הָעֶרֶב הַנּוֹדֵד
אֶל הֶהָרִים פָּנָה.
תיבת הזמרה הרי נפרדה כבר לפני שלושה שירים, אבל עכשיו תהיה לנו זמרה של נערה, וגם היא תישכח והעולם יישאר בלעדיה.
השיר הקצר מתרחש בשעת ערב, שעת שקיעה, כמו רוב השירים שבאו מיד לפניו בספר: 'תיבת הזמרה נפרדת', 'שערים לרווחה' ו'שיר שלושה אחים'. הערב הוא שעת נעילה ופרידה (כפי שייאמר בשורה הבאה בשירנו) והרהור והפנמה.
הערב נודד – גם זה באורח דומה למה שראינו ב'תיבת הזמרה נפרדת', "עם הרוח הנודדת לא ניסע הרחק מכאן; השקיעה נשאה בדרך את סלי הדובדבן". שם הרוח נודדת והשעה שעת ערב, אצלנו הערב נודד ומנשבת רוח (תכף היא תופיע בשירנו. במילה האחרונה בשיר, אבל זה די תכף).
בפשטות, הערב נודד כי הוא מחזורי: הוא נע מערבה על פני כדור הארץ. גם השמש המעריבה נראית נודדת, הולכת מאיתנו אל מקום אחר - בפרט במקרה שהאופק הררי, והשמש כמו הולכת אל מאחוריו.
הפועל "פנה" תואם את הביטוי "פנות היום". "היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, נבואה שעריך" (גם שער יגיע תכף, אגב). היום, כשהוא בשלב הערב שלו, פנה. פנה להסתלק מאיתנו, פנה בנדודיו אל ההרים. כשההרים במערב, השמש נעלמת הרבה לפני שמחשיך, וזה מאריך את השהות שתתואר בשיר.
השורה הבאה תטעין את כל זה במטען רגשי חורג.
*
שְׁעַת הַפְּרִידוֹת, מַה קְּדוֹשָׁה אַתְּ!
פנוֹת-העֶרב, עת פרידתו של האור, מתגלה כ"שעת הפרידות". שעה של הלך-נפש מסוים הקורן אלינו מהסביבה. לשעה זו מייחס המתבונן קדוּשה: זו עת נבדלת, עת של התייחדות או התמזגות, עת שגב.
אולי כך הוא בכל יום ויום, ואולי רק בערב מסוים, ערב-פרידה כלשהי. כך או כך, בעת הזאת מרגיש המתבונן כי עולמו נפרד מיסודותיו. אדביק כאן את השיר כולו, ותוכלו להתרשם שכך הוא – אך כמובן, כהרגלנו, העיון בשורות הבאות יישמר לימים הבאים.
תחושה זו אופיינית לשקיעות של אלתרמן, אף כי כאן היא מזוקקת. נזכיר כאן כדוגמה את השיר 'כיפה אדומה', המתרחש "עת יומֵנו הפרא נמחה כדמעה / מערים ויערות, משָנה וחודֶש". אל הרגע הזה נשקפות מרחוק, בעמידה, "השנים הבאות", וגם "אנחנו שותקים". קדושה אחרת, של התפייסות עם תבל והתאחדות אוהבים מיסטית עמה, יש בחלק ג של השיר 'אל הפילים', באותה שקיעה ש"הפרות שבאחו געוהָ" עת מרגיש המשורר כי "סופי הדרכים המה רק געגוע". בדברו על הכפרה ההדדית בינו לבין תבל הוא קורא "חגים לעיניי שקיעותייך שלך", חג שהוא מעין יום טוב של יום כיפור.
אצלנו, המילה "שעת" שבתחילת השורה נשמעת שוב בסופה, בצירוף "קדושה את" (שיתחרז בתורו עם "שַער", ללמדנו שאכן שָׁה-אַת נשמע כמו שַעַת). כלומר הקדושה אכן קיימת בשעה הזאת, גם באופן צלילי.
*
עַלְמָה כְּאֶל חֲלוֹם יוֹצֵאת אֶל מִפְתָּנָהּ
וְשִירָהּ מִתְמוֹטֵט בַּשַּׁעַר.
ההתרחשות באה כמתוך הזיה. בפנות היום יוצאת עלמה אל מפתנה, כביכול לקראת טיול ערב קליל ומרגיע, אך לא: היא יוצאת כאילו יצאה לקראת חלום. כביכול, הבית אמיתי, אבל החוץ לא לגמרי.
כל הסיטואציה הזאת ריחופית משהו, רומנטית, החל בכך שזו 'עלמה' וההקשר הוא של פרידות ושקיעה, והמשך בחוויית העולם שבחוץ, ושמא החוויה כולה, כחלום. כי אכן, כפי שנראה בהמשך השיר, העולם מתרוקן כמעט בשעה זו מאביזריו, ומתקדש.
ההמשך הזוי יותר. השער הוא סף נוסף, חיצוני יותר ממפתן הבית. שם נמצא שירה של העלמה, והוא מתמוטט כשהיא יוצאת. אולי זה שיר שחיכה לה כמו מחזר, אך הוא נלפת ונבעת כשהוא רואה את מושא חלומותיו שלו?
אבל כותרת השיר היא "זמרה", והשיר הנזכר פה הוא הדבר היחיד בשיר הקרוב לזמרה. נראה יותר אם כך שמדובר בזמר שהיא שרה. היא שרה אותו ביוצאה כאל חלום, לא לגמרי על הקרקע, לא מתוך כוונות מציאותיות, ועל כן השיר אינו שורד. מצליח להגיע מהסף אל השער וזהו. את השער הוא לא יעבור.
התמוטטות שכזאת בשער לעת ערב היא מוטיב השוזר כמה שירים בספר. זכור סיומו של השיר "איגרת", "אל עץ כבד, אלִי, תבוא נפשי חיגרת, / תסיר את תרמילה הדל ותתמוטט. / רציתי לחבר לךָ היום איגרת, / אבל אל לב הזֶמר נשברה העט"; כלומר התמוטטות הנפש היא התמוטטותו של השיר. "מתמוטט בא הערב עלי אדמות", נאמר בתחילת-סופו של השיר 'ערב בפונדק השירים הנושן וזמר לחיי הפונדקית" (ושמו של השיר מלמד על הקשר ההדוק לשיר ולזמר). השיר הקודם בספר, 'שיר שלושה אחים', נפתח בתיאור השקיעה כ"שריפה מתמוטטת". ובשורה האחרונה של הספר כולו נופל ונטרף הכול, גם השיר והמנגינה, והולכים עוד רק הבכי והצחוק – "עד ייפלו בלי אויב ובלי קרב". סוף הספר. גם 'פגישה לאין קץ', אף הוא שיר שהשירה היא נושאו, נגמר בנפילה. ואפשר למצוא עוד ועוד.
בשתי השורות שלנו יש כמה צמדי מילים בעלות צלילים משותפים, ומתוך כך, בהיגיון השירי, גם קשר עקרוני, פיוטי: עלמה וחלום; שיר ושער, והמילה מתמוטט בתוך עצמה.
*
עַל סַף הָרָקִיעַ בּוֹדֵד הַבְּרוֹשׁ
הנוף ריק כמעט, ורק הברוש חוצה את האופק ההררי. אם חיפשתם מקור ל"הנה ברוש לבדו", הרי לכם אפשרות.
השורה היא חלק מתהליך שהוא תמונה: פניית הערב, צאת העלמה ודעיכת שירה על הסף, בבית הקודם, מתגלים בבית הזה כמעין גילום 'עלילתי' קצר למהלך רגשי של התקלפות מענייני היומיום ומהסחות דעת וכניסה לעולם כאל איזה מקדש דממה ריק. בהתאם לכך, השורה הזאת מקושרת אל שכנותיה בנימים דקים ומעניינים.
נתחיל מכך שהברוש מצוי "על סף" הרקיע. סף זה הוא השלישי בסדרה של סיפים, המוגשים שורה אחר שורה במילים שונות ובמהלך רצוף מהפנים אל החוץ. תחילה היה ה"מפתן" שבין הבית למה שמחוצה לו. עד לשם הגיעה העלמה. מעבר לו ישנו ה"שער", בין המתחם הפרטי לבין מה שמחוץ גם לו. עד לשם הגיע השיר. ולבסוף ישנו ה"סף", סף הרקיע המבדיל בין העולם הנגיש לנו לבין המעֵבר והאינסוף. לשם הגיע, יחידי, הברוש. הגיע לסף ולא יסף.
סף אל סף אל סף בדרך אל הנעלה, ובכל סף עוד פרידה. אכן, "שעת הפרידות, מה קדושה את".
ה"ברוש" מצטרף לחבורה של מילים עם צלילי ר-ש, שיר ושער, וכולן שותפות להרגשת הבדידות והדעיכה. בייחוד אח הברוש לשיר, שנטישתו תוזכר שוב בשורה הבאה. בצליליו הנותרים, בּ_וֹ, הברוש נקשר למילה המתארת אותו, "בּוֹדד". תכונת הבדידות כמו מתגלה פה כמובנית בברוש.
הברוש יתחרז עם "שלוש", מילה שבשיר שלנו תציין גם היא מיעוט ומינימליזם. אבל מעניינת יותר התחרזותה של המילה המתארת את הברוש, "בודד", התחרזות שאיננה מוחצנת בשיר. "בודד" שבשורה שלנו, השורה הראשונה בבית השני, חורזת באופן מובהק עם "נודד", בשורה הראשונה בבית הראשון.
השורה ההיא, "הערב הנודד אל ההרים פנה", שבורה לשתיים, וכך "נודד", שעל פי מבנה השיר אינו חלק ממתכונת החריזה, נמצא בכל זאת בסוף שורה גרפית. ובאמת, גם הערב הנודד וגם הברוש הבודד מוצגים על רקע האופק. הערב הנודד פנה להרים, הברוש בודד על סף הרקיע. גם הערב נודד בעצם לבדו, ובדידותו של הברוש הנותר יחידי, כעני בפתח הרקיע, מדגישה זאת.
> אקי להב: זה המקום להזכיר את שירה של תרצה אתר: "תפילת יום הולדת". בשורה הפותחת "אלוהים שלי אשר מאחורי הברוש". וגם בהמשך היא דנה ב"בְּרוֹשִיּוּתוֹ" של הזכרון. יש לי הרגשה שהיא מתכתבת עם שירנו "זמרה", בהתרגשות גדולה. לא יתכן שלא. אולי זהו מקור האיזכור שלה (בתפילת יום הולדת) את שנת 1971. יתכן שזהו יום ההולדת הראשון שלה לאחר מותו של אביה (שנת 1970)
>> צור: נכון! והלוא בדקנו את עניין היום-שני והשנה ומצאנו שזה הולם את התאריך העברי של יום הולדתה. ממש אפשר לקרוא את השיר 'זמרה' בעיניה של תרצה בשנה ההיא. העלמה עם השיר - הרי זו היא!
>> אקי: ותראה את הברוש המרכין את ראשו אל ראשה. מי עוד זה יכול להיות.
> צפריר קולת: "זמרה" היא הלא גם זמרת הארץ, המובאת כמנחה. נפרדים מהשיר שעד עתה היה שלנו (המשורר), מעלים אותו כמנחה לעלמה, ובכך הוא הופך לשירה-שלה, מונח-מתמוטט בשער. בדידות הברוש לאחר שמסר את שירו היתה יכולה מעט לפוג לו לא נשכח. על שלוש המילים שנותרו לנחם ולנדוד, ודאי נשוחח בקרוב.
>> צור: יפה, אבל זו דרשנות מופלגת להבין את "שירהּ" ואת "שיר העלמה" כאילו הם באים מאחרים ונעשים שלה. בקריאה טבעית בשיר ברור שהשייכות של השיר אליה היא נקודת המוצא ולא נקודת הסיום.
מה שכן, שמא אנחנו כאן עם עלמה לעומת עלמא, עולם. השיר הוא אולי מנחתה של העלמה לעולם, אך המנחה כנראה לא מתקבלת. לעולם מוזיקה משלו, של רוח בשדות הרחבים.
> תומר מוסקוביץ: העלייה בקדושה בשלושה שלבים מזכירה ממש את שלוש המחנות, או את חלוקת המקדש לשלושה חלקים: חצר (עזרה), קודש וקודש הקודשים. רק שבשיר הכיוון הפוך והקדושה עולה ככל שמתרחקים מהבית.
>> צור: ככל שאנו ממשיכים ומתעמקים בשיר הזה אנו מגלים כמה הקריאה "מה קדושה את" איננה סתם לתפארת המליצה והחרוז.
>> עוז אברמוביץ: אולי הקדושה עולה ככל שיוצאים כי אצל אלתרמן תמיד הקריאה היא לצאת החוצה, למצוא את הסוד בדרכים. אבל אולי יש פה תיאור שמזכיר את מסע הגלות של השכינה מבית המקדש: יוצאים מסף הבית, ואז מהשער, ובסוף עומדים על סף הרקיע - פסגת ההר שממול. "...הנודד אל ההרים פנה".
*
וְשִׁיר הָעַלְמָה שָׁכוּחַ
שירה של העלמה התמוטט בשער, ואין מי שיאסוף ויקומם אותו כי העולם התרוקן ונפרדנו מהזמרה.
השורה הקצרה הזאת, העוסקת בגורלה של ה"זמרה" שבכותרת השיר, מבליטה ומעלה אל פני השטח תופעות כלליות בשיר, המתגלות לנו עתה.
נתחיל מכך שגובר הרושם שהעלמה בשיר הזה היא גם העולם, עלמא. שהרי העולם הוא גם גיבורו הגלוי של השיר. הוא נזכר במפורש מיד, כאשר הוא מתרוקן ונותר "במילים שלוש". השיר שקרס, המציאות שנהייתה חלומית, נוגעים לא רק לעלמה אלא לכל העולם שסביבנו.
עלמה, עולם, חלום: לפנינו משולש של צליל ומשמעות המכונן את השיר. נקרא לו משולש ל-מ. או אולי מרובע: גם המילה "מילים" עצמה מצטרפת.
עליו נוסף משולש, משולש הדברים הבודדים, משולש ש-ר: שיר, שער, ברוש.
השיר עצמו מכוון אותנו לחפש משולשים, כשהוא יאמר בסיומו שהעולם נותר "במילים שלוש". זה יהיה המשולש האחרון: "שדות רחבים ורוח".
משולש ש-ר חופף בחלקיו עם שתי קבוצות גדולות יותר בשיר: מילות ש ומילות ר. הקשיבו לשיר. לאורך רובו שולטת האות ש. מילות ש מציינות בו בדרך כלל את הדברים החולפים. שעת, קדושה, שיר, שער, ברוש, שכוח. ולבסוף, כנקודת מפנה, המילה כפולת ש "שלוש" שמובילה דווקא לדברים שאינם חולפים.
ואז מפורטות אותן שלוש מילים, שנתעמק בהן מחר, שהעולם נשאר איתן. אלו הן מילות ר. העולם "נותר" עם "שׂדות רחבים ורוח". וישנם, וכנראה גם הם נותרים, גם "ההרים" ו"הרקיע" (רק "הערב" הנודד חריג בין מילות ר).
את כל זה הבליטה לנו השורה הנוכחית, "ושיר העלמה שכוח". שתי מילות ש, מילות היש החולף, מקיפות את העלמה (המזוהה כאמור גם עם העולם והחלום). בכך מקבילה השורה שלנו בצליל וברעיון לשורה שכבר הייתה: "ושירה מתמוטט בשער".
*
וְנוֹתַר הָעוֹלָם בְּמִלִּים שָׁלֹשׁ,
בְּשָׂדוֹת רְחָבִים וָרוּחַ.
אחרי הפרידות, ובאין שיר, נשאר העולם כרקע בלי דמויות. כנוף פתוח עם רוח ששוטפת מעליו והולכת למקום אחר. סיום תמציתי לשיר קצר, אבל הוא מכיל הרבה כיוונים.
העולם נותר בשלוש מילים – מקביל ל"על שלושה דברים העולם עומד". דברים הם הרי גם מילים. שתי אפשרויות מוכרות של חז"ל לשלישיות הללו: "על הדין ועל האמת ועל השלום"; "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". כאן נשארים "דברים", שהם מעין יסודות הנוף.
זו לא בדיוק שלישיית דברים, כי רחבים הוא שם תואר של שדות. אבל אנו נרמזים כאן שגם הרוחב הוא דבר. המרחב. השטח במרחב זה הוא השדות. את היתר ממלאת הרוח, שמנידה את הצומח בשדות. הדבר מומחש קצת אחורה בספר, בשיר 'שערים לרווחה', שם כל השלישייה שלנו מופיעה בשורה אחת: "מראֶה רוח - צמרמורת שדות רחבים".
גם שדות וגם רוח הם, במובנם הפשוט, יסודות בנוף - אך במובנים מושאלים ושכיחים הם נוגעים לכוחות יסוד בעולם. שדה הוא ביטוי להשפעה מרחבית, כגון שדה מגנטי, שדה השראה חשמלית ושדה גרביטציה. ורוח היא כידוע מה שאיננו חומרי.
התמונה של התפוגגות התוכן מן העולם והישארותם של שדות, מרחב ובעיקר רוח מעלה על הדעת את בריאת העולם, וליתר דיוק את מה שלפניה. תוהו ובוהו (ריק), וחושך על פני תהום (גם אצלנו בשיר אנו אחרי השקיעה), ורוח אלוהים מרחפת על פני המים.
הרוח והשדות הרחבים מתמגזים יחד, למין מסך אטום אחד, גם בגלל שיתוף הצלילים ביניהם. ו החיבור המצטרפת לרוח גורמת לכך שהמילה זהה בשלושה עיצורים למילה רחבים. הרחב-ורוח הזה יוצרים נוף צלילי אחיד המבטא בשיר את הרקע הקבוע והריק.
אתמול הראיתי שיש בשיר קבוצת מילים עם האות ר ובלי האות ש שמבטאות רקע זה: השדות הרחבים והרוח וגם הרקיע וההרים. זאת לעומת מילות ש (כולל ש-ר) שיר, שער, שעה, קדושה, ברוש, שעניינן דברים זמניים.
דבר דומה קורה גם בשורה "ונותר העולם במילים שלוש": העולם מזוהה עם המילים; שתי מילות ל-מ אלו חוברות אל עלמה וחלום שהופיעו בשיר קודם.
עוד מעניין שגם "מילים" וגם "שלֹש" הם פלינדרומים (ובלב כל אחד מהם ל). הן נקראות ישר והפוך. גם הצירוף "במילים שלוש" מאפשר היפוך, הרי טבעי יותר לומר "בשלוש מילים". אפשר לחוות את זה כהמחשה למה שעומד להתגלות - עולם ריק של שדות רחבים ורוח, בלי כיווניות ברורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה