איך לאלתר מן: שמחת עניים על פי עוזי שביט

מאת צור ארליך. הופיע ב'דיוקן', 'מקור ראשון', י"א בשבט תשס"ח, 18 בינואר 2008, בכותרת "שמחת עשירים"

קשה להגזים בחשיבותה של סדרת-השירים 'שמחת עניים'. אם אמרתם שזו הנישאת בפסגות השירה העברית, נגעתם רק בחלק מהעניין. שכן 'שמחת עניים' של נתן אלתרמן, אותה יצירה חידתית אך צלולה כבדולח, מוזרה אך כאילו תמיד היתה פה, משתמעת לפנים רבות אך נוקבת לאין מפלט, "חֲלוּמה כַּנָּקָם וכואבת כַּגוף וצחה ככבשת הרש" (כפי שמתוארת שמחת העניים עצמה בשיר הפותח) – היא היצירה שיותר מכל יצירה אחרת אפשר לתארה כטקסט המגדיר והמייצג, אם לא המכונן, של המצב היהודי המודרני ושל התרבות הישראלית הציונית. בפואמה זו, שאין להבחין בה בקלות בטביעות אצבעותיו של יוצרה, שכן היא נקראת כנבואה שירדה שלמה מן השמיים וכל מילה מונחת בה במקומה מימי בראשית, מנוסחים היסודיים והעזים שבערכי אנוש ובערכי אומה, אלו המעניקים תוכן לקיום וההופכים את הקיום לתוכן בפני עצמו, אותם עמודי חיים המזדהרים בשעה שהחיים הם "על קו הקץ": אהבת איש לאשתו והורה לילדו, הנאמנות, הרעות, הזיכרון, התקווה, האחריות ההדדית, עליונותה של הרוח, המלחמה המתמדת ברֶשע, הסירוב להיכנע לשקר ולהתפתות למדוּחֵי שלום, המלחמה על הבית ועל הקיום הלאומי, האופטימיות שיש שיקראו לה אמונה. את כל אלה לוכדת היצירה בגרעין הווייתם, מפשיטה ממה שדבק בהם כקליפה, ומגדירה את תמציתם כפי שרק שירה, רק שירה נשגבת ליתר דיוק, יודעת להגדיר: היה זה אלתרמן עצמו שתיאר פעם את פעולתה של השירה כפעולתו של ערפל, שרק דרכו אפשר להביט בשמש.
כבר הרבה דובר על האתוס של הספר הזה, שהופיע בראשית 1941 ושעליו גידל את עצמו הדור של שנות המאבק על המדינה. על היותו תנ"ך חילוני, או ליתר דיוק לאו-דווקא-דתי, של הדור הקולקטיביסטי ההוא. נכדיהם-מפלגתית של אלו שנשאו את התנ"ך האלתרמני בצקלונם מארגנים אמנם היום 'ערבֵי אלתרמן' לרוב, עם דוברים צפויים לרוב מכל קצות הקשת הנכונה-פוליטית, אולם הם עלולים להרגיש שלא בנוח עם קריאה אקטואלית שלו; יכול להיות שצריך הרבה חינוך לאומי רע-בעיניהם כדי להתרגש משורות כמו "האחים, אולי פעם לאלף שנה / יש למותנו שחר". אבל לי יש ואני מתרגש. ובכלל, מה טעם להסביר ולשחֵת מילים על הדמעות שכמעט פורצות, אני באמת מתנצל, כשקוראים בית כמו "יום חירות, אִם רחוק תִרְחַק עוד, / אִם על דרך רבה ניפול – / לוּ את לובן צחוקךָ נצחַק עוד / כעצְמוֹת שַיָּרָה בַּחול".
שני הציטוטים האחרונים – פוליטיים, ודאי שפוליטיים, ומוסריים שאין בלתם – מבטלים בעצם את כוחו המְאַיֵן של המוות. ככאלו הם רק שניים מהחוטים במארג שלם היוצר את הבסיס המוסרי לאותן שורות מחתימת היצירה, שאני זוכר את עצמי כחייל משנן, כנאחז בקרש בים גועש, בנוסעי בערב חשוך להלוויה פתאומית של אבא של חבר – "אֶל פנייך אפול, בתי, / לא יוכל, לא יוכל לך מוות. /... עורי, עורי, חזקי, בתי, / אמרי לי כי שֶקֶר מוות".
קם בחור ביישן בן שלושים מתל-אביב, נתן אלתרמן, שכבר הספיק שנתיים קודם לכן להפנט את הנוער הארצישראלי קורא-השירה ב'כוכבים בחוץ' החדשני שלו; – קם בחור ביישן בן שלושים מתל-אביב, העובד במערכת 'הארץ' בתרגום ידיעות חוץ, ומוכר לקוראי עיתון זה בזכות טור שירה אקטואלית-הומוריסטית ששמו 'רגעים' שהוא מפרסם בו לעתים מזומנות ('הטור השביעי' המפורסם בעיתון 'דבר' כמוס בשלב זה בערפילי העתיד); – ובכן, קם אותו בחור ביישן וסגור, גמלוני בתנועותיו וקל-רגליים בפזמוני הקברט שהוא כותב לבימה התל-אביבית הקלה, ובתוקף התגלות שירית שאין דומה לה, בתוקף ניסיון החיים האפסי שלו ובתוקף ניסיון החיים העצום של עמו – עומד ומודיע לעולם המבועת משרשרת הניצחונות הנאציים שהמוות הוא שקר. שהחזון ש"חמה ולבנה ישוטו, / אך ימֵינו כַּלֵּיל יִכְהו. / על אבות העורבים יעוטו / ובניהם עבדים יהיו" הוא "שקר, שקר, שקר!" מדוע? כי "לא לכוח יש קץ, בתי, / רק לגוף הנשבר כחרס" (ה"כוח" הוא הרוח, הרצון וההמשכיות), ובעיקר מפני שגם כאשר "נופלת העיר" ו"לגילת אבדון עלה שחר", יודעים הנצורים האובדים, הנלחמים עד מותם, "כי עולה ישועה, בתי, / כי גדולה, כי שלמה, כי נִראנה!"
'שמחת עניים', יחד עם 'כוכבים בחוץ' כמובן, טלטל את שלהי נעוריי, ועם השנים, ככל שהבנתי אותם יותר, הטלטול רק סער עליי עוד. את כל הציטוטים במאמר הזה אני כותב בעל פה. ורבבות ישראלים יכולים להמשיך אותם בעל פה. כי איך אפשר לשכוח. איך אפשר לשכוח את הזבנג בפרצוף, מזעזע אמות המוסר ובונה אותן מחדש, שנותנים השירים 'לאן נוליך את החרפה' ו'הבוגד'; ואת ההלם שמחוללים משפטים כמו "כעוף כנף לקראת קִנוֹ... יוצא לִבֵּך אל סכינו", או "רק אחרייך הלכתי, בתי, / כצוואר אחרי החבל"; ואת ההבנה המבהילה של מהות האבהות ב'קץ האב': "עוד עלייך כעב יֵרד זֵכר האב, / להזכיר ביום ברית ופקודה / כי ליבו שאהב ובשָׂרו שכָּאב / אחרונים בָּעולם לִבגידה"; ואת הזוועה הרוגעת, כן, הזוועה הרוגעת, ב'שיר של מנוחות' ("ופתחתְ חלונך ורָגעת בו פלאים, / והרוח תָּנַע עריסות ותלויים, / והרוח תאמר: בנֵי צאנִי ואֵילַי, / ונערות תזמרנה את שיר אללַי, / וזימרו נערות: צמותינו קלָעים / והָעֶרב עלֵינו יפה לאלוהים / והנה כמו ערב חָשַׁכנו / והנה חָשֵׁכות אנחנו"); ומעל לכול את זריקת ההחייאה המוסרית האנטי-קוהלתית, את ההכרזה שהאדם מוצא משמעות, העולה מהיצירה כולה והממוצה בקביעה שבראשה ובסופה: "לא הכול הבלים, בתי. / לא הכול הבלים והבל".
"לא הכול הבלים והבל" הוא גם שמו של ספר חדש מאת פרופ' עוזי שביט (כותרת המשנה שלו היא "החיים על קו הקץ על פי אלתרמן"; הוצאת הקיבוץ המאוחד, 304 עמ'), המציע פירוש מקיף, פרטני אבל גם אחדותי, ל'שמחת עניים'. הוא מצטרף לשורה ארוכה של התייחסויות פרשניות ליצירה, ולשניים-שלושה ספרים שהוקדשו לכך בשלמותם. דומה שפרשנותו של שביט היא ההרמונית ביותר, המיישבת את הפרטים ואת הסתירות הרבים ביותר, שהוצעה עד כה, והיחידה שמצליחה להתייחס לכל אחד ואחד מהשירים שבפואמה. לפיכך, ובשל חשיבותה – ואולי אין להתבייש לומר: קדושתה – של 'שמחת עניים', הופעת הספר החדש היא מאורע ראוי לציון, שביט בשמי חיי הרוח שלנו.
פענוחו של טקסט קדוש, קדום או מעין-קדום, ומוצפן, יש בו ברכה וגם אפשרות לקללה. הוא מאפשר להבין, בשכל ולא רק בחוכמת הלב, למה כיוון המשורר-הנביא, אך עם ההבנה עלול הקסם לפוג. כוחה של יצירה כ'שמחת עניים', המספקת השראה וצו גם יחד לכל אדם, בכל מקום ובכל זמן, טמון בין השאר בהיותה מין מָן: כל קורא מוצא בה ובארכיטיפים שהיא מעלה את עצמו ואת חייו שלו. הקריאה בה בלא פרשנות תהיה אמנם חלקית ודלה, אך היא גם עשויה להיות בעלת כוח רב יותר. קריאה שהוכוונה על ידי פרשנות עלולה לקצוץ את שיער-שמשון של היצירה: את אי-הוודאות שבה. נזקה האפשרי של הפרשנות גדול במיוחד כאשר היצירה מקבלת, שיר אחר שיר ופרק אחר פרק, עיגון ממוסמך ומשכנע בתקופה היסטורית מסוימת מאוד. היצירה עלולה לאבד את הרלבנטיות למי שקורא אותה לאחר שנים.
עוזי שביט הולך על הסף הזה: הוא ממקם את היצירה בתקופה שנכתבה בה. הוא מראה כיצד תאם הלך הנפש של אלתרמן במהלך חיבורה של 'שמחת עניים' את אירועי המחצית השנייה של שנת 1940. זו השנה שבה נפלה אירופה כפרי בשל בידיו של היטלר. השנה שבה החלה אנגליה לעמוד על נפשו של העולם החופשי ואילו אמריקה וברית המועצות עמדו מנגד באופן כזה או אחר. השנה שלקראת סופה – כשהיצירה היתה כבר כתובה ברובה, ושירי חשבון הנפש הנוראים שבפרק ד' שלה כבר נהגו ונוצרו – התברר שגורלם של היהודים נחרץ לא לסבל והתעללות סתם, כאלו שאפשר להרהר אחריהם ולהכות על החזה, כי אם לכליה ולמלחמה. שביט מזהה ביצירה מעבָר מחרדה לגורל העולם להתמקדות באסון המתרגש על היהודים – מעבר המקביל לתהליך התודעתי שעברו אלתרמן ובני זמנו בארץ ישראל באותה שנה.
אולם למרות העיגון ההיסטורי שהפרשנות של שביט מעניקה ליצירה, אין היא מעקרת אותה מרַב-המשמעות שלה, מהעל-זמניות הטמונה בה, מטעם המן שלה. זאת, בשל אופייה הזהיר (והמזהיר, אגב) של כתיבתו של שביט, המסתייגת מנחרצות ומצעקות "מצאתי!" ו"אין ספק ש-", כמו גם בשל רוחב המבט שלו וההיקסמות הכֵּנה שלו מהיצירה. שביט יודע, ומדגיש בהתמדה, שהנבואה הזו של אלתרמן ניתנה לזמנה – ולדורות. עניינה של נבואת 'שמחת עניים', מראה שביט, הוא בבעיות היסוד של האדם המודרני, בערכי היסוד שלו. אמנם, ימי "קַו-הקץ" וה"טרם שואה" של 1940 העמידו ערכים אלו במבחן.
שביט מניח את ידו על הדופק ההיסטורי של אירועי הזמן בעולם ובחייו האישיים והספרותיים של נתן אלתרמן, אך זה רק אחד מכליו הפרשניים. בארגז הכלים של שביט חסרים, השבח לאל, פטיש הקשקשת הפוסט-מודרנית ההופך את הטקסט לחתרני בעיקר נגד מחברו, ומִגְרֶדת הקריאה הפסיכואנליטית, זו המאפשרת בלהטיה הקרים להוכיח כל מבוקש. כנגד זאת יש בארגז של שביט שלל כלים מחקריים יעילים: מעקב דקדקני, אך יצירתי מאוד, אחר ההֶרְמֵזים ליצירות ספרות אחרות מהמסורת היהודית ומהמסורת האירופית (כאן מרתק במיוחד הקשר שנחשף ל'המלט' ול'כל-אדם' מהספרות האנגלית) והפקת לקחים פרשניים מכך; ניתוח טקסטואלי מבריק; וחתירה לחשיפה של הסתירות ואי-ההתאמות שיש ביצירה ובעיקר ליישובן.
חשיפה של הסתירות ויישובן – גם יחד. שכן הנחת היסוד של שביט היא שליצירה אופי כפול, חצוי, הרמוז כבר בשמה 'שמחת עניים'. הפואמה מדברת על עולם המצוי על סף הכרעה בין חורבן לישועה: "ראיתיך ואבין כמה דק התג / שבין טרם-שואה וערב-חג". או, כאמור בשורות המפורסמות מהשיר 'החולד' שבפרקה הראשון של שמחת עניים: "כי חצוי העולם, כי הוא שניים, / וכפולה היא המיית מִסְפְּדוֹ. / כי אין בית בלי מת על כפיים, / ואין מת שישכח את ביתו" (ואי אפשר בלי לצטט גם את הבית הבא אחריו: "ובלי קץ אל ערי נכָאֵינו / יושבי חושך ותל ניבָּטים. / נפלאים, נפלאים הם חיינו / המלאים מחשבות של מתים").
אחד הקשיים העיקריים בהבנת 'שמחת עניים', מיום שפורסמה ועד היום, הוא החיבור הרופף בין חלקי המסגרת העלילתית שלה: מת המהלך בין החיים ועורג אל אשתו קשת היום, מכוון את צעדיה ומקנא לה; מלחמה נואשת של אותה אישה ושכניה באויב הצר על עירם; מות אביה של האשה (בשיר 'קץ האב', שעל כל דובר עברית לדעת בעל פה); ואימהותה לבנה-ממשיכה. שביט מבקש לומר: אדרבה, לסיפור יש כמה פנים משום שבכך עניינו. כיוון שהוא עוסק בעולם חצוי, השסע והריבוי מהותיים בו. לכן עוסקת 'שמחת עניים' באהבת איש ואשה, אבל גם, ובנפרד, באהבה ההורית – ושביט הוא כמדומה הראשון לעמוד על כך באופן מעמיק ועקרוני. ומאותה סיבה היא גם עוסקת, במקביל וכמעט בנפרד, בשני פנים שונים של ימי ראשית המלחמה: באסון המרחף על ראשם של היהודים, וגם – וזהו חידושו העיקרי של שביט – במתקפה הנאצית על האומות המערביות הנושאות את מורשת הנצרות וההומניזם, וצרפת ואנגליה בראשן.
את האומות הללו הוא מזהה עם "האחים", אותן דמויות המופיעות לפתע במחציתה השנייה של היצירה ומופקדות על המאבק בצורר הצר על העיר, ושפרשני היצירה וקוראיה התקשו עד כה להסביר מיהם. שביט אורג את הפענוח הזה ברשת של ראיות, וכשהוא ניגש להראות איך החלוקה הזו מתבטאת בתוך שיר אחד, 'לאן נוליך את החרפה', התוצאה מרהיבה ממש. כך נעשה ספרו זה של עוזי שביט אח לספרו הקודם, 'שירה מול טוטליטריות' (תשס"ג), שבו פענח בדרך דומה את 'שירי מכות מצרים' של אלתרמן. שתי היצירות מתגלות כעוסקות בהתמודדותו של העולם החופשי עם הרוע הנאצי המאיים לכבוש אותו, ו'שמחת עניים', כאמור, מעלה לצד זאת גם את הפן היהודי. כהשלמה השוואתית מציע שביט, כנספח לספרו החדש, מסה על 'ארבעה קוורטטים' של ת"ס אליוט, יצירה שירית שבה, ממש כמו אלתרמן ב'שמחת עניים' אליבא דשביט, מתמודד המשורר האנגלי הבכיר עם האיום הנאצי בעצם ימי המלחמה.
שביט הוא הראשון שבפרשנות מקיפה נוטע את 'שמחת עניים' בחזית האירופית של ראשית מלחמת העולם השנייה. שני הפרשנים הקודמים שהקדישו להבנת היצירה הזו ספר שלם (בעז ערפלי) או מסה שהפכה למרכזו של ספר (מרדכי שלו) הלכו לכיוונים אחרים, אם כי איש מהם כמובן לא הכחיש את הרקע ההיסטורי לכתיבת הפואמה. מרדכי שלו ראה בה אלגוריה להתנגשות בין היהדות הישנה לבין הציונות נטולת השורשים המשגשגת בארץ ישראל – ששתיהן נתונות, במידה שונה, בסכנת הכחדה מידי הנאצים. בעז ערפלי הציע פירוש אוניברסלי וא-היסטורי, וראה את היצירה כביטוי למאבק בין שני קטבים מוכרים מיצירת אלתרמן, למן 'כוכבים בחוץ' ועד המחזה המאוחר 'פונדק הרוחות' – החובה לעומת החופש, המאבק על הקיום לעומת טעם הקיום, הנאמנות לעומת האמנות.
האם אפשר לקרוא למחבר שיכריע בין פרשניו? אלתרמן לא נהג לפרש את יצירותיו, למעט במקרה אחד – המחזה 'משפט פיתגורס', מ-1965, שמבקרי התיאטרון והספרות לא הבינו כלל. ובכל זאת, בשיחות רעים הצליחו למלט מפיו כמה דברים, שתמיד אפשר לחשוד בהם שהם דברים שבדיעבד, על כוונתו כשכתב את 'שמחת עניים'. עוזי שביט מצטט את חיים גורי, ששאל את אלתרמן בשעת רצון "מהי 'שמחת עניים'?" ונענה בתשובה שעשויה במבט ראשון לחסל את הוויכוח, אך במבט שני היא מתאימה לכל הפרשנויות הנזכרות כאן: "התחוללה סופה נוראה בעולם", הסביר המשורר לעמיתו הצעיר, "ושאלנו – מה יישאר?"
קצרה אפילו יותר היתה תשובתו של אלתרמן לאבא קובנר, המשורר והמורד מגטו וילנה, שבא אליו ב-1954, כואב ונרעש, לאחר שאלתרמן הפתיע והביע בטוריו עמדה חריגה של הטלת ספק בנכונות דרך המרד בגטאות. קובנר ביקש לשאול כיצד הדבר מתיישב עם 'שמחת עניים', הדורשת מלחמה עד הסוף. "אבל זה – כאן!" היתה תשובתו של אלתרמן. זה – כלומר 'שמחת עניים'. כאן – כלומר, בארץ ישראל, במלחמה על הקוממיות היהודית. הסיפור אינו מופיע בספר של שביט, והוא גם קצת מקלקל את יופיו של הפתרון חובק-הכול ששביט מציע לחידת 'שמחת עניים'. ללמדך – ושביט עצמו מודה בכך שוב ושוב – שגם פרשנות משכנעת במיוחד, כמו זו שלוֹ, היא רק טעם אחד, או שניים, מטעמיה הבלתי-נדלים של יצירה שהיא מָן ספרותי ונבואה לדורות.