יום שישי, 8 בינואר 2010

משפחת מאייר השווייצרית: על 'הדוד מלניץ'

הדוד מלניץ; מאת צ'רלס לווינסקי; מגרמנית: ארנו בר; שוקן, 2009, 611 עמודים
מאת צור ארליך. פורסם במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון', חשוון תש"ע, אוקטובר 2009. כל הזכויות שמורות לצור ארליך ולמקור ראשון.

קשה לשמור על האיפוק המתבקש כשכותבים על 'הדוד מֶלניץ'. לא בכל יום, לא בכל חודש, ספק אם בכל שנה, נופל לידיך – או מוטב: אתה נופל לידיו של – רומאן עז כל כך, כובש כל כך, נכון כל כך, מאת סופר שמעולם לא שמעת עליו קודם לכן. רומאן הלופת את הנפש ומטלטל אותה בלי להשאיר סימנים אדומים של אצבעות גסות. בלי קיטש ובלי הצטעצעות, בלי תיאורים פולשניים אבל גם בלי לברוח לפיוטיות אוורירית, בלי לזלזל בקורא אבל גם בלי לסבכו בכתב חידה ובתמיהות מיהו מי, בלי כניעה לדרישות הקופות הרושמות אבל גם בלי מיליגרם אחד של שעמום – צ'רלס לווינסקי, בלי כל אלה, פשוט מספר סיפור חזק. ולכן הספר שלו מומלץ לקוראים מכל הסוגים.
הראיתם פעם סאגה משפחתית בת חמישה דורות ולא מעט דודות, ששום שם פרטי אינו חוזר בה אצל יותר מאדם אחד? כזה הוא ספרו של לווינסקי. זהו פרט זניח כמובן, אבל הוא מלמד הרבה על דרכו העדינה של המספר האינטליגנטי הזה להתחשב בקוראיו. הספר זורם קדימה, עם השנים, כנהר האוסף אליו את יובליו ומושך הלאה במורד ההיסטוריה האירופית עד שהוא מתנפץ אל שואת היהודים. הוא זורם בערוץ אחד שכל עלילות המשנה והאנקדוטות הקטנות מוצאות את מקומן בחיקו.
זו יצירה מחושבת היטב עד לאחרון פרטיה, ולכן מענגת. המוטיבים הדקים השוזרים דור לדור; מנהגם של כל הגברים-החתנים המצטרפים למשפחה להגיע ממרחקים ולקפוץ אל תוך עגלת העלילה בכניסות דרמטיות ומסתוריות; תווי ההיכר המשעשעים הנדבקים לכל אחת מהדמויות וחורזים יחד את עלילותיה; המשפטים שדמות זו או אחרת אומרת לתומה ברגע הנכון, בלי שיהיה לה מושג על מטעני האירוניה שהמחבר ושותף הסוד שלו, הקורא, ימצאו בהם; מכות המחץ הקצרצרות שהמחבר טורח להציב כפסקאות נפרדות – אחד מכמה מאפיינים, טכניים וגם רעיוניים, המשותפים לספר ולספריו המאוחרים, אחרי 'שואה שלנו', של אמיר גוטפרוינד שלנו.
המשפחה גיבורת הסיפור היא משפחת מאייר לדורותיה, משפחה יהודית משווייץ, והעלילה נפרסת בין אמצע המאה ה-19 ואמצע המאה ה-20. משפחה יהודית טיפוסית למדיי המתאימה היטב לרומאנים חברתיים-היסטוריים, שכן אפשר למצוא בה במהלך הדורות את רוב הגוונים, המחלוקות והתופעות שאפיינו את יהדות מערב אירופה, ואת כל מה שצריך כדי שרומאן יהודי יהיה מעניין – התחרדות והשתמדות, התעשרות והתרוששות, ציונות וסוציאליזם, שידוכים וחשדות, התחסדות וחסד.
מנגד, הזירה, שווייץ, אינה טיפוסית כלל, ודאי לא לספרות היהודית. בועה בדלנית בלב אירופה, שעד לראשית התקופה שהרומאן מתרחש בה יהודים הורשו לגור בה רק בשני כפרים. חברה גויית עמלנית אך שטופת דעות קדומות, שהשפעות המעצמות הסמוכות, גרמניה וצרפת, ניכרות בה היטב. אנטישמיות מוצנעת בנימוסים טובים, שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית מוסווה בניטרליות ובתירוצים פרו-יהודיים לנעילת השערים בפני היהודים.
ההתנגשות בין הטיפוסי לייחודי, בין הכלל-אירופי והכלל-יהודי לבין השווייצרי, היא אחד מסודות כוחו של הספר; אך ההתנגשות המניעה את ההתרחשויות, הנוטלת את הדמויות המשכנעות והמורכבות המאכלסות את הספר ומרימה אותן בחלומותיהן ובאשליותיהן ואז מטיחה אותן מטה, היא התנגשות אחרת: המפגש המתמיד, המתסכל, עם האנטישמיות.
ממחיש זאת היטב הציור שנבחר לעטיפה (עוד בחירה מוצלחת של הוצאת שוקן, לאחר הבחירה בספר הזה, הרחוק כל כך ביהודיותו ובמסריו מהאוניברסליזם מבית 'הארץ', ולאחר הבחירה במתרגם ארנו בר). ציור מאת יוסל ברגנר, 'שותי התה' שמו. משפחה יהודית למראה מסבה בחיק הטבע הירוק אל שולחן שעליו סמובר חגיגי. פניהם של בני המשפחה אל הצופה, עיניהם משוחות בפסים שחורים שקופים. מאחור השמיים שחורים, ועדת ציפורי ענק מפלצתיות מעולם אחר, חשוך, מרחפת במקורים פעורים.
הם כל כך משתדלים להיות בסדר. יענקי סוחר הבדים המארגן לשועי העיר סעודת מלכים שמתרסקת אל יהדותו המופגנת של חותנו, והמתהולל עם שיכורים גלמים, ותיקי קרב סדאן המפואר, עד שמוצאו מתגלה להם. מימִי החלושה המלהגת בצרפתית כאילו גם היא באצילים. פרנסואה המתנצר כדי שיוכל לפתוח כול-בו במרכז העיר ומגלה למחרת שגם ליהודים-לשעבר בעל הבית מסרב למכור את הנכס. פנחס השוחט המנסה בתמימותו לשכנע את הכפריים הגסים שהשחיטה היהודית אינה אכזרית ולכן לא כדאי שיצביעו במשאל העם למען הטלת איסור עליה. אדולף רוזנטל הבטוח שהנציונל-סוציאליזם לא יחזיק מעמד בגרמניה בגלל הסתירות הפנימיות שיש בו. יוני ליבוביץ' החלקלק המצהיר בפני הדוגמנית הגויה שהוא מחזר אחריה בציריך של 1937 שאם יהודי בגרמניה נקלע לצרות או נשלח למחנה, סימן שהוא עצמו אשם במקצת. הינדה טובת הלב המטיחה בדוד מלניץ, הרוח החיה-מתה המסמלת את הגורל היהודי, "אתה מת, אתה כבר לא קיים". הם משתדלים להיות בסדר, או לפחות לחשוב שיהיה בסדר, וכמה מהם, גיבורי חסד והצלה שבשום אופן אינם גדולים מהחיים, גם מנסים לגרום לכך שיהיה בסדר.
מלניץ, באחת מהתגלויותיו האחרונות בספר, מסביר ששמו הוא אמצע השם חמלניצקי. מין שווייצריזציה לשמו של הצורר הגדול מפרעות ת"ח ות"ט, שקצר ביהודים דווקא כשעל אירופה בא סוף סוף שלום. צאצאיהן היהודים של הנשים שנאנסו בידי הקוזקים של חמלניצקי, הוא מסביר, נקראו בפי היהודים 'חמלניצקים', ובתוכם הוא. הוא רוח מעברה של המשפחה, המבקשת להזכיר לה שהאנטישמיות מלווה את היהודי כצל גם כאשר בשמי אירופה זורחת הנאורות. "לפעמים זה רק יוצא מהאופנה, למשך מאה או מאתיים שנה. אבל אחר כך הם נזכרים, ואז זה שוב משעשע אותם". כשיענקי מאייר מצטדק בפני רעיו הנוצרים על מנהגי השחיטה היהודים הוא לועג לו על כל משפט מגומגם היוצא מפיו, וכשבנו פרנסואה מאייר נטבל לנצרות הוא מנגן לו בעוגב הכנסייה את כל נדרי.
מלניץ הוא הזיה של בני המשפחה, קול פנימי בתוכם ברגעי הכרעה והתנגשות, אולי גם נציג בודד של עולם הפנטזיה בלב הריאליזם של הספר, וככל הנראה קול אידיאולוגי ברור, קודר, שהמחבר מבקש להשמיע. בעידן שהאנטישמיות, במסווה חדש, מרימה ראש באירופה, ביקש צ'רלס לווינסקי המעורה היטב בחברה המקומית להזכיר לציבור הרחב שם מהי אנטישמיות ומהם יהודים. ספרו עושה זאת היטב, עם או בלי אמירותיו המפורשות של הדוד מלניץ עצמו. אומרים שהספר נמכר היטב באירופה, ומתורגם לשפות רבות. ייתכן שהוא מעורר מחשבות חדשות בלבם של כמה מתושבי אירופה מולעטי ההסתה. אבל גם אצלנו, שכולנו חכמים ונבונים ויודעי הסיפור היהודי, הוא יעורר הרבה מחשבה.

תגובה 1:

  1. ספר שמאוד אהבתי לקרוא ! טיול היסטורית וגאוגרפי דרך חיים של משפחה יהודית בשוויץ ! ממש ממליצה ...

    השבמחק