צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', כ"א באדר ב' תשס"ח, 28 במארס 2008
שלל הפתעות היסטוריות – היו או לא היו – מתחבא בין דפי ספרו החדש של יוסי שריד, 'לפיכך נתכנסנו'. למשל: אורי אילן כתב "לא בגדתי", אבל כתב גם בפתק סודי אחר "אל תבגדו גם אתם". דוד בן-גוריון תמרן את פרשיות 'עסק הביש' ו'איפה יוסל'ה' לצרכיו מן הרגע הראשון ואולי אפילו לפניו. אייכמן נחטף בשיטת ח'אלד משעל, כי הרופא המרדים חשב שהוא מנגלה. שר החינוך זלמן ארן פרסם שירה בשם בדוי. גולדה העדיפה שגם שר החינוך לעתיד, יוסי שריד, יסתפק בפרסום שירה. בעשרים מונולוגים בדויים מעשרים שנותיה הראשונות של המדינה מצליח שריד להצחיק ולהבכות, לאתגר ולעצבן ולהפתיע ובעיקר לא לשעמם – אבל ההפתעה הגדולה ביותר טמונה בסיפור-העל השוזר את פרקי הספר כמעט עד הסוף: "הכיבוש" לא אשם בכול! גם במדינת החלומות הזערורית של לפני 67' היו קלקולים וזרעי פורענות – ועוד איך!
מה שמריץ אותנו מיד לדירתו של שריד, בקומה עליונה הנשקפת אל הים של תל-אביב ואל ארובת רדינג, לוודא שהכול בסדר איתו. הכול בסדר. זאת רואים מיד. שריד בן ה-67, עדיין עם צלקת רפה ומאורכה ברום מצחו זכר לניתוח הגולגולת הקשה שעבר, אינו זונח את הטקסט הרשמי שהביאו עד הלום. חמש שנים לאחר פרישתו מראשות מרצ, שנתיים וחצי לאחר פרישתו מהכנסת ושלושה חודשים לאחר שסקר 'מקור ראשון' ומכון מותגים הציב אותו כמועמד הרצוי ביותר להנהגת מרצ כיום, שריד הוא עדיין אייקון השמאל הקלאסי, שאומר, אם גם בישירות נדירה, את מה שאייקון שמאל קלאסי צריך לומר. מלחמת ששת הימים היא בפיו "קו פרשת מים", "שבר סורי-אפריקני" ובעיקר "טרגדיה", אבל היא רק "רעם ביום סגריר", כלומר התפרצות לאומנית-משיחית של מגמות שבעבעו ממילא שנים קודם לכן אצל גיבוריו השליליים של הספר – בן-גוריון, דיין, פרס, יגאל אלון, שרון – וכמובן אצל כל מי שימינה להם. שיא של מצעד איוולת.
ומה אחר כך? את חשבון הנפש האישי והמחנאי של שריד על ארבעים השנים שלאחר השבר אפשר לסכם כך: צדקנו תמיד, הפסדנו תמיד. בדיוק ההפך ממה שחושב כותב שורות אלו על אותו מחנה שמאל ממש.
כל החוליות במצעד האיוולת שאתה מתאר הן בכיוון הלאומני, דתי וכדומה. גם השמאל שוגה לפעמים? הסכם אוסלו לא היה מעשה איוולת?
"ממש לא. זה היה מעשה הכרחי. ואף פעם לא הבנתי למה מדינת ישראל נואשת כל כך מהר מסיבובי שלום, גם אם עלו יפה, ולעולם אינה נואשת מסיבובי מלחמה. אף שהוכח שמצבנו רק הולך ורע אחרי כל סיבוב מלחמה".
גם אחרי סיבובי ה'שלום'.
"כמה כבר היו? היו שבע מלחמות, תלוי איך סופרים, ואני לא מזהה תחושה עמוקה של נואשות מהסיבוב הבא. תמיד היצר הזה שבסיבוב הבא של המלחמה יהיה בסדר ונצליח. והנה סיבוב אחד של שלום וכבר נואשות כזו. הרי זו נואשות מעושה. יש חוגים פוליטיים שרוצים לומר שאוסלו היה משגה וההתנתקות היתה משגה. רק זה עוד היה חסר לנו, שהיינו תקועים עם ההתנחלויות ברצועת עזה. לא זו בלבד שהיתה לנו צרה צרורה בשדרות ובבנותיה, היתה לנו צרה עם יישובים שתקועים בין מיליון וחצי פלשתינים בשלטון חמאס".
אתה באמת לא רואה את הקשר בין שלטון חמאס ברצועה לבין הנסיגה?
"הרי אנחנו יצרנו את חמאס. כל הגורמים הפונדמנטליסטיים באזור הרי נולדו בעידודנו. גם חיזבאללה. מבחינתנו במתונים נמצאת הסכנה הכי גדולה, כי איתם יש משא ומתן ולהם צריך לוותר. עם קיצונים זה הכי קל. לכן במשך השנים דאגנו לעודד את המוקצים מחמת מיאוס. זה שאחר כך הגולם שיצרנו לא בדיוק מילא אחר רצוננו זה משהו אחר".
איך אתה לא רואה את הקשר הסיבתי בין ההתנתקות בקיץ 2005, ניצחון החמאס בחורף שלאחר מכן והשתלטותו על הרצועה כעבור שנה נוספת?
"מה הקשר? אם זו היתה החלטתו של העם הערבי הפלשתיני, בעזה לפחות, הנוכחות שלנו לא היתה משנה אותה, אלא, אם כבר, מעצימה אותה. אלא אם היית מונע את הבחירות, אבל מה היית עושה? היית מסתיר את המצב הקיים בלאו הכי, שהבחירות רק נתנו לו ביטוי. בכלל, בפוליטיקה, לא רק הישראלית, בונים על הזיכרון הקצר של הציבור. המצב בעזה, בעוטף עזה, בשדרות, לא השתנה כתוצאה מההתנתקות. ומי שהיה נגד ההתנתקות רוצה למצוא סימוכין להשקפתו. אני מתנצל אם באת למצוא אדם שניחם על דרכו ואכזבתי אותך".
לשמאל הציוני יש היום 24 מנדטים בכנסת, על אף שגישתו המדינית אומצה על ידי ממשלות ישראל, או אולי דווקא בגלל זה. איך זה קרה? אולי כאן טעיתם במשהו?
"במובן מסוים אנשים אומרים לעצמם – מכיוון שהשמאל הם צדיקים גמורים, במירכאות, אז אולי מוטב שכצדיקים מלאכתם תיעשה בידי אחרים. ולי לא אכפת שמלאכתנו תיעשה בידי אחרים. אף פעם לא היה לי יצר של בעלות על מעשים. ובלבד שהמעשים ייעשו. לצערי אני לא רואה שעושים עכשיו משהו. אין תקדים למצג השווא כפי שהוא עכשיו. יכול להיות שהציבור הפנים את עמדתנו אבל מעדיף מצגי שווא".
ואולי הציבור הפנים את עמדתכם אבל שלא כמותכם לא מזהה בסביבה פרטנר אמיתי.
"יש פרטנרים, גם אסד הוא פרטנר, אבל אין ארוחות חינם. אין הסכמים חינם. אבל הציבור כנראה צריך איזה בר-כוכבא של ימינו, יהודה המכבי של ימינו, יהודי זקוף קומה כמו בגין ולא תבוסתן כמונו, שיעשה את זה, כמו שבגין עשה עם מצרים. אז נקווה שיקום פעם מישהו כזה, בממדים ובנוכחות ובכריזמה של בגין, ויעשה את זה, כי ברור שמתישהו זה ייעשה. הרי מה הטרגדיה הישראלית? שכולם יודעים מה יהיה בסוף, בין אם אוהבים את זה או לא. ידוע וברור לכול שישראל בסופו של דבר תיסוג לגבולות 67' בתיקונים מסוימים ותיסוג מרמת הגולן. מה נשאר? קרב מאסף, שמטבעו הוא קרב טרגי. קרב שגובה מחירים מיותרים".
זו הצרה איתכם. שאתם והתקשורת כולה אומרים 'הסוף ידוע' ו'כל בר דעת מבין', כאילו זו עובדה, והציבור הרחב מסיק שאם הוא חושב אחרת הוא כנראה טיפש.
"אלו כוחות שהלוואי שהיו לנו. טיעונים לא משכנעים אף פעם. מה שמשכנע הוא המציאות. גם לה יש טבע מגונה, פוליטיקאים קמים מפעם לפעם ומעמידים פני מחליטים. 'החלטנו'. אם אתה בודק את זה אתה רואה שהם לא החליטו שום דבר בעצם. המציאות החליטה כבר מזמן והפוליטיקאים באים ומאשרים את מה שהמציאות החליטה בשבילם מזמן. לצערנו כוח השכנוע של המציאות הוא אדיר, אלא מה, היא משכנעת בדרך כלל בדרך הרעה. מה שאוהבים לומר פה על הערבים נכון לגבי כל העמים, כולל אותנו: אנחנו מבינים רק את שפת הכוח. וכל המהלכים שלנו, שאתה חושב שהיו טובים או רעים, את כולם עשינו כתוצאה מכך שהפעילו נגדנו כוח. כולל השלום עם מצרים והדיבורים עם מצרים והיציאה מלבנון שהתנגדתי לה. קשה עדיין לומר היום אם בעניין הזה צדקתי".
בספר החדש שלך מחליטה בעיקר המציאות שמאחורי הקלעים, המציאות הקונספירטיבית. מניסיון החיים שלך, המציאות הנגלית היא רק הצגה?
"תמיד כדאי לבדוק אם מאחורי הגלוי אין גם משהו סמוי. אם יש חוטים מאחורי הקלעים, ומי מושך בחוטים האלה. לא תמיד זה נכון, אבל בחלק ניכר מהאירועים כדאי לעשות זאת, כי אז מבינים אותם באופן נכון יותר. זו עצת חינם".
אני יכול לדמיין אותך כותב פרק על שנת 1995 ומתאר הכול כקונספירציה? ואפילו מכניס את דמותך שלך, כמי שנענה ברצון לפרובוקציה של אבישי רביב שלקח אחריות על פיגוע נגד ערבים?
"אני לא מרגיש שהייתי אי פעם שותף בקונספירציה. ודאי לא סביב רצח רבין, שזה אחד הקשקושים הכי גמורים שאני מכיר, ומילא קשקוש, אבל קשקוש מרושע שאין דוגמתו, שפותח בידי אנשים שלא לגמרי יציבים בנפשם. לא הייתי רוצה שספרי יהיה תנא דמסייע לבעלי החשיבה הקונספירטיבית, מבחינה זו".
כל הספר שלך עומד בסימן ההרגשה שכוחות לאומניים גנבו את המדינה לך ולגיבוריך המתונים שהתקשו לעמוד בפרץ – משה שרת, לוי אשכול, אביך יעקב שהיה איש מפא"י ומנכ"ל משרד החינוך ואחרים. לי דווקא נדמה שהשמאל הוא שמושך את המדינה באף כבר שנים. אתה כמו מסרב להכיר בניצחונך.
"אין בעל הנס מכיר בניסו. אם אתה רוצה לשכנע אותי שאני כזה, אולי אתה נותן לי חומר למחשבה. תראה, יכול להיות שבאופן רציונלי אנשים מכירים בצדקתנו, אבל היצר הלאומני, רגש העליונות והנקמנות, מביא אנשים ברגע המכריע לאבד את שיקול הדעת. עד שמתפכחים, ברגע האמת, נניח בכל מקרה שפרצה מלחמה, כולם מיד עומדים דום. והרגעים הללו הם שמכתיבים את כל השנים שאחר כך. אלו הם הרגעים שמכונים אחר כך שמחה לדורות או בכייה לדורות. רגע אחד מסוים ב-67' קבע מה יקרה פה למאה או מאתיים השנים הקרובות. כל מה שאתה אומר קודם ואחר כך לא כל כך חשוב, כי רגעי ההכרעה הם אלו שאחריהם אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור".
רגע כזה היה בשנת 93', דווקא לכיוון ההפוך. אוסלו. זה לא פרי ההצלחה התעמולתית שלכם?
"זה פרי הפטיש של המציאות על הראש. אנשים התחילו להבין. המציאות החליטה. אנחנו לכל היותר אלו שפתחו למציאות, בבחינת 'את פתח לו'. בלי שהמציאות מדברת איש אינו מקבל את רשות הדיבור. לא משכנעים ציבורים בסימפוזיונים".
משכנעים בעבודה ממושכת של תקשורת, של תרבות.
"כנראה אנחנו חלוקים בעניין הזה. אם כי לצורכי אגו הדברים שאתה אומר באים כשמן בעצמותיי".
זירה אחת שבה אפשר להסכים איתך שלא ניצחת היא בתוך מחנה השמאל, שמי שמוביל אותו עכשיו איננו שמאלי מבחינה כלכלית.
"ההגדרות של שמאל וימין בארץ משובשות כידוע, ועל זה אני בוכה. הייתי רוצה להיות שותף של הרבה אנשים מהימין שהשקפותיהם בנושאים אחרים, חינוך, חברה, קרובות לשלי. אבל מ-67', בגלל הטרגדיה, לא דנים פה בשום דבר אחר, ואנשים הם בגדר חבוש שאינו מתיר עצמו מבית האסורים. הרי כל אחד חבוש בבית האסורים שלו, זה בבית האסורים של השמאל וזה בבית האסורים של הימין, למרות שבעניינים שבעיניי יותר חשובים אפשר היה להיות מצד אחד של המתרס".
ומהסיבה הזו אתה נאלץ למצוא עצמך במחנה שאהוד ברק עומד בראשו.
"אני לא במחנה שאהוד ברק בראשו. אהוד ברק פעם אחת עמד בראשי וזה הספיק לי די ויותר. אני מוכן לעשות חילופי שבויים, חילופי חבושים, אבל זה בלתי אפשרי, כי הפרצלציה הפוליטית במדינת ישראל נקבעת על פי הקו שיפריד בינינו לבין הפלשתינים, זו חזות הכול, אין כלום חוץ מזה, ובגלל זה המדינה נראית כמו שהיא נראית. כך הגענו למצב שילדינו נמצאים בתחתית הסולם. הרי זו סכנה לאומית ממדרגה ראשונה. פעם סיפר לי שלמה אבינרי שלצורך מחקר הוא ביקש פרוטוקולים של הממשלה לפני ששת הימים ואחריה. והוא אמר, יוסי, לא תאמין, לפני ששת הימים דנו בנושאים רציניים. דנו בנושאי עלייה, קליטה, חינוך, חברה. ישבתי בממשלות, וראש הממשלה שלי כשהייתי שר חינוך, ברק, לא דיבר איתי מעולם בענייני חינוך".
איך אתה כשר החינוך לשעבר רואה את התפקוד של שרת החינוך הנוכחית, שבאה מרקע אידיאולוגי דומה לשלך?"יולי עושה כמיטב יכולתה".
כך חשבת גם בימי השביתות הגדולות בתיכונים ובאוניברסיטאות השנה?
"כשיש שתי שביתות, שכל אחת נמשכת כמאה יום, אם אגיד לך שזו הצלחה תאמין לי? ברור שזה כישלון".
כשרת חינוך היא מצליחה להתקוטט עם המחנה הציוני דתי הרבה יותר ממך בזמנו. כל הקיצוצים הדרסטיים שהיא עושה בכל דבר דתי.
"לא יודע. אני לא קיצצתי ולא הרחבתי. נהגתי לפי הכלל שמה שמגיע מגיע ואז אין צורך לחזר על הפתחים ואין צורך לבקש. זה היה הרקע לסכסוך שלי עם ש"ס, כי רצו שאני אשלם 100 מיליון שקל שחורים ובשביל זה לא צריך את שריד, יש אחרים שישלמו. אמרו לי, בשביל זה תפרוש מהתפקיד שאתה רואה בו את תפקיד חייך, התפקיד שאתה הכי אוהב? אז כן, אני לא משלם מה שלא צריך לשלם".
אתה אומר שזה התפקיד שאתה הכי אוהב, –
"כן. אם כי גם כשר לאיכות הסביבה, הרי היו שאמרו שהתפקיד הזה קטן עליהם, עלי כל תפקיד הוא גדול. אין תפקידים קטנים, יש רק שחקנים קטנים. בשבילי כל התפקידים גדולים".
ואולי התפקיד האהוב עליך הוא זה שבחרת בו עכשיו, של משורר וסופר.
"קודם כול, אין לי חרטות על חיי הפוליטיים, ולא אכפת לי שיזכרו אותי כך ולא אכפת לי שיזכרו אותי אחרת. אם יזכרו בכלל. אני תמיד חושב שנקלעתי לפוליטיקה בחצי מקרה. לא לגמרי במקרה, כי באתי מבית מאוד תנועתי וזה כאילו התבקש. אבל במקרה, כי בכלל הועדתי עצמי לדברים אחרים לגמרי. חשבתי שאהיה פרופסור באוניברסיטה וחשבתי שאהיה משורר וסופר ועוד כל מיני דברים. מנצח על תזמורת, שוער ליברפול. ברגע מסוים הוצעה לי הצעה שנראתה לי מעניינת (להיות דובר מפא"י). חשבתי שאני הולך לזמן קצר ונכנסתי לפרדס הזה ונפגעתי".
בכל זאת, בין ימיך כעוזר לאשכול לבין כניסתך לכנסת ב-1974 יש איזה חור בקריירה הפוליטית שלך.
"אחרי המלחמה למדתי שנתיים בארצות הברית לתואר שני, ואחר כך ניהלתי למערך מערכת בחירות, ואז באו ארבע שנים שהן פרשייה עלומה בחיי. ארבע שנים עבדתי כמנהל לשכת עבודה. אמנם זה נקרא לשכת התעסוקה לאקדמאים, אבל לשכת עבודה. ואלו היו שנים מלמדות. למרות שהלכתי לשם אחרי שכבר הייתי איש 'חשוב', הייתי כבר יועץ מדיני לראש הממשלה והציעו לי כל מיני תפקידים מהסוג הזה, ואמרתי עד כאן, יועץ, עוזר, אני רוצה לעשות משהו בעצמי ולא להיות סמוך על שולחנו של איש. אחרי ארבע שנים שם אמרתי: אני מנסה פעם אחת להיכנס לכנסת, כן כן לא לא, ניסיתי והצלחתי. ומאז ואילך זה לא היה כרוך אצלי במאמץ ובהתמודדויות, אפילו לא הייתי צריך ללכת לחתונות והלוויות שלא רציתי, ולכן זה פשוט נמשך. אני לא מסתכל אחורה לא בחרטה ולא בזעם ולא בתסכול ולא בשום דבר. הייתי שמח בחלקי אז ואני שמח בחלקי עכשיו".
ועכשיו אתה אמור להחליט אם להתמודד על ראשות עיריית תל-אביב.
"כן. וזה מאוד קשה לי. כי היה לי טוב בשלוש השנים האחרונות. עשיתי דברים שאהבתי. ראיתי שכר של סיפוק בעמלי. כל האנטנות שלי מופנות עכשיו לכיוון אחר מזה שהיה, ועכשיו קשה לקחת את כל מערך האנטנות הזה ולהפנות אותו שוב. להיות שר בממשלה לא בא בחשבון יותר מבחינתי, אבל ראש עירייה, בפרט תל-אביב, זה כאילו ראש מדינה בתוך מדינה; יש הרבה מה לעשות בתוך תל-אביב, ומצד שני אפשר לתת שם טון לאומי. אז זו החלטה קשה מאוד. אמרתי שאודיע על ההחלטה בסוף אפריל, וכרגע אין לי מושג מה אודיע. במילא ההחלטה נופלת ביום האחרון, ואפשר לחשוב על זה ביום האחרון".
מרצ התכווצה קשות בהנהגתך. כאן טעית במשהו?
"ראשית, יש איזו טעות אופטית. מרצ התכווצה, אבל כל המפלגות התכווצו. באו מפלגות חדשות, נגסו כפי שנגסו, ובתקופה האחרונה בכל מערכת בחירות יש מפלגה אחת שאנשים מתוך ייאוש ותסכול נותנים בה את אמונם ולאחר מכן מתאכזבים והמפלגה נעלמת. שנית, הכיווץ הגדול של מרצ היה בזמן האינתיפאדה. וזה ברור לגמרי".
כלומר המציאות הוכיחה, בניגוד למה שאמרת קודם, שאתם טועים?
"המציאות מוכיחה דברים, אבל לכל אחד יש פרשנות למציאות. אנשים פשוט לא אוהבים להתפוצץ באוטובוסים – ואנחנו כידוע אוהבי ערבים, אז כשמתפוצצים אוהבי ערבים משלמים. אחר כך יש לציבור מחשבות שניות ושלישיות, והתפכחות מסוימת, אבל הולכים לבחירות ברגע מסוים, ואת הרגע הזה לא אני מזמין, וברגע ההוא, בגיהנום של 2003, שילמנו מחיר. תוסיף על כך שמצנע עמד בראשות העבודה ומרצ נתפשה כמיותרת, ו'שינוי' נגסה מאיתנו – אבל מה זה משנה היום? זה היה כישלון, ואני מכיר רק ראש מפלגה אחד שקיבל את האחריות, ואמר – הבנתי מה שאתם אומרים לי, ואני הולך הביתה".
ובבחירות שלאחר מכן, ב-2006, בהנהגתו של יוסי ביילין, ירדתם עוד. אתה מצטרף לעמדה הרווחת במרצ שביילין לא ידע להנהיג מפלגה והתעניין רק בנושא המדיני?
"מה חשוב עכשיו להתעסק בביילין? הוא לא הצליח, איך שלא נסתכל על זה. היו לו נסיבות אולי קצת יותר נוחות, והוא לא הצליח. וכשלא מצליחים הולכים הביתה. יש מי שהולך מרצונו, ויש מי שמגלגלים אותו מכל המדרגות. אני לא אוהב שמגלגלים אותי מכל המדרגות. כל החיים שלי אני מסביר לאנשים שמוכרחים לקבל אחריות על מה שאנחנו עושים – ופתאום כשזה מגיע אליי אני לא אחראי, אני מהחמקנים והשתמטנים והבורחים מאחריות? אני אולמרט?"
אתה ואולמרט הייתם מין צמד של צעירים בכנסת שנבחרה ב-1974 –
"היינו שנינו הצעירים ביותר, כל אחד במפלגתו שלו. שיתפנו פעולה בנושא ניקוי האורוות ואחר כך עסקנו במשפחות הפשע ובשחיתויות, ואני חושב שאפילו הבאנו תועלת. כעבור כמה זמן הסתכלתי על סביבותיי וראיתי שנשארתי לבד. הוא נעלם".
האיש שיחד איתך נשא את דגל המלחמה בשחיתות – מה קרה לו?
"איש ציבור צריך להחליט מה באמת מעניין אותו. אם השליחות הציבורית היא עיקר, אז כל השאר טפל. ואם מה שקרוי היום בלשון מכובסת לעשות לביתך גם הוא עיקר, אז במוקדם או במאוחר זה לא בהכרח ייגמר טוב. אם כי מבחינתו זה נגמר טוב מאוד. הוא ראש הממשלה, ומה אני?"
זה אומר משהו על החברה הישראלית?"בוודאי. היא אדישה לשחיתות במקרה הטוב, ובמקרה היותר גרוע, בחלקים ניכרים מדי, אוהבת את מנהיגיה כשהם קצת מושחתים".
מתפרסם השבוע דו"ח על מצב כספי קטסטרופלי במרצ.
"אני לא מכיר את העניין. במפלגה טוענים שהדו"ח שגוי ושהמפלגה במצב איתן מבחינה זו. קשיים כספיים תמיד היו, כי אנחנו לא מקבלים תרומות".
*
בספר האישי שלך 'זה הניתוח שלי' אתה מתלבט לגבי התדמית שלך כאיש של שנאה. במקום אחד אתה אומר שאתה לא אדם שונא, ובמקום אחר אתה מצדיק את השנאה כהגנה.
"לא כל דבר שאני מצדיק הוא הדבר המאפיין אותי. רמת השנאה שלי, ואני מקווה שבאותה מידה גם רמת הכולסטרול, ירדה פלאים בשנים האחרונות. אין לי מספיק תעצומות נפש ואנרגיות כדי לגייס לשנאה. אתה יודע כמה תעצומות נפש צריך בשביל זה? אבל מצד שני, כאבחנה פסיכולוגית והיסטוריוסופית, שנאה היא מנגנון הגנה חשוב שצריך להיזהר שלא לאבד אותו. יש הבדל בין זה למה שאני מרגיש אישית. אני מנסה לחשוב מי נשאר עוד מגלריית האישים ששנאתי. אני לא יודע אם נשארו. יש אנשים שאני לא מחבב במיוחד, וזה הדדי, יש כאלה שאני מתעב, יש אולי כאלה שאני בז להם, אבל שנאה לא".
אתה שואל את עצמך למה אתה נתפש כאיש שונא? אולי הדברים החריפים שאתה מרבה לומר?"דברים חריפים אמרתי כי אני לא אוהב את משפטי הנדנדה של כן ולא וגם כך וגם אחרת".
יותר מזה. לפעמים נתפסת למסעות רדיפה אישיים, למשל נגד קצינים דתיים. נניח נגד אפי איתם כשניסה להתקדם בצבא.
"ביקשתי לחסום את קידומו לדרגת אלוף, לא בגלל כיפתו אלא בגלל הזיהוי הפוליטי המובהק כל כך שהוא יצר לעצמו. קצין בצבא לא צריך להיות מזוהה לא כימני ולא כשמאלי. גם בית דין צבאי חיווה עליו את דעתו. לכן חשבתי שהוא משחית את נפש חייליו. מעצבן אותי שמייחסים לי איבה לאדם דתי בשל היותו דתי. זה מרעים אותי באופן שקשה לתאר".
לפעמים נדמה שיש שני יוסי שריד. משורר דק אבחנה, מתעד רגיש של השואה, אוהב הילדים ומגן הטבע, האיש שהולך לגור בקריית-שמונה בשנים הכי קשות שלה ולהתנדב במילואים במלחמה שהוא מתנגד לה וללמד בבתי ספר בשדרות – ולעומתו יוסי שריד הציבורי, הקשה, הקיצוני בעיני רבים, הציני...
"יש האשמות שאני מקבל. אבל ציני? יש לי נוסח התבטאות מסוים, שלפעמים אולי יכול להישמע כציני, אבל אני אחרון הציניקנים בעולם. אני לוקח דברים ללב. אפילו קיבלתי התקף לב מרוב שאני 'ציני'".
בוא ניקח דוגמה למניפולציה צינית. שאלת פעם בהקשר של המצב הכלכלי "מישהו שמע על מתנחל מובטל?". הרי ברור שיש גם מתנחלים מובטלים, ושאנשים לא שומעים על זה כי זה בדרך כלל לא רלבנטי לנושא האבטלה. אבל אנשים פשוטים שומעים אותך ואומרים וואלה, באמת אין מתנחלים מובטלים.
"נאמר בתהלים 'נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב'. לא ראית צדיק נעזב? ראית גם ראית. בוויכוח הציבורי בישראל יש משהו טיפשי כזה, שמיד אומרים 'בלי הכללות'. אני מלמד באוניברסיטה, ואומר בשיעור הראשון, תרשמו לעצמכם כלל מקדמי: 'בלי הכללות'. אבל בלי הכללות אי אפשר לדבר על שום דבר ברצינות. בוודאי שבכל הכללה יש יוצאים מהכלל. כך לגבי לא ראיתי צדיק נעזב, על משקל לא ראיתי מתנחל מובטל. זו אוכלוסייה מועדפת ללא כל נימוק חוץ מאשר ציניות פוליטית".
סיכומם של דברים, יוסי שריד לא חושב שהוא ניצח ולא חושב שהוא טעה ואפילו לא חושב שהגזים ברטוריקה שלו.
"אתה יודע, יש לפעמים אמירות שרודפות את בעליהן, שאנשים אומרים איך יכולתי לומר אמירה כזו. לי אין אמירה שרודפת אותי".
"לא כל דבר שאני מצדיק הוא הדבר המאפיין אותי. רמת השנאה שלי, ואני מקווה שבאותה מידה גם רמת הכולסטרול, ירדה פלאים בשנים האחרונות. אין לי מספיק תעצומות נפש ואנרגיות כדי לגייס לשנאה. אתה יודע כמה תעצומות נפש צריך בשביל זה? אבל מצד שני, כאבחנה פסיכולוגית והיסטוריוסופית, שנאה היא מנגנון הגנה חשוב שצריך להיזהר שלא לאבד אותו. יש הבדל בין זה למה שאני מרגיש אישית. אני מנסה לחשוב מי נשאר עוד מגלריית האישים ששנאתי. אני לא יודע אם נשארו. יש אנשים שאני לא מחבב במיוחד, וזה הדדי, יש כאלה שאני מתעב, יש אולי כאלה שאני בז להם, אבל שנאה לא".
אתה שואל את עצמך למה אתה נתפש כאיש שונא? אולי הדברים החריפים שאתה מרבה לומר?"דברים חריפים אמרתי כי אני לא אוהב את משפטי הנדנדה של כן ולא וגם כך וגם אחרת".
יותר מזה. לפעמים נתפסת למסעות רדיפה אישיים, למשל נגד קצינים דתיים. נניח נגד אפי איתם כשניסה להתקדם בצבא.
"ביקשתי לחסום את קידומו לדרגת אלוף, לא בגלל כיפתו אלא בגלל הזיהוי הפוליטי המובהק כל כך שהוא יצר לעצמו. קצין בצבא לא צריך להיות מזוהה לא כימני ולא כשמאלי. גם בית דין צבאי חיווה עליו את דעתו. לכן חשבתי שהוא משחית את נפש חייליו. מעצבן אותי שמייחסים לי איבה לאדם דתי בשל היותו דתי. זה מרעים אותי באופן שקשה לתאר".
לפעמים נדמה שיש שני יוסי שריד. משורר דק אבחנה, מתעד רגיש של השואה, אוהב הילדים ומגן הטבע, האיש שהולך לגור בקריית-שמונה בשנים הכי קשות שלה ולהתנדב במילואים במלחמה שהוא מתנגד לה וללמד בבתי ספר בשדרות – ולעומתו יוסי שריד הציבורי, הקשה, הקיצוני בעיני רבים, הציני...
"יש האשמות שאני מקבל. אבל ציני? יש לי נוסח התבטאות מסוים, שלפעמים אולי יכול להישמע כציני, אבל אני אחרון הציניקנים בעולם. אני לוקח דברים ללב. אפילו קיבלתי התקף לב מרוב שאני 'ציני'".
בוא ניקח דוגמה למניפולציה צינית. שאלת פעם בהקשר של המצב הכלכלי "מישהו שמע על מתנחל מובטל?". הרי ברור שיש גם מתנחלים מובטלים, ושאנשים לא שומעים על זה כי זה בדרך כלל לא רלבנטי לנושא האבטלה. אבל אנשים פשוטים שומעים אותך ואומרים וואלה, באמת אין מתנחלים מובטלים.
"נאמר בתהלים 'נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב'. לא ראית צדיק נעזב? ראית גם ראית. בוויכוח הציבורי בישראל יש משהו טיפשי כזה, שמיד אומרים 'בלי הכללות'. אני מלמד באוניברסיטה, ואומר בשיעור הראשון, תרשמו לעצמכם כלל מקדמי: 'בלי הכללות'. אבל בלי הכללות אי אפשר לדבר על שום דבר ברצינות. בוודאי שבכל הכללה יש יוצאים מהכלל. כך לגבי לא ראיתי צדיק נעזב, על משקל לא ראיתי מתנחל מובטל. זו אוכלוסייה מועדפת ללא כל נימוק חוץ מאשר ציניות פוליטית".
סיכומם של דברים, יוסי שריד לא חושב שהוא ניצח ולא חושב שהוא טעה ואפילו לא חושב שהגזים ברטוריקה שלו.
"אתה יודע, יש לפעמים אמירות שרודפות את בעליהן, שאנשים אומרים איך יכולתי לומר אמירה כזו. לי אין אמירה שרודפת אותי".
תודה. ראיון יפה, מהבחינה שסוף סוף המראיין שותף לתחושותי. ודווקא שריד יצא קצת יותר טוב מראיון שכזה, שלא מפרגן ומלקק לו.
השבמחק