כמה אנו קשורים למקום הזה: על 'אדום עתיק' לגבריאלה אביגור-רותם

אדום עתיק. גבריאלה אביגור-רותם. כנרת-זב"מ-דביר, 568 עמ'

ביקורת מאת צור ארליך. פורסמה ב'מקור ראשון' בכ"ד באלול תשס"ז, 7 בספטמבר 2007.

כדי לרדות מהספר את דבשו צריך להיות מוכנים לשלם: א. להשתרך במסע-גיבושון בן כמה עשרות עמודים ראשונים, שבהם אתה נזרק ישר לים התודעה של המספרים רעננה ובארי בלי שהם ינסו בכלל להסביר לך מיהו מי ומהו מה. ב. להקצות לקריאת חמש מאות ומשהו העמודים זמן שדרוש בדרך כלל לאֶלף, מפני שלפעמים צריך לקרוא גם לאחור ולחבר את הפאזל. ג. להתמכר בסבלנות לפרטי חייהם ופטפוטיהם העודפים והלא תמיד חשובים אך בדרך כלל מעניינים של המספרים – עד כדי תחושה שהם כמעט אַתה. ד. במקרה של היעדר ידע סביר ומעלה בתולדות ארץ ישראל, בפרט בשנים שסביב מלחמת העולם הראשונה, לא להתעצל לפתוח ספרי עזר ולהשלים מידע.
כללו של דבר, צריך להשקיע. וזה כמובן משתלם, וחוזר לך בפרצוף בחוויה חושנית ממש של בוסתנים עסיסיים המוטחים בך. וזה גם הוגן כלפי גבריאלה אביגור-רותם, שנשקיע, בהתחשב בהשקעה שלה. כמה לימוד ומחקר וחקירה היא יצקה בספר הזה. כמה אריגה ופרימה, יצירה ובריאה הערתה בו. וכמה כוח התבוננות, וכמה אהבה לארץ ישראל ולאנשים שבנו אותה.
לגבריאלה אביגור רותם, להלן גא"ר, יש סגולות ידועות שחבל לבזבז את מקומנו המעט ולהרחיב בהן. יש לה עברית בלתי נדלית, קריאה מאוד ושובבה וגמישה, שנתפרת על פי מידה לכל דמות ולכל תקופה. גם לדמויות שהיא בוראת יש כושר יצירה לשוני מבדר למשעי. ולצד היכולת הלשונית, ברשותה של גא"ר גם מכרות של ידע וזיכרון סס-תחומי, ויכולת לשחזר בדיוק – הו, כמה "בדיוק" ו"מדויק" יש בסקירות על אודות ספריה – את ההווה הפועם ואת ההווי של פעם, ולהצביט געגועים.
ב'אדום עתיק' – שֵם קצת מתקתק מדי לספר כזה, כאילו גא"ר ממשיכה להוציא ספרים בהוצאת 'קשת' – ובכן, ב'אדום עתיק' יש לקשרי בין-הזמנים, קשרי עבר-הווה, פַּן בשרי ומתובל מאוד, של ישראלים עכשוויים הממאנים להיות מה שבוגי יעלון כינה אצלנו 'צמחי מים', ומושרשים היטב בדורות הקודמים ובאדמה ובזיכרונות; וגם פן מטפיזי כמעט של קישורים רמוזים, אווריריים, בין עלילת ההווה לבין פרקי עבר המשובצים בספר, מנותקים לכאורה משטף העלילה, שרויים לכאורה בבועתם התקופתית. הללו כתובים בלשון הזמנים ההם ואף בכתיב המעצבן שלהם, ומסופרים כחוויות אישיות בגוף שלישי בפי אישים כרחל המשוררת, דבורה דרכלר מתל-חי ויוסף לואידור שנרצח עם ברנר.
משהו טמיר, חידתי, מתפענח לאיטו, עוטף יחד את רבדיו של הספר ומפיק מהם בשורה מרגשת, אם גם חרישית ונטולת פומפוזיות ואשליות. עוטף יחד את נסיעותיהם הגליליות של הגיבורים-המספרים רעננה ובארי בשנת 2000, שנת הבריחה מלבנון ופרוץ מלחמת הטרור, שבה מתרחש ההווה של הספר; את אהבתם רצופת התקלות וההשתהויות; את עברם האישי, השב ושולח רגליים מכשילות אל חייהם, ואת עברם הלאומי הדוחף אותם קדימה; את החוטים המשפחתיים הקושרים אותם עדיין, יום יום, אל מוצאם שמן הכוחות הפוליטיים המנוגדים של היישוב העברי, האיכרים וניל"י ואצ"ל מימין והשומר וקיבוצי העלייה השנייה משמאל; ואת נפשותיהם הנפתלות יותר, וכמדומה גם הגדולות יותר, של ראשוני היישוב מוכי הרעב והקדחת והחלומות והטרור. מכל אלו, וגם מזוטותיו של הספר – מתכוני הרפואה הטבעית, והתצפיות על נוף הארץ, והמריבות המשפחתיות הקטנות, והוויכוחים הפוליטיים שבאופן נדיר בספרותנו אינם מגחיכים את העמדה הלאומית, וההנאות שמטפטף לך ההומור של גא"ר, וקטעי השירה שכתבה גא"ר בשם המשוררת הבדויה תימורה עשהאל, ופיסות החיים הישראליות כל כך – מכל אלו יחד עולה אותו משהו, טמיר כאמור, לאו דווקא מנוסח, שמבהיר לך אחת ולתמיד כמה אנחנו קשורים למקום הזה.
מי שנואש מהציונות החילונית וממלח הארץ וצאצאיו, מי שהפסיק כבר לצפות מהספרות הישראלית לזיקה חיובית לארץ ישראל, ימצא בספר הזה חיק ניחומים. יש בליבה של האליטה הישנה ישראלים שורשיים, נוטפים טללי נעורים עבריים אם להיזקק למליצה, ישראלים יפים שיודעים מאין באו. הם ישנם, הם ישנם עדיין, ולא רק בדמיונה היוצר של סופרת. הסופרת רק מזכירה לנו שזה קיים. שמתחת לגסות ולצעקנות השולטות במרחב הציבורי שלנו מתרחשת עדיין ארץ ישראל הישנה והאצילית. מודעת לפגמיה, צינית פה ושם, אבל מחוברת היטב לקרקע ולקרקע המציאות.

.