הַבָּהִיר עַד אִוֶּלֶת,
אֵין אַחִים לְעֵינָיו וּצְחוֹקוֹ.
יום שמש אביבי כיומנו הזה הוא גיבור השיר 'אל החורשה' – הבא בתור בקריאתנו ב'כוכבים בחוץ'. יום זה מתואר לכל אורך השיר כבחור חמוד ותמים, חסר דאגות, שאינו מבקש חשבונות רבים.
הוא נוכרי, זר, אך חריגותו היא דווקא בנעימותו. אין אחים לצחוקו, כלומר הוא צחקן יותר מכל הימים. אבל בעל כורחו הוא צוחק לבד, כי כל הימים, כפי שעוד נראה, עסוקים בעניינים רציניים.
גם לעיניו אין אחים, הן מיוחדות במינן. ליום אין עיניים, אבל, ראשית, העיניים הן חלק מהמטפורה: היום כעלם. ושנית, כבר ראינו בכמה וכמה שירים שאלתרמן אוהב להפוך תפקידים בין העיניים לבין מה שהן רואות. כבר ב"הדרך נפקחת לאורך" בשורה השנייה בספר. על שני אלה אפשר להוסיף שעין היא גם גוון ומראה חיצוני (כגון "ועינו כעין הבדולח").
כל התשובות הללו פועלות ביחד. עיניו-מראהו-אורו של היום חריגים. באחד השירים הבאים בספר, 'שיר בפונדק היער', יתואר אדם שהוא מעין היום הזה, תמים וטבעי, עילג ועניו – ועיניו, כך כתוב שם, גדלו פרע.
ויתרה מכך, בצימוד "עיניו וצחוקו" כל אחד מהשניים מתפרש גם בשדה המשמעות של האחר: עיניים וצחוק הן עיניים ופה, והן מראות וקולות ורגשות משוחררים.
והיום-הבחור הזה בהיר עד איוולת. שוב, כמו בחיבור בין נוכריות לבין "אין אחים לעיניו וצחוקו", תכונה של היום מתבארת לטוב ולרע גם יחד. בתור יום, הוא בהיר, כלומר לא-מעונן, בהיר כל כך עד שזה מטופש. גם בתור בחור הוא בהיר, בהיר במראהו, וקצת טמבל (כמו בלונדיניות מבדיחות), והשיר מחבר בין שני הממדים הלא שייכים הללו, כל כך בהיר עד שהוא על סף טיפש.
זוהי, אם תרצו, "הקלות הבלתי-נסבלת" של היום היפה. חייב להיות משהו מטופש ביום שכל כך קורא לנו החוצה. יש בכך אפילו משהו מרתיע, מרתיע את נפשנו הכבדה, כפי שנראה בשורות הבאות.
*
עֵת נַפְשֵנוּ עַל סַף מֶרְחָבָיו מִתְחַלְחֶלֶת,
נַעֲשׂוֹת הַשָּׁנִים רְחוֹקוֹת.
המרחבים הם, ככתוב בשורות הקודמות, מרחביו של היום. "היום הנוכרי, הבהיר עד איוולת". יום נעים, שטוף שמש, שיש לנו בו פתאום הרגשת זרות. מה זה היום המתוק הזה פתאום? מה הוא עושה לנו עיניים, צוחק כאידיוט, קורא לנו לרוץ למרחבים הירוקים? מה לו ולנו הטרודים בעניינים רציניים מאוד?
היום הזה הוא סף למרחבים. אלה הם גם מרחבים פיזיים, של נוף פתוח ומזמין, כפי שנראה בבית הבא; אבל גם מרחבי זמן. שהרי היום הוא יחידת זמן. הנפש הנחשפת ליום הזה מרגישה כעל סף מרחבים עצומים, גדולים ממנה. מה נעשה עם כל השפע הזה. זה מפחיד אפילו.
ואנחנו מאבדים לרגע את מניין העיתים. היום ממלא את המרחב: את הנוף עד האופק ועד רום הרקיע, את הנפש, את תחושת הזמן. ההווה מתפשט, מתנפח, ממלא הכול. ומהלך הזמן הרגיל, השנים שהיו, השנים שיהיו, נעלם מן העין. ברגע של התמסרות להווה, שבהתנערות ממנו יש מן החלחלה, כל השנים נעשות בעינינו רחוקות.
רגע דומה יש בשיר 'כיפה אדומה', בתחילת הספר. בערב, "עֵת יוֹמֵנוּ הַפֶּרֶא נִמְחֶה כְּדִמְעָה / מֵעָרִים וִיעָרוֹת, מִשָּׁנָה וָחֹדֶשׁ", אנו מוצפים בדמיונות ובזיכרונות (הפעם גם מן העבר), "וְעוֹמְדוֹת מֵרָחוֹק הַשָּׁנִים הַבָּאוֹת / וְלַשָּׁוְא תְּמִיהוֹתֵינוּ כֹּה רַבּוּ".
בצמד השורות שלנו מתקיימים קשרי צליל בין מילים, המדגישים את הניגוד בין ההווה לשנים האחרות. "נפשנו" לעומת "השנים" (שנ); "מרחביו" של היום לעומת "רחוקות" (רח).
הצמד נחרז כמובן עם צמד השורות הקודם. איוולת-מתחלחלת בחריזה בסיסית בלבד, אך מעניינת כי היא מחברת בין איוולתו כביכול של היום, קלות דעתו, לבין האימה שהדבר מעורר בנו. דומני שאלתרמן מכמין בחרוז הזה את המילה המתבקשת עד טריווויאליות בשיר כזה, ולכן לא נאמרת, "תכלת"; היא גלומה כולה ב'מתחלחלת'.
בחרוז השני, צחוקו-רחוקות, חוזר כל הרצף "חוֹקוֹ" בלי הזנב ת של אחת המילים; גם כאן, הצחוק המיידי והקל מניס את השנים ומרחיקן.
בתצלום השיר ששיבצתי כאן –
כרגיל באדיבות יהודה מרצבך, מהמהדורה הראשונה והיפה של כוכבים בחוץ – המילה 'רחוקות' מועברת לשורה נפרדת. לא כן במהדורות של זמננו,
וקשה להכריע. להרגשתי אלתרמן לא אוהב להגזים בפיצול שורות, וכן אוהב ששירים
ב'כוכבים בחוץ' כוללים 14 שורות (עמדנו על כך לגבי שורה של שירים בחטיבה
הראשונה בספר). אם 'רחוקות' באותה שורה של נעשות השנים, יש לנו 14.
*
אוֹלִיכֶנּוּ מִפֹּה בַּשָּׂדֶה לִפְנֵי לֶקֶט,
הנוכריות המבהילה-לרגע של היום הבהיר מפנה מעתה את מקומה בשיר אל העיקר, שהוא נעים ומלבב. המשורר ייקח את היום הצחקני הזה לטיול בסביבה. כלומר, במקום להתחלחל על סף מרחביו של היום, כבבית הקודם, אפשר לקחת את היום עצמו לטיול במרחב, בשדה.
השדה נמצא בשיא שפיעתו, כשיבולו בשל, מעט לפני אסיפתו. ההילוך בצוותא בשדה הוא גם מעין דרישת שלום מהשיר הסמוך, הקודם, השונה כל כך משירנו זה: שם הבן כזכור "הולך בשדות" ומותו כבר טבוע בו.
*
אֶל מְקוֹם שָׁם דַּרְכֵּנוּ בַּדֶּשֶׁא קָלְחָה,
היום הבהיר ואני הולכים לטייל בשדה בעונת הצמיחה. שביל עראי שהרגליים כבשו מתפלס במעבה העשב.
רצף המילים "מקום שם דרכנו בדשא" נחווה כמעבה סמיך ואחיד: כאותו דשא. ראו את פיזורם החזרתי של צלילי מ, ק, ד, ש. המילה קלחה נשמעת אחרת, פולחת, כאותה קרחת-דרך שהדשא לה חומה מימינה ומשמאלה.
היא נבחרה גם כדי להתחרז יפה, עוד מעט, עם המילה "כַּלָּתְךָ". אך גם כשלעצמה היא כאן רב-תכליתית. הזכרנו את האפקט הצלילי הממחיש את מעמדה כלפי הדשא. משמעות הפועל לקלוח היא לזרום, לנהור בשטף, כמו במילה מקלחת, וכמו, בהשאלה, בשיחה קולחת. הדרך קולחת לה בדשא כמו נחל, בחופשיות, בהתאם לאווירה האביבית של השיר.
אך ההקשר הצמחי שבו המילה קלחה מופיעה כאן מעלה על הדעת גם "קֶלח", שהוא הקנה המעובה בצמחים כגון כרובית או תירס, החֵלק החָלק שממנו מסתעפים איברים קטנים; כזאת היא גם הדרך המתגלה כשמסלקים את העשבים.
*
אוֹרֶה לוֹ בְּאֶצְבַּע גִּבְעָה יְרַקְרֶקֶת,
אֹמַר לוֹ – הִנֵּה כַּלָּתְךָ.
אפשר לחזור כבר היום, יום העצמאות, לקריאת ימי החול שלנו ב'אל החורשה', כי הגענו לשורות שהן מעִניין היום.
המשורר לקח את היום הבהיר לטיול במרחב, ולאחר ההליכה בשדה הם רואים את הנוף האביבי ואת כלתו, כלת-היום המיועדת: הגבעה הירקרקת, שעטפה בר. שהבשילה והתחדשה. כמה פעמים יצאתם לטבע והרגשתם ככה.
הנה, הארץ הירוקה, כלת היום הזה הבהיר עד איוולת שנפשנו על סף מרחביו מתחלחלת.
*
רָצִיתָ – קַדְּשֶׁנָּה לְךָ בְּטַבַּעַת.
רָצִיתָ – לַקֵּט גַּרְגְּרִים אֲדֻמִּים.
כזכור: המשורר מראה ליום הבהיר את כלתו המיועדת, הגבעה הירוקה. אנחנו נכנסים לבית השלישי והאחרון: שתי השורות שלנו תתחרזנה עם השתיים הבאות.
השתיים שלנו מציגות את החופש והתשוקה שביום כזה, את השחרור ושיכרון התמימות שהוא מאפשר. הוא יכול, אם מתחשק לו, להתחתן עם הגבעה החמודה, והיות שמדובר אחרי הכול ביום חולף ובגבעה שתצהיב, הוא יכול, באותה מידה, להתמסר להנאתו לאיסוף פירות יער, כנהוג בימי חופש ויציאה לטבע בארצות אירופה. הכול שרוי לו, והכול בקלילות.
הקידוש בטבעת, מילים מחייבות, הוא אופציה משחקית; ומנגד לבחירה המשוחררת והילדותית יותר, ליקוט הגרגירים, יש איזה פן ארוטי מרומז, תשוקתי, בצבע הגרגירים (אם כי ה"אדומים" נוצר בראש ובראשונה כדי לחרוז עם "תמים").
שירנו נקרא כזכור 'אל החורשה', ובשום מקום בו לא נאמר בבירור שיש פה חורשה. יצאנו לשדה שלפני הלקט, לדשא, וראינו מרחוק גבעה ירקרקת. רק כאן, כשמוצע ללקט גרגירים אדומים, אפשר להבין שהכוונה היא לליקוט בתוך החורשה, כלומר ביער, מקום שם גדלים אותם פירות יער. מסתבר שהגבעה הירקרקת היא החורשה.
*
בֵּין יָמֵינוּ, רַבֵּי הַגְּבוּרוֹת וְהַדַּעַת,
יִהְיֶה נָא אֶחָד
תָּמִים.
היום הזה, שתואר לאורך השיר, היום המטייל איתנו בשדות ועשוי לקדש לו את הגבעה הירקרקת, תמים כנראה כבר עכשיו; "יהיה נא" משמעו כאן "טוב שהוא כזה", "יהי כן", ואולי גם "הלוואי שמדי פעם יהיו עוד כאלה". שיהיה פה ושם יום ילדותי כזה, צחקני, שיוצא אל המרחבים ללא תכלית. הרי יתר הימים רציניים כל כל כך, טרודים, רבי מעש, גבורה וחוכמה, וזה טוב; אבל צריך גם להתרענן מזה לפעמים.
זו אותה תפיסה אלתרמנית מאוזנת שמאחורי כלילת ההמנון "שבחי קלות הדעת" בין עשרת ההמנונים לדברים החשובים בפואמה "שיר עשרה אחים". "כי אפילו יחכָּמו שירים עד לפלא, / עוד יינון בם תמיד זיק של זיק של איוולת", הוא אומר שם למשל. ובזמר-התשובה שם מחפשים האחים את קלות-הדעת בחיינו, ואומרים למשל, אגב אותו זיק, "אולי כזיק את מנצנצת / ביגיע איש, עת כי עמֵל / הוא את עירו לבנות לו נצח – / והוא עצמו ימיו כצל?".
כדאי לקרוא את השיר ההוא כולו (בסוף הכרך 'עיר היונה'). אבל הרעיון מלווה בצורה מובנית פחות כבר את ספרנו שלנו, 'כוכבים בחוץ', ויפה לראות זאת בעזרת המילה "יָמֵינוּ", המופיעה בשורות שלנו: כמו כאן, גם בעוד כמה הזדמנויות מדבר המשורר על "ימינו" הכבדים, שביניהם אנו כמהים למצוא גם תמימות או קלות או חן. ב'שדרות בגשם' הוא אומר, בהנגדה ברורה לסיור הנעים "באור ובגשם", כי "גבהו בימינו האש והמים". בשיר 'תמצית הערב', המתאר איזה רגע של שקיפות ורגיעה, "ימינו שעמסו תבונות, גנים וגובה, / רצו אולי אותָך רק, רק אותך לקטוף". התבונות והגובה כמוהם כ"הגבורות והדעת" שלנו. בכל המקרים הללו "ימינו" הוא במידת מה תקופתנו ההיסטורית, הסוערת והמנוכרת.
המילה "תמים" החותמת את השיר מופיעה בשורה משלה; כאילו נותן המשורר לקוראיו שהות קלה להימתח, מהי התכונה שאנו רוצים שתהיה ליום אחד. המילה תמים מתחרזת בשיר עם "אדומים", אך בראש היא מהדהדת גם את חרוזהּ "ימים", מילה שלא מופיעה פה בצורתה זו אלא בצורה "ימינו". שכן באמת נהוג לומר "יום תמים", במובן של יום שלם, כל היום. כלומר המילה "תמים" קשורה למילה "יום" לא מהיום. אך בשיר, וזה העוקץ ומכאן שבירת השורה לקראת ההפתעה, מובנו של "תמים" אחר. "יום תמים" כאן איננו יום שלם וארוך, אלא יום שדימינו אותו לאדם, אדם תמים. אדם משחק, ילדותי משהו, צחקני, מתחתן לו עם גבעות, פטור מגבורות ומדעת. הצירוף "אחד תמים" עשוי להזכיר גם את "אחד תם" מההגדה של פסח; אלתרמן עצמו הכתיר במילים אלו את 'הטור השביעי' שלו מערב פסח תשי"א.
אולי יש כאן משחק נוסף, סמוי, ואולי זה רק מדרש: הביטוי "הגבורות והדעת" מזכיר ליהודי המתפלל מדי יום את תפילת שמונה-עשרה, שבה הברכה השנייה מכונה במקורות ובסידורים "גבורות" (כי היא מתחילה ב"אתה גיבור לעולם, ה'") לצד שמה הנוסף והעיקרי, "מחייה המתים"; ואילו הברכה הרביעית היא ברכת "דעת" (או "חונן הדעת"). מה יש בין הגבורות והדעת? האמת היא שבין שתי הברכות הללו, בין הגבורות והדעת, מופיעה בתפילת שמונה-עשרה ברכה שעניינה לא תמימות אלא דווקא קדושת האל. אך נחמד לראות שבאמת שירנו אך-זה-עתה הציע ליום "קדשנה לך בטבעת". ואם נרחיק לכת, לא הרבה יותר מדי, נאמר שדווקא יש קשר בין תמימות לקדושה, וגם בין קדושה לבין "יום מנוחה ושמחה", כמו היום המתואר בשיר שלנו, כמו יום השבת.
> ליעד שפיגל: וגם: "טוב ללכת תמים וסחרחר כשגיאה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה