המשורר הלאומי. שיהיה: על ביאליק ועלינו

מאת צור ארליך

פורסם במוסף 'דיוקן' של העיתון מקור ראשון, ב' באדר א' תשס"ח, 8.2.2008, בכותרת "צנח לו" ובהשמטת שתי הפסקאות האחרונות המופיעות פה.

אומרים שביאליק כבר לא.
כבר לא מדבר אלינו, או כבר לא מובן לדור הצעיר, או כבר לא רלבנטי, או כבר לא מספר אחת, או כבר לא המשורר הלאומי, או כבר לא משפיע, מחק את המיותר.
פעם, כשחיים נחמן ביאליק היה עוד בחיים, חיפשו חרוז לשם שלו. לא עלו על חרוזים כמו ביאליק-סוציאלית או ביאליק-קולגיאלית, אולי מפני שלַשם העברי הצח ביאליק מגיע חרוז עברי. אבל ארמית תלמודית היא כן מעין-עברית – אפילו ביאליק אמר זאת, במסתו 'הספר העברי' – והחרוז שמצאו היה "על ביאליק לית מאן דפליג". כלומר: על ביאליק אין מחלוקת. וזה עדיין בתוקף, גם בין אנשי הספרות שאומרים שביאליק כבר לא. את שירתו הם אוהבים מאוד. המרואיינים שיערערו כאן על התואר משורר לאומי מדברים בהרבה "גם" ו"כמעט" ו"אבל" ו"עם זאת". אבל לא צריך את המרואיינים המלומדים כדי לחוש שביאליק יצא מחיי רובנו.
שירת ביאליק היא היום קורבן של עַצמה. היא ליוותה את המהפכה הציונית ואת מהפכת העברית, במידה לא מועטה אפילו יצרה אותן, והנה עתה, בזכות המהפכות הללו, נראית השירה הזו לישראלים כבת אותו עולם ישן שעל ברכיה הם חונכו לבוז לו. שכן שירת ביאליק, תפארת המהפכה החילונית, ספוגה מקורות יהודיים דתיים שבלי להכירם היטב קשה להבינה. היא נטועה בנופים ובאקלים של מזרח אירופה. היא, ציונית שכמותה, נתפסת היום כגלותית, משום שפנתה עם המסר הציוני שלה ליהודים בגולה. כדי לחוות אותה כמוסיקלית יש לקרוא אותה בהטעמה אשכנזית, וכך, בהכרח, לשים בינה ובינינו פּדוּת של מלאכותיות. כל זה מסריח לנו מגעפילטע פיש, שאללה יסתור.

הפזמונאי-מתרגם-חוקר ד"ר דן אלמגור פוגש בערבי הזמר העברי שלו ישראלים במצב רוח שירי ונוסטלגי, ולמרות זאת הוא אינו פוגש ישראלים במצב רוח ביאליקאי. "נראה לי, לצערי הרב, שביאליק בלתי-רלוונטי לחלוטין להוויית חיינו", הוא אומר. "פה ושם שרים אמנם עדיין את 'הכניסיני', 'בין נהר פרת' ו'יש לי גן', ואולי בכמה גני ילדים ממשיכים עם 'רוץ בן סוסי' ודומיו; אבל לשאר שיריו אין שום השפעה על החברה הישראלית המוכרת לי. גם לא לשיריו הלאומיים והפולמוסיים. אם כי כשנרצחים ילד או ילדה, יהודים בלבד, בפיגוע מצטטים את 'נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן'. באופן כללי, שירים כבר לא משכנעים איש. כל אחד מצטט שורה או חצי פסוק שנראים לו ומתחזק באמונתו".
אלמגור מדבר על אחרים, ואילו ד"ר דרור אידר, עורך מוסף הספרות של 'נתיב', מדבר על עצמו. לאור הזיהוי הדתי והלאומי-שמרני של אידר, להבדיל מזה של אלמגור, הריחוק שלו מביאליק אומר דרשני. "אתה מחובר לביאליק?" הוא שואל באי-אימון, "הוא מדבר אליך? אני מלמד ביאליק, אבל הוא לא מדבר אליי בכלל. הוא ממצע איכשהו את השפה של המקורות, ואני לא צריך אותו בשביל זה. השפה שולטת בו במקום שישלוט הוא בה. ביאליק אמנם היה הדַבָּר של דורו, והמשורר הגדול בתקופתו – אבל של דורו, של תקופתו".
אבל זו לא תקופה סתם.
"זו באמת היתה תקופה שמקרינה עלינו היום. נקודת השיא של ההרפתקה הגדולה של העם היהודי: אותו 'רצח אב' של ההיפרדות מאלוהים, מהמימד הדתי. עם הכישרון והסמכות והידע הרב שלו, ביאליק שימש חוליית קישור בין דור האבות לדור הבנים. הוא נתן לאנשים האלה יד. הלך איתם בהרפתקה שלהם. הקים מפעל עצום כדי לנסות לחבר בין עולם המסורת לבין ההוויה המתחלנת. ודאי שצריך לכבד את זה. שמע, אני קורא ביאליק כבר מגיל צעיר. אני זוכר את עצמי הולך עם ביאליק בכיס במחנה הקיץ של כיתה י'. הלחנתי שיר שלו. אבל להשוות את זה לפצצה בפּנים שמקבלים מהמפגש עם אלתרמן? או ליופי של שירת ספרד?"
אותו נתן אלתרמן הוא כוכב הקמפיין של המבקר מנחם בן להעברת כתר המשורר הלאומי מביאליק. לפחות כך נדמה עד שמדברים עם בן. זו הצעה מתבקשת למדי: אלתרמן, המאוחר מביאליק והמודרני ממנו בלשונו ובסגנונו, הוא משוררה הגדול של תקומת ישראל. הוא ליווה אותה בשירת פלאים גדולה, ולצידה בשירת יומיום עיתונאית שהכתיבה סדר יום. וכמו ביאליק, הוא הצליח למזג ציונות נלהבת עם אהבה למורשת היהודית והגלותית.
אלא שאלתרמן עצמו היה משומרי החותם של שירת ביאליק. עוד בהיותו של אלתרמן פרח משוררים צעיר בחבורתו של אברהם שלונסקי פרסם מאמר שרמז לחבריו לחדול מהתקפותיהם על ביאליק. בעיצומה של מלחמת העצמאות, בכ"ג בתמוז תש"ח, כשכבר היה בכיר המשוררים בארץ וסמוך לגיוסו לצה"ל כרַגָּם בן 38, מצא אלתרמן לנכון להקדיש את טורו ב'דבר' לנזיפה אסקפיסטית-משהו בחברי הממשלה והמטכ"ל על כך שלא כיבדו בנוכחותם את האזכרה השנתית לביאליק. "ומוזר, אך הלב מהרהר כמעט-קל/ שאולי לא היה זה פוגע בתקן/ לו היו המֶמשֶלת וגם המטכ"ל/ מופיעים לכעין-רבע-שעה אל הטקס.// סוף-כל-סוף, אילו חי זה האיש, הוא היה/ מתקבל כעוזר-למסגנן בקריה..."
"אלתרמן הוא גדול המשוררים העבריים בתקופה החדשה, ואחד מגדולי השירה בעולם בכל הזמנים, ובמובן זה הוא ודאי המשורר הלאומי", אומר מנחם בן. "קל לגרום לאנשים להתאהב בשירה דרך אלתרמן. את ביאליק קל אמנם לאהוב אבל קשה להאהיב". ובכל זאת, בן סבור שהמשורר הלאומי האמיתי שלנו הוא בכלל ישעיהו הנביא, לצד יתר משוררי התנ"ך. ושאם כבר מתעקשים להצביע על משורר לאומי מודרני, זהו תואר מתחלף: בכל דור קם משורר בולט שמבטא את רוח התקופה ומזוהה עם הצדק הלאומי. היה ביאליק, אחריו אלתרמן, ולאחר מכן נדחקו משוררי הכתב מן הבמה, ואת החלל הריק מבחינה ציבורית מילאו משוררי הפזמון דווקא. "נעמי שמר בדור הקודם, וכיום, נניח, שלמה ארצי".
"ביאליק מאוד רלבנטי", מדגיש בן. "היה לו חלק נכבד במלחמת השחרור הלשונית והרוחנית שלנו. יש לו שירים נהדרים עם אהבת טבע אדירה, כמו 'זוהר', שיש בהם בשורה גדולה לדור הפלסטיקים והגאדג'טים של היום. הצרה היא שלומדים את השירים הלא נכונים שלו, וכל מיני שירים משעממים הפכו למייצגיו. למשל 'מתֵי מדבר' ו'מגילת האש', שירים גרועים ונמלצים. לעומת זאת, דווקא כמה מהפזמונות שלו, כמו 'היא יושבה בחלון ושׂורקה שיערה, בעיניכם היא פרוצה ובעיניי היא בָּרָה', הם דברים בעלי חן ומשמעות רוחנית מהפכנית גם יחד".
הספקנות של בן באשר לנחיצות התואר משורר לאומי הופכת לעקימת אף מפורשת אצל המשורר והמתרגם דורי מנור. "את מה ההגדרה הזו משרתת?" הוא שואל. "בטח לא את השירה. זה רק עושה לה עוול. מצחיק כמה שההגדרה משורר לאומי היא ייבוא מהלאומיות הסלאבית. זה כמעט אנטי-פטריוטי לדבוק בהגדרה זרה כזו. כל כך חיכו בימים ההם שגם לנו יהיה משורר לאומי, עד שלקח שלוש שנים מרגע שביאליק צץ עד שהדביקו לו את התואר. וביאליק, מה לעשות, לא עונה עד הסוף להגדרות הסלאביות של משורר לאומי. כדי להיות משורר לאומי לא מספיק להיות משורר נהדר ולכתוב שירים על הלאום. רצוי שיהיה לך מהלך חיים רומנטי או לפחות דרמטי, שבאיזושהי דרך יגלם את דרכו של הלאום. לא מספיק להגר לפלשתינה, רצוי למות בדו-קרב".
אולי בגלל שאנו עם הספר, סיפור החיים של ביאליק, עם ספר האגדה ומפעל התרגום והכינוס וייסוד 'עונג שבת', הוא הסיפור הלאומי שמגלם את דרכנו.
"יכול להיות. אני מעדיף לדבר על ארמון מראות שלם, על שברירים של משוררים לאומיים שנמצאים אצל כמה וכמה משוררים שלנו. כל אחד נותן מראה אחת בתוך הארמון. יש לנו ביאליק, כמובן, עם שירים נפלאים כמו המחזור 'יתמות'. אפשר להוסיף לו את רחל, שתביא את הצד הרומנטי – היא השחפנית הלאומית – וכמובן את מיתוס העלייה השנייה. ואת אורי צבי גרינברג בתור הרביזיוניסט הלאומי והמשיחיסט הלאומי. ואלתרמן בתור מפא"יניק לאומי, או בתור ארץ ישראל השלמה, או סתם בתור משורר גדול ואהוב. ואת טשרניחובסקי כאלטר-אגו של ביאליק וכפנתיאיסט הלאומי. כל אלה יחד, אם תצרף אותם, תגיע למישקביץ' אחד או לפושקין אחד. לא מבחינת הגדוּלה, אלא מבחינת האידיאה של משורר לאומי".
זו גם הנבחרת שלי. פלוס לאה גולדברג.
"כמובן. יודע מה, אם תכריח אותי להכתיר משורר לאומי אחד, זו תהיה גולדברג. דווקא מפני שהיא כל כך לא משוררת לאומית, אלא מבטאה אינדיבידואליזם בכל זמן ובכל מחיר. משורר הוא דבר אישי, לא לאומי".
באותה רוח בערך, המשורר רוני סומק אומר שמבחינתו המשוררת הלאומית היא ויסלבה שימבורסקה. אז מה אם היא פולנית; ביאליק לא היה אוקראיני? סומק הציג לפני שנים אחדות תערוכה לכבוד ביאליק, והוא חושב שביאליק גדול מכדי להיות המשורר הלאומי. "התואר משורר לאומי מקומו אולי בחצר של המלך לואי ה-14, וגם שם בחברת הרבה נפטלין שישמור עליו. הוא רק הזיק לביאליק. הוא גרם לכמה קוראים לרצות לקרוא כל שורה אישית שלו כשירה לאומית. בספר 'ביאליק יום יום' של חיים גליקסברג יש קטע מדהים. ביאליק ישב אצל הסַפָּר, והבן של הספר אומר לאחיו, זה ביאליק. עונה אחיו, אל תקשקש, ביאליק זה רחוב. ותוך ניגוב פניו ביאליק אומר: 'ביאליק זה רחוב, ביאליק זה שיר, ואין איש מעלה על דעתו כי ביאליק זה ייסורים קשים מייסרים אותו'".
אולי בזכות ההגדרה של משורר לאומי יש לציבור רחב, שהשירה אינה נגישה לו, איזה מופת אנושי שמגלם את השירה.
"שירה אינה דבר מדיד, ולכן מגוחך להכתיר משורר לאומי. בעיניי הפתרון הנכון הוא הפתרון האמריקני: 'שר השירה', שתפקידו לפעול בכהונה קצובה למען הפצת השירה. הוא חייב להיות משורר מוערך, אבל הוא לא מוכתר להיות ראש המשוררים".
סומק מלמד ספרות, וגם תקשורת וקולנוע, במגוון מוסדות חינוך. הנוער, הוא אומר, מתחבר לביאליק מאוד. "אני צריך רק להוריד בשבילם את ביאליק מהמדף של הקלאסיקה ולהניח אותו מולם. למשל, לפני שאני מלמד שיר כמו 'לבדי' אני עושה שתי פעולות. אחת, ללמד אותם את 'מן החלון פרח עציץ' של ביאליק, שזה בדיוק 'כולם נשא הרוח, כולם סחף האור' ב'לבדי', ושנית, להשמיע להם את זוהר ארגוב בשיר 'בדד', כי ביאליק כותב שם 'בדד, בדד נשארתי'. זה מחבר אותם מיד. אני עובד במעין תיכון להזדמנות שנייה, ואני רואה אנשים שלכאורה לא יודעים לקרוא טקסט עוברים חוויות גדולות עם ביאליק. יום אחד בא אליי תלמיד ואומר לי, מה זה ביאליק כותב 'הלילה ארבתי על חדרך'? הוא מציץ!"
נראה שלנוער באמת אין תלונות מיוחדות על הצורך ללמוד ביאליק. המפקח על לימודי הספרות בחינוך הממלכתי, שלמה הרציג, אומר שלמרות הקושי היחסי ללמוד את שירת ביאליק, הרחוקה מהתלמידים בעולמה ובלשונה, השטח אינו משדר התמרמרות על כך שהוא המשורר הנלמד ביותר. אם כבר, הוא אומר, יש טענות כלליות יותר, על עודף שירה בתוכנית הלימודים.
לביאליק אכן מעמד בכיר בתוכניות הלימודים. תיכוניסט ישראלי חייב ללמוד לקראת הבגרות 27 שירים לפחות – מהם לכל הפחות חמישה של ביאליק, היחיד במשוררי המאה העשרים שחייבים ללמוד יותר משיר אחד שלו, והיחיד שמוקדש לו סעיף נפרד בתוכנית הלימודים. בכיתה ח' פוגש כל תלמיד שלוש יצירות של ביאליק – שני שירי-עם ואגדה אחת. בתוכנית הלימודים לבגרות של הזרם הממלכתי-דתי מינימום החובה של שירי ביאליק הוא שיר אחד בלבד, אך לביאליק מקום נרחב בפרקי הבחירה וביחידות הלימוד הנוספות.
הרציג מסביר שמעמדו היחסי של ביאליק נשמר עם השנים בתוכנית הלימודים, שכן "ביאליק עדיין נחשב ברפובליקה הספרותית לאושיה, ותוכנית הלימודים, שיש בה מטבע הדברים מימד שמרני, משקפת את זה. ועם זאת לומדים פחות מיצירותיו, כי עם השנים צריך לפנות מקום בתוכנית לייצוג דורות חדשים". לכך נוספת העובדה שרשימת יצירות החובה הולכת ומתקצרת עם השנים.
בבתי הספר היסודיים ובגנים ביאליק נוכח פחות מכפי שהיה, אבל יותר מכפי שנדמה. יום ביאליק, ביום הולדתו שחל בעשרה בטבת, היה בעבר אחד משיאי שנת הלימודים במערכת החינוך הממלכתית וסיכם שבוע של עיסוק אינטנסיבי בדמות המשורר. אורי הייטנר העיר בעיתון זה לפני כחודשיים על כך שגזר דין המוות של יום ביאליק נחרץ כבר בעצם קיומו: מערכת חינוך שבניגוד גמור לערכיו המסורתיים של ביאליק מתעלמת מיום אבל יהודי, עשרה בטבת, וחוגגת בו יום הולדת למשורר, תגיע בהכרח ליום שבו גם במסורת ביאליק עצמו לא יהיה לה חפץ.
ועם זאת, פה ושם יום ביאליק מצוין עדיין. באינטרנט אפשר למצוא אותו בבית הספר של מועצה אזורית מנשה ובבית הספר כנרת על שם נעמי שמר, וישנה גם מצגת חביבה לכיתה א', עם שגיאות ניקוד איומות, המופצת ברשת. מעמדו של ביאליק כמשורר הלאומי, ורעננותה הנצחית של שירת הילדים שלו, משמרים את מקומו במערכת החינוך כל ימות השנה – אך לשם כך נחוץ כמובן מורה בעל מודעות. המחנכת של כיתה ג' באחד מבתי הספר בכרמל, מורה ותיקה, הסכימה להתראיין רק בעילום שם. "אני מאוד מקפידה לדבר על ביאליק בכל הקשר אפשרי", היא אומרת. "לקרוא שירים שמתאימים לילדים, לספר על חייו. למשל, עכשיו אנחנו לומדים על יציאת מצרים, אז אני מלמדת את המשל 'התרנגולים והשועל'. יש לו מגוון כל כך גדול, שתמיד זה בַמקום. אני מסבירה להם שהוא הפך למשורר הלאומי כי הוא כתב לכל חלקי העם, גם לחילונים וגם לדתיים, ובכל הנושאים".
איך את מסתדרת עם ההטעמה האשכנזית?
"אני מסבירה להם שפעם ביטאו זאת כך וכך, ומקריאה להם במלעיל".
זה מצחיק אותם?
"לא. הם מקבלים את זה שפעם דיברו אחרת. הרי בלי זה השיר לא יתנגן. שום דבר לא ירחיק ילדים אם לא נגיד להם שזה מרחיק".
יש טקס ביום ביאליק?
"השנה ערכנו טקס לכיתות א'-ד'. כיתה ב' הכינה אותו, כך שלילדים גדולים זה לא התאים. הטקס הזה, עם כל ההכנות והחזרות, הוא צורת לימוד פנטסטית. נראה לי כל כך טבעי שיעשו טקס כזה, כי יש דברים שהם קונסנזוס. כמו טקס לכבוד פסח וכמו טקס לזכר רבין, כך גם המשורר הלאומי".
מה שהוחמץ במערכת החינוך, אצל מורים אחרים כמובן, עשוי לבוא על תיקונו בתחנת החינוך-חובה האחרונה במסלול הישראלי, צה"ל. אולם כאן ביאליק בנחיתות אסטרטגית. שכן מה יכול הצבא, על טקסיו ופעולות מורשת הקרב שלו, לעשות במשורר לאומי שגרם אמנם לצריבה תודעתית, ואם תרצו אפילו להשתבללות מכילה, אבל הלך לעולמו הרבה לפני הקמת המדינה ומלחמות ישראל – ולפיכך לא יכול היה לכתוב לא את 'מגש הכסף', לא את 'מסדר הנופלים' ואפילו לא את 'הצנחנים בוכים'?
סגן-אלוף זהר ולוסקי, ראש ענף חינוך בזרוע היבשה, אומר שלביאליק יש מקום רב בפעילות החינוך של צה"ל, שכן לא כולה חגה סביב הצבאיות. "יש 'תרבות יום א', למשל, וערבי מְפַקד, וערבים בתחום השירה העברית, ואירועי חודש הספר העברי שמצוינים גם בצה"ל. סופרים ומשוררים מצוטטים לפעמים גם בדיונים בנושאים ערכיים. נכון שביאליק נוכח פחות בהוויה הצבאית והמדינית, אבל בפעילות החינוכית יש לו מקום של כבוד מתוך היותו משורר לאומי ובשל המקום שלו בתולדות הציונות. בפעולות שיהיו השנה לציון שישים למדינה, ברור שביאליק יהיה חלק מהעניין".
ומה קורה בתרבות האזרחית? יחסית לגילו המתקדם, אבל רק יחסית לו, מצבו של ביאליק לא רע. אבל קשה לומר שהוא גיבור תרבות עכשווי. את גל הספרים מיצירותיו שהופיע לאחרונה מסבירה בעיקר העובדה שבמלאות שבעים לפטירתו, לפני שלוש שנים וחצי, פקעו זכויות היוצרים על כתביו. שירים של ביאליק לגיל הרך – כמדומה, קבוצת הגיל היחידה בישראל שבאמת קוראת שירה בהמוניה, לריפוד מצפונה התרבותי של שכבת ההורים – הופיעו בשלל מהדורות מאוירות. למהדורה המוערת והמבוארת של אבנר הולצמן לכל שירי ביאליק עומד להיוולד בקרוב אח, כרך דומה שיוקדש לסיפורים. ביאליק הוא המשורר היחיד שמוקדש לו כרך בסדרת הקאנון היהודי החדשה של 'ידיעות ספרים', 'עם הספר', והופעתו של הכרך הזה אף הוקדמה לחודש שעבר, מיד אחרי כרכי התנ"ך והמשנה – מעין הכרת תודה לאביו הקדמון של רעיון 'ארון הספרים היהודי'. הכרך מציג את ביאליק יותר ככזה מאשר כמשורר. וזריקת עידוד מסוג אחר: עיריית תל-אביב תחלק מעתה לכל רך נולד את כרך שירי ביאליק.
"ביאליק נוכח בתרבות הישראלית במטבעות לשון שלו שהיו למטבעות עוברות לסוחר ולסופר, כמו 'במותם ציוו לנו את החיים', 'נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן', 'מה זאת אהבה' או 'זר לא יבין את זאת', ובהרבה הלחנות של שיריו – למשל של שלמה ארצי, אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב", אומרת פרופ' זיוה שמיר. "נכון שאת האש הביאליקאית צריך להצית מפעם לפעם – אבל זה לא דבר מובן מאליו שמשורר שהתחיל לכתוב לפני כמעט 120 שנה יהיה עדיין חלק מהעולם של צעירים בני ימינו".
בית ביאליק, ביתו הפרטי של המשורר ברחוב הקרוי על שמו בתל-אביב, ייפתח בכ"א בתמוז הקרוב, יום פטירתו של ביאליק, בסיום שיפוצים המשחזרים את מראהו הפנימי המקורי. בינתיים פועל האזור כולו, כולל בית העירייה הישן שמעבר לכיכר, כ'מתחם ביאליק', ומארח אירועי תרבות. לאזכרה השנתית, אומר מנהל ארכיון בית ביאליק שמואל אבנרי, באים יותר ויותר אנשים מדי שנה, שכן נספחות לה עתה הרצאות ופעילויות חווייתיות. "אני מקפיד בשנים האחרונות ללכת לאזכרה", מעיד על עצמו פרופ' מעוז עזריהו, המתמחה בחקר מיתוסים תרבותיים והנצחה בישראל. "למה? זה עניין של ג'סטה. אני מנסה להשתתף ביצירת מסורת כדי לכבד מורשת. בכל זאת, המשורר הלאומי. ביאליק פעל בנקודה הראשונית של הציונות, בהתעוררות בעקבות פוגרום קישינב, ולכן יהיה לו לָנצח מעמד של מייסד ושל סמל".
הנה, כפי שמדגימים שמיר ועזריהו, לא כל האינטלקטואלים הישראלים חושבים שביאליק כבר לא. גם לא המתרגם וחוקר הספרות ד"ר עמינדב דיקמן. הוא קובע כמושכל ראשון: "שאלת הרלבנטיות היא לא השאלה המנחה במקרה של משורר לאומי". הוא חושב שקלאסיקנים לא צריכים להצטדק: הם צריכים להיות, ועל גביהם מצטברת התרבות.
למושג משורר לאומי יש תוכן? הצדקה?
"אומות העולם מתחלקות לכאלו שיש להם משורר לאומי ולכאלו שאין להן – למשל צרפת, שיש לה שלל משוררים גדולים אך לא משורר בעל מעמד-על. אפשר להציע לכך כמה הסברים חלקיים. למשל, הכתרת משורר לאומי אופיינית לספרות לאומית קטנה. ומה לעשות, כאלה אנחנו. ויש גם גורמים היסטוריים שמעודדים זאת. למשל תהליך של התגבשות לאומית, של מאבק לקוממיות. או תהליך של תחייה מהירה של לשון וספרות, שבו אנו דומים לרוסים. רעיון המשורר הלאומי הולך כמובן יד ביד עם שורה של רעיונות על ממלכתיות וכדומה, וזה לא רע בעיניי. יהיה קצת קשה להציע לאיזה פוסט-ציוני רעיון של משורר לאומי".
דיקמן אינו חושב שביאליק צריך למשול בכיפה לבדו. "אולי אפשר היה במקום מסד 'המשורר הלאומי' לקבוע מסד משולש או מרובע. תור הזהב של יהודה הלוי ואבן גבירול; למדקדקים הגדולים יש גם יל"ג (יהודה לייב גורדון, בכיר משוררי ההשכלה); אחרי כן יש ביאליק; ואלתרמן אולי, אם כי זה עדיין טרי קצת. אולי הדבר הזה ייקבע כשימות אחרון האנשים שהכירו את אלתרמן".
זיוה שמיר, שספרה השמיני על ביאליק וספרה הרביעי על אלתרמן עתידים להופיע בקרוב, מדברת גם היא על השלישייה יל"ג-ביאליק-אלתרמן. "הם לדעתי הגדולים מכולם, וכל אחד מהם הוא הגדול בדורו". ביאליק הוא בעיניה הגדול משלושתם כמשורר, וגם כדמות לאומית. "הוא מקיף בשירה שלו את כל אוצרות הרוח של עם ישראל, מהתנ"ך ועד העת החדשה. אפילו כשמוצאים טיוטה עם שורה אחת שלו אפשר לכתוב עליה מאמר שלם. הוא מורכב ואפשר תמיד להפוך ולהפוך בו".
בכל מקצה כמעט היא מוצאת את יתרונו של ביאליק. "אפילו שירי הילדים שלו חיים וקיימים עד היום הזה, ולכל ילד בן כמה חודשים שרים 'נד נד' ו'רוץ בן סוסי' – על אף שבזמן שנכתבו לא היה גן ילדים עברי ולא היתה אם יהודייה שידעה לשיר את שיר הערש בעברית. לעומת זאת, שירי הילדים היפהפיים של אלתרמן, שאביו היה ממייסדי גן הילדים העברי, לא שרדו. אלתרמן היה רחב אופקים יותר מביאליק, והתעניין מאוד במדע למשל, אבל ביאליק ראה כל דבר בפריזמה של העם היהודי, וזה מה שהופך אותו למשורר הלאומי. הוא השתדל לענות על הדרישה ממשורר לאומי שיהיה דגם לחיקוי בחייו, ואילו אלתרמן היה אמנם אדם צנוע מאוד שהרבה במעשי חסד, אבל יש בו גם הצד של משורר בוהמיין של בתי קפה, יין ונשים".
אפשר למנות גם את ההצלחה של ביאליק להימנע מזיהוי מפלגתי, בניגוד לאלתרמן.
"זה נכון גם מבחינה שירית: הוא הצליח בדרך כלל לכתוב באופן רב-משמעי, וכל אחד יכול היה להזדהות עם מה שכתוב בשירה שלו, או לחילופין, כמו בסערה המפורסמת שבעקבות 'ראיתיכם שוב בקוצר ידכם', להיות בטוח שהשיר נכתב נגדו דווקא. הוא משורר לאומי גם מבחינה זו שהאני שלו תמיד כפול פנים: גם כשהוא מדבר על עצמו הוא מדבר כשליח ציבור".
שמואל אבנרי, מנהל הארכיון בבית ביאליק, הוא כבר כמה שנים השגריר בפועל של ביאליק בארצות החיים. אין לו שום ספק בצדקת מעמדו של ביאליק כמשורר לאומי. שלא כזיוה שמיר, הוא דווקא סבור שביאליק אינו גדול המשוררים העברים המודרניים: בעיניו אורי צבי גרינברג גדול ממנו. הרי משוררים שואבים מקודמיהם ועומדים על כתפיהם, וביאליק העניק לממשיכיו נקודת זינוק. אולם לא בכך העניין. ביאליק ראוי למעמדו משום שהיה מנהיג-תרבות שכמוהו קם רק אחת לדורות רבים. "כיניתי אותו נשיא הדור. כולם הרגישו חופשיים לפנות אליו. מהרוכלים של שוק הכרמל ועד רקטור האוניברסיטה, שתוארו אז היה קנצלר. בקנה המידה הזה אין אחד שבכלל התקרב אז או מתקרב היום".
זו ביוגרפיה, אבל מה עם השירה?
"אי אפשר להפריד ביניהן. הוא חי את המצוקות, את הדילמות ואת התקוות של העם כולו ביומיום שלו כמו בשירה שלו. כעורך ספרותי הוא הקפיד לא להתחמק מהצבעה על בעיות, לא לאפשר זיוף והתחנפות, אבל גם לא להתבוסס בפסימיות. הוא פסל סיפורים שלא מציעים שום תקווה. היו לו הרי שנות שתיקה ארוכות כמשורר, וכשהוא נשאל למה אינו מקדיש יותר לשירה הוא ענה: מי השופט שיאמר מה יותר חשוב, מעשה טוב או שיר טוב. באותו זמן הוא מחבר את ספר האגדה, את פירוש המשניות, מנסה לעצור את ההתנתקות הלאומית מהמקורות.
"אני מדבר עם אנשי ארון הספרים היהודי, והם אומרים שמי שנותן להם את ההשראה הוא ביאליק במפעלים שלו. יוכי ברנדס אמרה שהיוצר הכי משמעותי שמאיר את דרכה כמורה במוסדות האלה הוא ביאליק. או רני יגר ממכללת עלמא ומ'בית תפילה ישראלי'. על משה רבנו, להבדיל כמובן, אתה לא תשאל מי ה'רַבֵּנו' של היום. כך גם עם משורר לאומי. נדיר שיש תקופה כמו זו של ביאליק ואדם כמוהו. הכול עמד אז על גלידי קרח: לא יודעים אם יהיה המשך ליהדות, לשפה העברית, אם תהיה ארץ ישראל. יש ועידה שמכריזה שהיידיש היא שפת העתיד. מי שיכול מהגר לאמריקה. וביאליק, כמנהיג ומורה דרך, מכריע – ארץ ישראל ולא הגולה, עברית ולא יידיש".
ובכל זאת, גם אבנרי חושב שביאליק ואנחנו כבר לא. "היחס של הציבור היום לביאליק קצת דומה ליחס שלו לתורת ישראל: דווקא משום שלא מכירים חושבים שזה משהו פרימיטיבי, או משהו שמיועד רק למאמינים. הדור הזה לא גדל על תרבות, אלא על בחינות בגרות וציונים ומורים שמביך לדבר על הרמה שלהם. באליטה הישראלית לא קוראים כמעט את משוררי התקופה, חוץ מהפיינשמקרים שמתעסקים עם ברנר. אבל ממחפשי הדרך, מבעלי המודעות למחזוריות, אולי יגיע עוד רנסנס של ביאליק".

*
בסביבות גיל 17–18 ביאליק היה המשורר הלאומי האישי שלי. הייתי, אכן, קהל היעד הטבעי ביותר של ביאליק כיום: הצעיר הדתי-לאומי, שכמו ביאליק הצעיר מאה שנה לפניו נפתל בין הגמרא לבין העולם שבחלון, בין ייסורי האהבה לאיסורים על האהבה. אבל אז בא אליי אלתרמן. תענוג להשתכשך בבריכת היופי וההשתקפויות של ביאליק, בסימפוניה האדירה הזו של השפה; אבל רק 'כוכבים בחוץ' של אלתרמן, בכל שורה שתבחר בו, מטיס אותך לשמיים. לו יכולתי לבחור את המשורר הלאומי, זה היה נתן אלתרמן.
עם המחשבה הזו יצאתי להכין את הכתבה. אבל משהו קרה לי בדרך. חשבתי שבגלל ההתעקשות הממלכתית על ביאליק העם מפחד משירה, וגיליתי שאולי דווקא בגללה נותר לנו סמל תרבותי מאחד אחרון. שביאליק עדיין כן. בגנים, בבתי הספר, בתודעה המשותפת, ביַרכתי התודעה, עטוף בערפילים של בורות עדכנית אבל עדיין שם. נדמה לי שזה לא היה קורה אלמלא אותו פולחן מיושן של משורר לאומי; אלמלא אותה אנדרטה מתקלפת ומקודשת שניצבת לנו בסלון. ושאם גם את המיתוס הזה נצליח לנתץ ולשפץ ולהחליף בטוב ממנו יבואו בעלי הזרוע של התרבות, או כוחות השוק, ויחליפו גם את המלך החדש, מי יודע במי.