הכתבה, מאת צור ארליך, פורסמה במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בו' בתמוז תשס"ז, 22.6.2007.
עוד יום קשה עבר על האזרח א' (שזה, נגלה כבר עתה, קיצור של אני, את או אתה). משאית עמדה למטה, רועמת במנועה עד שכל הציפורים וא' יתעוררו. אזעקה של רכב פירטה את כל הרפרטואר המוזיקלי שלה, ווידאה הריגה לשינה שלו. מול תחנת האוטובוס, בדרך לעבודה, בעל פיצוצייה פוצץ את האוויר. האוזניות של השכן לספסל האוטובוס תיפקדו כלפי חוץ כמו רמקולים. בקומה שמעל המשרד עבדו כל היום במקדחה. לפנות ערב, במסיבת סיום כיתה ב' של הילדה, המורה בדקה את גבולותיו העליונים של ציוד ההגברה הבית-ספרי, כך שאף הורה לא יזמום לרגע לנקר. ובערב היתה לא' חתונה. עכשיו הרי שיא העונה. היה טעים, יש להודות, והיה גם נחמד לשוחח עם השכנים לשולחן בשפת האצבעות הזכורה לטוב מהילדות, אמצעי התקשורת הבינאישית האחרון שמגברי המוזיקה הותירו לפליטה. הצפצוף שנשאר באוזן של א' ייעלם אולי בבוקר. מחר יהיה יום חדש.
רק דבר אחד מתחרה בעוצמת הרעש התוקף את ישראל של עידן המגברים: עוצמת השקט שאופף את התופעה הזו. רבים סובלים מתרבות ההגברה, ובכל זאת רק בודדים מעזים לבקש קצת שקט, שכן פירוש הדבר הוא להודות שאתה זקן, שאתה חנון, שאתה לא מעכשיו ולא מכאן. הטכנולוגיה הזולה של הגברַת הצליל נתנה לכל זאטוט ולכל שתלטן-בסתר נשק חוקי בידיים. אבל יותר מאשר מרעישנים, נתגלו המרעישנים הפסיביים: כל אלו שסובלים מרעשם של אחרים, או אפילו משכנעים את עצמם שאם כולם נראים נהנים מהרעש, כנראה גם הם אמורים ליהנות ממנו.
ישראל נמצאת במקום השני בעולם, אחרי יפן, ברעש שנמדד ברחובותיה. היא גם אחת המובילות בעולם בשיעור האזרחים החשופים לרעש בעוצמה חזקה. הרעש המדובר הוא בעיקר רעש טכנולוגי הנגרם כתוצר לוואי של פעולות אחרות, ובראשן תחבורה. אפשר להפחית אותו, אם רוצים: עובדה שמדינות מתועשות אחרות, ואפילו מדינות צפופות יותר מישראל, נהנות משקט יחסי. כשמצרפים להצטיינות הישראלית הזו את הרעש היזום, זה השופע אלינו ממגברים בכל טיילת ובית קפה ובכל חנות בגדים, קשה להתחמק מהמסקנה שהרעש משני הסוגים הוא עניין של תרבות.
"אנחנו חיים בתרבות של רעש. לפחות יחסית לרוב המדינות באירופה ובצפון אמריקה", אומר הסוציולוג הסביבתי פרופ' אבי גוטליב מאוניברסיטת תל-אביב. "בהכללה גסה אפשר לומר שיש עמים שמדברים בצעקות, ויש עמים שכמעט לוחשים. רמת הרעש הסביבתי בארץ גבוהה, והתגובה של המחוקק ושל האזרח פושרת. אתה תשמע רעש ובדרך כלל לא תתלונן אצל מקור הרעש".
גוטליב אפילו בדק את זה. במחקר שערך לפני כעשור בקרב תיכוניסטים בתל-אביב מצא בין השאר שכמעט מחציתם מדווחים על קשיים בתקשורת בגלל רעש במקומות בילוי, וש-85 אחוז מתוכם נוהגים לנקוט פעולה כדי להימנע מן הרעש – אך רק אצל בודדים מתוכם הפעולה היא פנייה למרעישים, וגם זאת רק כאשר יש לכך גיבוי חברתי. בשאר המקרים יעדיפו פשוט להתרחק.
"עשיתי את המחקר הזה בחצרות של בתי ספר. בכל פעם שילד בישראל יוצא להפסקה, הוא חשוף לרעש ברמה גבוהה מהתקן. ילדים בקבוצה – ובכלל, אנשים בקבוצה – מוכנים לסבול רמה הרבה יותר גבוהה של רעש מאנשים בודדים. בקבוצה הנורמה היא להרעיש ולדבר בקול ולהיכנס לדברי השני, ואין לך ברירה. אדם בקבוצה עושה שיקולי עלות-תועלת, אם להישאר עם החברים או להיפטר מהרעש, אז הוא נשאר עם החברים".
רק דבר אחד מתחרה בעוצמת הרעש התוקף את ישראל של עידן המגברים: עוצמת השקט שאופף את התופעה הזו. רבים סובלים מתרבות ההגברה, ובכל זאת רק בודדים מעזים לבקש קצת שקט, שכן פירוש הדבר הוא להודות שאתה זקן, שאתה חנון, שאתה לא מעכשיו ולא מכאן. הטכנולוגיה הזולה של הגברַת הצליל נתנה לכל זאטוט ולכל שתלטן-בסתר נשק חוקי בידיים. אבל יותר מאשר מרעישנים, נתגלו המרעישנים הפסיביים: כל אלו שסובלים מרעשם של אחרים, או אפילו משכנעים את עצמם שאם כולם נראים נהנים מהרעש, כנראה גם הם אמורים ליהנות ממנו.
ישראל נמצאת במקום השני בעולם, אחרי יפן, ברעש שנמדד ברחובותיה. היא גם אחת המובילות בעולם בשיעור האזרחים החשופים לרעש בעוצמה חזקה. הרעש המדובר הוא בעיקר רעש טכנולוגי הנגרם כתוצר לוואי של פעולות אחרות, ובראשן תחבורה. אפשר להפחית אותו, אם רוצים: עובדה שמדינות מתועשות אחרות, ואפילו מדינות צפופות יותר מישראל, נהנות משקט יחסי. כשמצרפים להצטיינות הישראלית הזו את הרעש היזום, זה השופע אלינו ממגברים בכל טיילת ובית קפה ובכל חנות בגדים, קשה להתחמק מהמסקנה שהרעש משני הסוגים הוא עניין של תרבות.
"אנחנו חיים בתרבות של רעש. לפחות יחסית לרוב המדינות באירופה ובצפון אמריקה", אומר הסוציולוג הסביבתי פרופ' אבי גוטליב מאוניברסיטת תל-אביב. "בהכללה גסה אפשר לומר שיש עמים שמדברים בצעקות, ויש עמים שכמעט לוחשים. רמת הרעש הסביבתי בארץ גבוהה, והתגובה של המחוקק ושל האזרח פושרת. אתה תשמע רעש ובדרך כלל לא תתלונן אצל מקור הרעש".
גוטליב אפילו בדק את זה. במחקר שערך לפני כעשור בקרב תיכוניסטים בתל-אביב מצא בין השאר שכמעט מחציתם מדווחים על קשיים בתקשורת בגלל רעש במקומות בילוי, וש-85 אחוז מתוכם נוהגים לנקוט פעולה כדי להימנע מן הרעש – אך רק אצל בודדים מתוכם הפעולה היא פנייה למרעישים, וגם זאת רק כאשר יש לכך גיבוי חברתי. בשאר המקרים יעדיפו פשוט להתרחק.
"עשיתי את המחקר הזה בחצרות של בתי ספר. בכל פעם שילד בישראל יוצא להפסקה, הוא חשוף לרעש ברמה גבוהה מהתקן. ילדים בקבוצה – ובכלל, אנשים בקבוצה – מוכנים לסבול רמה הרבה יותר גבוהה של רעש מאנשים בודדים. בקבוצה הנורמה היא להרעיש ולדבר בקול ולהיכנס לדברי השני, ואין לך ברירה. אדם בקבוצה עושה שיקולי עלות-תועלת, אם להישאר עם החברים או להיפטר מהרעש, אז הוא נשאר עם החברים".
*
לפועלי תעשייה רבים החשופים לרעש העלות גבוהה הרבה יותר – שמונה שעות יומיות של רעש חזק – אך התועלת, ההכרח הכלכלי, מכריעה. רע התקנות של משרד התמ"ת מציבות גבולות ברורים לעוצמת הרעש המותר ולמשך הזמן הרצוף שעובדים רשאים להיחשף אליו. המפעלים גם מחויבים בבדיקות מדוקדקות של אנשי מקצוע. ובכל זאת, גם רעש בדוק אינו נעים. אסתר כהן מקריית-שמונה עבדה למעלה מעשרים שנה כפועלת ייצור במפעל החוטים 'סלילים חולה', עד סגירתו בשנת 2000. היום, לאחר שעשתה הסבה מקצועית לטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים ("אני מתמוגגת כל יום מחדש"), היא מנסה להבין איך הסכינו היא וחבריה לסבול שנים ארוכות רעש מחריש אוזניים.
"אני לפעמים מתחברת לעבר שלי ושואלת איך, למה הייתי שם, למה נתקעתי. היו אנשים שניזוקו מהרעש, אבל אז לא היינו מודעים לכך. היו שם מאות מכונות רועשות, ולא יכולנו לשמוע זה את זה. רוב הדיבור בינינו היה בסימני ידיים.
"המפעל הזה ומפעל 'גיבור' העסיקו יותר מחצי קריית-שמונה. אני לא יודעת אם ערכו בדיקות של עוצמת הרעש. אולי היו ולא ראיתי. מה שכן, בכל שנה היתה מגיעה משאית שבה היו עושים לנו בדיקות שמיעה. היתה עומדת שם שבוע, והיינו נבדקים לפי התור. לחלק מהאנשים אובחנו ירידות דרסטיות בשמיעה. היו שעשו ניתוחי אוזניים. רבים התקינו מכשירי שמיעה. חלק היו חייבים לשים אטמי אוזניים".
למה לא כולם השתמשו באטמי אוזניים וזהו?
"זה לא נוח. ואני גם לא יודעת כמה זה היה עוזר. התרגלנו לחיות את הרעש, לנשום אותו. אהבנו את העבודה. התנאים היו טובים, המשכורת, החברה. היינו צעירים ובריאים. רדפנו אחרי הפרנסה, ולא היתה המודעות שיש היום לבטיחות. היה לנו כיף. היו מוציאים אותנו כל שנה לבתי הבראה, והיתה משכורת 13 כשבארץ עוד לא שמעו על דבר כזה. כנראה הם ידעו שהרעשים זה משהו שחייבים לתת לו כיסוי".
פרופ' גוטליב רואה את הרעש כעוד סוג של זיהום סביבתי. ככזה, הוא נתון גם לשיקולי עלות-תועלת כלכליים של תעשיינים, של מתכננים ואפילו של האזרח הקטן, שיכול אף הוא לתרום להפחתת הרעש, למשל בהימנעות מנסיעה לא נחוצה ברכב פרטי. אבל כרגיל בתחום הזיהום הסביבתי, הכלכלה והנוחות המיידית מנצחות.
"הרעש הוא זיהום שחלק ממנו, לפחות במצטבר, יש לו סכנה בריאותית של ממש (ראו מסגרת), וחלק עוצמתו אמנם נמוכה יחסית, אבל יש לו השלכות כמו מתח והפרעות קשב ועצבנות שאליהן בכלל לא שמים לב. המודעות לזיהום הזה נמוכה אפילו יותר מהמודעות לזיהומים אחרים, כי רגילים אליו. זיהום האוויר, למשל, הצליח לעלות לדיון הציבורי: מי שגר בקריות יודע היטב שהוא גר באזור מזוהם. מודעות סביבתית היא גם עניין של טרנדים: המודעות להתחממות כדור הארץ, למשל, הבשילה רק בשנה וחצי האחרונות, למרות שהעניין היה ידוע שנים רבות, ואני יכול למנות את הסיבות לכך. לעומת זאת אין טרנד נגד רעש, והמודעות אפסית".
על אף שיש תקנות וחוקים ברורים בנושא.
"החוק הבסיסי נגד מפגעי רעש הוא חוק כנוביץ, משנות החמישים. הוא בא מהרקע התרבותי הייקי, של שנת צהריים, והתרבות הזו כבר לא קיימת בארץ. קשה להשתלט על זה, אפילו אם רוצים ומחוקקים. למשל, עיריית תל-אביב אסרה את השימוש במפוחי עלים בגינות פרטיות, אבל אינה אוכפת זאת. אתמול עבד לידי איש עם מפוח. ואפילו אני, עם כל המודעות שלי לרעש, לא אלך לומר לאתיופי קשה-היום, שעובד שם מטעם חברת כוח אדם, שיסגור את המפוח".
לפועלי תעשייה רבים החשופים לרעש העלות גבוהה הרבה יותר – שמונה שעות יומיות של רעש חזק – אך התועלת, ההכרח הכלכלי, מכריעה. רע התקנות של משרד התמ"ת מציבות גבולות ברורים לעוצמת הרעש המותר ולמשך הזמן הרצוף שעובדים רשאים להיחשף אליו. המפעלים גם מחויבים בבדיקות מדוקדקות של אנשי מקצוע. ובכל זאת, גם רעש בדוק אינו נעים. אסתר כהן מקריית-שמונה עבדה למעלה מעשרים שנה כפועלת ייצור במפעל החוטים 'סלילים חולה', עד סגירתו בשנת 2000. היום, לאחר שעשתה הסבה מקצועית לטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים ("אני מתמוגגת כל יום מחדש"), היא מנסה להבין איך הסכינו היא וחבריה לסבול שנים ארוכות רעש מחריש אוזניים.
"אני לפעמים מתחברת לעבר שלי ושואלת איך, למה הייתי שם, למה נתקעתי. היו אנשים שניזוקו מהרעש, אבל אז לא היינו מודעים לכך. היו שם מאות מכונות רועשות, ולא יכולנו לשמוע זה את זה. רוב הדיבור בינינו היה בסימני ידיים.
"המפעל הזה ומפעל 'גיבור' העסיקו יותר מחצי קריית-שמונה. אני לא יודעת אם ערכו בדיקות של עוצמת הרעש. אולי היו ולא ראיתי. מה שכן, בכל שנה היתה מגיעה משאית שבה היו עושים לנו בדיקות שמיעה. היתה עומדת שם שבוע, והיינו נבדקים לפי התור. לחלק מהאנשים אובחנו ירידות דרסטיות בשמיעה. היו שעשו ניתוחי אוזניים. רבים התקינו מכשירי שמיעה. חלק היו חייבים לשים אטמי אוזניים".
למה לא כולם השתמשו באטמי אוזניים וזהו?
"זה לא נוח. ואני גם לא יודעת כמה זה היה עוזר. התרגלנו לחיות את הרעש, לנשום אותו. אהבנו את העבודה. התנאים היו טובים, המשכורת, החברה. היינו צעירים ובריאים. רדפנו אחרי הפרנסה, ולא היתה המודעות שיש היום לבטיחות. היה לנו כיף. היו מוציאים אותנו כל שנה לבתי הבראה, והיתה משכורת 13 כשבארץ עוד לא שמעו על דבר כזה. כנראה הם ידעו שהרעשים זה משהו שחייבים לתת לו כיסוי".
פרופ' גוטליב רואה את הרעש כעוד סוג של זיהום סביבתי. ככזה, הוא נתון גם לשיקולי עלות-תועלת כלכליים של תעשיינים, של מתכננים ואפילו של האזרח הקטן, שיכול אף הוא לתרום להפחתת הרעש, למשל בהימנעות מנסיעה לא נחוצה ברכב פרטי. אבל כרגיל בתחום הזיהום הסביבתי, הכלכלה והנוחות המיידית מנצחות.
"הרעש הוא זיהום שחלק ממנו, לפחות במצטבר, יש לו סכנה בריאותית של ממש (ראו מסגרת), וחלק עוצמתו אמנם נמוכה יחסית, אבל יש לו השלכות כמו מתח והפרעות קשב ועצבנות שאליהן בכלל לא שמים לב. המודעות לזיהום הזה נמוכה אפילו יותר מהמודעות לזיהומים אחרים, כי רגילים אליו. זיהום האוויר, למשל, הצליח לעלות לדיון הציבורי: מי שגר בקריות יודע היטב שהוא גר באזור מזוהם. מודעות סביבתית היא גם עניין של טרנדים: המודעות להתחממות כדור הארץ, למשל, הבשילה רק בשנה וחצי האחרונות, למרות שהעניין היה ידוע שנים רבות, ואני יכול למנות את הסיבות לכך. לעומת זאת אין טרנד נגד רעש, והמודעות אפסית".
על אף שיש תקנות וחוקים ברורים בנושא.
"החוק הבסיסי נגד מפגעי רעש הוא חוק כנוביץ, משנות החמישים. הוא בא מהרקע התרבותי הייקי, של שנת צהריים, והתרבות הזו כבר לא קיימת בארץ. קשה להשתלט על זה, אפילו אם רוצים ומחוקקים. למשל, עיריית תל-אביב אסרה את השימוש במפוחי עלים בגינות פרטיות, אבל אינה אוכפת זאת. אתמול עבד לידי איש עם מפוח. ואפילו אני, עם כל המודעות שלי לרעש, לא אלך לומר לאתיופי קשה-היום, שעובד שם מטעם חברת כוח אדם, שיסגור את המפוח".
*
החוקים הקיימים מקנים לציבור מידה רבה של הגנה מרעש. באתר המשרד להגנת הסביבה אפשר לקרוא אותם בפירוט. כך, למשל אזרח שומר חוק יוודא שאזעקת הרכב שלו לא תעבוד יותר מחצי שעה, כולל ההפסקות. אם הוא מעוניין להתאמן בתופים, עליו לבנות בביתו חדר אקוסטי. אסור להקים אולם אירועים באזור מגורים. מבני ציבור חייבים לעמוד במגבלות חמורות של בידוד אקוסטי. בלילה, ובין שתיים לארבע, אסור לחלוטין להפעיל מגברים. בקיצור, אם יש גן עדן הוא נמצא בישראל של ספר החוקים.
יש גם הגבלות ברורות לעוצמת הרעש המותר, ובלילה הן נוקשות יותר. באזור מגורים התקנות חמורות יותר מבאזור עסקים. עוד נתון חשוב הוא משך הרעש. כך, למשל, בשעות הלילה מותר להשמיע למשך חצי שעה לכל היותר רעש בעוצמה בת 45 דציבל, ואילו בפרק זמן ארוך יותר צונחת העוצמה המותרת ל-40 דציבל – עוצמה חלשה פי שלושה בערך (שכן סולם בל הוא לוגריתמי, ועלייה בדציבל אחד, כלומר בעשירית בל, פירושה הכפלת עוצמת הקול פי 1.26).
אבל כמו שכבר רמזנו בעדינות, מכאן ועד לקיום החוק הדרך ארוכה. דווקא ההגדרות המדויקות של עוצמות הרעש האסור, שאמורות לאפשר למשטרה וליתר הרשויות לפסוק בקלות איזה רעש חוקי ואיזה לא, מסבכות את ביצוע המשימה. מד-רעש מדויק עולה כ-2,500 דולר, ולפיכך המשטרה אינה מחזיקה מכשירים כאלו, ומצהירה שאינה יכולה לאכוף את התקנות המציינות את עוצמתו של הרעש האסור. מיעוטם של חוקי ההגנה מפני רעש עוסקים ב"רעש חזק", כזה שמפריע לאדם ואינו צריך להימדד אובייקטיבית – ואותם המשטרה אוכפת.
המשטרה אחראית בעיקר על מניעת רעש בשעות המנוחה ובשעות הלילה. בשעות אחרות יש לפנות לרשות המקומית, או ליחידות המחוזיות של המשרד להגנת הסביבה. הללו אחראיות גם על תחום הרעש התחבורתי. בכל יחידה כזו אמור להימצא איש רעש, אומרת מנהלת תחום מניעת רעש במשרד להגנת הסביבה, מרגרטה רוגינסקי. "אנחנו בודקים את התלונות ובמידת הצורך דורשים מהעסק לנקוט אמצעים, ואם זה עדיין לא בסדר זה עובר לתחום המשפטי".
"חלק חשוב של העבודה שלנו", היא מספרת, "נעשה בשלב התכנון. כל פרויקט חדש שיכול לגרום לשינוי האקלים האקוסטי – כמו כבישים, מסילות ברזל ובנייה ליד כבישים – עובר דרכנו, ובמידת הצורך אנחנו דורשים לנקוט אמצעים אקוסטיים. לאורך כבישים סואנים, למשל, בונים קירות מחומרים מיוחדים. לפעמים זה לא מספיק. זה מה שקרה למשל בהרחבת נתיבי איילון בין בת-ים וחולון. אנשים שגרים לאורך הכביש, שכונות לא חזקות, היו חשופים עוד קודם לרעש קשה. עם השיפורים בכביש זה החמיר, והקירות שסביב הכביש לא נותנים הגנה לקומות הגבוהות. במצב כזה נותנים מיגון דירתי: לכל הפתחים שפונים לכיוון הכביש עושים בידוד מיוחד".
והדיירים צריכים לסגור תמיד את החלונות אם הם רוצים שקט.
"כן".
מודעות ציבורית לנושא יכולה לשפר את המצב?
"אם אנשים יודעים שכשהם מקימים רעש זה מפריע למישהו, ובפעם הבאה מישהו יפריע להם, הם מרעישים פחות. החינוך חשוב פה. זו השנה הרביעית שעורכים בארץ את יום המודעות לשמיעה, ב-29 במאי – ואחד הנושאים שאנו מדגישים בו הוא מניעת רעש".
החוקים הקיימים מספיקים?
"צריך לעדכן את התקינה הקיימת, כי מ-1990 התקדמנו. יש דברים שאז לא חשבנו עליהם. למשל מכשור גינון, שאז לא היה כל כך בשימוש כמו היום. אנחנו עוקבים אחר מצב התקינה במדינות מפותחות אחרות, ואנחנו באותה רמה בערך – בהתחשב בתנאים המיוחדים לנו, כמו הצפיפות הגבוהה".
יש גם הגבלות ברורות לעוצמת הרעש המותר, ובלילה הן נוקשות יותר. באזור מגורים התקנות חמורות יותר מבאזור עסקים. עוד נתון חשוב הוא משך הרעש. כך, למשל, בשעות הלילה מותר להשמיע למשך חצי שעה לכל היותר רעש בעוצמה בת 45 דציבל, ואילו בפרק זמן ארוך יותר צונחת העוצמה המותרת ל-40 דציבל – עוצמה חלשה פי שלושה בערך (שכן סולם בל הוא לוגריתמי, ועלייה בדציבל אחד, כלומר בעשירית בל, פירושה הכפלת עוצמת הקול פי 1.26).
אבל כמו שכבר רמזנו בעדינות, מכאן ועד לקיום החוק הדרך ארוכה. דווקא ההגדרות המדויקות של עוצמות הרעש האסור, שאמורות לאפשר למשטרה וליתר הרשויות לפסוק בקלות איזה רעש חוקי ואיזה לא, מסבכות את ביצוע המשימה. מד-רעש מדויק עולה כ-2,500 דולר, ולפיכך המשטרה אינה מחזיקה מכשירים כאלו, ומצהירה שאינה יכולה לאכוף את התקנות המציינות את עוצמתו של הרעש האסור. מיעוטם של חוקי ההגנה מפני רעש עוסקים ב"רעש חזק", כזה שמפריע לאדם ואינו צריך להימדד אובייקטיבית – ואותם המשטרה אוכפת.
המשטרה אחראית בעיקר על מניעת רעש בשעות המנוחה ובשעות הלילה. בשעות אחרות יש לפנות לרשות המקומית, או ליחידות המחוזיות של המשרד להגנת הסביבה. הללו אחראיות גם על תחום הרעש התחבורתי. בכל יחידה כזו אמור להימצא איש רעש, אומרת מנהלת תחום מניעת רעש במשרד להגנת הסביבה, מרגרטה רוגינסקי. "אנחנו בודקים את התלונות ובמידת הצורך דורשים מהעסק לנקוט אמצעים, ואם זה עדיין לא בסדר זה עובר לתחום המשפטי".
"חלק חשוב של העבודה שלנו", היא מספרת, "נעשה בשלב התכנון. כל פרויקט חדש שיכול לגרום לשינוי האקלים האקוסטי – כמו כבישים, מסילות ברזל ובנייה ליד כבישים – עובר דרכנו, ובמידת הצורך אנחנו דורשים לנקוט אמצעים אקוסטיים. לאורך כבישים סואנים, למשל, בונים קירות מחומרים מיוחדים. לפעמים זה לא מספיק. זה מה שקרה למשל בהרחבת נתיבי איילון בין בת-ים וחולון. אנשים שגרים לאורך הכביש, שכונות לא חזקות, היו חשופים עוד קודם לרעש קשה. עם השיפורים בכביש זה החמיר, והקירות שסביב הכביש לא נותנים הגנה לקומות הגבוהות. במצב כזה נותנים מיגון דירתי: לכל הפתחים שפונים לכיוון הכביש עושים בידוד מיוחד".
והדיירים צריכים לסגור תמיד את החלונות אם הם רוצים שקט.
"כן".
מודעות ציבורית לנושא יכולה לשפר את המצב?
"אם אנשים יודעים שכשהם מקימים רעש זה מפריע למישהו, ובפעם הבאה מישהו יפריע להם, הם מרעישים פחות. החינוך חשוב פה. זו השנה הרביעית שעורכים בארץ את יום המודעות לשמיעה, ב-29 במאי – ואחד הנושאים שאנו מדגישים בו הוא מניעת רעש".
החוקים הקיימים מספיקים?
"צריך לעדכן את התקינה הקיימת, כי מ-1990 התקדמנו. יש דברים שאז לא חשבנו עליהם. למשל מכשור גינון, שאז לא היה כל כך בשימוש כמו היום. אנחנו עוקבים אחר מצב התקינה במדינות מפותחות אחרות, ואנחנו באותה רמה בערך – בהתחשב בתנאים המיוחדים לנו, כמו הצפיפות הגבוהה".
*
"רק בעשרים השנה האחרונות קיימים מדי-רעש מדויקים ואובייקטיביים, ומאז יש התפתחות חיובית בתחום מניעת הרעש אצלנו ובכל העולם", אומר המהנדס חוזה אידלמן. לאידלמן יש מקצוע די נדיר: יועץ רעש. "אני מייעץ בעיקר למפעלים ולמוסדות", הוא מספר על עבודתו. "אין הרבה שוק לייעוץ לאנשים פרטיים. הבעיות שלהם הן כאלו שאם לא פתרו אותן מלכתחילה – בתכנון הבית, או בהגבלות עירוניות על שעות הרעש – אין כמעט מה לעשות. למשל, מישהו שגר בקומה שנייה התקשר ושאל מה הוא יכול לעשות נגד הרעש מאנשים שמדברים בלילה למטה. אמרתי לו, הרבה מה לעשות אין לך, חוץ זכוכית כפולה או וילונות כבדים".
החלונות הם הגורם העיקרי לכניסת רעש לבית?
"כן. הם נקראים 'הגשר' של הרעש. דרך הקירות עוברים רק תדירים נמוכים מאוד. תדרים כאלו קיימים אצל רכבות, ומגיעים למרחקים גדולים – ואין מיגון בפני זה".
ממפעלים פונים אליך בגלל החוקים או בגלל שבאמת רוצים שקט?
"בעיקר בגלל התקנות. אבל אכפת להם גם אישית, כי גם המנהלים סובלים מהרעש. הם לא בנויים מחומר אחר".
לעזרתו של הדייר המורעש שהתקשר לאידלמן מבקש לקום חיליק רוזנבלום, יושב ראש עמותת מלר"ז – המועצה למניעת רעש וזיהום אוויר. מלר"ז קמה כבר ב-1961, הרבה לפני הגל הסביבתי, וכיום היא מתמקדת במאבק בזיהום האוויר, "כי הוא הורג ורעש לא". ועדיין, המאבק ברעש הוא המייחד אותה מיתר הארגונים הירוקים. כעת היא עסוקה בניסיון להפחית את הרעש שגורם נתב"ג לתושבי הסביבה. בתחום יחסי השכנים, רוזנבלום מנסה להפוך את מלר"ז לגוף שירכז פניות של אזרחים לטיפול ברעש של שכנים, וכך יחסוך לאזרח הקטן את העלויות הגבוהות של פנייה פרטית לאנשי מקצוע.
בינתיים נוהג מלר"ז להציע לאזרחים הסובלים משכניהם מסלול שההפתעה שבו טמונה בחלקו הראשון. רוזנבלום: "לא תמיד אם שכנך יוצר רעש אתה פונה אליו ישירות. מכל מיני שיקולים. פחד, לא נעים. וכך קורה שלפעמים השכן שיוצר את המטרד בכלל יודע את זה. אנחנו מציעים לפונים אלינו לשלוח לשכן מכתב רשום. מהניסיון שלנו, שמונים-תשעים אחוז מהטענות נפטרות כך. זה גורם למקבל המכתב לתמוה, למה השכן בדלת ממול פונה אליי בדואר רשום".
הצעדים הבאים הם היעזרות בעורך דין ובאקוסטיקאי האמור לספק לתלונה את הסימוכין העובדתיים. זה לא רק יקר, אלא גם קשה. האקוסטיקאי שבידו מד-הרעש היקר צריך לתפוס את הרגעים הנכונים: את הרגע שלפני הרעש, כדי לדגום את רעש הרקע הרגיל, ואת הזמן שבו יש רעש. לא תמיד המזגן של השכן, או הכלב שלו, מתאמים את זמני ההרעשה וההשתתקות שלהם לזמן ההגעה של האקוסטיקאי.
לפעמים, מודה רוזנבלום, אין ברירה אלא לעבור לדרכים תרבותיות פחות. "אזרח אחד שהתייאש מהפרוצדורות הראה לי איך הוא טיפל בבעיה. היה לו שכן מעליו שהלך בלילה עם כפכפים מעץ. זה לא נתן לו לישון. הוא שם מקדחה על עמוד ברזל של פיגומי בניין, וכל פעם שהשכן הלך באמצע הלילה, הוא הרים את הכפתור של המקדחה. מהר מאוד השכן קנה שטיח".
יש לו גם חזון חינוכי: "להכניס לגני הילדים מד-רעש קבוע. עם שלוש נורות גדולות, בצבעי הרמזור. אם הילדים מדברים חזק מדי זה יהיה אדום. הילדים יידעו שהם רשאים לדבר רק בירוק, וכך יתרגלו לא לדבר בצעקות. לא יזיק להתקין דבר כזה גם בחדרי ישיבות במקומות עבודה. כשיהיה אור אדום לא יחלקו תה".
החלונות הם הגורם העיקרי לכניסת רעש לבית?
"כן. הם נקראים 'הגשר' של הרעש. דרך הקירות עוברים רק תדירים נמוכים מאוד. תדרים כאלו קיימים אצל רכבות, ומגיעים למרחקים גדולים – ואין מיגון בפני זה".
ממפעלים פונים אליך בגלל החוקים או בגלל שבאמת רוצים שקט?
"בעיקר בגלל התקנות. אבל אכפת להם גם אישית, כי גם המנהלים סובלים מהרעש. הם לא בנויים מחומר אחר".
לעזרתו של הדייר המורעש שהתקשר לאידלמן מבקש לקום חיליק רוזנבלום, יושב ראש עמותת מלר"ז – המועצה למניעת רעש וזיהום אוויר. מלר"ז קמה כבר ב-1961, הרבה לפני הגל הסביבתי, וכיום היא מתמקדת במאבק בזיהום האוויר, "כי הוא הורג ורעש לא". ועדיין, המאבק ברעש הוא המייחד אותה מיתר הארגונים הירוקים. כעת היא עסוקה בניסיון להפחית את הרעש שגורם נתב"ג לתושבי הסביבה. בתחום יחסי השכנים, רוזנבלום מנסה להפוך את מלר"ז לגוף שירכז פניות של אזרחים לטיפול ברעש של שכנים, וכך יחסוך לאזרח הקטן את העלויות הגבוהות של פנייה פרטית לאנשי מקצוע.
בינתיים נוהג מלר"ז להציע לאזרחים הסובלים משכניהם מסלול שההפתעה שבו טמונה בחלקו הראשון. רוזנבלום: "לא תמיד אם שכנך יוצר רעש אתה פונה אליו ישירות. מכל מיני שיקולים. פחד, לא נעים. וכך קורה שלפעמים השכן שיוצר את המטרד בכלל יודע את זה. אנחנו מציעים לפונים אלינו לשלוח לשכן מכתב רשום. מהניסיון שלנו, שמונים-תשעים אחוז מהטענות נפטרות כך. זה גורם למקבל המכתב לתמוה, למה השכן בדלת ממול פונה אליי בדואר רשום".
הצעדים הבאים הם היעזרות בעורך דין ובאקוסטיקאי האמור לספק לתלונה את הסימוכין העובדתיים. זה לא רק יקר, אלא גם קשה. האקוסטיקאי שבידו מד-הרעש היקר צריך לתפוס את הרגעים הנכונים: את הרגע שלפני הרעש, כדי לדגום את רעש הרקע הרגיל, ואת הזמן שבו יש רעש. לא תמיד המזגן של השכן, או הכלב שלו, מתאמים את זמני ההרעשה וההשתתקות שלהם לזמן ההגעה של האקוסטיקאי.
לפעמים, מודה רוזנבלום, אין ברירה אלא לעבור לדרכים תרבותיות פחות. "אזרח אחד שהתייאש מהפרוצדורות הראה לי איך הוא טיפל בבעיה. היה לו שכן מעליו שהלך בלילה עם כפכפים מעץ. זה לא נתן לו לישון. הוא שם מקדחה על עמוד ברזל של פיגומי בניין, וכל פעם שהשכן הלך באמצע הלילה, הוא הרים את הכפתור של המקדחה. מהר מאוד השכן קנה שטיח".
יש לו גם חזון חינוכי: "להכניס לגני הילדים מד-רעש קבוע. עם שלוש נורות גדולות, בצבעי הרמזור. אם הילדים מדברים חזק מדי זה יהיה אדום. הילדים יידעו שהם רשאים לדבר רק בירוק, וכך יתרגלו לא לדבר בצעקות. לא יזיק להתקין דבר כזה גם בחדרי ישיבות במקומות עבודה. כשיהיה אור אדום לא יחלקו תה".
*
משהו דומה לחזון הזה נכנס בסתיו האחרון לתוקף במקדש הרעש הישראלי: באולמות האירועים. כל אולם המבקש לחדש רישיון ייאלץ להציב מערכת בקרה המתריעה כשאוזני החוגגים מופגזות בעוצמה של 85 דציבל ומעלה, ולאחר חצי דקה נוספת של רעש מנתקת את מערכת ההגברה. החתונות שלנו, וגם הבר-מצוות אם תרצו, הן התגלמותו של אתוס הרעש הישראלי. כאן הרעש מיוצר בכוונה תחילה, ומוענק לאורחים כאילו היה עוד אחד מפינוקי השף. האורחים האומללים, מצידם, לכודים במלכודת המחויבות החברתית והמשפחתית. כך נאלץ החוק להיחלץ להגנתם של אורחים מפני מארחיהם האדיבים בעיני עצמם.
התַקנה, יוזמה של ח"כ יובל שטייניץ, נאכפת באמצעות המשרד להגנת הסביבה – אף שבדרך כלל אין הוא מופקד על רעשים בתוך מבנים, אלא רק על מה שבוקע החוצה. "בינתיים", אומרת מרגרטה רוגינסקי מהמשרד להגנת הסביבה, "אנו פועלים באמצעות מנגנון חידוש הרישוי, אך אם יהיה צורך נערוך מבצעים ונכניס לאולמות את 'המשטרה הירוקה' שלנו".
יזהר פלורסהיים, מוזיקאי ובעל תזמורת חתונות, אומר שהוא נתקל במערכת הזו לעתים רחוקות בלבד: לרוב מכריע של האולמות במילא אין רישוי. גם בין האולמות המורשים, הוא מעיד, רק מיעוט טרח עד כה להתקין את המערכת. לדבריו, המערכת ישימה לתקליטנים, די-ג'ייז, שיכולים לשלוט בקלות על עוצמת ההגברה, אך לא לתזמורת, כיוון שזו מורכבת מכמה כלים הפועלים באופן עצמאי. התזמורת אינה יכולה לנגן "חלש" בשום מקרה, ודאי לא באולמות שבהם קירות זכוכית ומתכת היוצרים החזרי הקול חזקים. יותר מכך: כדי ליצור איזון עם עוצמתו הטבעית של התוף, על יתר כלי הנגינה להיות מוגברים. לדבריו, בעלי האולמות שהתקינו את מערכת הבקרה מבינים זאת, ומוצאים דרכים טכניות להתחשב בתזמורות.
תקליטנים אופייניים לחתונות חילוניות, ואילו במגזר הדתי והחרדי שומרות התזמורות על כוחן המסורתי. מעט לאחר החלתה של תקנת שטייניץ דיווח גולש בפורום 'בחדרי חדרים' על השתוללות שפרצה בחתונה ירושלמית לאחר שהמערכת ניתקה את ההגברה של תזמורת רועשת. החוגגים הזועמים ניתצו את המכשיר.
יועץ הרעש אידלמן, 85 דציבל זה לא סף נמוך? רעש כזה נחשב למזיק רק לאחר שמונה שעות חשיפה. מרוב החתונות אתה משוחרר אחרי זמן קצר יותר.
"אל תשכח שנוכחים בחתונה לא רק אורחים חד-פעמיים, אלא גם עובדי האולם, והם נחשפים לרעש הזה מאות שעות בשנה. שנית, הכלל שציינת הוא ממוצע, וחלק מהאוכלוסייה ניזוק בעוצמות נמוכות יותר. כיום יש ויכוח אם להוריד את סף הרעש המסוכן מ-85 ל-82, שזו ירידה של חצי בעוצמת הרעש, או ל-83".
פלורסהיים מודה שגם הוא, המשתדל לנגן בעוצמה נמוכה בזמן הסעודה ואף בזמן הריקודים לא להפריז, נמצא בקונפליקט: "אנשים באים לחתונה לדבר זה עם זה. אם הם היו באים כדי לשמוע אותי, כפי שזה בהופעות, לא היתה בעיה". לעתים האשמה ברעש אינה בנגנים, הוא אומר, אלא באקוסטיקה של האולם, אך הוא מסכים שלהקות רבות מגזימות. "גם לי היה איש סאונד ששנים הייתי נלחם איתו על זה".
התזמורות הרועשות חושבות שאנשים אוהבים את זה?
"כן".
ואנשים לא באים להתלונן ולהפריך את המחשבה הזו?
"יש כאלה שמתלוננים, ויש בעלי תזמורת שבתגובה מנסים לשכנע את המתלוננים למה הרעש טוב. זה עניין לפסיכולוגים. לפעמים להקות רואות רק את הצד המוזיקלי".
מיהם אלו שאוהבים את הרעש?
"בהכללה, צעירים רוצים ווליום. הזוגות הצעירים נוטים לבקש רעש. במקרה הטוב הם אומרים בעצמם 'בשביל אמא שלי אל תיתן חזק מדי'. אחרת, אני צריך לומר להם להתחשב במבוגרים. אני מסביר לזוגות: 'אורחים רוצים להיות יחד, לשוחח, וגם אם זה לא מעניין אתכם, זה מעניין אותי'. האיזון הוא בין מבוגרים לצעירים. יש גם קצת הבדל בין-עדתי: בעדות מזרח גם המבוגרים רוצים לפעמים רעש".
התַקנה, יוזמה של ח"כ יובל שטייניץ, נאכפת באמצעות המשרד להגנת הסביבה – אף שבדרך כלל אין הוא מופקד על רעשים בתוך מבנים, אלא רק על מה שבוקע החוצה. "בינתיים", אומרת מרגרטה רוגינסקי מהמשרד להגנת הסביבה, "אנו פועלים באמצעות מנגנון חידוש הרישוי, אך אם יהיה צורך נערוך מבצעים ונכניס לאולמות את 'המשטרה הירוקה' שלנו".
יזהר פלורסהיים, מוזיקאי ובעל תזמורת חתונות, אומר שהוא נתקל במערכת הזו לעתים רחוקות בלבד: לרוב מכריע של האולמות במילא אין רישוי. גם בין האולמות המורשים, הוא מעיד, רק מיעוט טרח עד כה להתקין את המערכת. לדבריו, המערכת ישימה לתקליטנים, די-ג'ייז, שיכולים לשלוט בקלות על עוצמת ההגברה, אך לא לתזמורת, כיוון שזו מורכבת מכמה כלים הפועלים באופן עצמאי. התזמורת אינה יכולה לנגן "חלש" בשום מקרה, ודאי לא באולמות שבהם קירות זכוכית ומתכת היוצרים החזרי הקול חזקים. יותר מכך: כדי ליצור איזון עם עוצמתו הטבעית של התוף, על יתר כלי הנגינה להיות מוגברים. לדבריו, בעלי האולמות שהתקינו את מערכת הבקרה מבינים זאת, ומוצאים דרכים טכניות להתחשב בתזמורות.
תקליטנים אופייניים לחתונות חילוניות, ואילו במגזר הדתי והחרדי שומרות התזמורות על כוחן המסורתי. מעט לאחר החלתה של תקנת שטייניץ דיווח גולש בפורום 'בחדרי חדרים' על השתוללות שפרצה בחתונה ירושלמית לאחר שהמערכת ניתקה את ההגברה של תזמורת רועשת. החוגגים הזועמים ניתצו את המכשיר.
יועץ הרעש אידלמן, 85 דציבל זה לא סף נמוך? רעש כזה נחשב למזיק רק לאחר שמונה שעות חשיפה. מרוב החתונות אתה משוחרר אחרי זמן קצר יותר.
"אל תשכח שנוכחים בחתונה לא רק אורחים חד-פעמיים, אלא גם עובדי האולם, והם נחשפים לרעש הזה מאות שעות בשנה. שנית, הכלל שציינת הוא ממוצע, וחלק מהאוכלוסייה ניזוק בעוצמות נמוכות יותר. כיום יש ויכוח אם להוריד את סף הרעש המסוכן מ-85 ל-82, שזו ירידה של חצי בעוצמת הרעש, או ל-83".
פלורסהיים מודה שגם הוא, המשתדל לנגן בעוצמה נמוכה בזמן הסעודה ואף בזמן הריקודים לא להפריז, נמצא בקונפליקט: "אנשים באים לחתונה לדבר זה עם זה. אם הם היו באים כדי לשמוע אותי, כפי שזה בהופעות, לא היתה בעיה". לעתים האשמה ברעש אינה בנגנים, הוא אומר, אלא באקוסטיקה של האולם, אך הוא מסכים שלהקות רבות מגזימות. "גם לי היה איש סאונד ששנים הייתי נלחם איתו על זה".
התזמורות הרועשות חושבות שאנשים אוהבים את זה?
"כן".
ואנשים לא באים להתלונן ולהפריך את המחשבה הזו?
"יש כאלה שמתלוננים, ויש בעלי תזמורת שבתגובה מנסים לשכנע את המתלוננים למה הרעש טוב. זה עניין לפסיכולוגים. לפעמים להקות רואות רק את הצד המוזיקלי".
מיהם אלו שאוהבים את הרעש?
"בהכללה, צעירים רוצים ווליום. הזוגות הצעירים נוטים לבקש רעש. במקרה הטוב הם אומרים בעצמם 'בשביל אמא שלי אל תיתן חזק מדי'. אחרת, אני צריך לומר להם להתחשב במבוגרים. אני מסביר לזוגות: 'אורחים רוצים להיות יחד, לשוחח, וגם אם זה לא מעניין אתכם, זה מעניין אותי'. האיזון הוא בין מבוגרים לצעירים. יש גם קצת הבדל בין-עדתי: בעדות מזרח גם המבוגרים רוצים לפעמים רעש".
*
המנצח איתי טלגם, שהוא גם מרצה מבוקש לענייני צלילים וההקשרים החברתיים שלהם, מציע פרשנות למסר שמעבירה החתונה הרועשת. "אם החתונה היא באיזה 'גן אירועים קסום טרופי הרחק מהציוויליזציה' אבל על איזה כביש ראשי, האשליה הזו תעבוד רק אם תהיה מוזיקה מספיק חזקה שתעלים את קולות הכביש. אבל בכלל, אנשים התרגלו כנראה לזהות שמחה עם רעש. אנשים שרגילים לצאת למקומות בילוי, ובכולם רועש, אומרים לעצמם שמה שלא רועש גם לא שמח. יכול להיות שזו הדרך של המארחים לומר – אנחנו ממש לא רוצים שתדברו, הצד של החתן והצד של הכלה; אולי אם תדברו יתגלעו חילוקי דעות. אז בואו כולנו נשמח, נשים מוזיקה חזקה, כולם ירקדו וזהו".
טלגם מזכיר שהמונח 'רעש' אינו מדויק. מבחינה אקוסטית, רעש הוא צליל שמורכב מתדירויות רבות שאין ביניהן יחסים הרמוניים. "רעש במובן הזה הוא דבר משחרר, ולפעמים מאוד נעים. תחשוב על המולה של רחוב, או על הרחש המרגיע של גלי הים. אפילו בתוך התרבות המוזיקלית יש לרעש תפקיד חיובי: המצלתיים והתופים שמוסיפים לתזמורת חגיגיות, תחושת קרנבל.
"אנחנו מדברים פה על רעש במובן של ווליום גבוה, והוא דווקא מבטא לעתים דברים מסודרים, ולפעמים לא רק סדר פנימי אלא גם היגיון חד-משמעי ביחסם למה שמחוצה להם. ובמובן זה, החברה שלנו מצטיינת בווליום גבוה גם בתופעות אחרות. למשל, שכונות בנה ביתך: לרוב מדובר ברעש ארכיטקטוני חמור, שפירושו שכל מבנה מציג את ההיגיון הפנימי שלו בקול תרועה, בלי שום התייחסות להיגיון של הבתים האחרים פרט לרצון להשתלט עליהם ולבלוט. וכך גם הנטייה של האופנה המיועדת לנשים צעירות להציע עוד ועוד רעשנות במובן של היחשפות".
ממה זה בא?
"החברה מחזקת כיום מנגנונים של הגנה על זכותו של אדם לעשות ככל העולה על רוחו בלי להתחשב באחרים ובלי שיטרידו אותו על כך. שלא ישתמע חלילה שאני תומך בהטרדה של מי שמתלבשת כך, אבל יש קשר בין תעשיית האופנה שדוחפת להקצנה פרובוקטיבית, לרעש, לבין החומרה ההולכת וגוברת, הפורמליזם ההולך וגובר, בתחום של יחסים בין המינים.
"כל זה מצטרף לצמצום ולרידוד ולפורמליזציה של היחסים האנושיים הבלתי-פורמליים. אנשים מתלבשים באופן רעשני וחושפני כאילו כדי למשוך תשומת לב וליצור קשר, אבל בעצם הם הרבה פחות אומרים שלום תמים זה לזה ברחוב, הרבה יותר מפחדים זה מזה. ככל שהַצָגַת-עצמך נעשית באופן צעקני, כך היא אומרת גם 'אני פה' אבל גם 'תתרחק ממני'. האדריכלות הרעשנית פוגעת בתחושה של קהילה".
וגם המוזיקה המוגברת במרחב הציבורי נועדה להפחדה?
"למוזיקה – ואני מצטט במידה מסוימת את ז'ק אטאלי, שהיה גם איש פוליטי וגם חוקר תרבות – יכולים להיות כמה שימושים. הפחדה היא אחד מהם. המכוניות הפתוחות עם הבאסים שדופקים בראש הן בפירוש אמירה של 'אל תתעסק איתי'.
"שימוש נוסף של המוזיקה, מעודן יותר אך לאו דווקא מזיק פחות, הוא הבידוד מן הסביבה. זו מוזיקה שנועדה כאילו להרגיע, להשכיח את הפחד, להגיד שיש סדר. מוזיקה שהיא כאילו לא רעש. זה קורה למשל בקניונים. הם משדרים לך מוזיקה כדי שתרגיש שאתה חלק מתרבות, שבמקרה גם דורשת ממך להיות צרכן. אתה נכנס לקניון, הדלתות נסגרות מאחוריך, ואתה נמצא באקלים ממוזג ובסביבה ממושטרת – ובתוך מוזיקה, שיכולה אפילו להיות לא חזקה, אבל אפקטיבית במובן של בידוד. שימוש שלישי במוזיקה רועשת הוא טשטוש הבדלים, האחדה של מה שעומד לפניה".
מוזיקה מסוגים מסוימים.
"מוזיקה קלאסית אתה באמת לא שומע אצל אלו שמפציצים בווליום. גם לא מוזיקת-עַם; למוזיקה הזו יש בהחלט תפקיד בחִבְרוּת, ויש בה, למשל בשירה בציבור, מימד שתלטני – אבל קולו של היחיד צריך להישמע בה, שישמעו אם הוא שר או לא, והיא לא יכולה להיות חזקה מאוד. גם למוזיקה קלאסית יש היום תפקידים חברתיים, כולל למשל התחזוק של אליטה סגורה, אבל לתפקיד של האחדה היא לא תצלח.
"כשאדם הולך למועדון או לפאב ומושמעת בו מוזיקה, בעיקר בז'אנרים שהווליום הגבוה הוא חלק מובנה בהם – שלא לדבר על מועדונים שבהם תרבות הסמים היא חלק מהעניין, וטשטוש הזהות פועל בעוד מישורים – תפקיד המוזיקה פשוט: למנוע מאנשים לדבר זה עם זה, וכך לטשטש הבדלים. כי אם אנשים מדברים, מתגלים ההבדלים ביניהם. אחד מדבר יותר אינטליגנטי והשני פחות. בשיחת פלירט בתוך פיק-אפ בר שיש בו רעש נורא, אתה לא יכול לשאול 'קראת את תרגומו המצוין של אביעד קליינברג לווידויים של אוגוסטינוס?'. אתה יכול רק לשאול 'אז מה העניינים?', והיא תענה 'על הכיפאק, ואיך אצלך?'. כל השיחות שם יהיו דומות, כי אי אפשר לומר משהו מורכב".
המנצח איתי טלגם, שהוא גם מרצה מבוקש לענייני צלילים וההקשרים החברתיים שלהם, מציע פרשנות למסר שמעבירה החתונה הרועשת. "אם החתונה היא באיזה 'גן אירועים קסום טרופי הרחק מהציוויליזציה' אבל על איזה כביש ראשי, האשליה הזו תעבוד רק אם תהיה מוזיקה מספיק חזקה שתעלים את קולות הכביש. אבל בכלל, אנשים התרגלו כנראה לזהות שמחה עם רעש. אנשים שרגילים לצאת למקומות בילוי, ובכולם רועש, אומרים לעצמם שמה שלא רועש גם לא שמח. יכול להיות שזו הדרך של המארחים לומר – אנחנו ממש לא רוצים שתדברו, הצד של החתן והצד של הכלה; אולי אם תדברו יתגלעו חילוקי דעות. אז בואו כולנו נשמח, נשים מוזיקה חזקה, כולם ירקדו וזהו".
טלגם מזכיר שהמונח 'רעש' אינו מדויק. מבחינה אקוסטית, רעש הוא צליל שמורכב מתדירויות רבות שאין ביניהן יחסים הרמוניים. "רעש במובן הזה הוא דבר משחרר, ולפעמים מאוד נעים. תחשוב על המולה של רחוב, או על הרחש המרגיע של גלי הים. אפילו בתוך התרבות המוזיקלית יש לרעש תפקיד חיובי: המצלתיים והתופים שמוסיפים לתזמורת חגיגיות, תחושת קרנבל.
"אנחנו מדברים פה על רעש במובן של ווליום גבוה, והוא דווקא מבטא לעתים דברים מסודרים, ולפעמים לא רק סדר פנימי אלא גם היגיון חד-משמעי ביחסם למה שמחוצה להם. ובמובן זה, החברה שלנו מצטיינת בווליום גבוה גם בתופעות אחרות. למשל, שכונות בנה ביתך: לרוב מדובר ברעש ארכיטקטוני חמור, שפירושו שכל מבנה מציג את ההיגיון הפנימי שלו בקול תרועה, בלי שום התייחסות להיגיון של הבתים האחרים פרט לרצון להשתלט עליהם ולבלוט. וכך גם הנטייה של האופנה המיועדת לנשים צעירות להציע עוד ועוד רעשנות במובן של היחשפות".
ממה זה בא?
"החברה מחזקת כיום מנגנונים של הגנה על זכותו של אדם לעשות ככל העולה על רוחו בלי להתחשב באחרים ובלי שיטרידו אותו על כך. שלא ישתמע חלילה שאני תומך בהטרדה של מי שמתלבשת כך, אבל יש קשר בין תעשיית האופנה שדוחפת להקצנה פרובוקטיבית, לרעש, לבין החומרה ההולכת וגוברת, הפורמליזם ההולך וגובר, בתחום של יחסים בין המינים.
"כל זה מצטרף לצמצום ולרידוד ולפורמליזציה של היחסים האנושיים הבלתי-פורמליים. אנשים מתלבשים באופן רעשני וחושפני כאילו כדי למשוך תשומת לב וליצור קשר, אבל בעצם הם הרבה פחות אומרים שלום תמים זה לזה ברחוב, הרבה יותר מפחדים זה מזה. ככל שהַצָגַת-עצמך נעשית באופן צעקני, כך היא אומרת גם 'אני פה' אבל גם 'תתרחק ממני'. האדריכלות הרעשנית פוגעת בתחושה של קהילה".
וגם המוזיקה המוגברת במרחב הציבורי נועדה להפחדה?
"למוזיקה – ואני מצטט במידה מסוימת את ז'ק אטאלי, שהיה גם איש פוליטי וגם חוקר תרבות – יכולים להיות כמה שימושים. הפחדה היא אחד מהם. המכוניות הפתוחות עם הבאסים שדופקים בראש הן בפירוש אמירה של 'אל תתעסק איתי'.
"שימוש נוסף של המוזיקה, מעודן יותר אך לאו דווקא מזיק פחות, הוא הבידוד מן הסביבה. זו מוזיקה שנועדה כאילו להרגיע, להשכיח את הפחד, להגיד שיש סדר. מוזיקה שהיא כאילו לא רעש. זה קורה למשל בקניונים. הם משדרים לך מוזיקה כדי שתרגיש שאתה חלק מתרבות, שבמקרה גם דורשת ממך להיות צרכן. אתה נכנס לקניון, הדלתות נסגרות מאחוריך, ואתה נמצא באקלים ממוזג ובסביבה ממושטרת – ובתוך מוזיקה, שיכולה אפילו להיות לא חזקה, אבל אפקטיבית במובן של בידוד. שימוש שלישי במוזיקה רועשת הוא טשטוש הבדלים, האחדה של מה שעומד לפניה".
מוזיקה מסוגים מסוימים.
"מוזיקה קלאסית אתה באמת לא שומע אצל אלו שמפציצים בווליום. גם לא מוזיקת-עַם; למוזיקה הזו יש בהחלט תפקיד בחִבְרוּת, ויש בה, למשל בשירה בציבור, מימד שתלטני – אבל קולו של היחיד צריך להישמע בה, שישמעו אם הוא שר או לא, והיא לא יכולה להיות חזקה מאוד. גם למוזיקה קלאסית יש היום תפקידים חברתיים, כולל למשל התחזוק של אליטה סגורה, אבל לתפקיד של האחדה היא לא תצלח.
"כשאדם הולך למועדון או לפאב ומושמעת בו מוזיקה, בעיקר בז'אנרים שהווליום הגבוה הוא חלק מובנה בהם – שלא לדבר על מועדונים שבהם תרבות הסמים היא חלק מהעניין, וטשטוש הזהות פועל בעוד מישורים – תפקיד המוזיקה פשוט: למנוע מאנשים לדבר זה עם זה, וכך לטשטש הבדלים. כי אם אנשים מדברים, מתגלים ההבדלים ביניהם. אחד מדבר יותר אינטליגנטי והשני פחות. בשיחת פלירט בתוך פיק-אפ בר שיש בו רעש נורא, אתה לא יכול לשאול 'קראת את תרגומו המצוין של אביעד קליינברג לווידויים של אוגוסטינוס?'. אתה יכול רק לשאול 'אז מה העניינים?', והיא תענה 'על הכיפאק, ואיך אצלך?'. כל השיחות שם יהיו דומות, כי אי אפשר לומר משהו מורכב".
*
הרעש הקוֹלי, מוסיף טלגם, הוא הקל ביותר לייצור מכל סוגי הרעשים. "אם אתה רוצה לעשות רעש ויזואלי ולתלות שלטי ענק, זה יעלה לך הרבה יותר כסף".
רעש ויזואלי גם פחות כופה עצמו עליך.
"בוודאי. אי אפשר לסובב את הראש בפני מוזיקה. זה נשק אידיאלי של טרוריסטים".
רוב האנשים בליבם פנימה מתקוממים על הטרור האקוסטי, אבל בטוחים שהבעיה היא אצלם?
"תחשוב על המספר העצום של סוגי ההתעללות שאנשים מתרגלים לה. למה לא מתקוממים על הזבל של הפרסומות? למה לא עושים חרם צרכנים על ערוץ 2 שכל שעה נותן עשר דקות של פרסומות מטמטמות בווליום מוגבר? למה אנשים מוכנים לסבול אוטובוסים מרעישים? האוטובוסים בארץ הם של מאן ומרצדס וכיוצא באלו, אבל בהבדל אחד: שהורידו את הבידוד האקוסטי מהמנועים שלהם. ההסבר שנתן דובר 'דן' בזמנו הוא שזו ארץ חמה והמנועים מתחממים. למה לא מתקוממים על הרעש הנורא הזה? ועל הזיהום, והרעש הוויזואלי? אנשים פשוט מסכינים לכל דבר".
***
רעש ויזואלי גם פחות כופה עצמו עליך.
"בוודאי. אי אפשר לסובב את הראש בפני מוזיקה. זה נשק אידיאלי של טרוריסטים".
רוב האנשים בליבם פנימה מתקוממים על הטרור האקוסטי, אבל בטוחים שהבעיה היא אצלם?
"תחשוב על המספר העצום של סוגי ההתעללות שאנשים מתרגלים לה. למה לא מתקוממים על הזבל של הפרסומות? למה לא עושים חרם צרכנים על ערוץ 2 שכל שעה נותן עשר דקות של פרסומות מטמטמות בווליום מוגבר? למה אנשים מוכנים לסבול אוטובוסים מרעישים? האוטובוסים בארץ הם של מאן ומרצדס וכיוצא באלו, אבל בהבדל אחד: שהורידו את הבידוד האקוסטי מהמנועים שלהם. ההסבר שנתן דובר 'דן' בזמנו הוא שזו ארץ חמה והמנועים מתחממים. למה לא מתקוממים על הרעש הנורא הזה? ועל הזיהום, והרעש הוויזואלי? אנשים פשוט מסכינים לכל דבר".
***
נזקי הרעש
חשיפה לעוצמה חזקה של קול, בפרט לאורך זמן, עשויה לחולל נזקי שמיעה, נזקים גופניים נוספים, ונזקים פסיכולוגיים ותפקודיים.
הפגיעה בשמיעה היא לעתים זמנית: אובדן שמיעה קצר מועד, או קושי לשמוע צלילים חלשים. אולם כאשר נפגעים תאי השערה שבאוזן הפנימית, הנזק הוא קבוע. במקרה זה, השמיעה של תדרים מסוימים (בדרך כלל הצלילים הגבוהים) נפגעת יותר מהשמיעה של תדרים אחרים, והדבר יוצר עיוות בשמיעה. מגיל העמידה ואילך, וכנראה גם בגיל הינקות, הסיכוי לפגיעה בשמיעה בשל רעש גבוה יותר.
נזקי הגוף האחרים מגוונים. הבולט בהם הוא עלייה בלחץ הדם ושיבוש קצב הלב. רעש גורם לכאבי ראש, והוא עשוי גם לשבש את פעולת הכליות ואת המערכת ההורמונלית, לפגוע בסינכרוניזציה של גלי המוח באופן שעלול להתבטא בהפרעות אישיוּת, ולגרום לבחילות ולצרבת.
מבחינה נפשית, רעש גורם לעצבנות, לתחושת פחד וחוסר אונים המעוררת לעתים תגובה אלימה, ולפגיעה בשיקול הדעת ובכושר הריכוז והחשיבה. הוא עשוי אף להגביר מתח וחרדה ובמקרים קיצוניים ליצור דיכאון קליני. כאשר הרעש מונע שינה, הוא גורר כמובן שרשרת נוספת של נזקים.
כתבה עניינית ונפלאה את הרמזור האקוסטי הראשון ניתן לראות במועדון הפורום בבאר שבע
השבמחקמלכי שמואל
יצרן מדי רעש
ויועץ אקוסטי
העלית כאן נושא מאוד חשוב שעומד על הפרק ומחמיר משנה לשנה. אכן, במדינה צפופה כמו שלנו בידוד באמצעות המוסיקה הוא הפיתרון.
השבמחק