגדולתו. ועוד, דוד הוא משורר, משורר תהילים, השר את הדר הטבע. משרת אבל משורר, קטן מאחיו אבל משוח למלוכה. מצד שני, הקשר המרעה השלֵו אצל יוסף מתאים יותר מההקשר המלחמתי אצל דוד.

אבל למי אכפת איזה סיפור מקראי מזכיר את השיר שלנו? ממתי כל דימוי וכל תמונה וכל מילה בשיר צריכים לשלוח אותנו למקרא? האם הסצנה כאן, של ההלך השואף אל קרבו את הדר הטבע, אינה עומדת בפני עצמה? למה ההלך שלנו לא יכול פשוט לבטא את הרצון להיות מועיל, לעשות משהו בתוך העולם האהוב עליו, לגעת בליבם של הדברים באמצעות הדברים הפשוטים: הליכה, סחיבה, לחם, מלח, מים, דלי?

נזכיר לסיום את החרוז שאנחנו סוגרים בשורה הזאת. "בדלי" מתחרז עם "הגדולים". חרוז פתוח-סוף, אסוננטי מה שנקרא. "דלי", על כל צליליו, מצטלצל לנו, בקצת דילוגים, ב"[ג]ד[ו]לי[ם]". הדלי הוא מגושם, הוא גדול (קשה לסחוב דלי מים שלם בדרכים הארוכות, ודאי אם אתה אח קטן; בדרך כלל, אם אתה קדמון, תסחוב אותם לכל היותר בנאד), המים מטפטפים ממנו כשהוא מתנועע. למה דלי? כי האחים רבים, האחים גדולים, וצריך כמה שיותר מים. הנה לנו עניינו של "גדולים" במילה החורזת איתה בשפריצים ובסרבול מכוון, "דלי".

> עינת ברזילי: אני ממש מסכימה שהסיפור התנכי לא משנה פה. אני רואה רצון להתפעמות. רצון להיות במקום אחד עם הטבע. מעבר לשכל ולניתוח. לא חיצוני: לכתוב על. אלא להתמזג. קצת הזכיר לי את השל ביחסו להתפעלות מעולמו של האל כעבודת האל.

> יפעת גלבר: ביחס של ילד לאחיו הגדולים יש לפעמים קרבה ואהבה מהולות בכמיהה ובהערצה. האחים הגדולים לעומת זאת הרבה פעמים לא סופרים את הצעירים... כשאני חושבת על יוסף ההולך את כל הדרך מעמק חברון עד לעמק דותן על מנת לחבור לאחיו הגדולים, לא מנחש עד כמה הוא לא חסר להם, עד כמה הם מתכננים למחוק אותו, זה ממלא אותי בעצב. האחים הגדולים הם כמו העצים והאוויר, מושא לתשוקה ילדית שהוא למעשה קיר חסום ואדיש. לכן עבורי ההרמז המקראי גם אם איננו מדוייק הוא משמעותי, מה גם שהוא מחבר אותי לתמונת נוף ספציפית שצובעת את השיר (שדות עמק דותן)

> רפאל ביטון: הבחירה של המשורר במילים המעלות על דעתנו אירועים מקראיים היא מקרית? לעניות דעתי יש כאן רמז ל-3 אירועים: עקידת יצחק (הנה העצים); יוסף ואחיו (בשדות אבינו); דוד ואחיו (צידה לאחיי הגדולים); המשותף להם: כוונה אצילית מצד ההולך ורגש של אחוה -- וילכו שניהם יחדיו; את אחי אנוכי מבקש;  וישאל לאחיו לשלום -- שנענית בתגובה "צוננת" מהצד השני: עקידה, זריקה לבור, נזיפה.  המשורר מתאר את רצונו הטהור אבל אולי הארמזים רומזים לנו שהמשורר חושב שהמשימה שלקח על עצמו היא בלתי אפשרית בהגדרה. הוא רוצה "בליבם לנגוע" אבל ברגע שיתחיל לממש זאת, תהיה בהכרח ירידה מהגובה אל קרקע המציאות.  והנה אף על פי כן הוא ניגש למשימה!

> חגי הופר: מעבר להקשר התנ"כי, זה אכן פשוט שיר פסטורלי. יש ז'אנר כזה. ובעבר היה מאוד פופולרי אצלנו.

> יואל טייב: ידובר (או אולי דובר כבר) על הפרוזודיה של השיר הזה? היא כל כך מבאסת בעיניי. הקפיצות באמפיברכים, וחוסר העקביות במספר האמפיברכים בשורה.
>> צור ארליך: דובר קצת. רמזתי פעם אחת לכך שברוב השורות יש 'רשת', דילוג על הברה מושפלת באמפיברך (בדרך כלל לקראת סוף השורה), ואילו בשורה המדברת על פשטות, "לשאת פת במלח ומים בדלי" (וגם בשורה הראשונה, וגם בשורה של היום), הניגון מלא וקולח.
>> רומן אייזנברג: 1. גם אני לא הכי אוהב את הפרוזודיה פה. כלומר זה בחלקים נשמע לא הכי טוב.
2. אם אני מבין נכון זאת פרוזודיה מדויקת מאד, ולא 'רשתית'. כל ההחסרות הן ברגל האחרונה. בכל בית יש שתי זוגות חרוזים, זכרי ונשי כמקובל אצל החבר’ה.
החרוז הגברי חייב ליות קטלקטי באמפיברך. החרוז הנקבי בשני הבתים יושב על רגל מקוצרת, משמע זהו אפקט ריתמי קבוע ומבני. לא חושב שזה קשור לתוכן, לפחות לא בבסיסו, זהו המבנה הפרוזודי של הבתים.
3. גם אורכי הטורים המשתנים איננו שרירותי, אם כי מעט גמיש. יש בכל בית שלושה טטרמטרים וטרימטר אחד. בבית הראשון אחד הטטרמטרים מפורק לשניים. גם זה די נפוץ בתקופה, או לפחות קיים. ואם כבר אז הטרימטר בשני הבתים הוא בטור עם חריזה נשית. אם כי הסדר זוגות חרזים שונה בשני הבתים (גיוון כבר אמרנו 🙂), ופעם ראשונה הטור המקוצר הוא השני בצמד ובבית השני הראשון (גיוון!!).
בבית הראשון קיצור הרגל בסוף הטורים הנשיים דווקא עובד טוב; עושה רושם "פלסטי" של סחרחרת חוסר אוויר ונגיעה. בבית השני הוא כבר הופך לטכני.
>> יואל: ברור לי שזה מאוד מסודר ומתוכנן, אין לי ספק שהוא ידע מה הוא עושה. הבעיה שלי זה שזה פשוט יוצא לא טוב. וזה עוד יותר עצוב לי כי אני מרגיש שלשיר יש פוטנציאל אלולא היה כלוא ברשת משונה של אמפיברכים מוזרים.
>> רומן: אני חושב שהוא עשה דבר יפה, מהלך של בנאדם שבאמת שולט בפרוזודיה ועושה איתה ניסויים רציניים. בבית הראשון הרגליים המקוצרות עובדות יפה בעיניי. החלוקה של הטטרמטר לשניים קצת מעצבנת אבל אני מבין אותה כהחלטה ללכת עם המילים המדויקות ולהתפשר על המבנה. אולי יש עוד סיבות שלא ברורות לי. בבית השני הוא כבר כבול למבנה שנקבע בראשון ולא בהכרח מנצל אותו כמו מתקיים בתוכו. אני מסכים שזה יוצא טיפה מכוערי בעולם הצרפתי (ואולי בעולם בכלל), אבל נסה לזרום טיפה עם הרוסים.


*

לָאוֹר וְלָרֹחַב בִּשְׂדוֹת אָבִינוּ.

חסרה כאן איזו "ך", הה? לא היה צריך להיות "לאורך ולרוחב"?

האור נעשה כאן לממד. האור השוטף את השדה ומלבין את הדרכים. האור הוא כמו אורך. לאור ולרוחב. מהם המרחב עשוי.

אבל ך אינה מבוטלת. היא נשארת בתודעתנו, כהשלמה לביטוי המצופה. האורך והרוחב נוכחים כאן שניהם. הלוא מדובר בהליכה ב"דרכים", ולדרכים יש בראש ובראשונה ממד אורך. המשורר מתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה.

למאתרי הרמיזות המקראיות בשיר, הנה אחת דשנה: אברהם אבינו נצטווה "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה", והנה המשורר מתהלך לאור(ך) ולרוחב בשדות "אבינו"!

ממדי האור(ך) והרוחב מצטרפים לממד השלישי, ממד הגובה. הוא הופיע בתחילת שירנו הקצר: "הנה האוויר הסחרחר מגובה". המשורר מתהלך אפוא לאורך ולרוחב ונושא מבטו לגובה. אל האוויר ואל מלמול עליהם של העצים.

שניים מהממדים מזוהים בשיר עם איכויות פיזיות שעל סף המופשט והרוחני: הגובה זוהה עם האוויר, והאורך עם האור.

לדברים יש אפוא שלושה ממדים, ושלושתם נמנים בשיר; המשורר צריך להשתמש בכולם כדי לחתור אל הנקודה נטולת הממדים, נקודת המהות שבאמצע: "בליבם לנגוע".

השורה הזו שימשה אותי פעם ככותרת למאמר המציע קריאת רוחב בכמה משירי כוכבים בחוץ.

אם תרצו, בדיעבד, יש פה אפילו מחווה למי שכתב על חייו של אלתרמן עצמו לכל אורכם ולכל אורם - דן לָאוֹר, בעל הביוגרפיה "אלתרמן". או שלאור עברת כך את שמו מלאופר בהשפעת השיר?

מיהו "אבינו" שהשדות שלו? זה המשך של השאלה מאתמול, מיהם "אחיי הגדולים". הלוא זהו אביהם המשותף. כשם שאתמול ענינו שהאחים אינם דבר ספציפי, אלא כל מה שהאדם חש כלפיו אחווה ויראת כבוד, כך גם האב אינו גורם ספציפי אלא מולידם המשותף של האדם ושל כל אלה (כמובן, הפשוט ביותר הוא לומר אלוהים, מגיבוריו העקביים של הספר); או אפילו, באופן בסיסי יותר, כל מכנה-משותף שיש ביניהם.  

"אבינו" מתחרז כזכור עם "ילבינו"; נוסף על כך הוא כולל בתוכו חזרה על "להביא" בשׁורה הקודמת, זו שכבר מחייבת את קיומו של איזה אב: "להביא לאחיי הגדולים".

קראנו את "לאור ולרוחב" כתואר-הפועל. לנוע לאור ולרוחב. הפועל עצמו חסר: השיר אינו אומר במפורש "לנוע", "להתהלך", "ללכת" וכדומה. הפועל הזה הוא מסקנה הגיונית מכל מה שנזכר: "הדרכים", "צידה להביא", "בשדות".

אבל היעדר הפועל עשוי גם להובילנו לקריאת "לאור ולרוחב" כתמורה של "לאחיי הגדולים", כלומר כמושא עקיף של הבאת הצֵידה: צידה להביא לאחיי הגדולים, שהם האור והרוחב בשדות אבינו. כך הציעו פה חברים בטרם עת: שלשום נדב שבות ואתמול גילה וכמן. הַפסיק בסוף השורה הקודמת מספק ביסוס לאפשרות הזאת.

לטעמי היא סבירה פחות. יש יוהרה שאינה-במקומה באמירה שאני אחיהם הקטן של האור והרוחב. ויש מוזרות-מה בציור שלי מביא להם צידה. בעיניי עיקר העניין בשיר הוא התנועה במרחב, שכאן ניתנים לנו ממדיה המשלימים, תוך צירוף האור לגובה שנזכר קודם, לאורך, ולרוחב הנרמז; והאחים הגדולים יכולים להישאר כסמל פתוח כפי שביארתי.

> משה מלין: נראה שאפשר להתייחס אליהן גם כאל תיאור מקום כשהמילה החסרה היא [הפזורים] או משהו בסגנון.

> צפריר קולת: אם כבר אנחנו במדרשים על שלושת ממדי המרחב, אפשר לומר שה "ך" משלימה גם את הרוחב. האוויר - גובה, האור - אורך (האור מאיר ומלבין את הדרך הנפקחת לאורך), הרוך - רוחב.

> עפר לרינמן: אולי יש כאן גם רימוז ל"אבינו" נוסף, זה ממסכת אבות (ו, ד) אשר קשר גם הוא פת במלח ומים - לדרך: "דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה".

> רפאל ביטון: אולי בקשת המשורר היא לצאת לאור ולתפוס מקום (לרוחב) בעולם השירה.

> נדב שבות: ישנן התופעות (עליהן וגם אליהן כל נער עשוי לכתוב); הן מניעות את הנפש הלירית. אך אלתרמן רוצה להעניק משהו לאורך ולרוחב ולגובה ולאור שהם ליבם של ההתרשמויות כולן.
לטעמי חלק מההסתייגות מאלתרמן נובעת מהעיסוק בחוויות קלושות (כמו מופשטות). השיר הזה מפורסם בגלל החיבור בין העלים והסחרחורת והלב אבל בעצם התכלית שלו הוא האורך הרוחב והאור.
הוא אומר, אינני רוצה לדבר על הדברים כפי שאנחנו רואים, מנחתי הדלה היא לגעת בלב ההתפעלות (במובן מודרני וימי בניימי) שלנו. עם רמז לעבודת האל שאולי בלתי נתפס עד שכן שניתן הוא לגעת בבניו (תולדותיו) הגדולים. כמו בצילום, השאלות החשובות הן שאלות מרחב ואור ולא מה האובייקט.

> משה משריקי: נראה לי ש"הנה האוויר הסחרחר מגובה" מחייב את המתואר להיות בגובה כדי לחוש בסחרור ולא להביט אל הגובה אולי זה מרמז על המסע של יוסף מחברון לעמק דותן לחפש את האחים שלו,אליהם נשלח הוא עצמו ולא איזה עבד שליח כדי לגעת בליבם ולהתקרב אליהם, להתפייס. לאור ולרוחב בשדות אבינו גם יעקב קנה את חלקת השדה באזור שכם וזה חתיכת מרחק מחברון.  אני מצרף קישור על המסע שלהם שמתואר בו עוד קצת רמזים שיכולים לקשור את העניין.


*

אני מוסיף כאן משהו שכתבתי למחרת, מתוך דברי פתיחה לשיר הבא, 'בדרך הגדולה'.

למעשה אפשר היה להכתיר גם את השיר הקודם במילים "בדרך הגדולה", אם כי שם הדרך הצטיירה כאוסף של יעדים, ואילו בשירנו הנוכחי יש אך ורק דרך, ומראות מעבריה, ואין לה סוף. לשיר הקודם אין כותרת, וכמוהו כל השירים הפותחים את ארבע חטיבות הספר. הוא היה מעין שיר הקדשה, מבוא. הוא רמז לנושאים שיבואו בהמשך החטיבה, כגון האחים (לאחים יוקדשו שני שירים, 'שיר שלושה אחים' ו'שיר בפונדק היער').




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה