פשוט ציוני: ראיון עם אמיר גוטפרוינד

הכתבה, מאת צור ארליך, הופיעה במוסף דיוקן של העיתון מקור ראשון בכ"ט בסיוון תשס"ז, 15 ביוני 2007.

בשביל השֶקט הירוק הזה, בשביל מעוף הבזים והדיות ותמרוניהם של שפני הסלע, בשביל שיטוטי הבוקר במדרונות כמו זה היורד מצורית שבראש הר גילון אל בקעת בית הכרם, בשביל הרוח הטרייה של הגליל, עוזבים סופרים כמוהו את תל-אביב הסואנת לשבוע-שבועיים של פרץ יצירה. אמיר גוטפרוינד, לעומת זאת, עשה חופשתו קבע. עם שחרורו מצבא הקבע לפני כשנתיים עבר עם אשתו נטע ושני ילדיהם מתל-אביב ליישוב הגלילי צורית, וכעת הוא בונה את בית הקבע שלו ביישוב הסמוך יובלים. רק מה, בשקט מעורר ההשראה הזה הוא כמעט אינו כותב מילה. כי כדי לכתוב הוא צריך רעש. והוא הולך לבתי הקפה העשנים, זכר לימיו בכרך הדחוס. איפה? קצת בחֵיפו, בעיקר בכרמיאל הסמוכה.
שרוול הרוח מהגיא שלמטה מגרש מגינת בית גוטפרוינד את פסק הדין של לוח השנה שקובע שיוני עכשיו. זה רק אנחנו והנוף: יריעה ענקית של צייר רב דמיון. גוטפרוינד, צייר מילים רב דמיון, מתחייב שבחורף ובאביב המראה מרשים אפילו יותר. בשביל השקט והנוף הוא בא לפה, הוא אומר. ולפעמים, בהליכת הבוקר במורד האלונים הסלעי, מעל לכרמי הזיתים של שעב, הוא מתקשר לחבר בתל-אביב ומספר לעירוני המסכן איפה הוא עומד עכשיו ומה יש מסביב. אבל לכתיבה יש דרישות אחרות. "כשיש שקט מוחלט אני מרים את הראש לשמוע אם הקוזקים באים. אלו הגֶנים של אבותיי. אני צריך את הרעש הלבן של בית הקפה. אתה יושב שם ויש לפניך סרט נע של חיים אחרים. הרבה מאוד מהדיאלוגים אני רוכש שם בהסתכלות, בהאזנה. מה גם שאני ממיר קפאין לכתיבה ספרותית. קפה טוב הוא הבסיס לכל יצירה. לא ניסיון חיים, כשרון או משהו כזה".
הוא איש אירוני ואדיב. צנום וארוך. עדין ודרוּך. בן 44. 27 שנים שהוא כותב. 7 שנים שהוא מפרסם. קודם, עשרים שנה, כתב רומאנים למגירה. 'שואה שלנו' הופיע ראשון, בשנת 2000. גוטפרוינד בן ה-37 הפציע כשהוא במלוא זוהרו ובשלותו. לקח לציבור שנתיים לגלות את הספר הזה, שהוביל אותו, במלכודת דבש של הומור והמצאה, אל מעיו של הגיהנום. ב-2003 הופיע 'אחוזות החוף', אוסף סיפורים קצרים, וקטף מיד את פרס ספיר. לפני שנתיים הופיע האפוס הציוני הפרוע שלו 'העולם, קצת אחר כך'. קצת אחר כך השתחרר מצה"ל בדרגת סגן אלוף.
"הרבה שנים הייתי כותב במקביל לזרם החיים. למדתי בטכניון, הייתי בצבא, ותמיד כתבתי כעיסוק רציני, לא כתחביב של שעה בשבוע. 'שואה שלנו' היה מקרה מיוחד. הייתי במצב אקסטטי. אובססיה גמורה. במשך שנה, מבוקר עד ערב, גם תוך כדי דיונים בצבא, גם תוך כדי עיסוקים אחרים. בתקופה שבאה אחרי זה, כשהייתי כבר בעל משפחה אבל עדיין בצבא, היה קשה מאוד לכתוב. עכשיו, כשאני מוגדר כפנסיונר ואני רק כותב, זה הרבה יותר נורמלי. יש חיים, אני מאוד משקיע במשפחה, אבל כתיבה זו ממלכה שלי שאני לא יכול בלעדיה. בכל רגע נתון אני חושב מתי אני יכול להתפנות לכתיבה".
וקריאה אינטנסיבית היא בטח חלק מזה.
"קשה להיות סופר בלי לקרוא. אני קורא הרבה, כי הרי מותר גם ליהנות בחיים, ואני לא יודע אם לשייך את זה לזמן הכתיבה או לזמן שאר החיים. כשאני בא לבית קפה אני תמיד עם ספר; אני מתחיל בקריאה ורק אז נכנס לכתיבה. אני חייב להודות שלפעמים זה מוסף הספורט של ידיעות, אבל בדרך כלל זה ספרות. תראה, לפעמים בלי לדעת מה כתבו על הפועל חיפה אהובתי אני לא יכול להתרכז בנשגבות העולם".
הוא גדל בחיפה, כמתבקש מהמשפט הקודם. תחילה בעיר התחתית ואחר כך שיפרו הוריו עמדות ועברו לנווה-שאנן, "אבל לסלאמס של נווה-שאנן. סלאמס עם מדשאות". לא שם ולא שם היה מקובל לקרוא, ודאי לא לכתוב ספרים, ובכך הוא מסביר לעצמו מדוע גם בשנים הארוכות שכתב ספרות לא חש דחף לפרסם. "מרכז חיי שם, חוץ מהדשא של הכדורגל, היה הספרייה בבית אבא חושי. שם שָרַצתי וקראתי. הייתי בולע ללא הכוונה וללא הדרכה ספרים מצ'יפופו עד עגנון, מספר הבדיחה והחידוד עד כל מיני רומאנים קלוקלים. משום מה נצרב במוחי שהיה ספר על בעיות המים ברמת הגולן. מוזר קצת שמכל אזורי הארץ דווקא שם יש בעיית מים, אבל זה היה הספר. ואני זוכר שהסתובבתי בשכונת נווה-שאנן בשנת שבעים ומשהו מודאג מאוד מבעיות המים ברמת הגולן. הקריאה הטוטלית הזו, בלי שמישהו הסביר לי שיש הבדלים קלים בין שלום עליכם לפטריק קים, היא אולי מה שיצר את הסגנון שלי עם הערבוב הזה בין נשגב ומגוחך".
שיכון בלוקים באזור חיפה הוא גם מוקד העלילה של הספר שהוא כותב עכשיו. זה פרויקט ניסיוני, מוזמן: גוטפרוינד כותב ספר, הבמאי אבי נשר הופך אותו לסרט, והספר והסרט ייצאו לאור יחד. "זה פרויקט גדול שמשקיעים בו הרבה, כי רוצים להפוך אותו לסדרת טלוויזיה או לסרט ארוך מאוד", הוא אומר.
אתה כותב את הספר בחשיבה קולנועית?
"לא. אני כותב רק ספרים, זה מה שאני יודע. ברם-אולם-אבל, הגשתי לאבי נשר טיוטה כדי שהוא יוכל להתחיל לכתוב את התסריט, והוא הגיש לי הערות. קיבלתי את חלקן. אני אוהב מאוד כמה מהן, כי הראייה שלו אחרת משלי, הרבה יותר חזותית. אתן דוגמה. אחד הגיבורים הוא חבר בקיבוץ קומוניסטי, שבדרך לא דרך מגיע להיות יהודי מאמין. בקיבוץ הוא חי כמו יהודי אנוס. הוא מקיים את כל המצוות בסתר, לפעמים ממש כמו האנוסים – למשל, מדליק כל ערב שני נרות, כדי להסוות את ההדלקה בערב שבת. כתבתי על הרגע שבו הוא מגיע להכרה שהוא מאמין. כתבתי את זה וזהו. ואבי נשר החזיר לי הערה, שהוא היה רוצה לראות את הסצנה הזו. לא בדיוק סנה בוער אבל משהו. איך שהוא אמר את זה היה לי פלאש של סצנה, שבין אדי האמבטיה, בטשטוש ובקולות מבעד לערפל שזו בעצם אשתו שצועקת שהוא גומר את המים החמים, הוא מגיע להכרה אמונית".
אבל זה גם החיסרון הגדול של הקולנוע, שכל דבר הוא צריך להראות.
"יש תמיד מתח, יש יתרונות לספרות ויתרונות לקולנוע. יהיו דברים שהוא יבקש שאכתוב לו כדי שיהיו בסרט, אבל לא ייכנסו לספר, מטעמים ספרותיים. כך שיש אינטראקציה, אבל אני בקנאות צווח שאני כותב אך ורק ספר, ורק אני כותב אותו".
הגיבורה של הספר, הוא אומר, היא מדינת ישראל מששת הימים עד רצח רבין – "בגיל ההתבגרות שלה, הגיל התזזיתי, שבו אנחנו מרגישים שאף אחד בעולם לא מבין אותנו. זה ניסיון, שהוא הכול חוץ מפוליטי, לתאר את הריבה הזו של ההיסטוריה שאנחנו צפים בה. אני מציג את זה דרך כמה חבר'ה שגדלים בבלוק ועוקב אחרי החיים שלהם גם כשהם מתפזרים ומקימים משפחות. אני מדבר על מושג החבר'ה, שייחודי לנו. בכל ארץ מפותחת אחרת נדיר שאנשים שהכירו בגיל ארבע ממשיכים להיפגש בגיל חמישים. בישראל זה קורה. אנשים ששונים בכל דבר, ומה שמאחד אותם זה שהם שיחקו יחד בגיל ארבע בבלוק".
"כשאתה מסתכל על ההיסטוריה של ישראל מאז 67'", הוא חוזר לנושא האמיתי של הספר, "אתה רואה שלא נותנים פה שבועיים של שקט לחשוב מה נכון לעשות. אנחנו כל הזמן במצב של התגוננות, של תגובה לאירועים. תחושה שאנחנו בוערים באש וכל רגע מישהו מושך לנו בשרוול, למה לא תדברו עם סוריה, למה לא תדברו עם הפלשתינים. זה כמו הדודה שמתעקשת להתקשר אליך ולדבר על יישור השיניים שלה כשביתך בוער ולא נעים לך לומר דודה, אולי תתקשרי מחר".
גם ב'העולם, קצת אחר כך' הגיבורה היא המדינה, אבל מצד הגב שלה.
"עדיין לא הבנתי לגמרי את הספר הזה. אשמח אם תודיע לי. היתה ביקורת מאוד טובה שנכתבה על הספר שבה נאמר שאני פוסט-ציוני – "
כן, אריאנה מלמד כתבה את זה כמובן מאליו, כעובדה בסיסית על הספר. זה היה משונה.
"אני לא יודע מה גרם לה לחשוב כך. זה פשוט מצחיק. אני רואה בעצמי לא פוסט-ציוני אלא פוץ-ציוני, ביטוי שגנבתי מאביעד קליינברג. אני נער פוסטר של הציונות. אבל כשמבקרת קשוחה ונהדרת כמוה כותבת עליך ביקורת טובה – קח את זה ובְרח, בלי לשאול שאלות. אחרי שפרסמתי את הספר, אין לי מונופול עליו.
"הספר הזה נכתב על המשוגעים שהקימו פה מדינה. המוטו שלו הוא משפט מדהים של ברנר, שמלווה אותי: 'מבחינת חוקי ההיגיון אין עתיד לעם היהודי; צריך בכל זאת לעבוד'. אני תמיד צוחק ומשווה את זה לאדם שבא למשקיע ואומר לו: יש לי פרויקט אדיר, בוא ניקח קבוצת אנשים שהיו מופרדים אלפי שנים, לא מדברים שפה משותפת, נכנס אותם למקום אחד, שומם, צחיח, בלי הרבה משאבים טבעיים, ונקים להם שם מדינה, אה, שכחתי לומר שיש שם גם הרבה אויבים שלא רוצים אותם שם, יאללה, תשקיע את כל כספך. זה פרויקט מטורף. ואני ממשיך גאה שלו.
"הספר, מתחת לדמויות המוטרפות ולעלילה המשוגעת, בנוי על הדבר הזה. כתבתי אותו במקביל לעובדה שהקמתי משפחה. רק היום אני מבין את החוצפה של הוריי להוליד אותי בישראל בשנת 63' ולהיות בטוחים שלאחר ארבעים שנה אחיה פה בביטחון. זה ממש דורש בג"ץ. ועוד יוגש. 63', ארבע שנים לפני ששת הימים והניצחון ששחרר פה חרדת אושוויץ. שלא לדבר על אחי, שנולד ארבע שנים לפניי – לדעתי הוא יכול לגרור את הוריי לבית הדין בהאג. ובשנת 2000 הקמתי משפחה, רומי נולדה ב-2001 ונמרוד ב-2004 ויש לך סקופ, אשתי בהריון – ואני מסתכל על הילד שלי שמתרוצץ בשאננות ובשמחה במדשאה; האם אני יכול להבטיח שבעוד ארבעים שנה הוא יחיה חופשי בארצו? זו חוצפה מצידי. אותי הוא יגרור להאג. אני חושב בהומור, וכותב בהומור, אבל יש כאן חרדה עמוקה".
במלחמה בקיץ האחרון נפלו כמה קטיושות בסביבות צורית. גוטפרוינד נשאר בבית, למעט זמן שבו היה במילואים. כשהתארגנה עצומה של סופרים צעירים להפסקת הלחימה הוא הסביר שהוא מגדל ילדים בצפון וחוטף קטיושות, ולכן הוא חושב אחרת. "זריקת גרגירי אפונה על מנהיגי חיזבאללה ושליחת מכתבי שרשרת באינטרנט כנראה נכשלו, מה לעשות", אמר אז. היבט פוליטי נוסף של מגוריו בגליל הוא יחסי יהודים-ערבים. "מאז שאני גר פה אני הרבה יותר אופטימי והרבה יותר פסימי. אני חושב, כמי שכל הפוליטיקה שלו מוכוונת על ידי אהבת המדינה, שיש לנו מטרה חשובה וכדאית, לקרב את ערביי ישראל, שירגישו פטריוטים".
כתושב האזור אתה רואה דברים שלא ראית קודם?
"לטוב ולרע. לטוב כמה אנו דומים, לרע כמה אנו שונים. אני יושב הרבה בבית קפה בכרמיאל שבו מכריזים את שמך ברמקול כשההזמנה מוכנה. תל-אביבים היו משתטחים על הרצפה אם זה היה נשמע אצלם ככה, כי חצי מהשמות ערביים. יושבים יהודים וערבים כל הזמן יחד ואתה רואה כמה הם דומים. כמה אפשר לחיות ביחד. ויש כמובן גם הבעיות החמורות. הרי אני לא לגמרי אידיוט".
אתה במירוץ נגד ההנהגה הפוליטית שלהם.
"אני לא במירוץ נגד אף אחד. אני מפסיד במאה מטר לרוב האנשים. אבל אני ממש לא רוצה להיכנס לפוליטיקה. אני לא רוצה להיות סוֹפר פוליטיקאי".
במאמר ב'הארץ' ביום העצמאות כתבת שהאינתיפאדה ואירועי אוקטובר 2000 "השחיתו" כמה מדעותיך הפוליטיות.
"הגרזן בראש שלי היה אולי פחות ב-2000 ויותר בדרבן 2001, ועידת זכויות האדם, כשמכל בעיות זכויות האדם בעולם דיברו רק על הפלשתינים. אין לי בעיה להזדהות עם האומללות של הפלשתינים, אבל נמאס לי מהסוּפר אומללות. זה דוחה אותי. ההבנה מה מסתתר מאחורי הביקורת על ישראל, אותה אנטישמיות רבת צורות, השפיעה עליי מאוד.
"פעם הייתי שמאלני פשוט; היום אני קורא לעצמי שמאלני מורכב. כזה ששמאלנים צועקים עליו 'ימני'. לפני כמה זמן הייתי בפאנל שבו הוגדרתי נציג הימין. לא אמרתי לאף אחד מה הצבעתי ומהן בדיוק הדעות הפוליטיות שלי, ואם אתה לא אומר אז אנשים מחליטים בשבילך מה אתה. זה נורא מצחיק אותי. אבל מרגיז אותי גם התיוג ההפוך, כלפי סופרים מהשמאל, כאילו הם פוסט-ציונים. אני לא יודע כמה מהאנשים המגדירים עצמם ימנים כה חרדים לגורל המדינה ומשקיעים לטובת המדינה והעם מזמנם וממרצם כמו עוז וגרוסמן. יש משהו בעיסוק באמנות שבדרך כלל גורם לך לנסות לחוש את האחר, לאו דווקא להסכים איתו. ואנשים כמוהם, ברצותם להביא שלום וביטחון לעם ישראל, סבורים שיש עוד דרך חוץ מטנק וגבול; מנסים להבין את האויב למה הוא צורח במחנות פליטים כבר שישים שנה, אולי גם לו יש חלק מהאמת. במדינה שבה שיעור הצודקים למטר רבוע הוא הגבוה בעולם, לא מזיק גם לדעת לוותר לפעמים על הצדק המלא שלך".
ואתה מסכים איתם?"מאז שהשתחררתי מצה"ל רצים אחרי לשאול אותי אם אני ימין או שמאל. אני חושב שעם מי שאפשר להתפשר איתו יש להתפשר, ועם מי שאי אפשר להתפשר איתו להילחם בלא רחמים. זו דרך לא רעה. להגדיר את זה כימין או שמאל? לכו לעזאזל. יש לי המעמד הכייפי הזה שאני עדיין לא מזוהה פוליטית, לא יודעים כל כך מי אני, והדבר היחיד שאני מוכן להצהיר בצורה רשמית ולצאת מהארון הוא שאני ציוני. שאני מחובר מאוד ליהדות שלי ולהיסטוריה היהודית, ושיש לי שאיפה לחיות, שאיפה מוזרה שהרבה גורמים בעולם הם נגדה באופן גורף. אני לא מצליח להיפטר מהנטייה הזו, לרצות לחיות ולהבטיח את חיי ילדיי, ומשם אני פועל. אני פשוט צר אופקים להדהים".
ב'העולם, קצת אחר כך' אתה מנסח חזון לעם היהודי: "שנהיה נשכחים". זה דומה ל"נורמליות" המפורסמת של א"ב יהושע?
"לפעמים אתה קורא מסמך של עורך דין, ונראה לך שדופקים אותך אבל אתה לא מצליח לשים את האצבע איפה בדיוק. אותו דבר א"ב יהושע: אני מת עליו כסופר, הוא מרתק אותי גם בכתיבה שלו החוץ-ספרותית, אבל איכשהו אני לא בטוח שאני מסכים איתו. אז אנסה לדבר פשוט על הרעיון שלי. לפני כמה ימים הייתי בפאנל של סופרים יהודים וגרמנים. אחד הגרמנים אמר שהוא פילושמי. ואני ניסיתי להבין מה זה פילושמי. למה לאהוב את היהודים כקבוצה. זה נראה לי מופרך כמו להיות אנטישמי. אל תהיה אנטישמי, אל תהיה פילושמי. אני לא זוכר שהגדרתי עצמי פילונורווגי או אנטינורווגי. אני רוצה להיות כמו הנורווגים: שלא יאהבו אותי ושלא ישנאו אותי. שישכחו אותי.
"אני יודע שזו רק שאיפה. כמו משהו משיחי. הרי לעולם לא נהיה נשכחים; אנחנו קוץ בבשרו של העולם. היו שביקרו את החזון הזה, כי הם מאמינים בייעוד היסטורי לעם היהודי. אני אישית מוותר על הייעוד. אבל מה שיפה בהיסטוריה העולמית הוא שאיש לא מוותר לי. אני יכול לומר, התפטרתי מתפקידיי כעם סגולה, אבל אני מגויס שוב ושוב. אני נצר לעשרות דורות של אנשים שניסו להתפטר ולא הלך להם.
"ב'מר מאני' של א"ב יהושע, מפסגות היצירה העברית, יש יהודי באי יווני שניסה למחוק את זהותו היהודית, וכשהנאצים באים הוא אומר 'אנחנו היינו יהודים, עכשיו אנחנו לא'. הוא 'גויר' על המקום ונשלח. מה שמזכיר לי, אנקדוטה שלא קשורה לכלום, כשהנאצים אספו את כל היהודים באיי יוון לשלוח אותם להשמדה, הספינה עשתה סיבוב מיוחד כדי לאסוף את הקהילה היהודית של האי לארוס. הקהילה הזו היתה מורכבת מאיש אחד. הוא נספה באושוויץ. יש תיעוד של זה ביד ושם".
כמחבר 'שואה שלנו', וכחבר מועצת יד ושם החל בשבוע שעבר, אתה סבור שהחברה הישראלית זוכרת מספיק את השואה?
"אני אף פעם לא יודע מה לענות לשאלה הזו, אם יש פה יותר מדי שואה או פחות מדי. לפעמים אני מרגיש כך, לפעמים להפך, ולפעמים אני מרגיש שמה ששואבים מתוך השואה הוא חד-צדדי מדי; לוקחים איפה שנוח. יש המשפט הזה 'לזכור ולא לשכוח'. אבל כדי לזכור משהו צריך לדעת. אם אתה לא יודע, או יודע שטויות, מה שווה שאתה זוכר? יש לי הרבה תלונות לגבי מה שיודעים פה וזוכרים פה על השואה.
"אני חושב שהשואה לא קיימת בשיח הציבורי העליון בין השאר כי אנשים רוצים לחיות. רוצים אספרסו וסושי ועל האש. רוצים לחיות נורמלי, להישכח. חלק מהנורמליות הוא שהשואה לא עולה על השולחן. אבל אני מרגיש שבכל ויכוח פה היא נמצאת מתחת לשולחן. ימין-שמאל, דתיים-חילונים, בסוף כולם שואבים מן הבאר של השואה את היצרים הכי פראיים שלהם, שמתורגמים אחר כך בעידון לדעות ועמדות. אז השואה נמצאת כאן בכל מקום ולא נמצאת בשום מקום".
משהו השתנה בשנים האחרונות?
"מאז האינתיפאדה השנייה וועידת דרבן יש פה עדנה לנושא הזה. ב-1999, כשהודיעה לי העורכת של זמורה-ביתן שרוצים להוציא את 'שואה שלנו', היא אמרה: 'הספר מצוין אבל אנשים לא קוראים על השואה. תהיה מוכן לכישלון טוטלי'. כפי שאכן היה. שנתיים לא רצו לקרוא את הספר הזה. אף אחד לא קרא ולא קנה. ואז חל פה תהליך שהביא סכנה גדולה לעם ישראל אך הביא ברכה למכירות של הספר שלי – האינתיפאדה והאנטישמיות המתעוררת. אין לך מושג לכמה חוגים בנושא השואה אני מוזמן. כיתות מפוצצות. בהרצאה ביישוב עומר ניגשה אלי איזו אמא שרצתה להדגים לי כמה דוחפים את השואה בכל גיל. הבת שלה, בת ארבע, ביום השואה חזרה הביתה ואמרה, היה היום חג בגן: יום השועל והדבורה".
המדיניות הישראלית צריכה להיות מושפעת יותר מהשואה?
"הייתי שמח אם ההשפעה לא היתה בכך שאנו נבהלים מאחמדינג'אד, שאני לא מפחד ממנו, אלא שכשבאים פליטים מדרפור שיקלטו אותם וישתקו. שלא יעלו על הדעת שיקולים שנשמעו פה, של מה יהיה אם נכניס לפה אלף גויים. הייתי רוצה שמהשואה נלמד שלא נהיה כמו מה שעשו לנו, שאת אבא שלי לא הכניסו לשום מקום כי הוא לא התאים לקריטריונים. שמדינת ישראל, כמודל, כמופת, תקלוט אלפיים אנשים מדרפור. הם לא עשויים מחומר רדיואקטיבי. את זה היה צריך ללמוד מהשואה, ולא לפחד מכל איזה אידיוט שמשחק בגרעין. כשבאים לכאן ברגל אנשים שרצחו את ילדיהם ואנסו את נשותיהם והתגובה שלנו היא עופו מכאן – זה מזעזע אותי הרבה יותר מכל דבר אחר".
בסוף 'שואה שלנו' אתה מבטא בגלוי השקפה אוניברסלית על השואה: שהיא היתה יכולה להתרחש גם במקומות אחרים ובידי אחרים. זה באמת לקח השואה מבחינתך?
"אני מאמין שיש בעולם טוב ורע, ואין לי ספק שהנאציזם הוא הדבר הקרוב ביותר מתמטית לרע המוחלט. אני מתמטיקאי. והיהודים הם הקורבנות העיקריים של הרוע המוחלט הזה. בתוך הדבר הזה, כשברור לכולם מי הרשע המוחלט ומי הקורבן, צריך בכל זאת להסתכל על הפרטים. עברתי ביד ושם מסע גדול, קראתי על אנשים פשוטים שהתנהגו בצורה נשגבת בזמן השואה, על רבנים שהקריבו עצמם למען הקהילה, וגם על רבנים שהתנהגו כאחרוני הפוחזים. אבי סיפר לי על חיילים גרמנים כשבכו כשראו ילדים יהודים מתים, ועל יהודים שעשו מעשים שהוא פחד מהם יותר מגרמנים. דויד גרוסמן קרא לשואה 'המעבדה שיצאה מדעתה'. כל הקפיצים השתחררו. כל מה שנראה לנו אנושי, לוגי, ערכי – הכול יצא מהקפיצים. באירוע הזה היה הכול, וניסיתי להביא את ההכול. גם דברים שקשה להתמודד איתם.
"השואה היא אירוע שעיוות את כל מה שידוע לנו על העולם הפיזי, הרוחני, הערכי. ומתוך העיוות הזה יצא הכול. אתה יכול להרכיב את כל המשפטים. לשבץ כל דבר בנושא, בפועַל, בתואר, במושא, כל ההרכבים האפשריים היו. דוגמה לכל דבר. כי הכול התעוות. רציתי להציג את המורכבות הזו שחוויתי כילד וכמי שעשה חקירה ביד ושם. אני מוכן לעמוד מאחורי כל מה שכתבתי, גם אמת עובדתית וגם סיפורים שהמצאתי. כל דבר שם מנומק במסגרת הקרויה שואה. לא המצאתי דברים שלא קרו או שלא יכולים היו לקרות".
המספר בספר, אמיר, הוא לא בדיוק האמיר שאתה היית, נכון?
"זה לא אני, מהמון בחינות. קודם כל הייתי הרבה יותר חְנון מהאמיר שבספר. נורא רציתי לעשות כמוהם אבל לא. גדלתי במשפחה של ניצולי שואה, שאנשים בה מפחדים מדברים, מסתירים דברים – נולדתי לתוך זה עוד לפני שלמדתי מה זו השואה, והשואה היא מרכיב חזק באישיות שלי גם היום. אבל אני לא מוכן להסכים עם השואה הנוחה של הפלקטים בטקסי בית הספר. השואה היא אירוע מורכב, ויש הרבה דברים לשאוב ממנו".
ההומור שבספר, והשם המתריס-משהו 'שואה שלנו', הפריעו לאנשים?
"אני מסוגל להתמודד בזירה עם שני תנינים. אני לא מסוגל להתמודד עם אנשים חסרי הומור. אם לאנשים אין הומור אז מה אני יכול לעשות. אכן, על הספר שלי צריך להיות כתוב עליו בגדול, ספר זה אינו מיועד לביסקוויטים יבשים".
יש סוגים אחרים של שילוב הומור ושואה. אחד זה בדיחות שואה –
"זה לא קשור".
כמובן. והשני הוא הסרט 'החיים יפים'. שבו קורים דברים מצחיקים גם בתוך מחנה ההשמדה. ההבדל בין אלו לבין ההומור בספר שלך ברור, אבל אולי תנסה להגדיר אותו.
"אמרת 'החיים יפים' ועברתי להילוך אחר. כשמדברים על זה צריך לתת לי זריקת הרגעה. הסרט האיום והנורא הזה, שזכה פה בישראל לכיבודים רבים, מסלף את השואה, מרכך אותה, וזה הרבה יותר גרוע מהכחשת שואה. הוא מייצר סצנות שקרניות שמציגות את השואה כ'כן, היה, אבל זה לא היה כל כך נורא'. זה המסר שלו. בעיניי, בניני לא רשע אלא טיפש".
יש לך כללים מוגדרים של איפה הומור ואיפה לא?
"לא יודע. אני לא יכול לתת חוקים. הדברים הכי חשובים בעולם הם דברים שאי אפשר לקבוע אותם בחוקים. כמו שלג'יימס בונד יש רישיון להרוג, אני, בגלל האהבה שלי לאנשים האלה ובגלל המסירות שבה כתבתי, יש לי רישיון לכתוב בהומור. כל אדם נורמלי שקרא את הספר יודע שאני לא צוחק על ניצולי השואה. אני מנסה להתבטא בדרך שבה אני מתבטא. האבחנה היכן זה במקום והיכן לא היא אינטואיטיבית. אמרתי כבר הרבה פעמים על עצמי שגם אם הייתי כותב ספר הוראות למכונת כביסה היה שם הומור והיתה שם שואה. כי אלו האלמנטים הבסיסיים בעולם. להומור, אגב, אין קשר לשמחה. הומור הוא כלי. ואני משתמש בו תמיד כדי להתמודד עם העולם המשוגע הזה. ולכן כשכתבתי את הספר על המשפחה שלי ועל השואה ועל הילדות שלי, ברור שהיה שם הומור. הומור שמחבק ומאפשר להתמודד. חס וחלילה לא קשור לבניני ולא קשור לבדיחות שואה. על בדיחות שואה פשוט מיותר לדבר, ולא נדבר על בניני כדי שלא אשליך אותי או אותך לוואדי מרוב עצבים".